קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חזרת דייר לדירה לאחר תביעת פינוי בעילת נטישה: 1. בפני תביעה לפינוי וסילוק יד של הנתבעים מדירה הנמצאת בקומת הכניסה של בניין ברח' מאפו 24, תל אביב (להלן: "הבניין" ו"הדירה" בהתאמה). רקע 2. התובעת היא הבעלים הרשום של 436/630 חלקים מהבניין ובכללם הדירה. הנתבעים מחזיקים בדירה כדיירים מוגנים. (מטעמי נוחות ייקרא הנתבע 1- "הנתבע", הנתבעת 2 תיקרא- " הנתבעת"). ביום 17.11.99, הגישה התובעת תביעה לפינוי הנתבעים מהדירה, בגין עילת נטישה ואי תשלום דמי שכירות (ת.א. 104150/99 - להלן: "התביעה הקודמת") . ביום 22.7.2001 ניתן פסק דין על ידי כב' השופט דן מור, לפיו נדחתה התביעה הקודמת (להלן: "פסק הדין"). ביום 1.4.08 הגישה התובעת את התביעה הנוכחית . תמצית טענות הצדדים 3. התובעת טוענת, כי הנתבעים מתגוררים בחו"ל למעלה משמונה עשרה שנה, לא הביעו רצון אמיתי לחזור לדירה, ולא הראו סיכוי ממשי לשוב ולהתגורר בה דרך קבע. התובעת מדגישה, כי הנתבעים לא פעלו בהתאם להצהרות שהצהירו בעבר ואשר על בסיסן, בין היתר, נדחתה התביעה הקודמת. לטענת התובעת נתקיימו היסודות הדרושים לביסוסה של עילת הנטישה. מנגד טוענים הנתבעים כי לא נטשו את הדירה. בכתב ההגנה אשר הוגש ביום 22.5.08 טענו הנתבעים כי הם נמצאים בארץ מידי שנה למשך מס' חודשים, והם מתכוונים לשוב לארץ עם סיום עסקי הנתבע בגואטמלה. בכתב ההגנה צוין כי הנתבעת תגיע לארץ ביולי 2008, ואילו הנתבע והילדים, יגיעו במהלך אוגוסט 2008. הנתבעים טוענים, כי מאחר שפסק הדין בתביעה הקודמת ניתן ביום 22.7.01, אין התובעת רשאית לבסס את עילת הנטישה על עובדות או טענות שאירעו לפני מתן פסק הדין או לפני התביעה הקודמת. לחילופין, עותרים הנתבעים למתן סעד מן הצדק. דיון ומסקנות 4. ראשית, יש ליתן את הדעת לשתי טענות סף שהעלו הנתבעים: א. טענת הנתבעים לפיה אין להיזקק לעובדות אשר קדמו לתביעה הקודמת, או לפסק הדין שניתן בה. ב. טענת הנתבעים בדבר ויתור התובעת על טענת הנטישה. אין בידי לקבל טענות אלה של הנתבעים. 5. באשר לטענה הראשונה - על מנת לבסס עילת נטישה, יש להצביע על משך הזמן שבו הדייר אינו עושה שימוש במושכר, למטרת השכירות. הלכה פסוקה היא, כי כדי לזכות כדין בתביעת פינוי על בסיס עילת נטישה, חייב המשכיר להתאזר בסבלנות ולחכות פרק זמן מספיק לפני שהוא מגיש את תביעתו, באשר אורך הזמן שבו אין הדייר מחזיק במושכר הוא מהראיות החשובות המלמדות על כוונת הנטישה. (ע"א (חי') 580/92, נחשול יורם נ' גרוספלד גרטה, ). לעניין זה, יש ליתן את הדעת למכלול העובדות הרלבנטיות, ולאורכה של כל התקופה במהלכה, לפי הנטען, נעדרו הנתבעים מהדירה, בין בתקופה שקדמה לפסק הדין ובין בתקופה שלאחריו. העובדה שבמועד מסוים על ציר הזמן, הגישה התובעת תביעת פינוי בגין נטישה, תביעה אשר נדחתה, אינה מציבה מחסום המונע התייחסות לתקופה שקדמה לתביעת הפינוי. הקביעה השיפוטית לפיה בעת הגשת התביעה הקודמת, לא התגבשה עילת הנטישה, איננה שוללת את האפשרות לנסות ולהוכיח את עילת הנטישה פעם נוספת בחלוף שנים נוספות כאשר לעניין זה, יש למנות גם את התקופה שקדמה לתביעה הקודמת. מעבר לכך, בעניינינו יש ליתן משקל גם לנימוקים שניתנו בפסק הדין. בפסק הדין ניתן משקל להצהרות הנתבעים במהלך התביעה הקודמת, בדבר כוונת המשפחה לשוב ארצה לצמיתות לאחר שנים ארוכות בגואטמלה. (עמ' 2 שורות 30-31 לפסק הדין). בנסיבות העניין יש לבחון האם אכן מומשו הצהרות הנתבעים בדבר כוונתם לשוב ארצה, כאשר בחינה זו יש לעשות על רקע מכלול הנסיבות לאורך כל התקופה מאז עזיבת הנתבעים את הארץ. 6. באשר לטענה השנייה - אין מקום לניסיון הנתבעים לטעון כאילו בשל חלוף השנים, ויתרה התובעת על טענת הנטישה. העובדה שהתובעת, אשר תביעתה הקודמת נדחתה, נדרשה להמתין פרק זמן נוסף עד ששוכנעה כי אכן מתקיימת עילת הנטישה, אינה שוללת את זכותה להגיש את תביעתה. גם העובדה שהתובעת המשיכה לקבל דמי שכירות, אין בה כדי להתפרש כויתור מצידה על טענתה בדבר קיומה של נטישה. (ע"א 683/82 דב דויטש נ' עיזבון א' פרל ז"ל, פד"י לח(2) 729). לאחר דחיית טענות אלה, יש לברר האם מתקיימים יסודותיה של עילת הנטישה. עילת הנטישה- המסגרת המשפטית 7. עילת הנטישה נוספה על ידי בתי המשפט לרשימת העילות המנויות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב- 1972 ( להלן : "חוק הגנת הדייר"). הרציונל הטמון בחוק הגנת הדייר בא להגן על דיירים כך שלא יאבדו את מקום מגוריהם או את בית העסק שלהם, כל עוד הם עומדים בדרישות החוק. רציונל זה מחייב, כי לא תינתן הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור אליו. נטישה נקבעת לפי נסיבותיו העובדתיות של כל עניין, ונסיבות אלה נקבעות בתחומיו של מצב הדברים כפי שהתגבש בעת הגשת התביעה (ע"א 76/58 פרייאר נגד באומן ואח', פד"י י"ג 316). נטל השכנוע לקיומה של עילת נטישה מוטל על שכמו של בעל הבית ועליו לשכנע את בית המשפט כי הדייר נטש את המושכר לחלוטין, על מנת שלא לשוב אליו עוד. אם בעל הבית הביא ראיות המצביעות לכאורה על כך שהדייר נטש את המושכר, הוא יצא ידי חובתו הראייתית ועובר אל הדייר הנטל המשני להראות כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את המסקנה כי היתה נטישה. במילים אחרות, על הדייר להראות כוונה ממשית לחזור למושכר. לאחר שהביא הדייר את ראיותיו בדבר כוונה ממשית לחזור למושכר, שב הנטל אל בעל הבית ועליו לשכנע את בית המשפט כי למרות ראיות הדייר, עומדת הנטישה בעינה. (ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, עמ' 136, וכן ע"א (ת"א) 688/94 הרב ביברפלד פנחס נ' בית ברחוב בילו 15 בע"מ, ). במסגרת הדיון בעילת נטישה יש לבחון שני יסודות: יסוד פיזי - עזיבת המושכר. יסוד נפשי - היעדר כוונה גלויה וממשית לחזור למושכר. היסוד הפיזי- עזיבת המושכר 8. ראשית יש ליתן את הדעת לתקופת היעדרותם של הנתבעים מהדירה. מן הראיות שהוצגו בפני עולה, כי הנתבעים מתגוררים בגואטמלה מאז שנת 1990. (עמ' 1, שורה 13 לפסק הדין בתביעה הקודמת). משך זמן ההיעדרות ממקום המגורים הקבוע, יכול לשמש אינדיקציה משמעותית לשלילת יסוד הארעיות, ולהצביע על ניתוק הזיקה של מגורים בקביעות. יחד עם זאת, משך הזמן כשלעצמו, אינו יכול לשמש מדד בלעדי ומספק, ויש צורך לבחון את טיב ההיעדרות, תוך בחינת השאלה אם מכלול הנסיבות סותר את זיקת המגורים הקבועה במושכר. באשר לנסיבות הסותרות מגורי קבע במושכר, נאמר: "כדוגמא לכך נזכיר נסיבות שבהן רכש לו הטוען למגורי קבע מעמד פורמלי של תושב במקום אחר, עיר אחרת או מדינה אחרת או נסיבות שבהן מי שיש לו בית במקום אחר, פיתח זיקות הקושרות אותו, כמכלול, לאותו מקום. מצב דברים כזה, יכול להתקיים במהלך הקשור בהעתקת מגורי משפחתו, השתלבות במקום עבודה או הקמת עסק, צבירת רכוש וכיוצ"ב". (ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שניה עדכון 3, עמ' 129). 9. הנתבעים מתגוררים בגואטמלה באותה דירה, באופן רצוף וקבוע מאז שנת 1999. (סעיף 2.6 לתצהיר תשובות הנתבעים בתביעה הקודמת- נספח ט' לתצהיר התביעה, וכן סעיף 6 לתצהיר תשובות הנתבעים- נספחים ד' 1, ד' 2 לתצהיר התביעה). ביתם הקטינה של הנתבעים נמצאת במסגרת חינוכית בגואטמלה, ולא נרשמה ללימודים בישראל. (עמ' 14-15 לפרוטוקול מיום 10.11.09, וכן סעיף 34.5 לתצהיר תשובות הנתבעים- נספחים ד' 1, ד' 2 לתצהירי התביעה). בהקשר זה יצוין כי בדיון מיום 10.11.09 הצהירה הנתבעת, כי מאז נובמבר 2008 היא נמצאת בארץ, כאשר בתה הקטינה נשארה עם הנתבע בגואטמלה. הנתבעת לא טענה כי קיים צפי שהבת תגיע לארץ אלא להיפך, בעדותה אמרה: "נכון, היא לומדת שם ולא נרשמה כאן. היא ילדה בת 14 וזו בעיה גדולה לשכנע אותה לעזוב את החברים ואת בית הספר שהיא מכירה. אז הגענו להחלטה קשה שאנו מפוצלים, אין מה לעשות". (עמ' 19 שורות 1-3 לפרוטוקול מיום 10.11.09). הגם שאינני מוצאת מקום שלא לקבל את הדברים, עדיין יש בהם כדי להעלות תמיהה באשר לניתוקה של האם מבתה הקטינה, וקיים קושי להניח כי מצב זה יישאר לתקופה ארוכה. 10. מכלול הנסיבות מלמד, כי זיקתם של הנתבעים לדירה התרחקה עד מאוד, אם לא נותקה ממש. על התרופפות הזיקה לארץ ולדירה, ניתן ללמוד בין היתר מן העובדה שמאז עזבו הנתבעים לגואטמלה בשנת 1990, הם לא שילמו בארץ דמי ביטוח לאומי וביטוח בריאות (עמ' 14 שורה 1, וכן עמ' 18 שורות 9-10 לפרוטוקול מיום 10.11.09). למעשה, ביום 26.6.00 ניתנה החלטה של המוסד לביטוח לאומי לפיה הנתבע אינו תושב ישראל לעניין חוק הביטוח לאומי, החל מיום 8.2.90 (ת/2). גם לגבי הנתבעת בוצע ביום 8.6.03 עדכון אוטומטי של מערכת הביטוח הלאומי, לפיו שונה מעמדה ל- "לא תושבת ישראל", מאז 17.7.92 (ת/2). חשבונות המים והארנונה (נספחים ז', ח' לתצהיר התביעה), מעידים על צריכת מים כמעט אפסית בדירה ומלמדים על היעדר מגורים שוטפים בדירה. 11. בניגוד להצהרת הנתבע בתביעה הקודמת, כי בכוונתו לשוב לארץ במהלך שנת 2002, לאחר שיסתיים חוזה העסקתו בגואטמלה (סעיף 14 לתצהיר הנתבע בתביעה הקודמת- נספח ו' לתצהיר התביעה), מסתבר שהנתבע לא שב לארץ, לא בשנת 2002 ואף לא לאחר מכן (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 10.11.09). הוכח, כי מעמדו של הנתבע במקום עבודתו בגואטמלה, התבסס והתחזק במהלך השנים, תוך הארכת חוזה ההעסקה, כדבריו: "זה שהוארך החוזה, הוארך החוזה, אני לא יכול להגיע לכאן ולבקש נדבות ולהחזיק את משפחתי, אבל משפחתי היתה כאן". (עמ' 16 שורות 13-14 לפרוטוקול מיום 10.11.09). למעשה, הנתבע הצהיר, כי הוא עובד בגואטמלה באותו מקום עבודה ברציפות משנת 1999 עד היום. (סעיפים 8-9 לתצהיר תשובות לשאלון- נספח ד1 לתצהיר התביעה). 12. מאז שנת 1990 ועד מועד הגשת התביעה באפריל 2008, ביקרו הנתבעים בארץ מס' פעמים : הנתבע ביקר בארץ כ- 6 פעמים, הנתבעת ביקרה בארץ כ- 14 פעמים. (ת/1 - תעודת בירור פרטים, ונספח א' לתצהיר תשובות הנתבעת- נספח ד 2' לתצהיר התביעה). בשים לב לכך שמדובר בתקופה המשתרעת על פני 18 שנים, מספר הביקורים בארץ אינו רב. בחנתי את טענת הנתבעים לפיה תקופות שהות הנתבעת בארץ הפכו לתכופות יותר ורבות יותר בהשוואה לתקופה שלפני התביעה הקודמת: טרם התביעה הקודמת ביקרה הנתבעת בארץ כ- 5 פעמים כאשר זמן שהייתה הכולל היה כ- 160 ימים. בתקופה המתחילה בחודש 10/2001 ועד להגשת התביעה הנוכחית, ביקרה הנתבעת בארץ כ- 11 פעמים כאשר זמן השהייה הכולל היה כ- 503 ימים. הגם שמס' הימים הכולל בהם שהתה הנתבעת בארץ אכן עלה בהשוואה לתקופה שלפני התביעה קודמת, הרי עדיין מדובר ב- 503 ימים בלבד, במהלך 7 שנים (משנת 2001 ועד 2008). 13. מן הראיות עולה, כי למעשה הדירה משמשת לנתבעים כ"דירת ביקורים" ולא כ"דירת מגורים", ולעניין זה נקבע: "במשך שנים ארוכות עומדת דירה זו בשיממונה וממתינה לביקוריו הקצרים של הדייר שאמור להתגורר בה דרך קבע, אולם בפועל איננו מתגורר בה כפי שאמור להתגורר בה כל דייר שהדירה היא קורת גגו. זוהי דירת ביקורים, ולא דירת מגורים, המשמשת את המערער בעת ביקוריו הקצרים בארץ כאורח נוטה ללון, אך לא לתכלית זו נועדו דיני הגנת הדייר. הגנת החוק צמודה אך ורק לשימוש בפועל במושכר לצורך מגורים, ומשפקע השימוש האמור פוקעת עמו גם הגנת החוק (ע"א 705/70 פד"י כ"ה (2) 717; ע"א 622/75 פד"י ל' (3)209). נתתי דעתי להצהרותיה החוזרות ונשנות של הנתבעת לפיהן: "אני רואה את עצמי תושבת ישראל. הבית שלי בארץ...". (עמ' 18 שורה 12 לפרוטוקול מיום 10.11.09). וכן: "אני מרגישה עצמי כן גרה באופן קבוע בארץ ומבקרת את בעלי והילדה הקטנה שלי בגואטמלה...". (עמ' 19 שורה 5 לפרוטוקול מיום 10.11.09). עם זאת, אין די בהצהרות אלה, כדי להצביע על מגורי קבע בדירה. היטיב לבטא את הדברים, כב' השופט ד. בר אופיר בספרו: "מוכר היטב הפער בין מציאות אובייקטיבית של מגורים ממושכים מחוץ למקום פלוני, כאשר בה בעת נלווית לאותה מציאות תחושת ארעיות וכוונה כנה לשוב ולגור באותו מקום בעתיד. מצב זה מאפיין לדוגמא, ישראלים רבים השוהים במדינות הים לתקופה בלתי מוגדרת, וכוונתם לשוב לארץ ביום מן הימים, ככל שתהיה כנה, אין בה בלבד כדי לענות על התנאי של מגורים בארץ בקביעות". (ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שניה עדכון 3, עמ' 129). בנסיבות העניין, היעדרותם של הנתבעים מהארץ ומהדירה, במשך כ- 18 שנים וזיקותיהם המרובות למדינת גואטמלה, משמשות אינדיקציה משמעותית לשלילת מגורי קבע בדירה. היסוד הנפשי- היעדר כוונה לחזור למושכר 14. היסוד הנפשי, הכולל "כוונה לחזור", מורכב משני יסודות מצטברים: א. רצון לחזור למושכר. ב. סיכוי ממשי לקיום האפשרות של שיבה למושכר. לעניין זה נקבע: "יש להבחין בין סיכוי ממשי לחזור, לבין רצון לחזור באחד הימים כאשר יתרחשו דברים, שהתרחשותם רחוקה מאוד מלהיות וודאית. רצון לחזור הוא כשלעצמו, אין לראותו כסיכוי ממשי של אפשרות לחזור... עלול להיווצר מצב בו מתחלפת הכוונה לחזור בכוונה אחרת אשר סימניה הגלויים מצביעים דווקא בכיוון של נטישת המושכר". (ד. בר אופיר, שם, עמ' 127-128). 15. בפסק הדין בתביעה הקודמת, ציטט בית המשפט מתוך תצהירו של הנתבע: "בתי הגדולה שהינה בת 16, הביעה רצונה להתגייס לצה"ל ומאחר ואיני מעלה בדעתי שבתקופת שירותה בצבא היא תשהה בארץ בלעדינו, החלטנו לזרז את שובנו ארצה עוד בטרם גיוסה לצה"ל". (עמ' 2 שורות 12-14 לפסק הדין). עוד ציטט בית המשפט, מתוך עדותו של הנתבע אשר העיד: "אני הצהרתי שהמשפחה שלי חוזרים לארץ באוקטובר השנה. ביום 25.9.01, הבנות יוצאות לחופשה מבית הספר ואשתי חוזרת ארצה... אני חוזר הביתה לצמיתות. זה הנכס היחיד שיש לי." (עמ' 2 שורות 18-20 לפסק הדין). בדיעבד, במסגרת הראיות שהובאו בתביעה הנוכחית, הסתבר כי הנתבעים לא פעלו בהתאם להצהרותיהם. הנתבעים לא שבו לארץ והבת לא שירתה בצה"ל, חרף הצהרותיו של הנתבע כפי שצוטטו לעיל. 16. לא זו בלבד שהנתבע לא שב לארץ לצמיתות כפי שהצהיר שבכוונתו לעשות, אלא שמאז מתן פסק הדין ועד מועד הגשת התביעה הנוכחית, ביקר הנתבע בארץ פעם אחת בלבד (עמ' 10 שורה 17 לפרוטוקול מיום 10.11.09). הנתבעת, אשר על פי המוצהר היתה אמורה לשוב לארץ לצמיתות כבר בשנת 2001, לא שבה להתגורר בארץ במועד האמור, ואף לא במשך כ- 7 שנים לאחר מכן. הנתבעת חזרה לארץ לכל המוקדם בחודש נובמבר 2008 (לאחר הגשת התביעה). לדבריה: "בפועל מאז חודש נובמבר 2008, אני מתגוררת בישראל דרך קבע בדירה..." (סעיף 13 לתצהיר הנתבעת). 17. ראוי לציין כי חזרתה של הנתבעת לארץ ומגוריה בדירה, מאז נובמבר 2008, אין בהם כדי לשלול את קיום יסוד הנטישה, אשר התגבש נכון למועד הגשת התביעה. לעניין דייר שנטש וחזר לדירה, נקבע: "אם נטש דייר את המושכר, אבדה לו הגנת החוק ובעל הבית רשאי לתבוע את החזרת החזקה. דברים אלה אמורים גם אם הדייר שב למושכרו והמשיך להתגורר בו, לאחר שהוגשה נגדו תביעת פינוי. שיבה מעין זו אין בה כדי לבטל את נטישתו של הדייר, והיא לא תשמש הגנה בפני תביעת פינוי. הטעם לכך הוא כי הגנת הדייר מותנית בהמשך השימוש שבפועל במושכר לצורך מגורים, ומשפקע השימוש, פוקעת עימו גם הגנת החוק... דייר נוטש אשר חזר אל הדירה והוסיף להתגורר בה, אין רואים אותו כמי שממשיך להחזיק בדירה, אלא כמי שמנסה לרכוש את החזקה מחדש. הכלל הוא כי עם הנטישה, חזרה הזכות לחזקה בדירה אל המשכיר, בעוד שהשיבה אליה על ידי הדייר הנוטש, איננה מהווה המשך החזקה בה, אלא ניסיון לרכוש אותה מחדש, ועל כך החוק איננו מגן". (ע"א 622/75 אבני נ' יונש, פד"י ל' (3) 209). סיכום ביניים 18. התובעת הניחה תשתית ראייתית לביסוס טענתה, כי הנתבעים לא נמצאים באופן פיזי בדירה תקופה ממושכת, והציגה עובדות מהן עולה שאין להם כוונה ממשית לשוב אליה. הנתבעים מצידם, לא הראו כי הם מתגוררים בדירה ברציפות, וכי היעדרותם ממנה היא זמנית. הנתבעים לא הצביעו על סימנים חיצוניים מספיקים שמהם ניתן להסיק כי בכוונתם להתגורר בדירה. לאחר בחינת הראיות, שוכנעתי כי נכון למועד הגשת התביעה, התקיימו יסודות עילת הנטישה. העובדה, שלאחר הגשת התביעה חזרה הנתבעת להתגורר בדירה, איננה שוללת את התגבשות עילת הנטישה, אלא שיינתן לה משקל בסוגיית הסעד מן הצדק, כפי שיפורט בהמשך. בנסיבות העניין, הריני קובעת כי התקיימו היסודות לביסוס עילת הנטישה באופן המצדיק מתן צו לפינוי הנתבעים מהדירה. ואולם, לא ניתן לסיים את הדיון בנקודה זו ויש להמשיך ולבחון את שאלת זכאותם של הנתבעים למתן סעד מן הצדק. סעד מן הצדק 19. סעיף 132 לחוק הגנת הדייר בא להגן, משיקולים של צדק, על דייר שהוכחה לגביו עילת פינוי. החוק מקנה בידי בית המשפט את הסמכות לסרב ליתן פסק דין לפינוי אם הדבר אינו צודק בנסיבות העניין. בין השיקולים, יש לשקול את גודל "החטא", טיבו ואופיו, וכן את התנהגות הדייר ושאלת תיקון ההפרה (ד. בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר- מהדורה 2, מרץ 2007 עמ' 168 - 163). במסגרת הדיון בשאלה האם יש הצדקה לנהוג לפנים משורת הדין וליתן סעד מן הצדק, יש לבחון את חומרת התוצאה של הפינוי לעומת הפרת החוק וחומרת המעשה או המחדל מצד הדייר. בחינה זו תיעשה על פי כל הנסיבות המתייחסות הן לתוצאת הפינוי והן למידת ההפרה. הסעד יינתן כאשר משתכנע בית המשפט כי תוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת ההפרה. יש להזהר מנטייה מופרזת לקולא לצד הדייר "שמא יהא הסעד לדבר של כלל, והפינוי, על אף קיום עילה לכך, לדבר של יוצא מן הכלל" (רע"א 1238/02 חיר נ' חיר, ). 20. במשטר החוקתי השורר במדינה כאשר זכות הקניין עלתה לרמה של זכות יסוד, יש להקפיד על מילוי חובותיו של דייר מוגן יותר מבעבר. לאחרונה, שב בית המשפט העליון והתייחס לסוגיית מתן הסעד מן הצדק. כב' השופט רובינשטיין התייחס לשורה ארוכה של פסקי דין שניתנו בסוגיה זו וקבע כי: "אשר להגנה מן הצדק, אכן סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר מאפשר לבית המשפט לסרב לתת צו פינוי, על אף קיומה של עילה לכך, אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה צודק לתתו. בית משפט זה אף הנחה כי יש להעניק את הסעד בצמצום, על מנת שלא יהא היוצא מן הכלל שנקבע בסעיף הופך להיות הכלל (ע"א 5/79 זהבה רייכמן נ' כתריאל רוזנבלום, פ"ד לד(2), 208 (1979)); סעד זה נתפס כ"תרופה יוצאת דופן, שפניה בעיקר אל הנסיבות האישיות של הנוגע בדבר, ואשר באה לאפשר התחשבות מיוחדת במצבים קשים היכולים לנבוע מן היישום הפורמלי  והאוטומטי של הדין...", כדברי הנשיא שמגר ברע"א 4740/92 אדלר נ' חן (לא פורסם) . עסקינן בנושא של צדק, ומבלי שנידרש לפרטיו העיוניים של מושג זה ובמסורת, ברי כי כדי שהגנה זו תופעל בגדרי הגנת הדייר יש צורך ככלל בנסיבות זועקות, ואין כאן מקום להאריך" (רע"א 8334/07 דאלי (מיסודה של אבנעל)בע"מ נ' גיורא בירמן, ). במקרה האמור סרב בית המשפט ליתן סעד מן הצדק ואולם, שם דובר בדייר של בית עסק להבדיל מענינינו, בו מדובר בדיירים של דירת מגורים. מטעמים של מדיניות סוציאלית המגמה הכללית היא להחמיר יותר עם דייר בבית עסק מאשר עם דייר בדירה. 21. יש ליתן את הדעת גם לפסיקה שניתנה לאחרונה בהתייחס לדירת מגורים: " נכון הדבר, כי בעניינו התוצאה הנובעת מפינוי המבקש היא קשה נוכח היות הדירה דירת מגוריו שלו ושל משפחתו, להבדיל מבית עסק, ואולם ראויים בהקשר זה הדברים הבאים:  "אמנם, בפינוי דירת מגורים נוהגים בתי המשפט, מטבע הדברים, בהגנת הדייר כמו במקרי פינוי בשל חוב משכנתא וכיוצא בזה, ברגישות מובנת, בעדינות. ואולם, אדם אחראי לתוצאות מעשיו, ואין בידי דייר מוגן לעשות בנכס הזולת כבתוך שלו בלא שייחשף לסנקציות הרלבנטיות" (רע"א 272/05 הרשקוביץ נ' חוריה (טרם פורסם, , 13.305)).  גם הקשיים הרבים הצפויים למבקש, בהתחשב במצבו הכלכלי-בריאותי-חברתי הקשה, לא מהווים עילה מספקת להענקת סעד מן הצדק, שהרי אחרת היה מתרחב השימוש בסעד זה עד בלי די, ומרוקן מתוכנה את הוראת החוק בנוגע לפינוי הדייר המוגן מביתו (ראו: עניין קוגן בעמ' 498)". (רע"א 3692/07 ניסים אביסריס נ' טובה אלברטל, ). בעניין הנ"ל הגם שדובר בדירת מגורים, לא ניתן סעד מן הצדק, אלא ששם דובר בתביעת פינוי לאחר הפרות חוזרות ונשנות, ולאחר שבעבר כבר ניתן מספר פעמים סעד מן הצדק. 22. בתחום זה של סעד מן הצדק נבחן כל מקרה לפי נסיבותיו. סעד זה הוא תרופה יוצאת דופן שפניה בעיקר אל הנסיבות האישיות של הנוגעים בדבר והיא נועדה לאפשר התחשבות מיוחדת במצבים קשים אשר יכולים לנבוע מן היישום הפורמאלי והאוטומטי של הדין (רע"א 4740/92 אדלר נ' חן, ). 23. להשלמת התמונה יצוין, כי בעבר הרחוק נמנעו בתי המשפט מליתן סעד מן הצדק כאשר הוכחה עילת נטישה. גישה זו השתנתה ובמקרים מתאימים הורחבה תחולת מתן סעד מן הצדק גם כאשר הוכחה עילת נטישה (ע"א 1156/02 עבד אל סלאם חיר נ' אלון לידאי, ). 24. בעניינינו, אכן הוכחה עילת פינוי בגין נטישה, ואולם, לאחר ששקלתי באופן מעמיק את מכלול הנסיבות ונתתי דעתי להלכות הנוהגות בסוגיית מתן סעד מן הצדק, מצאתי כי ראוי להעניק לנתבעים סעד מן הצדק. הנתבעים שילמו דמי מפתח עם כניסתם לדירה בשנת 1981, בטרם רכשה התובעת את הזכויות בבניין בו נמצאת הדירה. הנתבעים משלמים את דמי השכירות ולמעט תביעה הנסמכת על עילת הנטישה, לא הוגשה נגדם תביעה כספית. בחודש נובמבר 2008 שבה הנתבעת להתגורר בדירה. מאז ינואר 2009 היא עובדת כשכירה בחנות, יש לה טלפון נייד בישראל והיא גרה בדירה ברציפות ודרך קבע (סעיף 13 לתצהיר הנתבעת). לא נעלמה מעיני טענת התובעת, כי לנתבעת רבע מזכויות בעלות בדירה נוספת בבני ברק (כעולה ממוצג ת/4), אולם מקובל עלי הסברה של הנתבעת, כי בדירה מתגורר אביה (עמ' 23 לפרוטוקול מיום 10.11.09) כך, שהנתבעים לא יוכלו לגור בדירה זו, אם יפונו מדירתם. עוד ראוי לציין, כי אמנם הנתבעים לא חזרו לארץ מיד לאחר הדיון בתביעה הקודמת, בניגוד להצהרותיהם, ואולם עדיין אין בכך כדי להביא למסקנה, כי נהגו תוך מירמה והטעיה. הנתבעים נתנו הסברים להימנעותם מלשוב לארץ במועדים שציינו בתביעה הקודמת, הסברים הנובעים מאילוצים ושינוי תוכניות (עמ' 18 לפרוטוקול מיום 10.11.09). לאור האמור, אין לקבוע כי הנתבעים פעלו בחוסר ניקיון כפיים השולל זכאות לסעד מן הצדק. 25. לאחר ששקלתי בכובד רוב את טיעוני הצדדים, תוך שנתתי דעתי למכלול הנסיבות, הגעתי למסקנה, כי חומרת תוצאת הפינוי עולה במקרה זה על חומרת ההפרה, במיוחד בשים לב לכך שהנתבעת חזרה לדירה לאחר הגשת התביעה, ועל כן יש מקום למתן סעד מן הצדק. בקשות לצירוף ראיות 26. לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות עתרה התובעת בבקשה להתיר לה צירוף ראיות מפריכות- תעודות ציבוריות מרשם החברות בגואטמלה, מאומתות ומאושרות על ידי שגרירות ישראל בגואטמלה, המתייחסות לחברת "גיר", בה עבד ו/או עובד הנתבע. לטענת התובעת, הראיות המפריכות מלמדות כי הנתבע היה ו/או הינו בעל מניות בחברת "גיר", בה טען כי הוא שכיר בלבד. לא מצאתי מקום להתיר את הבאת הראיות ולו מן הטעם שלא שוכנעתי כי לא ניתן היה להביאן קודם לכן. הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב להצהרות הנתבע בתביעה הקודמת. מאז התביעה הקודמת ועד שלב הבאת הראיות, היה לתובעת זמן מספיק להבאת כל ראיותיה במועד. מעבר לכך, לאור התוצאה אליה הגעתי, אין משמעות ממשית להצגת ראיות אלה . 27. גם הנתבעים עתרו בבקשה לצירוף מסמכים- תלושי שכר של הנתבעת לחודשים פברואר, אפריל, מאי, יוני, יולי ואוגוסט 2009 וכן מנוי לחדר כושר של הנתבעת. מסמכים אלה מתייחסים למועדים המאוחרים למועד הגשת התביעה ואין להם רלבנטיות לדיון בעילת הנטישה המתגבשת, כאמור, עם הגשת כתב התביעה. מהטעמים המפורטים לעיל נדחות בקשות הצדדים לצירוף ראיות. סוף דבר 28. אשר על כן הריני קובעת כדלקמן: על הנתבעים לפנות את הדירה שברח' מאפו 24, תל אביב, ולהחזירה לתובעת נקיה מכל אדם וחפץ. חרף האמור, צו הפינוי לא ייאכף, אם ישלמו הנתבעים לתובעת סך של 25,000 ₪ בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. הנתבעים ישאו בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. תביעת פינוינטישת המושכרמקרקעיןפינוי