האם תאונת דרכים בשכרות היא ''תאונה במתכוון'' לפי החוק ?

בשורה של פסקי דין נדונה במישרין או בעקיפין השאלה אם יש במצב של שכרות כדי לשלול מן הנהג הפוגע את הכוונה הנדרשת. בתי המשפט פסקו בכל מקרה לפי נסיבותיו. כך, בעוד שברע"א 9384/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נגד עסאם נקבע על ידי רבלין שלא היה בשכרותו של הנהג כדי לשלול בנסיבות העניין את כוונתו המוכחת לפגוע, נקבע על ידו במקרים אחרים שיש בשכרות כדי לשלול את כוונת הפגיעה הנדרשת, וכי "נוהג שגרם לתאונה במצב של שכרות אינו מי שגרם לתאונה במתכוון" (עניין לוי לעיל, ת.א. (ב"ש) 874/84 כלל חברה לביטוח בע"מ נגד יצחק חזן). עמדה דומה הובעה בביהמ"ש המחוזי בחיפה בע"א (חי') 41/93 קנאוות נגד הסנה חברה לביטוח בע"מ. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם תאונת דרכים בשכרות היא ''תאונה במתכוון'' לפי החוק: סיכומו של דבר, על בית המשפט לבחון בהתאם למסכת הראייתית המונחת לפניו אם הוכחה מודעותו של הנהג הפוגע לנסיבות ולאפשרות התרחשות הנזק, והוכח רצון מצידו לגרום לאותו נזק. העובדה שהנהג הפוגע היה שיכור, אינה שוללת בהכרח את רצונו בתוצאה המזיקה, אך עשויה במקרים רבים להוות פקטור ממשי בהכרעה בנדון. הערת פתיחה תיק זה הועבר לטיפולי ממותב אחר בשלב של הגשת סיכומי הצדדים. בנסיבות אלה מטבע הדברים הסכמות הצדדים ומסגרת הדיון שהוסכמה ביניהם בתיווך ביהמ"ש, נלמדת מן התכתובות הקיימות בתיק ומפרוטוקול הדיונים. מבוא התובע הגיש כתב תביעה נגד הנתבעים בקשר לפגיעתו על ידי רכב הנתבע 1 מ.ר. 9479506 (להלן: "הרכב") כהולך רגל ביום 25.3.08 (להלן: "התאונה"). נתבעת 2 היא המבטחת של הרכב. לטענת התובע מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בדין, והוא עתר לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "הפלת"ד"). נתבעת 2 טענה כי התאונה אינה מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בדין, שכן הארוע נופל לחריג של תאונה במתכוון, ולא נעשה שימוש ברכב למטרות תחבורה. כבר בפתח הדברים יש לציין כי הוגש כתב אישום נגד נתבע 1 בגין שני ארועים הקשורים בנהיגתו ברכב ביום הארוע, אחד מהם הוא התאונה נושא תיק זה. הצדדים בהליך הפלילי הגיעו להסדר טיעון במסגרתו תוקן כתב האישום והנתבע 1 הודה והורשע (ת.פ. (י-ם) 204/08 מדינת ישראל נגד יצחק אוחנה (להלן: "ההליך הפלילי"). בדיון ביום 1.10.09 הודיע ב"כ הנתבעת 2 עו"ד גופמן כהאי לישנא: "הסכמנו לממצאים העובדתיים בהכרעת הדין הפלילית נגד אוחנה". עוד הבהיר ב"כ נתבעת 2 כי אין לנתבעת 2 טענה שהייתה כוונה מצידו של נתבע 1 לפגוע דוקא בתובע, ויחד עם זאת סבורה נתבעת 2 כי הארוע נופל לחריג שבהגדרת תאונת דרכים. הודעה דומה נמסרה בכתב ביום 1.3.10. במסגרת אותה הודעה הובהר כי הנתבעת 2 עומדת על טענותיה המשפטיות שלא נעשה שימוש תחבורתי ברכב בעת התאונה, וכי הארוע נופל לגדר החריג של תאונה במתכוון עליו לא חל הפלת"ד. בדיון ביום 2.3.10 הורה בית המשפט במותב הקודם לצדדים להודיע לו "אם ניתן לסכם בשאלה המשפטית האם עסקינן בתאונה במתכוון והאם השימוש שנעשה ברכב הוא אכן שימוש תעבורתי, שעליו חל חוק הפלת"ד". לאחר מכן הודיע ב"כ התובע כי הוא חוזר בו מעמידתו על הגשת תצהירים וראיות מטעמו, כפי שנמסרה תחילה, והוא נכון לסכם בשאלה המשפטית. משכך נקבע התיק להגשת סיכומים בכתב בשאלות המשפטיות שנזכרו. יובהר כבר עתה כי עיון בהשתלשלות הדברים מביא למסקנה כי צודק ב"כ הנתבעת 2 בטענה שמלכתחילה הועמדה השאלה המשפטית על שני הנושאים - תאונה במתכוון ושימוש למטרות תחבורה - ואף החלטת בית המשפט בדיון נתנה לכך ביטוי. הצדדים הגישו סיכומים בכתב, אליהם נלוו תיק החקירה במשטרה, לרבות הודאות הנתבע 1, והודעות עדי ראיה, כתב האישום המקורי (הוכתר ככתב אישום מתוקן ויכונה לשם הנוחות "כתב אישום מקורי"), כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון, הכרעת הדין וגזר הדין. זה המקום לציין כי לאור הוראות סעיפים 42א-ה לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, הממצאים והמסקנות בפסק הדין בעניינו של נתבע 1 בהליך הפלילי מהווים ראיה לכאורה לאמור בהם כלפי כל הנתבעים: נתבע 1 כמי שהורשע בפסק הדין, ונתבעת 2 כמי שאחריותה נובעת מאחריות נתבע 1 ו/או כחליפתו. לאור העובדה שלא התבקשה על ידי הנתבעים בקשה להבאת ראיות לסתור, הרי שהממצאים הרלבנטיים מפסק הדין המרשיע מהווים ראייה מוכחת בהליך האזרחי. להשלמת התמונה יוער, כי בהתאם להוראות דלעיל, הממצאים המרשיעים מקורם בפסק הדין בלבד, ולא במסמכים חיצוניים אחרים. עם זאת, רשאי בית המשפט, ככל שיש לו צורך בכך לשם הבהרת האמור בפסק הדין, לעיין גם בחומר החקירה המשטרתי, כתב האישום על גלגוליו השונים ופרוטוקול הדיון בהליך הפלילי. נתבעת 2 בסיכומיה התבססה על תשתית עובדתית שמקורה בחומר החקירה המשטרתי וכתב האישום המקורי. ב"כ התובע טען בסיכומי התשובה כי לא הייתה הסכמה בין הצדדים להסתמך על ראיות אלה. מעיון בתכתובת ובפרוטוקול הדיון אכן עולה כי לא תועדה בכתובים כל הסכמה בין הצדדים להסתמך על חומר החקירה ומסמכים מוקדמים. משכך, אגביל את עצמי לאורך פסק הדין לממצאים הקבילים בהתאם להוראות החוק ולהסכמות שאינן במחלוקת. הממצאים העובדתיים ואלה הממצאים העובדתיים הרלבנטיים להליך שלפניי מתוך הממצאים ששימשו בסיס להרשעת הנתבע 1 בהליך הפלילי: ביום 25.3.08 בסמוך לשעה 15:00 נהג הנתבע 1 כשהוא תחת השפעת אלכוהול. בסמוך לשעה 16:00 הגיע הנתבע 1 עם רכבו לרחוב המעפילים בבית שמש, שם היה שותף לויכוח עם פועלים ששהו במקום. הנתבע 1 עזב את המקום וחזר אליו תוך זמן קצר. התפתח דין ודברים בין הנאשם לפועלים וכן אחרים שזהותם לא ידועה. הנתבע 1 נכנס לרכב והחל בנסיעה אחורה תוך שהוא מכוון את הרכב עם החזית מול המדרכה עליה עמדו הפועלים ועוברי אורח. הנתבע 1 נסע במהירות קדימה אחורה וקדימה ועלה על המדרכה פעמיים. תוך כדי כך פגע הנתבע 1 עם רכבו בתובע שעמד על המדרכה, נחבל ונפל. לתובע נגרמה חבלה ממשית. בגין המעשים המתוארים הואשם הנתבע 1 והורשע בנהיגה בשכרות, נסיון חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 25 ביחד עם 333 ו - 335(א)(1) לחוק העונשין , תשל"ז - 1977, ופציעה לפי סעיף 334 לחוק העונשין. עיון בהוראות החוק מעלה כי מדובר בעבירות, שלא נלווה אליהן יסוד נפשי של כוונה (י. קדמי "על הדין בפלילים חוק העונשין" חלק שלישי מהדורה מעודכנת תשס"ו - 2006 ע' 1297, ו - 1302). במאמר מוסגר, יצויין כי כתב האישום המקורי על העובדות והוראות החוק המפורטות בו, תיאר במקור סיטואציה של כוונה פלילית מצד נתבע 1 להטיל נכות מום או חבלה חמורה בפועלים ובתובע. עובדות אלה נמחקו מכתב האישום המתוקן לצורך הסדר הטיעון, והוראות החוק שונו, כך שממצאי בית המשפט בהכרעת הדין המרשיעה אין בהם קביעה לעניין כוונתו ו/או רצונו ו/או חפצו של הנתבע 1 בגרימת פגיעה לתובע (או לפועלים). בנסיבות אלה, מתחזקת המסקנה כי אין מקום עוד ללמוד מהראיות בחומר החקירה, על קיום יסוד נפשי של כוונה לחבול במאן דהוא, שהרי ממצאי פסק הדין קובעים ומתייחסים במפורש למצבו התודעתי של הנתבע 1 בעת ביצוע העבירות, ומייחסים לו מודעות לנסיבות ופזיזות ביחס לתוצאה בלבד. אכן, יכול להיות שהסדר הטיעון מקורו בטעמים של יעילות הדיון, אך בה בעת יתכן שההסדר מקורו בקשיים ראייתיים ובסימני שאלה שהתעוררו ביחס לאישום המקורי. מכל מקום, משניתן פסק דין מרשיע שאינו מייחס לנתבע 1 כוונה כאמור, ומשהצדדים הגבילו עצמם מבחירה לממצאי פסק הדין, לא ביקשו להביא ראיות לסתור ולא נשמעו כל ראיות בתיק, אין הצדקה לצורך קביעת מסקנות בתיק שלפניי לסטות ממסגרת ממצאי פסק הדין המרשיע. על רקע ממצאים עובדתיים אלה, יש לבחון את טענותיהם המשפטיות של הצדדים בהליך שלפניי. לשם כך, אעמוד בתמצית על עיקרי הוראות החוק הרלבנטיות. הגדרת תאונת דרכים ונטלי ההוכחה סעיף 1 לפלת"ד מגדיר תאונת דרכים כך: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם ...; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי; כידוע, עסקינן בהגדרה בסיסית, אשר לה שורה של תנאים, ובחזקה ממעטת, שעניינה תאונה במתכוון, הרלבנטית לתיק זה (וכן בחזקות מרבות שאינן רלבנטיות לתיק זה). מרכיבי ההגדרה הבסיסית כוללים: מאורע; שגרם נזק גוף; עקב; שימוש; ברכב מנועי; למטרות תחבורה (רע"א 8061/96 עוזר נ' אררט חברה לביטוח) . כדי להוכיח תאונת דרכים על התובע לשכנע את בית המשפט במאזן ההסתברויות כי מתקיימים כל היסודות שבהגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, לרבות שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, וכן להוכיח את קיומו של קשר סיבתי בין השימוש כאמור לבין הפגיעה. אם מוכיח התובע כי ארעה תאונת דרכים לפי ההגדרה הבסיסית, עדיין עשוי הארוע שלא ליפול לגדר תאונת דרכים שחל עליה הפלת"ד, אם נוכח בית משפט כי מדובר בתאונה מכוונת. הנטל להוכחת החזקה הממעטת מוטל על כתפי הטוען לתחולתה, היינו הנתבע. כדברי בית המשפט העליון בע"א 8313/06 אברהם נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ, : "הנטל להוכחת התקיימותה של החזקה הממעטת חל על הטוען לתחולתה... כבכל עניין אזרחי רף ההוכחה הנדרש הוא של מאזן ההסתברויות, אלא שבשל מהותה וחומרתה של הטענה הראיות הנדרשות להוכחתה יהיו דווקניות יותר מבמקרה הרגיל " החריג של "תאונה במתכוון" תאונה במתכוון מוגדרת בסעיף 1 במסגרת ההגדרה הכללית של תאונת דרכים, כך: "מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". החריג של תאונה במתכוון נזכר גם בסעיף 7 לפלת"ד, הדן בנפגעים שאינם זכאים לפיצוי לפי הפלת"ד. סעיף 7(1) עוסק ב"מי שגרם לתאונה במתכוון". אמנם סעיף זה עוסק בסיטואציות שהפלת"ד לכאורה חל עליהן, ומסייג לכאורה רק את מעגל הזכאים לפיצוי, וזאת בשונה כמובן מן ההגדרה הבסיסית של המונח תאונת דרכים, ואולם הפרשנות שניתנה למונח "תאונה במתכוון" בסעיף 7 יש בה כדי ללמד ולהשליך גם על פרשנות החזקה הממעטת. החריג של תאונה במתכוון נועד לקדם את האבחנה בין ארועים שעליהם חל הפלת"ד: ארועים תאונתיים, בלתי מכוונים ומקריים, שארעו עקב השימוש ברכב למטרת תחבורה, ומהווים סיכונים טיפוסיים של שימוש ברכב, לבין ארועים מכוונים, מתוכננים, שבהם הרכב משמש ככלי לקידום מזימת הפגיעה, שלגביהם אין הצדקה בתקנת הציבור להטיל את נטל הפיצוי על הציבור. שלושה רכיבים מרכזיים מצטברים נכללים בהגדרת תאונה במתכוון: א. המעשה נעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגוף או לרכוש; ב. הכוונה לגרום נזק היא כלפי אותו אדם; ג. הנזק נגרם במישרין על ידי המעשה. בהתאמה לנסיבותיו של הארוע בתיק שלפניי, יש מקום להתמקד בשני הרכיבים הראשונים. יסוד הכוונה בספרו "תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים" (מהדורה שלישית תש"ס - 1999) בע' 243 עומד המשנה לנשיאה השופט רבלין על פירוש יסוד הכוונה לצורך הגדרת התאונה המכוונת בסעיפים 1 ו - 7 לעיל, בהבהירו כי: "...הכוונה לגרום לתאונה אינה אלא כוונה במובן הצר: הכוונה הפלילית מתבטאת במודעות בפועל לטיב הפיסי של ההתנהגות, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה, וכן ברצון שתוצאה זו אכן תגרם. אולם במשפט הפלילי גם מודעות אדם להסתברות קרובה לוודאי של האפשרות שהתנהגותו תגרום לתאונה - מהווה תחליף לכוונה הפלילית מבחינת המשקל הערכי. אין זו הכוונה שחוק הפלת"ד נדרש לה. לעניין החוק הזה יש לפרש, כאמור, את הכוונה הנדרשת בפרוש מצר" ובהמשך מוטעם כי "הכוונה הנדרשת צריכה לעלות כדי מזימה ישירה" (שם). במקום אחר בספרו מציין השופט רבלין: "הכוונה המוציאה את המאורע בנסיבות מסויימות מגדר תחולת החוק היא הכוונה לגרום נזק גוף או הכוונה לגרום נזק רכוש. את המושג כוונה יש לפרש באורח דווקני. אין "כוונה מועברת" באה בגדר החזקה הממעטת. הכוונה צריך לה שתתבטא במודעות בפועל לטיב הפיזי של ההתנהגות, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת המעשה, וכן ברצון שתוצאה זו אכן תתגשם. היא צריכה לעלות לכדי מזימה ישירה" (שם, בע' 131). על אותה עמדה חזר השופט רבלין ברע"א 9121/00 לוי נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "עניין לוי"). בגישה דומה מחזיק גם פרופ' י. אנגלרד, הגורס כי: "מאחר ומדובר בשלילת זכאות מנפגע, עדיפה בעינינו פרשנות מצמצמת לגבי יסוד הכוונה. מבחן זה אינו חייב להזדהות עם מבחני המשפט הפלילי, העשויים להיות רחבים יותר. התוצאה היא כי לא די ביצירת סיכון מודע בלבד, אלא הכוונה צריכה להתייחס לגרימת הנזק לגופו או לרכושו של אדם" (י. אנגלרד "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" מהדורה שלישית, תשס"ה בע' 82 - 83). גם בע"א 1342/99 בנא נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, נקבע כי "הכוונה" הנדרשת היא "כוונה של ממש, העולה כדי מזימה ישירה, ואין די בהוכחת רשלנות או פזיזות כדי להחיל סעיף זה". אמור מעתה, כי תאונה ארעה במתכוון אם הנהג הפוגע גרם לה מתוך חפץ להביא לתוצאת הפגיעה בגוף או ברכוש. ומה לגבי כוונתו של נהג שיכור? בשורה של פסקי דין נדונה במישרין או בעקיפין השאלה אם יש במצב של שכרות כדי לשלול מן הנהג הפוגע את הכוונה הנדרשת. בתי המשפט פסקו בכל מקרה לפי נסיבותיו. כך, בעוד שברע"א 9384/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נגד עסאם (להלן: "עניין עסאם") נקבע על ידי רבלין שלא היה בשכרותו של הנהג כדי לשלול בנסיבות העניין את כוונתו המוכחת לפגוע, נקבע על ידו במקרים אחרים שיש בשכרות כדי לשלול את כוונת הפגיעה הנדרשת, וכי "נוהג שגרם לתאונה במצב של שכרות אינו מי שגרם לתאונה במתכוון" (עניין לוי לעיל, ת.א. (ב"ש) 874/84 כלל חברה לביטוח בע"מ נגד יצחק חזן (להלן: "עניין חזן")). עמדה דומה הובעה בביהמ"ש המחוזי בחיפה בע"א (חי') 41/93 קנאוות נגד הסנה חברה לביטוח בע"מ, . סיכומו של דבר, על בית המשפט לבחון בהתאם למסכת הראייתית המונחת לפניו אם הוכחה מודעותו של הנהג הפוגע לנסיבות ולאפשרות התרחשות הנזק, והוכח רצון מצידו לגרום לאותו נזק. העובדה שהנהג הפוגע היה שיכור, אינה שוללת בהכרח את רצונו בתוצאה המזיקה, אך עשויה במקרים רבים להוות פקטור ממשי בהכרעה בנדון.   זהות הנפגע - "אותו אדם" מיהו אותו אדם שהכוונה לפגוע בו מוציאה את הארוע מגדר ארוע תחבורתי ומעבירה אותו לגדר מעשה עברייני? סוגייה זו הובהרה בספרות ובפסיקת בית המשפט העליון באופן חלקי בלבד, וטרם באה לידי הכרעה מחייבת בעניינו של צד ג', תמים, עובר אורח, שהמעשה המכוון לא נועד לפגוע בו כלל, ופגיעתו היוותה תוצר נלווה ומקרי לארוע, ולא מעבר לכך. בע"א 2199/99 עזבון המנוח לזר ז"ל נגד רשות הנמלים והרכבות, , הביעו השופטים אור ושטרסברג - כהן אגב אורחא שתי דעות שונות בסוגייה זו. בעוד שהשופט אור סבר שאין לקבוע מסמרות בדבר, אך הבהיר כי "נטייתי היא לומר שהחזקה הממעטת חלה באופן שווה על כל השחקנים המעורבים בתאונה המכוונת, בין שמחולל התאונה הצליח לפגוע בקורבן המיועד ובין שלאו...היא מתייחסת למאורע ולא לסוגי נפגעים", ציינה השופטת שטרסברג - כהן, שאף היא סברה כי הסוגייה צריכה להשאר בצריך עיון, כי "לגבי מי שנפגע אף שלא התכוונו לפגוע בו אלא התכוונו לפגוע באחר, אין מתקיים רכיב הכוונה במי שנפגע בפועל אלא רק בפוגע, ויתכן שבהעדר רכיב זה יש מקום לטענה שנפגעים כאלה אינם כלולים בחזקה הממעטת" (דעה דומה הובעה בערכאה דלמטה על ידי השופטת גרסטל). במחלוקת השופטים שטרם הוכרעה, תומך פרופ' אנגלרד בגישה המחילה את הפלת"ד על נפגעים בלתי מכוונים (אנגלרד לעיל , בע' 75). גם השופט רבלין מציין בספרו כי מבחינת נפגע שלא הייתה כוונה לפגוע בו, מדובר בתאונת דרכים (רבלין לעיל, בע' 132). מסקנה שכזו, עלולה אמנם בנסיבות מתאימות להביא לכך שאותו ארוע יחשב כתאונת דרכים כלפי פלוני ויצא מגדר הפלת"ד כלפי אלמוני, אלא שהשאיפה לאחידות איננה חזות הכל, וקיימים מקרים נוספים בהם קיימת אבחנה, כאמור. כך לדוגמא, מסכימים המלומדים שדרישת הכוונה לא מתמלאת בסיטואציה של "כוונה מועברת" (רבלין לעיל בע' 243, אנגלרד לעיל בע' 82), ונוצרת ממילא אבחנה בין סוגי נפגעים שונים, שהרי מי שנפגע עקב טעות בזיהוי לא יחשב כנפגע בתאונה מכוונת, להבדיל ממי שהפגיעה כוונה אליו, גם אם שני הנפגעים הם באותו ארוע (ובהקשר אחר יכולה להיות אבחנה בין מי שביצע תיקון דרך מתוקף תפקידו לאדם אחר המצוי מחוץ לרכב). עצם הנכונות להבחין בין הנפגעים השונים, מחזק את המסקנה כי אותו ארוע יכול להניב תוצאות עובדתיות ומשפטיות שונות בהתאם לנסיבות העניין. בנוסף, עיון בלשון החוק מעלה כי יש בה תמיכה לעמדה שהאדם שנפגע בתאונת הדרכים הוא אותו אדם שהייתה כוונה להסב לו נזק. זאת, לאור השימוש במונח "אדם" ו"אותו אדם" הן בהגדרה הבסיסית והן בהקשרו של חריג התאונה המכוונת. למען שלמות התמונה, יש להזכיר כי בהצעת החוק לתיקון חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), התש"ן-1989, הוצע נוסח לפיו נדרשה כוונה לגרימת נזק כלשהו "בין לאדם שכלפיו כוון המעשה ובין לכל אדם אחר". נוסח זה לא התקבל בסופו של דבר, ובתיקון לחוק נוספה הגדרת החריג כשהיא כוללת כוונה לגרום נזק ל"אותו אדם". להשקפתי, התכלית החקיקתית שבהחרגת ארוע מכוון מגדר תאונות דרכים, אינה מתקיימת מקום שנפגע עובר אורח תמים שלא הייתה כל כוונה להסב לו נזק. עובר אורח שכזה, דומה יותר לכל עובר אורח שנפגע עקב ארוע תאונתי לא מכוון מאשר הוא דומה לקרבן של ארוע עברייני. משלא כוונה כלפי אותו עובר אורח המזימה הישירה לפגע בו, אין הוא אלא הולך רגל, החשוף לסיכונים הטיפוסיים של פגיעה מרכב חולף, וככזה ראוי הוא שיחול עליו ההסדר החקיקתי שבפלת"ד. ומן העקרונות אל העובדות מן המסכת שהונחה לפני בית המשפט עולה שנסיבות ארוע הפגיעה בתובע אינן ברורות דיין. כתב האישום אינו מייחס לנתבע 1 כוונה לפגוע בתובע, אפילו לא כוונה פלילית, וממילא לא הונחה תשתית לקביעה כי בנסיבות העניין ביקש הנתבע 1 לפגוע בתובע. אכן יתכן כי הנתבע 1 ביקש בזעמו לפגוע בפועלים שעימם התעמת בעימות שחרג מן העימות המילולי, ובכעסו הפנה את זעמו גם כלפי התובע, אך בה במידה יתכן שביקש לפגוע בפועלים ולא הבחין כלל בתובע, או שהיה אדיש ולא יותר מכך לאפשרות הפגיעה בתובע. תיקונו של כתב האישום במסגרת הסדר הטיעון תומך לכאורה בחלופות האחרונות, ומצביע לכאורה על העדר כוונת פגיעה בתובע מצד נתבע 1. ראיות אחרות, כאמור, לא הובאו. משכך, ובהעדר ראיות ברורות ביחס לנסיבות הארוע בכל הנוגע לפגיעה בתובע, לא עמדה הנתבעת בנטל ההוכחה המוטל עליה (בכך שונה תיק זה מעניין עסאם שם הוכחה כוונת פגיעה בציבור שלם ובית המשפט לא מצא הצדקה לדקדק ולדרוש כוונת פגיעה קונקרטית בפרט המסויים שנפגע). יפים בעניין זה דברי ביהמ"ש העליון בע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נגד לידאווי, , התואמים בשינויים המחוייבים גם את הארוע נושא תיק זה: "התרחיש שהביא למותו של המנוח לוט בערפל, והמאזניים קרובות להיות מעוינות - אם לא מעוינות ממש. אולם כאשר נבחנות הראיות כולן, ולאור מימצאיו של בית-משפט קמא נראה כי לא עלה בידי המערערת לעמוד בנטל המוטל עליה ולהסיט את כפות המאזניים לטובת גירסתה". למעלה מן הצורך, וככל שמסקנתי בנוגע לחוסר הצורך לפנות לחומר החקירה אינה משקפת את המוסכם בין הצדדים, אציין בתמצית כי גם בהתאם לחומר החקירה שהוצג אין בראיות כדי ללמד על תאונה במתכוון כלפי התובע. אכן, קיימות עדויות של עדי ראייה לרבות קרוב משפחתו של הנתבע 1 שנסע עימו ברכב, בנוגע לכוונת הנתבע להזיק ולפגוע, ואולם מנגד קיימת גרסת הנתבע 1 עצמו כי כלל לא התכוון לפגוע בתובע, ופגע בו תוך כדי מנוסה (קיימת גם גרסת התובע בבקשה לתשלום תכוף - ת.א. 48537/08, כי היה לקראת חציית הכביש בעת שנפגע ואינו זוכר אם כבר ירד לכביש או היה על המדרכה). סיכומו של דבר, לא נוכחתי כי הנתבעת 2 הוכיחה לבית המשפט כנדרש ממנה את קיומה של החזקה הממעטת, והארוע מהווה תאונת דרכים בכפוף לעמידתו ביתר דרישות ההגדרה הבסיסית. הוכחת הגדרת הבסיס - שימוש למטרת תחבורה אין מחלוקת כי התאונה התרחשה בעת שהנתבע 1 היה במצב של נסיעה ברכב, כך שהתקיימה אחת מדרכי השימוש הנקובות בחוק. כדי להכריע אם מדובר בשימוש ברכב למטרות תחבורה יש לבחון את מכלול נסיבות הארוע. בענייננו, המסקנה כי אין מדובר בתאונה במתכוון כלפי התובע, משליכה על המסקנה כי השימוש ברכב בהקשרו של התובע היה למטרת תחבורה, או למצער הרכב שימש במשולב, מבלי שניתן להפריד בין הדבקים, הן ככלי תחבורתי למטרת תנועה בכביש, והן ככלי לביצוע עבירות (עניין חזן לעיל). מבחינת התובע עיקר שימושו של הרכב הוא ככלי תחבורתי שממנו עלול היה התובע כהולך רגל להיפגע, ואף נפגע בפועל. מסקנה זו נלמדת מן הממצאים והמסקנות בפסה"ד המרשיע הנסמכים על כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר הטיעון. במאמר מוסגר יצויין כי גם בהתאם לגרסת הנתבע 1 בחקירה במשטרה הפגיעה בתובע הייתה תוך כדי נסיון לעזוב את המקום ולהמלט. משכך, שוכנעתי כי כפות המאזניים נוטות לטובת טענת התובע כי הנתבע 1 עשה ברכב שימוש למטרת תחבורה בעת שפגע בו. סוף דבר התובע הוכיח במאזן ההסתברויות כי הארוע נושא תיק זה היווה כלפיו תאונת דרכים. הנתבעת 2 לא הצליחה להוכיח את התקיימות החריג של תאונה במתכוון. לפיכך, אני מוצאת את הנתבעים אחראים לנזקי התובע בגין תאונת הדרכים. בנסיבות העניין ידונו שאלת שכה"ט של עורכי דין תאונת דרכים וההוצאות בתום ההליך. תאונת דרכים במתכוון (החזקה הממעטת)שאלות משפטיותנהיגה בשכרותתאונת דרכיםמשפט תעבורה