קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חשיפה לחומרים מסוכנים בעבודה - התיישנות תביעה: 1. לפניי בקשת הנתבעים 1-3 (להלן: הנתבעים) לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות ולחילופין עקב שיהוי בהגשתה. 2. אקדים ואציין כי לצערי, על אף החלטתי, התיק לא הועלה אלי למתן החלטה במועד שקבעתי לכך. רק לאחרונה, לאחר שהוסבה תשומת ליבי לכך שטרם ניתנה החלטה, הועלה אליי התיק. על כך, ועל העיכוב שחל עקב כך במתן ההחלטה, התנצלותי בפני הצדדים. הרקע לבקשה וההליכים עד כה 3. התובע, יליד 1954, הועסק על ידי הנתבעים 1-3 כצבעי בניינים, וזאת משנת 1988. 4. לטענת התובע, במהלך עבודתו אצל הנתבעים נחשף ללא ידיעתו לחומרים מסוכנים עמם בא במגע יום יומי. בשנת 1999 החל לסבול מקשיי נשימה המלווים בתחושת מחנק ושיעול טורדני. בסופו של בירור רפואי אובחן התובע כסובל ממחלה פיברותית אידופטית של הריאה (ר' סעיפים 7,8 לכתב התביעה). 5. התובע טוען כי מחלת הריאות ממנה הוא סובל התפתחה בעקבות חשיפתו לחומרים כצבעים ומדללי צבע אליהם נחשף במסגרת עבודתו, וכי הנתבעים כמעסיקיו אחראים לנזקיו עקב רשלנותם שבעקבותיה נחשף לאותם חומרים. 6. הנתבעים, שהכחישו בהגנתם את טענות התובע, העלו טענות מקדמיות בדבר התיישנות התביעה ושיהוי בהגשתה. 7. נעשה ניסיון לקדם את התיק לגופו תוך שמירה על טענת ההתיישנות בין היתר בשל האפשרות שיהיה צורך לשמוע ראיות גם לצורך הכרעה בשאלה זו. בדיון מיום 6.4.09 הודיעה ב"כ הנתבעים כי הם עומדים על טענת ההתיישנות והציעה כי הבקשה לדחיית התביעה על הסף תידון לאחר שיוגש תצהיר עדותו הראשית של התובע. נעשה גם ניסיון שלא צלח להביא את הצדדים לידי הסדר של פשרה או להליך גישור. 8. לאחר שהתובע הגיש את ראיותיו, ומשהנתבעים עמדו על בקשתם לדחיית התביעה על הסף, הגיש התובע תגובתו לבקשה, וכעת יש להכריע בשאלת התיישנות התביעה. 9. יצוין כי התביעה הוגשה לבית המשפט ביום 11.7.07. טענות הנתבעים בתמצית 10. הנתבעים טוענים כי מהמסמכים הרפואיים שצורפו לתצהיר עדותו הראשית של התובע עולה כי כבר ביום 21.2.2000 היה ידוע לתובע כי הוא חולה במחלה אינרטיסיציאלית בריאות, וכבר אז עלה הקשר בין המחלה לעבודתו. במועד זה, נטען, התגלתה המחלה ונולדה עילת התביעה. באותו מועד גם התגלה לתובע הקשר הסיבתי בין מחלתו לעבודתו, היינו נודעו לתובע יסודות עילת התביעה, ולפיכך התיישנה תביעתו בחלוף שבע שנים ממועד זה. 11. לחילופין טענו הנתבעים כי לכל המאוחר נודעו לתובע העובדות הנדרשות לביסוס עילת התביעה בתאריך 4.6.2000. במועד זה הגיש התובע תביעה למוסד לביטוח לאומי, מסגרת נפגעי עבודה, להכרה במחלתו כמחלת מקצוע. 12. התביעה הוגשה ביום 11.7.07, בחלוף למעלה משבע שנים מהמועד בו נולדה עילת התביעה והתגלה הנזק ומהמועד בו נודעו לתובע העובדות המהוות את עילת התביעה. 13. לחילופי חילופין נטען כי דין התביעה להדחות מחמת השיהוי בהגשתה, שיהוי שניתן היה להסיק ממנו כי התובע ויתר על תביעתו ואשר גרם נזק ראייתי כבד לנתבעים. 14. התובע לא הגיש כתב תשובה לטענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים בכתב הגנתם. לפיכך, טוענים הנתבעים, מנוע התובע מלטעון כי תחילת תקופת ההתיישנות נדחתה בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) או מסיבה אחרת. טענות התובע בתמצית 15. התובע טוען כי לא ניתן להכריע בשאלת ההתיישנות ללא שמיעת ראיות באשר לעובדות העומדות בבסיס הטענה ושנויות במחלוקת. 16. לגופו של עניין נטען כי עד שנת 2003 לא היה ברור מהי מחלתו של התובע ורק בשנת 2003, לאחר ביצוע ביופסיה מהריאה, אובחנה המחלה. 17. עוד נטען כי על הקשר הסיבתי בין מחלת התובע לתנאי עבודתו נודע לתובע רק עם קבלת חוות דעת המומחה מטעמו, פרופ' טופילסקי, בתאריך 14.11.04. 18. התובע טוען כי חלות על המקרה הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות. לפיכך, יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום קבלת חוות דעתו של פרופ' טופילסקי, אז נודעו לתובע העובדות אודות מחלתו והקשר הסיבתי בינה לבין תנאי עבודתו, הן העובדות המהוות את עילת התביעה. 19. אשר לתביעה שהגיש התובע למוסד לביטוח לאומי נטען כי זו היתה מבוססת על תחושה של התובע בלבד ללא כל קצה חוט רפואי-מדעי שקשר בין מחלתו לבין עבודתו. אף המומחים והרופאים עמם התייעץ, עד לקבלת חוות דעתו של פרופ' טופילסקי, לא ידעו לבסס קיומו של קשר סיבתי בין מחלת התובע לחומרים להם נחשף במהלך עבודתו. גם המוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה בנימוק של העדר קשר סיבתי. 20. אשר לטענת השיהוי נטען כי לא מתקיימים במקרה זה התנאים המצדיקים דחיית התביעה מחמת שיהוי בהגשתה. בין היתר נטען כי הנתבעים ידעו על מחלת התובע כבר משנת 2000 שהרי הם חתמו על הבקשה שהגיש למוסד לביטוח לאומי להכרה במחלה כמחלת מקצוע, ומבטחת הנתבעים, הנתבעת 4, ידעה גם היא על המחלה עוד משנת 2000 אז פנה אליה התובע בתביעה לקבלת תגמולי ביטוח מכוח פוליסת אי כושר עבודה. 21. לטענת הנתבעים כי לא הגיש כתב תשובה לטענת ההתיישנות השיב התובע כי העובדות עליהן הוא מבסס את טענתו לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות פורטו בכתב התביעה וכי בכל מקרה, לפי תקנה 61 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בהעדר כתב תשובה יש לראות את העובדות הנטענות בכתב ההגנה כמוכחשות. דיון והכרעה הערות מקדימות 22. ראשית אתייחס לטענת הנתבעים כי התובע מנוע מלטעון לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות משלא הגיש כתב תשובה. אכן, על התובע היה להגיש כתב תשובה במענה לטענת ההתיישנות ולפרט בה את טענתו בדבר דחיית מועד תחילת מירוץ התקופה מהטעם שנעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התביעה. יחד עם זאת, הטענה הועלתה על ידי בא-כוח התובע בדיון מקדמי שהתקיים לאחר הגשת כתבי הטענות. בנוסף, הוסכם כי החלטה בטענת ההתיישנות תינתן לאחר שהתובע יגיש את תצהיר עדותו הראשית כאשר ניתן היה להסיק כי קיימת הסכמה מכללא שתשובת התובע לטענה תפורט בתצהירו. בנסיבות אלה סבורתני שאף שלא הוגש כתב תשובה אין למנוע מהתובע העלאת הטענה לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. 23. טענה נוספת שיש להקדים ולהתייחס אליה היא טענת התובע כי על מנת להכריע בשאלת ההתיישנות יש לשמוע ראיות ואין מקום למתן החלטה על יסוד הבקשה והתגובה לבדן. כפי שאפרט להלן, החלטתי תתבסס על העובדות שאינן שנויות במחלוקת ואינן מוכחשות, ובנקודות המחלוקת תבחן הבקשה על יסוד העובדות להן טוען התובע בתצהיר עדותו הראשית ובתצהיר שהגיש בתמיכה לתגובתו. רק אם אגיע למסקנה כי גם על יסוד העובדות להן טוען התובע אין מנוס מהמסקנה כי תביעתו התיישנה, רק אז תתקבל בקשת הנתבעים ותביעתו תדחה על הסף. 24. עוד אציין כי נמנית אני על אלה הסבורים שיש לפרש בצמצום את תחולתה של טענת ההתיישנות שקבלתה, מעצם טבעה, פוגעת בזכותו המהותית של תובע לקבל סעד ונועלת את שערי בית המשפט בפניו, אך זאת בתנאי שהפירוש המצמצם מתיישב עם הוראות החוק ושלא נעשה תוך אילוצן או אילוץ העובדות באופן מלאכותי. 25. לסיום פרק ההערות, בימים אלה ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין בע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל ואח' (פורסם באתרים משפטיים, מיום 19.9.2010), בו נדונה, בין היתר, שאלת תחולתו ויישומו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. בפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט עמית (אליו הצטרפו, בנושאים הרלוונטיים לבקשה זו, כב' השופטת חיות וכב' השופט פוגלמן), הבהיר בית המשפט וחידד את ההלכות באשר לתחולתו של הסעיף, והינחָנו באשר לדרך יישומן (להלן: פסק הדין בענין הקמ"ג). המצב המשפטי 27. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". מרכיב הקשר הסיבתי בין מחלת התובע לחשיפתו לחומרים בעבודה הוא אחד מהיסודות המהותיים לעילת תביעתו, וככל שנעלם מעיני התובע קשר סיבתי זה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, יתחיל מירוץ תקופת ההתיישנות מן היום שבו נודע לו על כך. 28. הנטל להוכחת קיומם של התנאים הקבועים בסעיף 8 שבגינם ידחה מועד תחילת תקופת ההתיישנות מוטל על הטוען לתחולת הסעיף, היינו על התובע. 29. אשר לרמת המודעות הנדרשת על מנת שנראה בתובע כמי שידע את העובדות לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות חזר בית המשפט העליון וקבע בפסק הדין בעניין הקמ"ג כי: "די אפוא בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי. כל שנדרש הוא גילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע (ראו: פרשת צורף, פסקה 11), די כי יתגלה קצה חוט או בסיס לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או למחדל של הנתבע (ראו: עניין יפרח, פסקה 46, עניין דובק פסקה 14)". בית המשפט ציין כי הסתפקות בחשד כידיעה בכוח לצורך כלל הגילוי מצמצמת אמנם את תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אך "עם זאת, יש לזכור כי לצד המגמה לפרש את דיני ההתיישנות על דרך הצמצום - מגמה שיש החולקים עליה - יש להיזהר מהרחבת יתר של כלל הגילוי המאוחר, תוך הפרת האיזון בין התובע לבין הנתבע. כלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, כשלעצמו, כבר הסיט את נקודת האיזון לטובתו של התובע ואיני סבור כי יש להרחיבו עוד יותר על ידי כך שגם חשד של התובע לא ייחשב כגילוי בכוח. גם אם לא נראה את התובע כמי שעוצם עיניו נוכח החשד המתעורר - ויש הגורסים כי "עצימת עיניים" כמוה כידיעה בפועל (גלעד- הצעה לשינוי החוק, עמ' 127) - איני סבור כי ניתן למקם את החשד אף מחוץ למשרעת, ברף הנמוך מזה של ידיעה בכוח. ובקיצור, החשד שקול לכל הפחות לידיעה בכוח". עוד נקבע כי: "חשד המתעורר אצל תובע ואף חשד בכוח (צריך היה לחשוד) ייחשב כ"קצה חוט" המתחיל את מירוץ ההתיישנות ומבטל את השעיית המירוץ לפי סעיף 8". לסיכום נקבע כי "לצורך גילוי ההתרשלות או הקשר הסיבתי המבחן הוא קצה חוט או סברה ואם אדם סביר היה מגיש תביעה. כאשר התובע חשד או צריך היה לחשוד, ייראו בכך "קצה חוט" המתחיל את מירוץ ההתיישנות". 30. בפסק הדין נקבע כי המבחן באשר לידיעתו של התובע בפועל ובמיוחד בכוח הוא מבחן אובייקטיבי, וכי - "במסגרת סעיף 8 לחוק נבחנת הידיעה בפועל והידיעה בכוח של התובע על פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים, תוך התחשבות בנסיבות העניין, להבדיל מתכונותיו ונסיבותיו האישיות של התובע". יישום ההלכה על המקרה שלפנינו 31. בחודש פברואר 2000 אושפז התובע בבית החולים מאיר עקב מצבו, שם אובחן כי הוא סובל ממחלת ריאות ומאז הוא טופל במרפאת ריאות של בית החולים (סעיף 17 לתצהיר עדותו הראשית). מחודש פברואר 2000, עקב מצבו ועל פי המלצת רופא תעסוקתי, הפסיק התובע את עבודתו אצל הנתבעים (סעיף 18 לתצהירו). ביום 21.2.2000, במסגרת הטיפול בו, הופנה התובע על ידי ד"ר טיבי זוהיר למנהל מחלקת ריאות בבית החולים מאיר, ד"ר סמורג'יק. בהפניה נרשם: "כידוע לך הנ"ל עבד בסיוד על בסיס צבעי שמן וטרפנטין וטינר וכו'. אבקש חוות דעתך ?? האם יש קשר לתעסוקה שלו למחלה הנ"ל" (המסמך מצוי בתיעוד הרפואי שצירף התובע לתצהירו כנספח ד' וכן צורף לבקשת הנתבעים). ביום 4.6.2000 הגיש התובע הודעה על פגיעה בעבודה למוסד לביטוח לאומי בה תבע מהמוסד להכיר במחלתו כמחלת מקצוע בהתאם לפרק ה' בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (ההודעה צורפה לבקשת הנתבעים). בתביעתו תיאר התובע את פגיעתו כך: "התחלתי להרגיש בקושי נשימה, עפ"י הרופא יש דלקת ריאות ובסוף התברר כי הגורם העיקרי זה היה העבודה. קוצר בנשימה". 32. לטעמי, העובדות שפורטו לעיל מצביעות על כך שבחודש פברואר 2000 או ביום 4.6.00, לכל המאוחר, היתה לתובע הידיעה הנדרשת אודות הקשר הסיבתי האפשרי בין מחלתו לתנאי עבודתו. ידיעה זו הביאה אותו להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי להכיר במחלתו כבמחלת מקצוע. 33. התובע טוען כי הגיש את התביעה למוסד לביטוח לאומי על סמך תחושה בלבד, ללא קצה חוט רפואי-מדעי וללא מסמך התומך בטענתו. גם אם אקבל את הטענה שהתובע פעל על סמך תחושה, הרי שתחושתו לא היתה נטולת יסוד. היא "נולדה", כפי שטען הוא עצמו בתביעתו, וכפי שעולה מן המסמך הרפואי מיום 21.2.00, מבירור רפואי שהעלה כי קיימת אפשרות לקיומו של קשר סיבתי בין מחלתו לתנאי העבודה. יתכן שהעובדה שהפעם הראשונה בה הרגיש בקשיי נשימה היתה בעת שעלה על פיגום במהלך העבודה בחודש ספטמבר 1999 הוסיפה לתחושותיו על הקשר האפשרי לעבודה (ר' האמור בסעיף 19 לתצהירו שצורף בתמיכה לתגובה), אך נראה כי במועד בו הגיש את תביעתו למל"ל גובשה ידיעתו בדבר קשר אפשרי בין מחלתו לחומרים להם נחשף בעבודתו, וזאת על סמך הבירור הרפואי שערך עד אז. כך עולה מהדברים שטען התובע עצמו בתביעתו למוסד: "התחלתי להרגיש בקושי נשימה. עפ"י הרופא יש דלקת ריאות ובסוף התברר כי הגורם העיקרי זה היה העבודה". יצוין כי בתביעתו למל"ל התובע לא הזכיר כלל את האירוע בו חש לראשונה בקשיי נשימה במהלך עליה על הפיגום בחודש ספטמבר 99. יובהר כי התובע אינו טוען כי הדברים שטען בתביעתו למל"ל לא היו דברי אמת. העובדה כי התובע פנה למומחים בניסיון לבסס את הקשר הסיבתי - קודם למומחה שלא ידע לבסס את הקשר הסיבתי ובהמשך לפרופ' טופילסקי - מצביעה גם היא על כך שקצה החוט שהיה בידיו היה כזה שהוביל אותו לפנות למומחים כדי להשיג חוות דעת רפואית שתבסס את הטענה לקשר סיבתי בין מחלתו לתנאי העבודה. 34. התובע טוען כי האבחנה הממשית של מחלתו התקבלה רק לאחר ביצוע הביופסיה בשנת 2003. לטעמי, כדי לבסס ידיעה לגבי הנזק (בין כחלק מהעובדות המהוות את עילת התביעה, בין לצורך תחולת סעיף 89 לפקודת הנזיקין) אין צורך באבחנה מדויקת אודות המחלה. אבחנה כי התובע סובל ממחלת ריאות קשה מספקת. בנקודה זו יש לציין כי מחלת התובע באותו מועד (בשנת 2000) כבר היתה קשה. הוא אושפז בגינה, טופל באופן קבוע, וכתוצאה ממנה איבד באופן מלא, לטענתו, את כושרו לעבוד. לא מדובר בעניין של מה בכך ואין ספק כי מחלתו של התובע היתה, כבר אז, משמעותית ביותר. 35. התובע טוען כי לא היה בידיו קצה חוט רפואי-מדעי וכי לא היה בידיו מסמך שתומך בטענה בדבר בקשר הסיבתי בין מחלתו לתנאי העבודה. לטענתו, רק עם קבלת חוות דעתו של פרופ' טופליסקי התגבשה אצלו הידיעה הנדרשת בדבר הקשר הסיבתי. הדברים מקבלים משנה תוקף, נטען, נוכח המחלוקת בין המומחים מטעם הצדדים בשאלת הקשר הסיבתי. עוד נטען כי דחיית תביעתו על ידי המוסד לביטוח לאומי וחוות דעת הרופאים שעימם נועץ, הבהירו לו כי לתחושותיו בדבר הקשר הסיבתי בין מחלתו לתנאי עבודתו אין כל בסיס רפואי מדעי, וזאת עד לקבלת חוות דעתו של פרופ' טופילסקי. [זה המקום להעיר כי בסעיף 37 לתגובת התובע לבקשה נאמר כי בעקבות ההפניה מיום 21.2.00 שלל ד"ר סמורג'יק קיומו של קשר סיבתי בין המחלה לעבודתו של המשיב. אף שאין בכך, לדעתי, כדי לשנות את התוצאה אליה הגעתי, ראיתי לציין כי טענה זו לא נטענה בתצהיר התובע שהוגש בתמיכה לתגובה וגם לא בתצהיר עדותו הראשית. בתצהירו טען התובע כי הרופאים עמם נועץ לא ידעו לבסס קיומו של קשר סיבתי]. סבורתני כי התובע לא ערך את האבחנה הראויה בין הידיעה הנדרשת ובין האפשרות להוכיחה ודרכי הוכחתה. חוות דעת הקובעת קשר סיבתי היא אחת מדרכי ההוכחה להוכחת העילה הנטענת. העדרה לא שולל בהכרח קיומה של ידיעה על האפשרות לקשר כזה. הידיעה הנדרשת לצורך סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינה ברמת הוכחה לקיומו של קשר סיבתי. הידיעה הנדרשת היא קצה חוט אודות הקשר הסיבתי האפשרי בין המחלה לתנאי העבודה. קצה חוט כזה שאדם סביר יעשה בעקבותיו את שניתן על מנת להגיש תביעה. בנקודה זו עולה השאלה האם העובדות שנתגלו חיוניות לביסוס עילת התביעה באופן שבלי ידיעתן לא ניתן להגיש תובענה בעלת סיכוי ממשי. בפסק הדין בעניין הקמ"ג נקבע: "האם חשד מהווה ידיעה, כאשר, למשל, ניזוק חושד בקיומו של קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לו לבין חשיפתו לחומר מסוים אך אין בידו ראיה לכך (גלעד - מחלות סמויות, עמ' 509)? על פי המבחן המקובל של "קצה חוט", די בחשד לקשר סיבתי. כפי שנאמר לעיל, המודעות הנדרשת הינה אודות האפשרות לקיומו של קשר סיבתי. נדרשת "ידיעה שאיננה משוללת הגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימאלית במציאות" (פרשת צורף פסקה 11; עניין המאירי הראשון). לא נדרש כי בידי התובע יהיו פרטים מלאים אודות הקשר הסיבתי ומספיק חשד אודות קשר סיבתי אפשרי". בהתיחס למבחן סיכויי התביעה העיר כב' השופט עמית: "על כך אשיב כי יש להבחין בין הפן הראייתי-עובדתי הנדרש לצורך הגשת תביעה לבין השאלה מתי יש להגיש את התביעה. כאמור, לצורך המודעות הנדרשת די באפשרות לקיומו של קשר סיבתי, די ב"ידיעה שאיננה משוללת הגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימאלית במציאות" (פרשת צורף; עניין המאירי הראשון). תובע שמתעורר בו החשד לקיומם של התרשלות או קשר סיבתי, אינו רשאי לכבוש חשדו בליבו שנים רבות ולטעון כי היו חסרות לו ראיות. על תובע כזה חלה החובה לדרוש ולחקור ולנסות לגלות במהלך תקופת ההתיישנות את הראיות החסרות לו". בענייננו, העובדה המקימה לתובע עילת תביעה בעלת סיכוי היא קיומה של דעה מדעית (שאינה חסרת משקל) לגבי הקשר האפשרי בין חשיפה לחומרי צבע וחומרים אחרים להם נחשף התובע בעבודתו ובין מחלות הריאה (וזאת גם אם קיימות דעות מדעיות אחרות). קצה חוט זה היה בידיעת התובע בעת שהגיש את תביעתו למל"ל כפי שעולה מהדברים שפירט בתביעתו במיוחד כשהם נבחנים לאור האפשרות לקיומו של הקשר שהועלה על ידי רופאו, והוא שהביא אותו להגיש את התביעה למל"ל. קצה חוט זה היה צריך לגרום לו לאסוף מידע ולהשיג ראיות לצורך ביסוס תביעתו, כפי שאכן עשה בסופו של דבר. חוות דעתו של פרופ' טופילסקי הינה ראיה הנדרשת להוכחת הקשר בהליך המשפטי. ודוק, התובע אינו טוען כי המידע הרפואי המפורט בחוות דעתו של פרופ' טופילסקי ומהווה בסיס לה לא היה קיים במועד מוקדם יותר. לא הידע הרפואי הקיים בקהילה המדעית התחדש במהלך אותה תקופה, אלא הצלחתו של התובע להשיג חוות דעת משפטית לצורך הוכחת תביעתו (וזו, יש לומר, הושגה בשנת 2004 בטרם חלפה תקופת ההתיישנות). 36. יודגש שוב כי התשתית העובדתית לאורה בחנתי את הבקשה היא זו שפורטה בתגובת התובע ובתצהיריו על נספחיהם. כך קיבלתי, לצורך הדיון בבקשה, את טענתו כי תביעתו למל"ל היה מבוססת על תחושה. אלא שעל מנת לבחון את מהות התחושה, "רמתה" והגורמים לה, לא ניתן להתעלם מהדברים שטען התובע עצמו בתביעתו למל"ל (כשהוא לא מתכחש להם ולא טוען כי לא היו אלה דברי אמת), ומהמסמך הרפואי מיום 21.2.00 שהיה בידי התובע ושלאחריו הוגשה התביעה למל"ל. מסיבה זו אין לקבל את הטענה שהתשתית העובדתית עליה נשענת הבקשה שנויה במחלוקת ויש לשמוע ראיות על מנת להכריע בה. 37. מסקנתי היא, אפוא, כי בעת שהגיש את תביעתו למל"ל, ביום 4.6.2000, היתה בידי התובע הידיעה הנדרשת לקיומו של קשר אפשרי בין מחלתו לבין תנאי עבודתו, ובמועד זה, לכל המאוחר, נודעו לו העובדות המהוות את עילת התביעה. מצבו הרפואי הקשה כתוצאה ממחלתו וידיעתו על האפשרות לקיומו של קשר סיבתי בינה לבין תנאי עבודתו היו כאלה שבעקבותיהם אדם סביר היה פועל להגשת תביעה. 38. התוצאה היא, לצערי, כי התביעה התיישנה. לצערי, לא משום שיש לי עמדה באשר לתביעה לגופה, אלא מהטעם שבכך נסגרו בפני התובע שערי בית המשפט באופן שאינו מאפשר לו להוכיח את תביעתו ומבלי שהתקיים דיון לגופן של טענות. עם זאת, משהגעתי למסקנה כי לא ניתן לפרש את העובדות אלא כמצביעות על כך שכבר בחודש יוני 2000 היתה בידי התובע הידיעה הנדרשת אודות העובדות המהוות את עילת התביעה, אין מנוס מקבלת הבקשה. 39. אשר על כן, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעים 1-3 מחמת התיישנות. בנסיבות העניין איני פוסקת הוצאות. חשיפה לחומרים מסוכניםהתיישנות