קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התחשמלות למוות עקב טיפוס על עמוד חשמל: ביום 28/7/2007 התחשמל למוות ז"ל (להלן: "המנוח"), לאחר שטיפס על עמוד חשמל, בהיותו בן 16 שנים בלבד. תמצית המחלוקת - פטירתו המצערת, בטרם עת, של המנוח אינה שנויה במחלוקת. התובעים הינם עזבונו של המנוח ושני הוריו, גב' המאם חסן קיעאן ומר אחמד ריזק קיעאן (להלן: "האב"). לטענתם ביום האירוע, המנוח רעה את צאן המשפחה ביער יתיר אשר בדרום הר חברון (להלן: "היער"), יחד עם אחיו ובן דודו. בשל סיבה שאינה ברורה טיפס המנוח על עמוד חשמל שניצב ביער (להלן: "העמוד"), הגיע בטיפוסו עד כדי מרחק נגיעה מקו החשמל, נגע בקו המתח, התחשמל, ונפל ארצה. לטענת התובעים מות המנוח נגרם בשל רשלנות והפרת חובה חקוקה מצד הנתבעת, חברת החשמל לישראל בע"מ (להלן: "הנתבעת"), הנובעות - בין היתר - בשל אי שילוט על גבי העמוד ואי התקנת אמצעים המונעים את הטיפוס עד גובה קוי המתח החשמלי. לטענתם נזקיהם עומדים על סכום של כ-1,919,000 ₪. הנתבעת בכתב הגנתה הכחישה את נסיבות האירוע, וטענה כי הצבת העמוד (המסומן במפות הנתבעת בסימן SM88) לא היתה רשלנית וכי לא היתה כל רשלנות או הפרת חובה חקוקה אף בנוגע לשילוט או לאמצעים אלו או אחרים. בנוסף, לטענתה, אף אם היתה רשלנות, הקש"ס בינה לבין האירוע התנתק עקב התנהגות המנוח, ולחילופין כי יש להשית עליו אשם תורם משמעותי ביותר. לגבי הנזק - הנתבעת מעריכה אותו בסכום של כ-777,000 ₪ לכל היותר. מסכת הראיות - מטעם התביעה העיד מר אשר אסבן, מומחה בטיחות (להלן: "אסבן", לגבי חוות דעתו ת/1) והעיד האב (לגבי תצהירו ת/3). במהלך הדיון הוגשו תמונות שונות (ת/2), נוהל של הנתבעת אליו אתייחס בהמשך (נ/1) ותעודה של המנוח מבית הספר (נ/2). לאחר מכן, הושג הסדר דיוני לגבי ויתור על חקירות עדי הנתבעת, ללא שהויתור יתפרש כהודאה בטענותיהם. בהתאם, הראיות הנוספות שאליהן אתייחס הינן : ההודעה במשטרה של אחיו של המנוח, עלאא קיעאן (להלן: "האח"), מיום האירוע; תצהיר מר ערן ניסנוב, עובד במחלקת קווי רשת עיליים בנתבעת (להלן: "ניסנוב"); חוות דעת המומחה, מהנדס החשמל, מר צבי שגב, מנהל הרשת הארצית של הנתבעת (להלן: "שגב"); חוות דעת המומחה, מהנדס החשמל, מר פטר מגנוס (להלן: "מגנוס"); תצהיר מר דוד טוהר, הממונה על הבטיחות במחוז ירושלים בנתבעת (להלן: "טוהר"); תצהיר מר אריה וינגרטן, מנהל עבודה בנתבעת (להלן: "וינגרטן"); תצהיר מר אבינעם אלון, מנהל אזור הר הנגב בקק"ל (להלן: "אלון"). דיון והכרעה - לאחר בחינת הראיות המפורטות מעלה ושקילת טענות ב"כ של הצדדים בסיכומיהם ובסיכומי התשובה, מצאתי כי דין התביעה להתקבל וכי על הנתבעת לפצות את התובעים בראשי הנזק אשר יפורטו להלן. נסיבות האירוע - ממכלול הראיות עולה כי יש לקבל את גרסת התביעה לגבי ההתרחשויות שהובילו למוות. מהעדות שמסר האח במשטרה, עולה כי ביום האירוע המנוח רעה את צאן המשפחה ביחד עם האח ועם בן דודו, ביער. בשלב מסוים, מסיבה לא ברורה החל המנוח לטפס על העמוד. האח העיד במשטרה כי הוא "צעק לו שירד" אך המנוח לא הקשיב לבקשתו, המשיך לטפס עד אשר הגיע לסוף העמוד ונגע בקו המתח. אז, מתאר האח, הוא הבחין ב"הבזק" והמנוח נפל ארצה. עוד עולה מהתיק שלמקום הוזעקו ע"י האח ובן הדוד חובשים מהמוצב הצבאי הסמוך, אך נסיונות ההחייאה שלהם לא צלחו, והמנוח נפטר. דיון בעוולת הרשלנות - כידוע, הוכחת עוולת הרשלנות, מכח פקודת הנזיקין [נוסח חדש], דורשת שלושה יסודות: חובת זהירות, התרשלות ונזק. כמו כן יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי "עובדתי" ו"משפטי" בין ההתרשלות לבין הנזק. היסוד של חובת הזהירות מתחלק אף הוא לשני רכיבים: חובת זהירות מושגית וקונקרטית (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985)). קיומה של חובת זהירות מושגית - הנתבעת מסכימה כי במקרה זה קיימת חובת זהירות מושגית מטעם חברת חשמל כלפי כלל התושבים, ובכללם המנוח, ככל שעסקינן בסכנות שעלולות לנבוע מרשת החשמל. עמדתה זו ברורה מאליה ואף אני סבורה שלא יכול להיות חולק לגבי קיומה של החובה המושגית. חובת זהירות קונקרטית - הלכה היא שיש לבחון את קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבות המקרה המסוים. המבחנים לבחינת קיום החובה הקונקרטית, אף הם בבחינת מושכלות יסוד, וכוללים את מבחן הצפיות במישור הפיסי והנורמטיבי, דהיינו מה אדם סביר יכול היה לצפות או צפה בפועל, ומה אדם סביר צריך היה לצפות (כאשר הכלל הוא שאין לדרוש מאדם לצפות במישור הנורמטיבי את מה שלא ניתן לצפות במישור הפיסי, וההיפך - דהיינו, שבהעדר שיקולים מיוחדים, אם קיימת צפיות במישור הפיסי תהיה גם חובה לצפות במישור הנורמטיבי, בכפוף לטעמי מדיניות משפטית (ע"א 5586/03 פרימונט נ' פלוני (2007), וע"א 4241/06 לוי נ' מדינת ישראל (2009), ). הנתבעת טוענת שבמקרה דכאן לא ניתן היה ולא צריך היה לצפות את ההתרחשות, בגינה נגרם הנזק, בין אם צפיות פיסית ובין אם נורמטיבית. ואבהיר. הנתבעת אינה טוענת כי לא ניתן לצפות שאם ילד יטפס על עמוד חשמל קיימת אפשרות שהוא יתחשמל, אלא טוענת שלא ניתן היה לצפות שעל העמוד הספציפי בו עסקינן יטפסו ילדים. הנתבעת מבססת את טענותיה בהקשר זה על העובדה שעסקינן בעמוד שהותקן ביער ולא בטבורה של עיר. לשיטתה, המדובר בשטח פתוח, נידח (כלשונה), בלתי מיושב, אשר כמות האנשים אשר עוברים בו "אפסית" - ולכן לא ניתן היה לצפות להתרחשות האירוע. בתצהירים ובחוות הדעת שהוגשו מטעם הנתבעת יש נסיון לבסס טענה שכזו, ובהתאם, בפתח סיכומיה טוענת הנתבעת כי האירוע היה חריג, קיצוני, נדיר ובלתי מתקבל על הדעת עד כדי כך שלא ניתן היה לצפות אותו - פיסית ונורמטיבית כאחד. לא אוכל לקבל טענה זו. ראשית, אינני סבורה שהמדובר במקום נידח כפי שמנסה הנתבעת לתאר. מדובר ביער מוסדר של קק"ל אשר כמות המטיילים בו אינה זניחה ואם נעיין בפרסומים של קק"ל כפי שמופיעים באתר האינטרנט שלה אזי מדובר ביער שמספר מבקריו רב והולך וגדל כל שנה. ע"פ תצהירו של מר אלון, המדובר ביער בשטח של כ-30,000 דונם, הכולל מתקני נופש ופנאי, עתיקות, אתרים ארכיאולוגיים ושבילים מוסדרים. הוכח גם כי באזור מטיילים ברכבי שטח, ברגל ובאופניים (והמומחה אסבן העיד כי בביקורו הוא ראה רוכבי אופניים רבים). נכון הוא שמר אלון הצהיר שכמות המבקרים דלה יחסית, אך היא בוודאי שאינה "אפסית" כפי שטענה הנתבעת. עיון בתמונות ובתצ"אות שהוגשו מלמד שהעמוד אינו נמצא בסמוך למתקני הנופש או האתרים הארכיאולוגיים שביער, אך הוא אינו מרוחק מהם מרחק רב והוא נמצא בקרבה לכביש, באמצע אזור של נטיעות חדשות (וראו את תמונה "א" שצורפה לחוה"ד של המומחה שגב, ממנה ניתן לראות שהעמוד נמצא בצמוד לכביש העפר עליו נסע מי שצילם את התמונה). בהקשר זה אוסיף עוד כי אינני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה באזורים פתוחים הסבירות שילדים יסתובבו ללא השגחת מבוגר הינה נמוכה יותר מאשר באזור מיושב, והדבר מקשה עוד יותר על הצפיות. אינני מבינה על מה סומכת עמדה זו, בוודאי שלא הוצגו לפני נתונים מוכחים לגביה וניתן להציג טענה הפוכה בדיוק באותה מידה. שנית, הוכח שהאזור הינו שטח המרעה של משפחת המנוח (ואולי של משפחות נוספות). טענתו של האב לגבי היתר שניתן לו מטעם קק"ל המתיר לו לרעות בשטח (עמ' 14 שורות 24-26), לא נסתרה, ומכאן שלפחות מבחינת משפחת המנוח - המדובר בשטח שמהווה חלק משטח מגוריהם (במובן הרחב) וממקום פרנסתם. שלישית, הוכח כי במרחק קטן ביותר מהעמוד נמצא עמוד אחר הממוגן טוב יותר (ולרמת המיגון אתייחס בהמשך) - ללא שניתן לכך כל הסבר. הנתבעת טוענת כי אין לייחס לכך כל משקל היות ולא הוכח מיקומו המדויק של העמוד השני ו/או שיתכן שהוא מוגן "טוב" יותר, בשל קירבתו למקום מגורים. אני סבורה כי שעה שהמומחה אסבן התייחס לעמוד זה בחוות דעתו, צילם אותו וטען שהוא נמצא במרחק נסיעה של כמה דקות מהעמוד עליו טיפס המנוח, היה על הנתבעת לברר איזהו אותו עמוד ולספק הסבר לגבי השוני בין שני העמודים (ולא להסתפק בטענה כגון ש"אולי" הוא קרוב לישוב). לכן, אם הנתבעת צפתה שיתכן וילד יטפס על העמוד השני ודאגה למגן אותו "טוב יותר", קשה להבין מדוע לגבי העמוד בו עסקינן עמדתה היא שהסבירות שילד יטפס עליו היא "אפסית". רביעית, הוכח כי לשיטת הנתבעת עצמה אזורי נופש ואזורי מגורים של בדואים "מועדים לפורענות" - ואפרט. מהמסמכים שהוצגו עולה כי בשנת 2004 החלה עבודת מטה בנתבעת לקראת ניסוחם של נוהלי בטיחות חדשים לגבי מיגון עמודי חשמל (נספח ח' לחו"ד המומחה שגב). בשנת 2005 הוחל ב"פרוייקט פיילוט מיגון ושילוט עמודי חשמל" (להלן: "פרויקט המיגון החדש"). לפי הנוהל המכונה "הוראת שעה לפרויקט שיפור מיגון ושילוט עמודי מסבך ברשת החלוקה", מיום 1/3/2006 (נ/1), עולה כי הנתבעת החלה בפועל ליישם את פרויקט המיגון החדש בשנת 2006. נספח ט' לחו"ד של המומחה שגב הינו מסמך מיולי 2005 המסכם את הפיילוט של הפרויקט. מטרת הפרויקט, כמפורט בעמ' 28 למסמך זה, הינה למגן עמודי חשמל ולבדוק מיגונים קיימים - "בעקבות מקרים של טיפוס והתחשמלות (בעיקר של ילדים) על עמודי חשמל". במסגרת הפרויקט הוחלט על החלפת שלטי האזהרה על גבי העמודים, החלפת הקוצים סביב העמוד והוספת לוחות פח למניעת טיפוס (במקרים מסוימים). בין היתר, במסמך הסיכום של הפיילוט, קיימת הערכת עלויות של ביצוע הפרויקט ביישובים ובמקומות המוגדרים "מקומות פתוחים". בסעיף 9.3.2 (עמ' 25) נקבע כך (ההדגשות אינן במקור) : "עלות הטיפול וההשקעה הנדרשת לטיפול בעמודים הממוקמים גם בשטחים פתוחים תגדל ב-70% ביחס לטיפול בעמודים שבאזורים מיושבים בלבד. ההסתברות המזערית לאירוע אינה מצדיקה את העלות הגבוהה הנדרשת. לפיכך לא מומלץ לטפל בעמודים הנמצאים בשטחים הפתוחים וניתן להסתפק במערכת המיגון הקיימת. ישנם מקרים שקווים בשטחים פתוחים עוברים במקומות ריכוז של ילדים, לדוגמא בחניוני נופש משפחתי או באיזורים פתוחים בהם מתגוררים בדואים. במקומות מסוג זה יש לפעול כאילו הקווים באיזורים מיושבים". כלומר, עקרונית, המסמך משקף את עמדת הנתבעת לגבי ההסתברות "המזערית" לקרות אירוע מהסוג שאירע בשטח המוגדר כ"פתוח", אך יחד עם זאת הנתבעת עצמה סבורה שבקרבת איזורי נופש או בישובים של בדואים - הסבירות כבר אינה כה "מזערית". לטעמי יש בכך כדי ללמד שאף לשיטת הנתבעת הסבירות שיתרחש אירוע קטלני כגון זה שאירע, לגבי העמוד בו עסקינן אינה נמוכה, ובוודאי שלא "אפסית", היות והוא נמצא גם באמצע יער מוסדר של קק"ל, גם בסמוך לחניוני הנופש וגם בסמוך למגורי בדואים. לכן, לסיכום נקודה זו, אני מוצאת שטענת הנתבעת לפיה לא ניתן היה לצפות הימצאותם של קטינים או אחרים בסמוך לעמוד, או כי המדובר באירוע "בלתי מתקבל על הדעת" - אינה יכולה להתקבל. ניתן היה וצריך היה לצפות את הימצאותם של אנשים בתחומי היער, בין אם מטיילים ובין אם רועים כדוגמת המנוח, בין אם בקרבת מתקני הנופש ובין אם לצידי השבילים ובשאר חלקי היער. מכאן, שגם חלה חובת זהירות קונקרטית. הפרת החובה - עתה, יש לבחון אם חובת הזהירות הופרה, ואני סבורה כי היא הופרה בשני היבטים - העדר שילוט בכלל והעדר מיגון מספק. העדר שילוט - אקדים ואבהיר בשלב הזה שהעמוד הרלבנטי (המכונה "עמוד זוית") מורכב מארבע פיאות דמויות סולם, אשר שלביו אינם אופקיים אלא מותקנים באלכסון (במעין "זיג-זג"), כאשר הפיאות יוצרות "מגדל", שבסיסו רחב מהקודקוד שלו. ניתן לטפס על השלבים של כל פאה (הגם שהם באלכסון) הן מהצד החיצוני של העמוד והן מהצד הפנימי של המגדל (כלומר - "בתוך" העמוד). מהמסמכים שהוגשו לתיק עולה כי בשנת 1960 (!!!) ניתן אישורו של השר (אשר היה ממונה אז על חברת החשמל) לגבי הפורמט של שלטי האזהרה שצריך להתקין על גבי עמודי זוית כגון העמוד. המדובר על שלט אזהרה קטן, בצבע לבן, שמימדיו 7 ס"מ X 23 ס"מ, הכולל את המילה "סכנה" בעברית, אנגלית וערבית, וסימן של ברק בצבע אדום, אשר מותקן בגובה של כארבעה מטרים (להלן: "השלט הישן"), על אחת הפיאות. מר וינגרטן בתצהירו טוען כי העמוד הוקם בשנת 2001 וכי בביקורת שהוא ביצע בשנת 2004 הוא בדק את "קיומם של שלט אזהרה ומגיני טיפוס" ומצא שהכל תקין. כבר עתה אומר שלא ניתן היה להבין מתצהיר זה, או מנספח 3 לתצהיר זה, או מהתמונות שצורפו לו, אם בביקורת שביצע מר וינגרטן הוא ראה שהותקנו שלטים רבים, על כל אחד מצדדיו של העמוד, שמא הותקן רק שלט אחד. מחוה"ד של המומחה שגב (סעיף 14) אני למדה שהאישור שניתן לנתבעת לגבי התקנה שילוט האזהרה חייב התקנת שלט בודד, ואף התמונות של העמוד שצורפו לחו"ד זו, מראות שתי פיאות של העמוד, וניתן לראות שלט ישן (שהותקן מחדש אחרי האירוע) רק על פאה אחת מתוך השתיים. מהמקובץ עולה שלא הוכח שבשנת 2004 היה על העמוד יותר משלט ישן אחד, אך שוכנעתי שאותו שלט אכן היה. דא עקא, שמר טוהר, שביקר במקום האירוע בבוקר שלמחרתו, הסביר בתצהירו שהוא מצא ששלטי האזהרה שהיו על העמוד והעמוד הסמוך נעקרו ממקומם והיו מוטלים על הארץ, במרחק מטרים ספורים מהעמוד (ויש לשים לב שגם בתמונה שצירף מר טוהר לתצהירו נראה רק שלט ישן אחד). עוד טוען מר טוהר בתצהיר שהשלטים "נעקרו בסמוך לפני כן", אך לא מצאתי בתצהיר כל בסיס למסקנה לפיה השלטים נעקרו בסמוך לפני התאונה ולמעשה אין לדעת מתי נעקרו השלטים. לכן, אף אם אצא מנקודת הנחה שבמהלך הביקורת בשנת 2004 אכן ניתן היה לראות שהשלט הישן עדיין במקומו, אזי לא הובאו נתונים שמהם ניתן ללמוד מתי השלט נעקר, במשך התקופה שבין 2004 ועד 2007, והחשוב הוא שדווקא מתצהירו של מר טוהר עולה שכאשר טיפס המנוח על העמוד, לא היה עליו שלט אזהרה. יודגש כי לא נטען על ידי מי ממצהירי הנתבעת שהשלט נפל עקב התאונה או כי ניתן היה לראות סימן זה או אחר שילמדנו על כך שהוא היה במקומו ביום האירוע ונפל רק בשעות שלאחר האירוע (בשעות הערב) ועד הבוקר שלמחרת (מועד ביקורו של טוהר). עוד אציין כי בסיכומי הנתבעת קיימת טענה מרחיקת לכת עוד יותר, לפיה אולי המנוח עצמו היה זה שהוריד את השלט מהעמוד ומהעמוד הסמוך. טענה שכזו בוודאי שאיני יכולה לקבל בהעדר כל בדל של תימוכין ראייתי (ונדמה לי שלו היה בה ממש - האח היה נחקר לגביה). לכן, מסקנתי היא שהוכח, ברמת ההוכחה הנדרשת ע"פ מאזן ההסתברות, שביום האירוע, בשעה שהמנוח טיפס על העמוד, לא היה על העמוד שילוט אזהרה בכלל. אפשר כמובן לטעון שלא ניתן לבצע ביקורות לגבי תקינותם של כל העמודים כל שבוע וייתכן והשלט נעקר ממקומו רק כמה ימים לפני האירוע. ניתן גם לטעון שהנתבעת לא יכולה להיות אחראית לגבי מקרים בהם שלטים נעקרים במכוון ובזדון מהעמודים. יחד עם זאת, אני סבורה שניתן למצוא אמצעים פשוטים לקיבוע שלטי האזהרה באופן שלא ניתן יהיה לתלוש אותם על נקלה וניתן לקבוע מספר שלטי אזהרה על כל עמוד (בגבהים שונים ובצדדים שונים) כך שנפילתו של שלט אחד לא תותיר את העמוד ללא כל שילוט של אזהרה. אני מוצאת שהעדר שילוט המזהיר מפני הסכנות שכרוכות בטיפוס על העמוד הינו בלתי סביר ועולה כדי הפרת חובת הזהירות, כאשר מעבר לנדרש אומר שלמעשה, הנתבעת לא חולקת על הצורך בשילוט אזהרה - ומתצהיריה ניתן ללמוד שאף היא מסכימה - עקרונית - שצריך להיות סוג מסוים של שילוט אזהרה על כל עמוד. מעבר לכך, אני סבורה כי השילוט שהיה קיים על העמוד, טרם נפל או נעקר, לא היה מספיק. המדובר בשלט קטן, שאינו כולל אזהרה ברורה לגבי הסכנה הטמונה בטיפוס, אינו מבהיר שהטיפוס אסור (היות והסימן של הברק אינו בהכרח ברור לילדים), קשה לראותו, הוא נמצא בגובה רב, ולא ניתן לראותו כלל אם מטפסים "בתוך" העמוד. הראיה לכך שהשלט אינו מספיק נמצאת במסמכים המתייחסים לפרויקט המיגון החדש מהם עולה שהשלטים החדשים שהנתבעת תולה על עמודי הזוית, בכל אחת מהפיאות, גדולים בהרבה, צבועים בצהוב בולט, כוללים את המילים "מתח גבוה! סכנת מוות!" בשלוש השפות, ועליהם איור של אדם המטפס על העמוד עם סימן שמלמד על האיסור לטפס (להלן: "השלטים החדשים"). אני מוצאת ששלט שכזה ברור יותר ונהיר יותר ויש בו כדי לשרת טוב יותר את המטרה שלשמה הוא יותקן. אזכיר כאן שוב שהוכח שבמרחק לא רב מהעמוד דנן, קיים עמוד אחד, אותו תיעד המומחה אסבן בתמונות שצורפו לחוות דעתו, ואשר עליו מותקנים השלטים החדשים. יש אף בכך כדי לתמוך במסקנה שמן הראוי היה שעל העמוד יהיו שלטים חדשים ולא רק השלט הישן הבודד (שבכלל לא היה במועד הטיפוס). משמע, שמעבר לכך שמצאתי שהשלט הישן לא היה על העמוד במועד הטיפוס, אזי שוכנעתי שהוא ממילא לא היה מספיק, כי מן הראוי היה לתלות שלטים חדשים - ובכך אני מוצאת פן אחד של התרשלות. אמצעי המיגון נגד טיפוס - מהמסמכים ומהתמונות עולה שעל העמוד היו אמצעי מיגון הכוללים מוטות דקים מברזל שמותקנים סביב העמוד אשר אמורים להקשות את הטיפוס על העמוד, המכונים "קוצים". הקוצים שהותקנו לא היו צפופים וזוויתם הייתה כמעט 90 מעלות ביחס לפאה של העמוד. המרווחים בין הקוצים נחזים להיות גדולים, כך שאין בעיה להעביר את הרגל בין הקוצים ולהמשיך ולטפס על העמוד למרות הקוצים, ובמובן מסוים, העובדה שהקוצים כמעט ניצבים לפאה דווקא מסייעת לטיפוס כי ניתן להניח את הרגל על הקוצים עצמם ולהמשיך בטיפוס. עוד יש להדגיש כי בתוך העמוד יש רק "קוץ" אחד קצר, בכל פאה, וניתן על נקלה לטפס בחלק הפנימי שלו, תוך "עקיפתו". אף כאן, הוכח שהנתבעת עצמה מצאה שיש דרך טובה יותר למגן את העמודים וע"פ המפרטים שמתייחסים לפרויקט המיגון החדש - אזי הקוצים "החדשים" כוללים מוטות ארוכים יותר (באורך של 45 ס"מ) וצפופים יותר, אשר מותקנים בזווית של כ-45 מעלות כלפי מטה כך שקשה מאוד "לעקוף" אותם, קשה מאוד להיתלות עליהם עם הידיים ובוודאי שקשה מאוד להניח עליהם את הרגל בשל הזווית. בנוסף, ה"קוצים החדשים" כוללים קוצים הפונים כלפי פנים העמוד ויימנעו את האפשרות לטפס בתוך העמוד. אני מוצאת אם כך שגם הקוצים שהיו על העמוד נפלו מרף הבטיחות הגבוה יותר הקיים, האפשרי והמיושם במקומות אחרים - ואף בכך יש התרשלות. התייחסות לפסיקה דומה - בשלב זה של הדיון אתייחס לפסה"ד אשר עליו מבססת הנתבעת את טיעוניה - ת.א (מחוזי נצרת) 453/74 דייני נ' חברת החשמל (1977), אשר לא פורסם אך צורף לסיכומי הנתבעת (להלן: "פס"ד דייני"). בעניין שם טיפס התובע על עמוד חשמל כגון זה אשר בו עסקינן, ונפגע קשות בידו עקב התחשמלות. עמוד החשמל דשם ניצב בשדה פתוח ליד עפולה עילית, והיה ממוגן באופן דומה לעמוד דכאן (שלט אזהרה ישן וקוצים דומים). בהמ"ש שם דחה את התביעה. מן הסתם, ב"כ של הנתבעת בתיק זה הפנו לפס"ד דייני חזור והפנה, אך אני סבורה שיש מקום להגיע למסקנה שונה מאשר מסקנתו של בהמ"ש שם (למרות שאני מודעת למשמעותו של פס"ד של בית משפט מחוזי מבחינת ערכאה זו). תחילה, איני יכולה שלא להתייחס לכך שהמדובר בפס"ד בתביעה משנת 1974, לפני 36 שנים, ויש מקום לבחינה "מעודכנת" של סטנדרטים ראויים של זהירות ובטיחות. לדוגמא אפנה לכך שבהמ"ש שם מציין (בעמ' 8) כי הוא סקר את הפסיקה והספרות ולא מצא אף לא פסק דין אחד הדן בפגיעה בנסיבות דומות - "לא בארץ ולא בכל ארץ אחרת". בעמ' 13 לפסה"ד מוסיף בהמ"ש כי המדובר במקרה "חריג מן החריגים ונדיר שבנדירים" וכי "האפשרות שיקרה היא אחת לאלפי אלפים ואולי למיליונים". לצערי, מקרי ההתחשמלות עקב טיפוס על עמודי חשמל הלכו ורבו מאז מתן פסה"ד, ורק חלקם הגיע לבירור משפטי - כגון שלושת המקרים אליהם אתייחס בהרחבה בהמשך וכגון המקרה שנדון בת.א. (מחוזי חיפה) 1051/04 עזבון המנוח נצ'טיאלו אנדרי ז"ל נ' חברת החשמל, אשר הסתיים בפס"ד הנותן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים. כפי שכבר ציינתי לעיל - ריבוי המקרים הביא אף את הנתבעת עצמה להתחיל בפרויקט המיגון החדש, ולכן - חל שינוי עם השנים לגבי אומדן שכיחות הסכנה ולגבי הצורך בהגברת אמצעי הזהירות, והוא מחייב סטיה מפס"ד דייני. בנוסף, ובהמשך לאמור לעיל, בהמ"ש (בעמ' 12) מבסס את מסקנתו - בין היתר - על כך שלא הובאו לפניו חוות דעת או ראיות אחרות לגבי סטנדרטי מיגון שונים מאשר אלו אשר ננקטו לגבי העמוד דאז. גם בכך יש שוני בין פסה"ד דייני לבין תיק זה, שהרי כיום, ברור שיש אמצעי מיגון טובים יותר - הלא הם האמצעים שמיושמים בפרויקט המיגון החדש. זאת ועוד. בהמ"ש שם (בעמ' 16) קובע כי לשיטתו אין כל רשלנות לגבי העמוד כיון שחברת החשמל לא היתה יכולה לצפות שמישהו יטפס על עמוד שכזה - בין אם הוא בשטח הפתוח בו הוא נמצא ובין אם הוא בשטח בנוי, בתוך העיר, וכלשונו של בהמ"ש - "ממש מתחת לאפם של אלפי אלפים של בני נוער ... מבוגרים או פעוטות". עמדת בהמ"ש שם היא שאין כל רשלנות - גם לגבי עמודים שכאלו המצויים ליד מקום מגורים, אך אפילו הנתבעת לא טוענת בתיק זה שכך הם פני הדברים היום. הנתבעת מסכימה שבאיזורי מגורים המיגון החדש מחייב, ושמה את הדגש על ההבדל שצריך להיות בין איזור מגורים לאיזור פתוח. ברם אולם, האבחנה שמנסה הנתבעת לעשות, אינה יכול להשען על פס"ד דייני, ששם לא נמצא רמז לאבחנה בין עמודים שונים בשטחים שונים. לעומת פס"ד דייני, אפנה לת.א. (מחוזי חיפה) 55/94 אליהו נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (2001), (להלן: "פס"ד אליהו"), אשר שם התקבלה תביעה לפיצוי קטין שטיפס על עמוד חשמל דומה והתחשמל, לאמור: "ניתן בקלות לטפס על העמוד, בהיותו מורכב משלבים, כמו סולם, מבחוץ ומבפנים, ומאחר והוא חלול. ... גובה העמוד כ-12 מ'. במחצית הגובה, כלומר, בגובה של כ-6 מ' הותקנו על העמוד קוצי ברזל, בעובי של כ-10 מ"מ, ובאורך של כ-20 ס"מ, בולטים החוצה בניצב לפני העמוד, ונכנסים פנימה לתוך חלל העמוד (להלן: הקוצים). המרווח בין קוץ לקוץ היה כ-15 ס"מ, כך, משקוצץ קוץ אחד (מסיבה כלשהי), נוצר מרווח של כ- 30 ס"מ אשר איפשר טיפוס עד לקצהו העליון של העמוד. הקוצים, היו צריכים להוות מחסום פיזי בפני טיפוס על העמוד (למי שלא היה מוסמך לכך). אכן, גם ללא קיצוץ הקוצים או חלק מהם, אפשר היה לטפס על העמוד, ללא קושי מיוחד. הקוצים לא היווה מחסום לעלות לרום העמוד ולסכנת התחשמלות. בגובה 4 מ' מהקרקע, הוצב על דופן העמוד (אחד מארבעת הפסים העומדים, המהווים עמוד), שלט קטן ועליו שרטוט ברק בצבע אדום, והמילה "סכנה", הכתובה באותיות קטנות ביותר בעברית, אשר לא בולטות למרחוק ... בהתחשב בכך שהעמוד הוצב באיזור מגורים אשר בו משוטטים ומשחקים ילדים קטנים, ובהתחשב בכך שניתן היה בקלות יחסית לטפס על העמוד מחמת מבני האשפה סמוכים לו והצמחיה, ומחמת שהעמוד היה בנוי כסולם, ולאור שילוט האזהרה הבלתי מספיק, דעתי היא, שצריך היה לצפות שמי שאיננו ער לסכנה ו/או חובב טיפוס (כגון ילדים), עלול לעלות לעמוד, להתחשמל ולהיפגע. ... הכלל הוא, שעל המזיק לצפות נזק שעלול לקרות, ובנדוננו ברור שהיה חשש סכנה כפי שנגרמה לתובע, כפי שכל אדם סביר יכול היה לצפות אותו. ... ניתן היה לצפות שילדים יטפסו על העמוד, מה עוד שלא היו שלטי אזהרה מספיקים, ובסביבה שיחקו ילדים שצפוי היה שיטפסו על העמוד (שקל היה לטפס עליו). אין אני מתעלם מהצורך לאזן בין אינטרסים של מתן שירות לציבור בנושא חשוב מאוד (אספקת חשמל), המחייב נוחות סבירה לעובדי הנתבעת לטפל ביעילות בתיקון ובאחזקת עמודי החשמל, לבין, הדאגה לחיי אדם עקב מכשירים מסוכנים, כגון עמודי חשמל, ובמיוחד הדאגה לשלומם של ילדים קטנים שמטיבם וטבעם טרם השכילו לקלוט את כללי הזהירות. בנדוננו, תנאים בטוחים יותר ... לא היתה פוגעת ביעילות של מתן שירות לציבור, ולבטח היתה מונעת את הנזק שנגרם לתובע ...". המדובר שם בעמוד זהה כמעט ובהמ"ש (אף שם מחוזי) הגיע למסקנה כי ניתן היה וצריך היה למגן טוב יותר את העמוד. נכון הוא כי העמוד בפס"ד אליהו הוצב בשכונת מגורים, אך קביעותיו של בהמ"ש לגבי האפשרות והצורך למגנו טוב יותר, לגבי הקוצים ולגבי השילוט הבלתי מספיקים, לא היתה תלויה במיקום. פס"ד נוסף משנת 2001, הינו בת.א. (מחוזי חיפה) 10426/96 מוהרא ח'אלד נ' חברת החשמל (לא פורסם, להלן: "פס"ד מוהרא"), אשר אף בו נדונה תביעתו של קטין אשר התחשמל עת עלה על עמוד חשמל (אם כי לא עקב נגיעה בקו החשמל שחובר לעמוד עליו טיפס אלא בקו חשמל סמוך). בהמ"ש שם קובע כי לשיטתו אין רשלנות בכל הנוגע למגיני הטיפוס אך כי קמה רשלנות בשל אי הצבת שלטי אזהרה, וקובע (בעמ' 9 למעלה) כי - "מבנהו של העמוד מאפשר טיפוס בקלות. לדעתי חברת החשמל היתה צריכה לצפות כי נערים עלולים להתפתות ולטפס עליו לצרכי משחק. מדובר בצעד פשוט ולא יקר, שלו ננקט עשוי היה למנוע את התאונה". פרשה נוספת אליה הפנו שני הצדדים הינה "פרשת גבאי", אשר נדונה בת"פ (שלום תל-אביב) 3935/02 מדינת ישראל נ' חברת חשמל (2005) ולאחר מכן בע"פ (מחוזי תל-אביב) 70045/08 חברת חשמל נ' מדינת ישראל (2008) פורסמו בנבו. במקרה שם התחשמל למוות קטין בן 8 ואמו שניסתה להצילו נפגעה קשות. על העמוד שם היה אותו שלט ישן, כמו על העמוד דכאן, אך חשוב לציין כי שם הקוצים לא הותקנו על כל הפיאות. הנתבעת, הנאשמת שם - חברת החשמל - הורשעה בעבירת גרם מוות ברשלנות, בשל שורה של מחדלים שמנתה הערכאה הראשונה. מחדלים אלו כללו - מן הסתם - את העובדה שלא היו קוצים בכל צידי העמוד, ובכך שונה המקרה שם מהמקרה דכאן. עוד קבעה הערכאה הראשונה שם כי יש לראות גם כמחדל את אי גידורו של העמוד, את אי התקנת מנגנון להפסקה מיידית של הזרם בעת אירוע ועוד. לגבי מחדלים אלו - בהמ"ש המחוזי הביע הסתייגות מסויימת, והיות ולא הועלו כל טענות דומות בתיק זה (וטוב שכך) לא ארחיב בנושא. מה שחשוב לעניניינו הוא שלגבי השילוט, נכתב כך (עמ' 20 ולאחר מכן בפירוט בעמ' 27) - "האם שלט אזהרה קטנטן, התלוי בגובה כשניים וחצי מטרים מעל פני הקרקע, הרחק הרחק מעיניו של ילד בן שמונה נמוך קומה, מניח את דעתנו בדבר אזהרה מועילה לאוכלוסיית הילדים העשויים להתפתות אל מרומיו?". בערעור הועלו טענות לגבי הקביעות באשר למחדלים השונים - אשר במובן מסוים התקבלו על ידי בהמ"ש המחוזי, אך לגבי העדר הקוצים והשילוט הבלתי מספק, הסכים נציג חברת חשמל שמחדלים אלו אכן בלתי ראויים וההרשעה שמבוססת עליהם הינה כדין. בהמ"ש המחוזי מסיים את פסה"ד וקובע שבשל שאין מחלוקת לגבי המחדל שבאי קיומו של שילוט מספיק והעדר הקוצים - ההרשעה תשאר על כנה והערעור נדחה. משמע, שפס"ד אליהו, פס"ד מוהרא ופסה"ד בפרשת גבאי - שניתנו לפני האירוע בו עסקינן - תומכים במסקנתי לגבי ההתרשלות ומתווספים לסטטיסטיקה שניתן "לצפות". העלות הכלכלית - טיעון מרכזי אחרון של הנתבעת אליו אדרש היה שלא ניתן לומר שהיא התרשלה בשל כך שיישום תוכנית המיגון החדשה על כלל עמודי החשמל בארץ כרוכה בעלויות אדירות שלא ניתן לעמוד בהן. לטענתה, ההחלטה ליישם את התוכנית החדשה רק על עמודים באזורי מגורים ואזורים מיושבים הינה החלטה סבירה, לנוכח העלויות, וניתן לתמצת את עמדתה בהקשר זה בציטוט חוזר של סעיף 9.3.2 בדו"ח סיכום פרוייקט הפיילוט, לאמור: "עלות הטיפול וההשקעה הנדרשת לטיפול בעמודים הממוקמים גם בשטחים פתוחים תגדל ב-70% ... ההסתברות המיזערית לאירוע אינה מצדיקה את העלות הגבוהה הנדרשת". אני מסכימה עקרונית עם טענת הנתבעת לפיה בחינת השאלה אם הופרה חובת הזהירות חייבת להתבצע לאור בחינת מידת הסיכון להתרחשותו של הנזק, שיעור הנזק שהיה צפוי בהתממשות הסיכון ועלות אמצעי הזהירות שניתן היה לנקוט כדי למנוע סיכון זה, שכן אחריות ברשלנות איננה אחריות מוחלטת אלא אחריות המטילה על המזיק את החובה לנקוט באמצעי זהירות סבירים למניעת הנזק (וראו לדוגמא את ע"א 285/73 לגיל טרמפולין וציוד ספורט ישראל בע"מ נ' נחמיאס, פ"ד כט(1) 63, ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 102, וע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498). אני אף מוכנה לקבל שעמדת הנתבעת היא ש"לא שווה" להחיל את תוכנית המיגון החדשה על עמודים כגון העמוד "שלנו", וכי היא פועלת בהתאם לעמדה זו. יחד עם זאת, אין בכך כדי לשנות ממסקנתי לגבי ההתרשלות במקרה זה. ראשית, כפי שפורט, מסקנתי בדבר ההתרשלות אינה מבוססת על קביעה לפיה מן הראוי היה להחיל את תוכנית המיגון החדשה על העמוד. ההכרעה סומכת על כך שהוכח שלא היה שלט אזהרה על העמוד ביום האירוע ושלטעמי אמצעי המיגון שהיו על העמוד לא היו מספיקים. שנית, אינני בטוחה שהאיזון הראוי במקרה זה הינו זה אשר מבצעת הנתבעת. לגבי מידת הסיכון להתרחשות הנזק, אין לי אלא לחזור על עמדתי לפיה ההסתברות להתרחשות הסיכון גבוהה בהרבה מאשר הערכתה של הנתבעת. לגבי שיעור הנזק הצפוי בהתממשות הסיכון - הרי שאין מחיר לחיי אדם ועסקינן בנזק בשיעור הגבוה ביותר, בוודאי שמבחינת מדיניות משפטית. באשר לעלות נקיטת אמצעי בטיחות טובים יותר, הרי שהוצגו בפני נתונים באשר לעלות משוערת של פרויקט המיגון החדש, אך היות והתוכנית משנת 2005, והיא אמורה היתה להסתיים עד שנת 2008, והיות ואנו נמצאים בשנת 2010, הייתי מצפה לראות אומדנים של העלויות בפועל, של התקדמות התוכנית, של כמות העמודים שמוגנו עד למועד קרות האירוע, ושל העלות המשוערת של המשך הפרויקט - גם לגבי איזורים "פתוחים" לאחר שנת 2007 (מועד האירוע). קצת תמוה שלא הוצגו נתונים מעודכנים בהקשר זה - ובוודאי שלא אוכל לומר ששוכנעתי ששיקלול שלושת הרכיבים (הסתברות הנזק, שיעור הנזק ועלות מניעתו) מצדיק את אי יישום תוכנית המיגון החדשה על כל העמודים. אבהיר כי הערותי אלו - לגבי יישום תוכנית המיגון החדשה - אינן חיוניות לצורך פסק הדין, אך כיון שהנתבעת האריכה לגבי נושא זה - מצאתי לנכון להביע את עמדתי. עוד אעיר כי אם עמדת הנתבעת היא שאכן צריך למגן את העמודים טוב יותר, אך "לא משתלם" לה לעשות זאת לגבי איזורים פתוחים - אולי מן הראוי היה שלא לנהל תיק זה ולהגיע להסדר פשרה סביר והוגן עם הורי המנוח, שמייצגים את התממשות הסיכון. אם הנתבעת סבורה שלא מוצדק להוציא כמה מליוני שקלים על מנת למגן עמודים "נידחים", למרות שהיא בעצמה קבעה סטנדרטים חדשים למיגון, אזי עליה לשלם את הפיצוי המתאים כאשר קורה אחד מהמקרים "הנדירים" בקשר לעמוד נידח שכזה (והרי זו תמצית הגישה הכלכלית שמאחרוי דיני הנזיקין). הקשר הסיבתי בין היעדר השילוט והמיגון המספיק לבין האירוע - לצערנו לעולם לא נוכל לשאול את המנוח כיצד היה נוהג לו היה שלט אזהרה, או אם היו שלטים אחרים ולעולם לא נוכל גם לברר אם הוא היה מצליח לטפס על העמוד עד גובה קו המתח אם היו מותקנים קוצים אחרים. יחד עם זאת אני סבורה שהתובעים הרימו את נטל ההוכחה הרובץ על שכמם גם לגבי רכיב זה ואני מאמינה שסביר ביותר ששילוב "טוב יותר" בין שלטי אזהרה ברורים לבין קוצים משמעותיים היה יכול למנוע את הטיפוס של התובע ויותר סביר שהדבר היה מונע את הטיפוס מאשר שלא הייתה לכך כל השלכה על הטיפוס. יש לזכור כי התובע ידע קרוא וכתוב והיה מבין שלט חד משמעי עליו כתוב שקיימת סכנת מוות. לכן אני סבורה שהורם הנטל גם לגבי הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין האירוע. האם הופרה חובה חקוקה ? בכתב התביעה יוחסה לנתבעת גם עוולה של הפרת חובה חקוקה תוך הפנייה לחוק החשמל ולתקנות מתוכו אך בסיכומים מצאתי שלא פורטה כדבעי החובה שהופרה לכאורה, נדמה היה כי הטענה נזנחה - ולכן דין הטענה להידחות. אשם תורם - מטבע הדברים הנתבעת טוענת שיש לייחס אשם תורם משמעותי לתובע במקרה זה. ההלכה הינה שבד"כ לא נהוג לייחס אשם תורם לקטינים בכל הנוגע לתאונות שקורות בשל התנהגות פזיזה או בלתי אחראית מצידם, בשל שנקודת המוצא היא שקטינים מעצם טבעם אינם מסוגלים לשקול את כל השיקולים הרלבנטיים ולהימנע מפני סכנות שאורבות להם. יחד עם זאת, במקרה מיוחד זה אני מוצאת שיש מקום לייחס אשם תורם משמעותי גם למנוח, מחמת שלושה נימוקים מצטברים. ראשית, עסקינן בקטין אשר היה בן 16 במועד האירוע (להבדיל מהקטין בפס"ד אליהו שהיה בן 9.5 והקטין בפרשת גבאי שהיה בן 8). המנוח למד בבית הספר במהלך שנת הלימודים, ובחופשת הקיץ, נשלח יחד עם אחיו ובן דודו, הצעירים ממנו, לרעות את הצאן של המשפחה. כפי שהצהיר והעיד האב, לעיתים שלושת הילדים לנו בשטח יחד עם הצאן במשך ימים. מתיאור זה אנו למדים שהמנוח היה בוגר דיו על מנת להיות אחראי לגבי אחיו הקטן ובן דודו במשך כמה ימים, בתנאים הכוללים לינה בשטח, ואחראי על העדר של המשפחה (המהווה חלק נכבד מרכושה). אחריות זו שהוטלה על כתפי המנוח מחייבת את המסקנה לפיה הוא היה בעל שיקול דעת בוגר ואחראי כמעט כמו בגיר. שנית, יש לתת משקל לכך שהאח הסביר במשטרה שהוא צעק למנוח שירד מהעמוד אבל המנוח לא הקשיב לו, משמע - שאף אם המנוח לרגע "שכח את עצמו", האח הזכיר לו שהדבר מסוכן וביקש שהוא ירד. בחירתו של המנוח להמשיך בטיפוס למרות בקשת אחיו הקטן, חייבת היתה להיות מודעת. שלישית, האב בתצהירו טען כי הוא לא זוכר אם הוא אי פעם הזהיר באופן ספיציפי את המנוח מפני הסכנות הטמונות בטיפוס על עמודי חשמל אך קשה לי לקבל גרסה זו, עם כל הכבוד, למרות שהוא חזר עליה בחקירתו. הגרסה לא נשמעה אמינה, לא הוכח שהמשפחה גרה ללא חשמל או שבבה"ס בו למד המנוח לא היה חשמל וכאילו המנוח לא היה מודע לקיומה של התופעה. אני סבורה שהמנוח כן ידע שעמוד חשמל וכבלי חשמל הינם דבר מסוכן, במיוחד שעה שהאח הצעיר ידע שהדבר מסוכן ובמיוחד שעה שמהתעודה שלו מכיתה ט' (נ/2) עולה שהוא למד מקצועות כגון טכנולוגיה, מחשבים ופיזיקה. לכן, מצאתי שהמנוח ידע שהוא עוסק בפעולה מסוכנת ובחר להמשיך בה למרות אזהרותיו של אחיו הקטן - בשל סיבה לא ברורה, ויש להשית עליו אשם תורם משמעותי. לו היינו עוסקים בבגיר אני סבורה ששיעור האשם התורם היה חייב להיות גבוה ביותר, ורק בשל היותו של המנוח קטין, כאשר אולי שיקול דעתו אינו כה "שקול" ואולי הוא אינו מבין מהי המשמעות האמיתית של סכנת מוות, עד כמה מהירה התופעה, עד כמה בלתי ניתנת לשליטה - שיעור האשם התורם יהא 1/3 (33%). בהקשר זה אפנה לע"א 6111/03 שרוגו נ' בית הספר כנסת יהודה (2005) המוזכר בסיכומי התובעים, אשר שם הושתו 15% אשם תורם על שלושה קטינים בני 14 אשר הניפו מוט אלומיניום בקרבת כבלי חשמל ונפגעו. במקרה שלנו, המנוח היה בוגר יותר, היה מודע לסכנת ההתחשמלות ואחיו הזהיר אותו פן יטפס על העמוד, והאשם התורם רב יותר. בנוסף, אפנה שוב לפס"ד מוהרא, שאף שם הנער שטיפס על העמוד היה בן 16. אותו הנער ניצל ממוות ו"רק" נפגע קשות והעיד בפני בהמ"ש, אשר התרשם חד משמעית שהוא היה ער לסכנה שקיימת בטיפוס ובמיוחד שעה שטיפס כאשר הוא מחזיק בידו מוט שעלול לגעת בכבלים. עוד קבע בהמ"ש שם כי התמונה שהתבררה היתה שהעמוד שימש למשחק מתמשך של טיפוס ועליה, מצד התובע וחבריו, ולכן השית עליו רשלנות תורמת בשיעור של 50%. במקרה שלנו, לא נוכל לברר עם המנוח מה ידע, מה חשב ומדוע בחר לטפס על העמוד. לכן, מצאתי שהרשלנות התורמת תהא פחותה מזו אשר נקבעה בפס"ד מוהרא. גובה הנזק - הפסד השתכרות בשנים האבודות - התובעים טוענים כי יש ליישם על המקרה דנן את ההלכה שנקבעה בע"א 10064/02 מגדל נ' רים אבו חנא (2005), דהיינו שיש לבסס את החישוב על השכר הממוצע במשק. הנתבעת טוענת, תוך הפניה לגליון ציונים של המנוח מכיתה ט', שיש מקום לסטות מההלכה בשל ציוניו הנמוכים של המנוח. אני סבורה שהעובדה שאכן קיימים ציונים נמוכים יחסית בגליון הציונים אינה יכולה ללמד על סיבה מספקת לסטות מההלכה המפורשת והחד משמעית של ביהמ"ש העליון לגבי חישוב ההפסד לעתיד על בסיס השכר הממוצע במשק לגבי כל האוכלוסיות (וראו את סעיפים 46 עד 49 לפס"ד אבו חנא הנ"ל, שם קובע בהמ"ש שיש צורך בראיות ואינדיקציות בעלות משקל רב על מנת שנוכל להסיק מהן על סתירת החזקה בדבר השכר הממוצע במשק). עוד אציין, כי הגם שהציונים לא היו מיטביים, ניתן ללמוד מגליון הציונים דווקא על לימודים מגוונים (הסטוריה, אנגלית, עברית, ערבית, ביולוגיה, טכנולוגיה, פיזיקה, מחשבים ועוד). יחד עם זאת, אני מוצאת שיש לקבל את טענת הנתבעת לגבי כך שיש לקחת בחשבון שירות צבאי, ולהתחיל למנות את "השנים האבודות" בגיל 21 ולא 18. טענה לפיה המנוח לא היה משרת בצה"ל לולא מותו המצער - הינה טענה שיש להוכיח בראיות ואביו של המנוח לא התייחס לנקודה זו. בהעדר ראיות, אני חושבת שאם מניחים לגבי המנוח שהיה יכול להשתכר את השכר "הממוצע" במשק הישראלי, אזי יש גם להניח שהוא היה עובר מסלול "ממוצע" של צעיר ישראלי, הכולל שירות צבאי. לכן את האובדן יש לחשב החל מגיל 21 ועד גיל 67 ובהתאם מקדם ההיוון הכפול יהא בהתייחס לכך שהמנוח היה בן 19 היום, לולא נפטר, והשתכרותו הייתה מתחילה עוד שנתיים. אשר על כן החישוב לגבי ההפסדים בשנים האבודות יהא בהתייחס ל-30% מההפסד המקסימלי בשנים האבודות (ע"פ הלכת ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל (2006) וראו אף את ע"א 5368/06 הדר נ' עזבון המנוח חוסאם ז"ל (2007)), כלדקמן: 30% X 0.94 (מקדם היוון כפול) X 301.44 (מקדם היוון רגיל) X 7,884 ₪ = 670,188 ₪. אובדן תנאים סוציאליים - הואיל וראש נזק זה לא נתבע בכתב התביעה אני מוצאת שאין מקום לקבלו. הוצאות קבורה ואבל - התובעים טוענים לפיצוי בסך של 15,000 ₪ בראש נזק זה והנתבעת סבורה שהפיצוי הראוי הינו בסך של 5,000 ₪. אמנם האב לא פירט בתצהירו אלו הוצאות בפועל היו למשפחה בכל הנוגע לרכיב זה, אך אני מוצאת שיש מקום להעמיד את הפיצוי על סך 10,000 ₪. נזק לא ממוני - התובעים מציעים פיצוי בסך 1,000,000 ₪ בפריט זה ועותרים להוספת ריבית על הסכום (ממועד האירוע בשנת 2007) כך שהפיצוי הנדרש הינו 1,090,000 ₪. בסיכומים מוזכרים פסקי דין בהם הפיצוי היה בסדרי גודל של 1,000,000 ₪ או 800,000 ₪, תוך הדגשת המגמה להעלות את רף הפיצוי בפריט זה במשך השנים. הנתבעת סבורה שהפיצוי הראוי יהא בסך של 350,000 ₪, ומזכירה בסיכומיה מקרים רבים בהם הפיצוי היה בסדרי גודל של 200,000 ₪ ועד 400,000 ₪, אגב הטענה לפיה יש להזהר מפני פריצת הרף הסביר לגבי פריט זה. לא מצאתי בחומר מידע קונקרטי לגבי המוות, אשר יכול להיות רלבנטי לגבי רכיב זה, כגון לגבי סבלו של המנוח טרם הפטירה ומשך הזמן שעבר עד הפטירה. בשל מכלול שאר הנסיבות אני סבורה שהפיצוי הראוי בפריט זה, במקרה זה, הינו 500,000 ₪. סך הנזק - סך פריטי הנזק ברי הפיצוי הינו 1,180,188 ₪. מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור של 1/3 (33.3%), ולכן הפיצוי לתשלום יהא בסך 786,792 ₪. סיכום - אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת ועל הנתבעת לשלם לתובעים, ביחד, סכום של 786,792 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מהסכום כאמור, בתוספת מע"מ כחוק, בתוספת 3,000 ₪ בגין הוצאות המשפט (לרבות בכל הנוגע לחוות הדעת שהוגשה מטעם התובע) ובתוספת החזר אגרת ביהמ"ש ששולמה משוערכת להיום. קטיניםמקרי מוותהתחשמלותחשמל