קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעה על פי חוק התובלה האווירית: התביעה העיקרית 1. המבקשת (להלן: "הנתבעת")- שהינה חברה בע"מ הרשומה ישראל ומפעילה שירותי תעופה. המשיבה (להלן: "התובעת")- טוענת כי נפגעה במהלך טיסה שהפעילה התובעת מישראל למיאמי שבארה"ב, ביום- 15.1.08 בעת שביקשה להיכנס לתא השירותים שבמטוס, אז נטרקה דלת השירותים על ידה השמאלית (להלן: "התאונה") ונגרמה לה פגיעה בעיקר באצבע מס' 3. התביעה שהוגשה ביום 04/5/10, הינה לפיצוי בגין נזקי גוף לתובעת - לטענתה, והיא הוגשה על פי פקודת הנזיקין, בעילה של רשלנות לשיטתה, מצד הנתבעת. הבקשה 2. בפני בקשה לסילוק התובענה על הסף - מחמת התיישנות. תמצית טענות הצדדים: הדין החל טענות הנתבעת - והדין אליו היא מפנה 3. הדין החל טוענת הנתבעת כי עילת התביעה היחידה העומדת לתובע הטוען שנגרמו לו נזקי גוף במהלך תובלה האווירית - הינה מכוח הוראות חוק התובלה האווירית, התשמ"ד 1980 (להלן "חוק התובלה האווירית"), ומכוח הוראות האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בינלאומית באוויר שנערכה בוורשה ביום 10/12/29 (להלן "אמנת ורשה"), ולא מכוח כל חוק אחר. לכן - לשיטתה, חל בענייננו כלל יחוד העילה. 4. א. מפנה הנתבעת בהקשר זה לסעיף 2 לחוק התובלה האווירית מחול במשפט הישראלי את הוראות אמנת ורשה, שהפכה לכן לחלק מהדין הפנימי, וזוהי לשונו: "2. על תובל האווירית שמקום היציאה ומקום היעוד שלה נמצאים לפני תנאי ההסכם בין הצדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת ורשה, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד לאמנה והוסכם על מקום חניה בשטחה של מדינת אחרת, יחולו הוראות האמנה". ב. מפנה הנתבעת לכך שהטיסה נשוא התביעה יצאה מישראל, הוסכם על חניית ביניים בניו יורק. הואיל והן ישראל והן ארה"ב הן צדדים לאמנת ורשה, הרי שהוראותיה חלות על הטיסה - תובלה נשוא התביעה. ג. עוד מפנה הנתבעת לאמור בכרטיס הטיסה של התובעת, כי "תובלה על פי חוק זה כפופה לכללים ולהגבלות הנוגעים לאחריות כפי שנקבעו באמנה". ד. האמנה - מסדירה באופן בלעדי את זכויות התביעה האפשריות כנגד מוביל אווירי במספר נושאים, לרבות דמי נזק. 5. סעיף 17 לאמנת ורשה קובע את העילה לחיובו של מוביל בגין נזק שנגרם לנוסע במהלך תובלה אווירית, וזוהי לשונו: "17. המוביל אחראי לנזק שנגרם במקרה של מוות, פציעה, או כל חבלה גופנית אחרת של הנוסע אם התאונה שגרמה לנזק אירעה בתוך כלי הטיס או תוך כדי על פעילות עלייה לתוכו או ירידה ממנו". (הדגשה שלי - ר.ש.) עיקרון יחוד העילה 6. א. מוסיפה הנתבעת לסעיף 24 לאמנת ורשה הקובע, לשיטתה, בענייננו - את כלל יחוד העילה וזוהי לשונו: "24. (1) במקרים הקבועים בסעיפים 18 ו-19 אין להגיש כל תביעה לדמי נזק, תהיה עילתה אשר תהיה, אלא בכפוף לתנאים ולגבולות הקבועים באמנה זו: (2) כמו כן, יחולו הוראות הפסקה הקודמת גם במקרים הקבועים בסעיף 17, מבלי לפגוע בקביעת האנשים הזכאים לתבוע ובזכויותיו של כל אחד מהם". (הדגשות שלי - ר.ש.) ב. ממשיכה הנתבעת ומפנה לסעיף 10 לחוק התובלה האווירית שכותרתו "פטור מאחריות לפי דינים אחרים," וזוהי לשונו: "10. אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר ולא תשמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו". (הדגשה שלי - ר.ש.) ג. הנתבעת מצטטת מתוך דברי ההסבר לסעיף 10 להצעת חוק התובלה האווירית, (ה"ח 1412 תשל"ט עמ' 249), על פיהם כי "סעיף זה מבהיר כי אחריותו של המוביל האווירי, ועושי דברו לפי חוק זה לנזק תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, לרבות ובעיקר כמובן - במקום אחריותו לפי פק' הנזיקין (נוסח חדש)". ד. הנתבעת מפנה, בהקשר זה, אף לספרות שעניינה דיני תעופה, ומציינת שעקרון דומה לזה הקבוע בסעיף 10 לחוק הישראלי קבוע בחוקיהן של כמעט כל מדינות תבל. ה. כן מפנה הנתבעת לכך שנושא ייחוד העילה לפי סעיף 10 לחוק התובלה האווירית נדון לא אחת בפסיקה הישראלית ומצטטת מתוך בש'א (מחוזי נצרת) 1818/03 אל על נ' נעם דוד ואח' : "אין למצוא עילת תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו עקב פעולת תובלה אווירית מחוץ לאמנה": מתוך בש"א 23265/04 (מחוזי - ת"א) אל על נ'' עזבון זלק סונוב ): "נגרמו נזקי הגוף הנטענים במהלך או כתוצאה מפעולת תובלה אווירית שהוסדרו בסעיף 17 לאמנה, ומכאן שאין המשיבים זכאים לקבל תרופה בהתאם לדין הפנים מדינתי אלא על פי האמנה בלבד". ו. מפנה היא ומצטטת גם פסיקה משווה, מרחבי העולם שצוטטה בפס"ד של בית הלורדים האנגלי, הקובעת ומאשרת את תחולת 'עקרון יחוד העילה' וכן - כי אם אין לבעל הדין כל עילת תביעה על פי אמנת ורשה, הוא לא יוכל לתבוע את המוביל האווירי לפי דין מקומי או אחר כלשהו. 7. תקופת ההתיישנות א. סעיף 29 לאמנת ורשה קובע, לעניין תקופת ההתיישנות, כי: "29. הזכות לדמי נזק תפקע אם לא תוגש התביעה תוך שנתיים מהתאריך בו הגיע כלי הטיס למקום ייעודו או מהתאריך שבו היה צריך להגיע או מתאריך הפסקת ההובלה". סעיף 15 לחוק התובלה האווירית קובע בהקשר זה כי: "15. על אף האמור בכל דין אחר, תהיה התקופה לפקיעת הזכות לדמי נזק לפי חוק זה התקופה הקבועה באמנה". ב. הנתבעת טוענת כי תקופת ההתיישנות הקבועה באמנה ורשה היא התיישנות מהותית המפקיעה את זכות התביעה. ג. מצטטת הנתבעת בהקשר זה מתוך פסיקה ובכלל זה ע"א 20/183 וכן ר"ע 371/83 דדון ואח' נ' אייר פרנס, פד"י לח (3) 785, שם נקבע כי "מכל האמור לעיל עולה כי המסקנה המתחייבת היא שתקופת התיישנות הקבועה בסעיף 29(1) היא אבסולוטית, ואין אפשרות לשנותה בהתאם לעילות הקבועות בחוקי התיישנות המקומיים"; 8. הנתבעת מדגישה כאמור כי מדובר בהתיישנות מהותית שמשמעותיה העדר זכות תביעה, ובהקשר זה מפנה לד"נ 36/84 טייכנר נ' אייר פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פד'י מא (1) 589, שם נקבע כי "כשמדובר בחוק על דבר פקיעת הזכות, קובע המחוקק הוראות הוצאות מתחום חוקי ההתיישנות". לשיטתה - כאשר מדובר בהתיישנות מהותית, המהווה חלק מן הזכות עצמה, אין מקום להעלאת הטענה בהזדמנות הראשונה דווקא, באשר משמע הוראת ההתיישנות הינה פקיעת הזכות, הגורמת להעדר עילה. 9. א. בתגובתה לבקשה - מפנה התובעת לפסיקה על פיה על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בעת סילוק תובענה על הסף וכי מחיקה על הסף לא תאפשר לה לקבל את יומה בבית המשפט. ב. הנתבעת בתשובתה, טוענת מנגד כי כאשר זכות התביעה פקעה מחמת התיישנות מהותית המפקיעה את הזכות, חובה על בית המשפט לסלק את התביעה על הסף. מציינת הנתבעת בהקשר זה כי אין מדובר בסנקציה אלא בהליך מתבקש נוכח חוסר תכלית שבניהול משפט, שעה שברור כי זכות התובעת כבר פקעה ואינה קיימת; מוסיפה היא וטוענת כי במקרים של התיישנות מפקיעה, חובה על בית - המשפט לעורר את השאלה מיוזמתו אפילו אם אין הצדדים מעוררים אותה. 10. א. מוסיפה התובעת וטוענת כי הוראת סעיף 29 לאמנת ורשה הקובע כי עילת התביעה תפקע בחלוף שנתיים, אינה יכולה לעמוד לנתבעת. זאת - הואיל ומדובר, בנסיבות התאונה, לשיטתה, ב"התנהגות רעה מדעת". ב. התובעת מפנה לסעיף 25 לאמנת ורשה הקובע כהאי לישנא: "25(1) המוביל לא יהיה זכאי להסתמך על הוראות אמנה זו הפוטרות אותו מאחריות או המגבילות אותה אם הנזק נובע מהתנהגות רעה מדעת מצדו או מאשימה אשר לפי דיני בית המשפט הדן בעניין נחשבת כשווה להתנהגות רעה מדעת". מציינת התובעת בהקשר זה כי הסעיף דורש כתנאי להחלתו התנהגות רעה מדעת, או אשמה, מפנה היא בהקשר זה לע'א 74/81 אולימפיק איירוויס ס.א. נ'' קלימי, פד"י לז (1)(1), שם נאמר מפי כב'' השופטת נתניהו, כי חייבת להיות רשלנות רבתי הצריכה להגיע כדי פזיזות, כאשר קנה המידה הוא סובייקטיבי ומתבטא ביחס של התנכרות לאפשרות הקרובה של סכנה, הצפויה מהתנהגות, או עצימת עיניים והתעלמות ממנה. ג. טוענת התובעת שהתברר בדיעבד, לאחר התאונה, כי דלת תא השירותים פגעה בגופם של נוסעים אחרים מס' רב של פעמים. לטענתה אין זו התאונה הראשונה המתרחשת במטוסי החברה והנתבעת ידעה על הליקוי בדלת. לכן, לשיטתה, יש משום רשלנות רבתי בכך שלא תיקנה אותה או הציבה דלת חלופית וכו'. לכן - לטענת התובעת, מדובר בהתנהגות רעה מדעת, ומשכך - אין הנתבעת יכולה לטעון להתיישנות. ד. התובעת מוסיפה כי מחדלי הנתבעת (ביחס לדלת) התרחשו לפי תחילת התובלה האווירית (קרי - הטיסה), ולכן - הוראות האמנה אינן חלות, אלא הדין הישראלי, על פיו תקופת ההתיישנות היא 7 שנים. ה. הנתבעת משיבה בהקשר זה כי התובעת לא הניחה כל תשתית עובדתית לטענה שהייתה מצידה "התנהגות רעה מדעת" ולכך שטענה כזו לא הועלתה אף בכתב התביעה. מוסיפה הנתבעת וגורסת, בהקשר זה כי ממילא סעיף 25 לאמנת ורשה אינו רלבנטי, באשר התוצאה היחידה של החלתו היא שהמוביל האווירי מאבד את זכותו להסתמך על גבולות האחריות הקבועים באמנת ורשה. חוזרת היא ומדגישה, כי ההתיישנות - על פי אמנת ורשה היא התיישנות מהותית, שמשמעותה היא פקיעת זכות התביעה, דהיינו - שלא ניתן להארכה באמצעות הוראות שונות מחוק ההתיישנות, או מכל דין אחר, כפי שניתן לעשות - כשמדובר ב'התיישנות דיונית'. הנתבעת מוסיפה "ושואלת" האם באמת גורסת התובעת כי גרמה לפגיעה הנטענת בזדון... ודוק, לא זו בלבד שטענת התובעת - כי נתברר לה, בדיעבד שאין זו תאונה ראשונה מסוגה אינה נתמכת בתצהיר; אף אין לה זכר בכתב התביעה. 10. א. מוסיפה התובעת כי עובר להגשת התביעה נוהל מו"מ מול הנתבעת שאף הציעה לה פיצוי (ומכאן סבורה התובעת שהנתבעת מצאה את תלונותיה מוצדקות), מבלי שתזכיר את קיומה של תקופת התיישנות שנתיים על פי האמנה. התובעת מציינת גם כי התאונה מתועדת בדו"ח הטיסה שנערך על ידי כלכל הטיסה. סבורה התובעת שיש באי הכחשת התאונה במסגרת המו"מ עובר להגשת התביעה או במסגרת הבקשה לסילוק על הסף, משום הודאת בעל דין, הגוברת לשיטתה על טענת ההתיישנות. ב. מנגד - הנתבעת מפנה לסעיף 31 לבקשה, בו מודגש שאין בבקשה משום הודאה כלשהי בטענה מטענות התובעת. הנתבעת מדגישה כי במהלך המו"מ שהתקיים בין הצדדים, לא הודה נציגה בטענה כלשהי מטענות התובעת, אך כי מכל מקום - ההלכה היא שהחריגים בחוק ההתיישנות הישראלי אינם חלים במקרה של פקיעת זכויות\התיישנות מהותית לפי אמנת ורשה וחוק התובלה האווירית. מוסיפה הנתבעת כי ממילא, על פי ההלכה, אין לראות בניהול מו"מ לצרכי פשרה משום הודאה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות. בהקשר זה - מפנה הנתבעת לרע"א 3041/03 כבדו בטחיש נ' מ"י . מוסיפה הנתבעת בהקשר זה - כי לא חלה חובה על עו"ד ליידע את עוה"ד של הצד שכנגד בדבר טענות הגנה אפשריות, אך מציינת כי "המו"מ" בין הצדדים כלל שתי שיחות טלפון בלבד, שתיהן בתוך תקופת ההתיישנות (22 26-1 לחופש אוקטובר 09'), במהלכן דרשה התובעת פיצויים מופרזים לנזק הנטען והמוכתר, ומאידך דחתה את הצעת נציג הנתבעת שהועלתה לפיצוי בערכי מטרד, ולפנים משורת הדין. 11. הנתבעת - בבקשה ובתשובה לתגובתה, מפנה לכך שעל בית משפט בישראל, לפרש כל אמנה שנקלטה לדין הישראלי, לרבות אמנת ורשה דנן, באופן הרמוני לפרשנות המקובלת במדינת חוץ. זאת - כדי לשמור על אחידות היישום של אמנה בינ"ל בתחום המשפט הפרטי. מן הכלל אל הפרט - הכרעה 12. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. סעיף 2 לחוק התובלה האווירית אכן מחיל את הוראות אמנת ורשה על תובלה אווירית כמו זו שבמהלכה נפגעה התובעת, על פי האמור בכתב התביעה. סעיף 10 לחוק הנ"ל מחדד וקובע את עקרון יחוד העילה ומכוחו אחריותו של המוביל (הנתבעת בענייננו) לכל נזק - תהא אך ורק על פי חוק זה. יוצא - כי הצדק עם הנתבעת, וכי חל בעניינה של התובעת יחוד העילה, ועל פיו - תביעתה כנגד הנתבעת יכולה להיות מוגשת אך ורק על פי הוראות חוק התובלה האווירית, המאמץ לתוכו את הוראות אמנת ורשה. תקופת ההתיישנות, מכוח סעיף 15 לחוק התובלה האווירית וסעיף 29 לאמנת ורשה, הינה שנתיים, ובענייננו - שנתיים מיום 15.1.08, המועד בו נחת מטוס אל על נשוא התובענה בנמ"ת בניו-יורק, ארה"ב. ההתיישנות - בהיותה חלק מן הזכות עצמה, הינה מהותית, ומשמעותה - פקיעת הזכות בחלוף המועד הקבוע. כפי שפורט לעיל - סעיף 29 (1) לאמנה קובע 3 חלופות לתחילת מנין השנתיים, שבסופן פוקעת זכות התביעה. בענייננו, רלבנטית החלופה הראשונה: התאריך בו הגיע כלי הטיס ליעדו, דהיינו- ה-15/1/08. לפיכך פקעה זכות התביעה של התובעת ביום 15/1/10. התביעה הוגשה ביום 4/5/10, בחלוף כמעט 4 חודשים מתום תקופת ההתיישנות המהותית. המסקנה הבלתי נמנעת הינה כי זכות התביעה של התובעת התיישנה התיישנות מהותית טרם הוגשה, ודינה לכן להדחות על הסף. מכוח כלל יחוד העילה, משפקעה זכות התביעה של התובעת על פי אמנת ורשה, אין לה כל זכות לפיצוי לפי הדין המקומי - לרבות פקודת הנזיקין, שמכוחה הוגשה התביעה. צר לי על התובעת, ועל פגיעתה. יודגש עם זאת כי התוצאה - קרי, סילוק תביעתה על הסף, אין משמעה שנשללה ממנה מלכתחילה זכות הגישה לערכאות, זכות זו נשמרה ועמדה לה למשך פרק הזמן שנקבע בשיטת המשפט שלנו - דהיינו למשך שנתיים ימים ממועד בו נחת מטוסה בנמל היעד. פרק הזמן הסתיים, ובכך פקעה זכותה לתבוע בגין התאונה נשוא התביעה. 13. התוצאה כאמור הינה שדין התביעה להידחות. בנסיבות העניין (ולא רק משום שהנתבעת לא ביקשה זאת)- איני עושה צו להוצאות. תעופההובלותתובלה אוויריתהתיישנות