העיקרון המנחה בדיני החוזים קובע כי על הצדדים המתקשרים בהסכם החובה לקיימו. עיקרון זה חל, אף ביתר שאת, על חוזי רשות ולעניין זה נאמר בספרה של פרופ' ג. שלו "חוזים ומרכזים של הרשות הציבורית", כדלקמן: "מתחולת דיני החוזים על חוזי רשות משתמעת גם תחולת העיקרון המנחה של דיני החוזים ולפיו החוזה מחייב את הצדדים לו. חובת הרשות לקיים את התחייבויותיה - החוזיות והחד-צדדיות - יונקת מתקנת הציבור, המתייצבת מאחורי הדרישה לכיבוד חוזים בדרך כלל ומגולמת בביטוי pacta sunt servanda , לאמור: הסכמים יש לקיים. על אף הכלל, ולפיו, חוזה מחייב את הצדדים, ההלכה הפסוקה הכירה בזכות השלטון להשתחרר מהתחייבות הסכמית מבלי שהדבר יחשב כהפרה של ההסכם. ההלכה נקבעה בראשונה ב-בג"צ 311/60 י. מילר בע"מ נ' שר התחבורה ואח', פ"ד טו 1989, מפי השופט זוסמן, ולפיו, הוכרה זכות המדינה "להסתלק מן הקשר החוזי ולהתנכר לו" וכן נקבע כי זכות זו אינה ניתנת להתנאה. המבחן שנקבע בפסק דין מילר להפעלת זכות ההשתחררות הוא מבחן טובת הכלל וכן כאשר ''צרכי ציבור חיוניים אינם מתיישבים עם קיומו ועם מילוי תנאיו'' של ההסכם. יצויין כי בית המשפט חזר ואימץ מבחן זה גם בפסיקה מאוחרת (ר' ע"א 6328/97 רגב ואח' נ' משרד הביטחון, פ"ד נד(5) 506 (להלן: "פס"ד רגב") וכן ע"א 250/88 קופת חולים כללית נ' עיריית באר שבע, פ"ד מג(4) 488 (להלן: "פס"ד קופת חולים כללית"). יודגש כי הלכת ההשתחררות הינה חיצונית לחוזה ואין היא נובעת מהוראותיו, וכפי שנאמר בספרה של פרופ' ג. שלו לעיל "בסיסה העיוני של הלכת ההשתחררות טמון במעמדה ובתפקידיה של הרשות הציבורית, כמופקדת על אינטרס הציבור" יחד עם זאת, בלא מעט מקרים בהם נדונה הלכת ההשתחררות, נכללה בהסכם הוראה המתירה לרשות מינהלית להפסיק באופן חד צדדי את ההתקשרות החוזית מבלי שהדבר ייחשב כהפרת ההסכם. במקרים אלה נפסק כי בכוחה של הוראה כאמור לסייע לרשות המינהלית, הן מבחינה מעשית והן מבחינה עיונית, להסתלק מההסכם כאשר מתווסף לכך אינטרס ציבורי חיוני (ר' ע"א 64/80 בנק ארץ ישראל בריטינה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 589, 681, ע"א 144/87 מדינת ישראל נ' פבר, פ"ד מד(3) 769). חוזההלכות משפטיות