קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה - סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה: פתח דבר תיק זה עניינו בבקשות למתן צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") ביחס לשמונה עשר מבנים, כולם בשכונת עזרא. על פי הנטען מצויים כל המבנים על תוואי כביש טבעתי המתוכנן להסלל בשכונה בהתאם לתב"ע 2215ג "תכנית שיקום שכונת עזרא" (להלן: "כביש הטבעת" ו- "התב"ע" בהתאמה). לטענת המבקשת מתקיימים כל התנאים למתן צו כמבוקש, שכן הבנייה היא לא חוקית, לא ניתן לאתר את מי שביצע את העבירה ו/או חלה התיישנות על הבנייה, וקיים אינטרס ציבורי מוכח בסלילת כביש הטבעת. רב המבנים נושא הבקשות הם מבנים המשמשים למגורים, וכוללים יותר מדירת מגורים אחת, ומספר טוענים לזכויות בהם. בסך הכל התייצבו למעלה מחמישים משיבים כמתנגדים לבקשות. טענות המשיבים בהכללה היו דומות. לדבריהם מדובר בדירות מגורים יחידות, שנרכשו על ידם או הועברו אליהם בנסיבות כאלה ואחרות על פי דין. אותם מבנים על פי הנטען קיימים שנים ארוכות, ופעולות הבנייה שביצעו בהם המשיבים אינן חורגות משיפוץ והרחבה שאינם טעונים היתרי בנייה. לטענת המשיבים תכלית הבקשה היא לעקוף את ההסדרים האזרחיים המעניקים פיצוי למי שמפונה מביתו או מופקעת אדמתו, באצטלא של אינטרס ציבורי. עוד טוענים המשיבים כי אין אינטרס ציבורי אמיתי בסלילת כביש הטבעת, וכי סלילתו נועדה להיטיב עם יזמי נדל"ן בשכונות סמוכות ואין בה כל תועלת לתושבי שכונת עזרא. במאמר מוסגר, אציין כי נטענו טענות הנוגעות לפגמים באיתור הנפגעים הפוטנציאלים, אלא שכעולה מהמפורט להלן במסגרת ההוכחות שוכנעתי כי כל הטוענים הרלבנטיים לזכויות במבנים או בני משפחה מדרגה ראשונה שלהם, יודעו לגבי הבקשות וההליך, ולפיכך אין ממש בטענות האמורות. למען שלמות התמונה יצויין כי מלכתחילה הוגשו בקשות דומות ביחס למבנים נוספים בשכונה, והדיון בכל שלושים ושלוש הבקשות אוחד. המבקשת עתרה להפרדת שמיעת הראיות ביחס למבנים הנוספים, כדי לאפשר מיצוי הדברות, ובקשתה אושרה. משכך, נוגעת החלטה זו למבנים אלה בלבד: 7, 8, 9, 10, 34, 35, 36, 36א, 38, 39, 40, 41, 42, 43, 44, 45, 46, 47. תחילת שמיעת הראיות בתיק עוכבה למעלה משנה כדי לאפשר לצדדים לבקשתם להשלים את הבדיקות בשטח, לקדם את ההדברות ביניהם, ומשזו לא צלחה להערך לניהול ההוכחות. עוד יצויין כי מנהל מקרקעי ישראל - הבעלים של מרבית המקרקעין הודיע ביחס לכל הבקשות כי אין לו התנגדות למתן צווים כמבוקש. צו הריסה ללא הרשעה - סעיף 212 לחוק סעיף 212 לחוק קובע: "נעברה עבירה בבנין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה: (1) אין למצוא את האדם שביצע את העבירה; (2) אי-אפשר או בלתי מעשי הוא למסור לו הזמנה לדין; (3) מי שהיה בעל הבנין בשעת ביצוע העבירה וביצע אותה איננו בעל הבנין עוד; (4) אין להוכיח מי ביצע את העבירה; מי שביצע את העבירה מת או איננו בר-עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית". סעיף 212 לחוק עוסק בצו הריסה המופנה כנגד מבנה, ותכליתו אינה להעניש את העבריין, אלא להסיר את המכשול, המטרד והפגיעה בציבור שיש בעצם קיומו של המבנה. כדברי בית המשפט העליון בע"פ 3490/97 יצחק נ' הועדה המקומית לתו"ב (להלן: "עניין יצחק"): "...תכליתו של צו הריסה לפי סעיף 212 הנ"ל היא, שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור בשל עצם קיומו של מבנה בלתי חוקי. ...סעיף 212 האמור מדבר ב"הריסה ללא הרשעה", לאמור - שאין בה משום נקיטה באמצעים כנגד עבריין בנייה, אלא בהסרת "מכשול" לרבים במובן הרחב של המושג...צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק האמור מכוון כנגד ה"מבנה" שהוקם שלא כחוק". התנאים לבקשה להריסה ללא הרשעה הם שלושה במצטבר: הראשון, הוכחה שנעברה עבירה שאילו הורשע בה אדם ניתן היה לעתור לצו הריסה שיפוטי. השני, שמתקיימת אחת או יותר מהעילות המפורטות בחוק, בעטיין ניהול ההליך הפלילי אינו אפשרי אינו מתאים או אינו מעשי. השלישי, קיומו של אינטרס ציבורי חשוב המצדיק את צו ההריסה, הגם שלא נוהל הליך פלילי ולא הורשע אדם בגין העבירה הנטענת. אמנם צו הריסה ללא הרשעה אינו הליך פלילי קלאסי נגד אדם, עם זאת, לאור אופיו ותוצאותיו מקובל להקיש מסדרי הדין והנטלים במשפט הפלילי גם ביחס להליך זה. משכך, הנטל הוא על המבקשת להוכיח את שלושת התנאים במצטבר, ומדובר בנטל הדומה באופיו ובמהותו לנטל פלילי בשינויים המחוייבים. התקיימו שלושת התנאים דלעיל במצטבר, שוקל בית המשפט את ההצדקה למתן הצו בהתחשב במכלול הנסיבות שהוצגו בפניו. לאור קווים מנחים אלה, יש לבחון את הראיות שהוצגו בהליך שלפניי. הראיות הנוגעות לשלושת התנאים רשימת המבנים נושא ההחלטה שלפניי כוללת את המבנים שלהלן: מבנים 7 - 10, 34 - 36א, 38 - 47. משיקולי נוחות, אדרש תחילה לראיות הנוגעות לעילות הבקשה, ורק ביחס לאותם מבנים שתוכחנה העילות כדין, אבחן אם נבנו בעבירה, ואם כן, אם קיים אינטרס ציבורי להורסם הגובר על אינטרסים אישיים נוגדים. מטעם המבקשת העידו המהנדסים זכר נחין (להלן: "נחין") ואלכס ליסנסקי (להלן: "ליסנסקי", שניהם ביחד: "המהנדסים"), מירה ירקוני, מומחית לפענוח תצלומי אוויר (להלן: "המומחית"), אירית סייג, מנהלת מחלקת תכנון במזרח העיר (להלן: "סייג") ושמואל שמוקלר, רכז רישום ובקרה באגף נכסי העיריה (להלן: "שמוקלר"). מטעם המשיבים העידו מרבית המשיבים, וכן שני עדים מטעם הרשויות אהוד גבריאלי ממנהל מקרקעי ישראל (להלן: "גבריאלי"), ומיכאל גפני מעירית תל- אביב (להלן: "גפני"). התקיימות העילות לפי סעיף 212 לחוק בהתאם לבקשות שהגישה המבקשת טענה המבקשת להתקיימותן של שתי עילות: הראשונה, כי אין להוכיח מי ביצע את העבירה - ס' 212(4) לחוק. השניה, כי מי שביצע את העבירה אינו בר עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית - ס' 212(5) לחוק. המבקשת אם כן מבססת בקשתה על שתי עילות חלופיות: התיישנות או חוסר יכולת להוכיח את זהות העבריין. מדובר בשתי עילות שונות שכל אחת מהן מחייבת בחינה נפרדת. התיישנות בעבירת עוון, דוגמת העבירה של בנייה ללא היתר, אין להגיש כתב אישום אם חלפו חמש שנים ממועד ביצוע העבירה, והעבירה מתיישנת (סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982). עריכת חקירה תוך כדי התקופה הנקובה לעיל יש בה כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות (כמפורט בס"ק ג'). ביקורות המהנדסים נערכו באפריל 2006, במאי 2006, וביחס לשלושה מבנים (8, 10, 47) ביולי 2007. ביקורות אלה מהוות חקירה על פי דין, ויש בהן כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. משכך, על מנת לבסס עילה לפי סעיף 212(5) לחוק בשל התיישנות העבירה, על המבקשת להוכיח ביחס לכל אחד ואחד מן המבנים כי בניית כולו או בניית החלק הארי שלו בוצעה לפני אפריל 2001, מאי 2001 ויולי 2002 בהתאם למועד הקונקרטי של הביקורת. ככל שהבנייה רובה ככולה בוצעה לאחר המועדים הנקובים לעיל, לא ניתן לבסס עילה לנקיטה בהליך של הריסה ללא הרשעה על טענת התיישנות. זה המקום להעיר כי לא מקובלת עליי פרשנותה המשפטית של המבקשת לפיה ככל שלא הייתה התיישנות במועד הקובע, אך קיימת התיישנות כיום יש אינטרס ציבורי והצדקה עניינית ליצור בדיעבד עילה של התיישנות, ולהכשיר את העילה הנטענת. טענה כזו אינה מתיישבת עם לשונו ותכליתו של החוק, ולא עם העקרונות העומדים בבסיס מחסום ההתיישנות בדין הכללי ובקשר לבקשות להריסה ללא הרשעה. גם מבחינה עובדתית אין בטענה זו ממש לאור עצירת מירוץ ההתיישנות. את מועדי הבנייה של המבנים השונים מוכיחה המבקשת בהסתמך על עדותה של המומחית. המומחית ערכה שתי חוות דעת, להן נלוו צילומי אורתופוטו ותצלומי אוויר (מב/10 - 29). לבית המשפט הוגשו הגדלות של תצה"א, המאפשרות התרשמות בנקל. המומחית העידה בהרחבה לפני בית המשפט על הממצאים הנראים בכל אחד ואחד מתצה"א, בהתאם למועד צילומם ובהתייחס למבנים נושא הבקשות. על גבי תצה"א סומנו המבנים ותועדה ההתפתחות בבנייתם בקווקוו בצבעים שונים לפי המועד שבו תועדה לראשונה כל בנייה. אעיר כבר עתה כי אמנם ב"כ המשיבים טענו כי הם מתנגדים לחווה"ד, ועומדים על זכותם לחקירת המומחית בנוגע לתנאי הקבילות של הצילומים ולהוכחת ראיות קושרות, ואולם בסופו של דבר בסיכומיהם לא נזכרות כל טענות בנדון. בנסיבות אלה זנחו ב"כ המשיבים את טענותיהם בנדון. למעלה מן הצורך יובהר כי חווה"ד ועדות המומחית, ביחד עם עדות המהנדסים ביחס לזיהוי המבנים (כפי שיפורט בהמשך) מבססות את כל הטעון הוכחה ביחס לקבילות תצה"א. אני מפנה בעניין זה למפורט בחווה"ד בכל הנוגע להכשרת קבילות תצלומי האוויר (ע' 2 לחוו"ד פסקא ראשונה), איתור וזיהוי המבנים (סעיפים 1 ו - 3 לחוו"ד וכן הגדרת המונחים אורתופוטו, מפת צילום וממ"ג במילון המושגים), ופענוח הממצאים ביחס לקיומה או העדרה של הבנייה במועדים שונים (סעיפים 4 ואילך לחוו"ד וכן הגדרת המונחים תצ"א, קונטקט וצמד סטריאוסקופי במילון המושגים). כן אפנה לפסה"ד בסוגייה (רע"פ 5709/06 מוסרי נ' מדינת ישראל, , עפ"א (ת"א) 80159/07 אמזלג נ' עירית ת"א, , עפ"א (ת"א) 80290/05 מדינת ישראל נ' עמותת שער שמעון, , ועפ"א (ת"א) 80048/04 דמארי נ' מדינת ישראל, ). עדות המומחית הייתה מקצועית, ברורה ועקבית, וממצאיה נראו בבירור בתצלומי האוויר, והובהרו והומחשו לבית המשפט על גבי תצלומי האוויר. אני נותנת אמון מלא בממצאי הפענוח של המומחית כמתואר על ידה (המשיבים חלקו על ממצאי המומחית וטענו פה אחד כי מדובר במבנים נושנים. טענות המשיבים בקשר לוותק הבנייה יבחנו במסגרת הפרק שעניינו האינטרסים האישיים הנוגדים. לצורך בחינת טענות ההתיישנות, וכן הטענה כי אין התיישנות - שהיא טענת הגנה מובהקת, מבוססות המסקנות על ממצאי המומחית, שדי בהם בודאי לעורר ספק סביר בדבר אי התקיימות עילת התיישנות באותם מקרים שהבנייה חדשה). בהתאם לעדות המומחית מועדי הבנייה של המבנים הרלבנטיים לבקשה הם כדלקמן: מבנה 7 - ב- 1986 נראים עצים במקום, ב - 1994 העצים הוסרו והשטח ריק. המבנה נראה בנוי ב - 1999. משכך על בניית המבנה חלה התיישנות. מבנה 8 - בנוי לראשונה ב - 11.4.03. יצויין כי לא צורפו תצ"א לתקופה שלאחר 24.2.01 שאז המבנה לא נראה ועד ל - 11.4.03. היות שבפברואר 2001 חלה התיישנות ומכיוון שמיולי 2002 לא חלה התיישנות (הביקורת במבנה ביולי 2007), מתחייבת המסקנה שלו היו למבקשת ראיות לאישוש טענתה בדבר התיישנות הבנייה הייתה מצרפת תצ"א נוסף למועד הרלבנטי. משלא עשתה כן לא הוכיחה את עילת ההתיישנות. מבנה 9 - בנוי לראשונה ב - 11.4.03. אותם דברים נכונים גם ביחס למבנה זה. לא הוכחה עילת ההתיישנות. מבנה 10 - נראית בנייה בשנת 1999. על בנייה זו חלה התיישנות. בשלהי 2006 נראית בנייה נוספת. השוואה בין גודל המבנה בשתי התקופות (מב/25ב מול מב/28ב) מעלה כי עיקר המבנה היה בנוי בשנת 1999 ובשלהי 2006 בוצעה סגירה של מקטע אחד. משכך, אין בבנייה המאוחרת כדי לשנות מן המסקנה כי ביחס לכל המבנה הוכחה התיישנות. מבנה 34 - נראית בנייה בשנת 1995. הבנייה מושלמת בשנת 1999. משכך על בניית המבנה חלה התיישנות. מבנה 35 - נראה בנוי לראשונה בשנת 2003. המשך בנייה בשנת 2006. משכך על בניית המבנה לא חלה התיישנות. מבנה 36 -מבנה א-ב-ג-ד-ה-ו בנוי בשנת 1998. השלמת הבנייה ב - 1999. לאחר מכן תוספת בנייה ממזרח למבנה בצמידות לו בדצמבר 2001 ובשנת 2006. השוואה בין גודל המבנה שנבנה בתקופה שחלה ההתיישנות לבין התוספות (מב/20ב - בו מסומנת כל בנייה בצבע אחר בהתאם למועד הבנייה) מעלה כי עיקר הבנייה בוצע בתקופת ההתיישנות ואין הצדקה עניינית להפרדת התוספות. משכך על בניית המבנה כולו חלה התיישנות. מבנה 36א - מבנה ז-ח-ל-כ בניה בספטמבר 2003. מדובר במבנה נפרד למבנה הקודם. משכך על בניית המבנה לא חלה התיישנות. מבנה 38 - נראה בנוי לראשונה בדצמבר 2001. המשך בנייה בשנת 2003. משכך על בניית המבנה לא חלה התיישנות. מבנה 39 - בנוי לראשונה בשנת 2006. משכך על בניית המבנה לא חלה התיישנות. מבנה 40 - בנוי לראשונה בדצמבר 2001. המשך בנייה בשנת 2003. משכך על בניית המבנה לא חלה התיישנות. מבנה 41 - תחילת בנייה בדצמבר 2001. המשך בנייה ב - 2003 וב - 2006. משכך על בניית המבנה לא חלה התיישנות. מבנה 42 - נראה בנוי בינואר 2001. משכך על בניית המבנה חלה התיישנות. מבנה 43 - בינואר 2001 נראה בנוי חלק מהמבנה. בדצמבר 2001 ובספטמבר 2003 נמשכת הבנייה. עיקר הבנייה נבנה בתקופה שהעבירה לא התיישנה. לא הוכחה על ידי המבקשת הפרדה מהותית בין חלקי המבנה. משכך על בניית המבנה בכללותו לא חלה התיישנות. מבנה 44 - נראה בנוי בשנת 1999. משכך על בניית המבנה חלה התיישנות. מבנה 45 - בנוי לראשונה בדצמבר 2001. המשך בנייה ב- 2006. משכך על בניית המבנה לא חלה התיישנות. מבנה 46 - בשנת 1999 נראה בנוי החלק הדרום מערבי של המבנה. בינואר 2001 הרחבת המבנה. תוספות למבנה בדצמבר 2001, ובשנם 2003 ו - 2006. השוואה בין גודל המבנה בתקופת ההתיישנות לבין התוספות שנתווספו לו בתקופה המאוחרת (מב/20ב - בו מסומנת כל בנייה בצבע שונה לפי מועד הבנייה) מצביעה על כך שעיקר הבנייה בוצע בתקופה שחלה ההתיישנות ורק מיעוטה בפינות המבנה בתקופות מאוחרות יותר. אין מקום לאבחנה בין חלקי המבנה. משכך על בניית המבנה חלה התיישנות. מבנה 47 - בנוי לראשונה בדצמבר 2006. משכך לא הוכחה עילת ההתיישנות. כעולה מן המקובץ, הוכחה עילת ההתיישנות ביחס למבנים: 7, 10, 34, 36, 42, 44, 46. לא הוכחה עילת ההתיישנות בקשר למבנים: 8, 9, 35, 36א, 38 - 41, 43, 45, 47. ביחס לקבוצת מבנים זו יש לבחון את העילה החלופית. חוסר יכולת להוכיח את זהות העבריין עילה זו כוללת מספר חלופות שלכולן משותף חוסר היכולת להוכיח את זהות העבריין, ולנהל נגדו הליך פלילי בדרך המלך. להלן יפורטו הסיטואציות העיקריות המבססות עילה זו, ואין מדובר ברשימה מלאה. החלופה הראשונה, עניינה במצב בו לא ניתן לנהל הליך פלילי נגד אדם בשר ודם בשל העובדה כי זהות מבצע העבירה אינה ידועה לרשות. החלופה השניה, עניינה בסיטואציה שבה זהות מבצע העבירה אמנם ידועה לרשות, אך לא ניתן יהיה להוכיחה כנדרש במסגרת המשפט הפלילי בשל קשיים ראייתיים. החלופה השלישית, מתקיימת מקום שנוהל הליך פלילי שהסתיים בתוצאה של זיכוי מחמת חוסר יכולת של הרשות להוכיח מעבר לספק סביר כי הנאשם ביצע את העבירה. זה המקום לציין כי כדי לעמוד בתנאי העילה, על הרשות להוכיח ניסיון לזהות את העבריין, וביצוע הליך חקירה על פי דין. בעניין אחר עמדתי בהרחבה על חובת ניהול חקירה בהליכים פליליים בקשר לעבירות על דיני התכנון והבנייה (ב 9493/07 מדינת ישראל נ' טי.טי.וי. הפקות בע"מ), ואין צורך לחזור על הדברים. בהחלטה זו אציין בתמצית כי סעיף 257 לחוק מעניק למפקחי הבנייה - המהנדסים סמכויות חקירה בדומה לשוטר, כמפורט שם. המהנדסים - המפקחים בכובעם כרשות חקירה מצופים לערוך חקירה כהלכתה, ולהעביר את החומר בתום החקירה לרשויות התביעה. אכן, בפסיקה ובספרות מקובלת העמדה שלא קיימת חובה בלתי מסוייגת לנהל חקירה. עם זאת מוסכם על כולם כי דרך המלך לניהול הליך פלילי היא בביצוע חקירה כדין, ובקבלת החלטה אם יש מקום להגיש כתב אישום אם לאו על סמך ממצאי החקירה. בשל אופיו של ההליך שלפניי בכלל, ובהקשרה של העילה הנדונה בפרט, הדברים דלעיל נכונים גם להליך זה. ודוק, יש תחולה והצדקה לנקיטה בהליך של הריסת מבנה ללא הרשעה רק מקום שבו לא ניתן לקיים או למצות את ההליך הפלילי, וברי כי תנאי לתחולתו הוא בראש ובראשונה ניסיון לפעול במישור הפלילי, ולברר את החשדות בחקירה כדין. ככל שלא צולחת החקירה, בין משום שלא ניתן להוכיח את זהות העבריין, ובין מטעמים אחרים המסכלים את ניהול ההליך הפלילי, קמה הסמכות לנקוט בהליך נגד המבנה בהתקיים יתר התנאים הנקובים בחוק. בבקשות שלפניי יש חשיבות רבה בבחינת העילה הנדונה ביחס לאותם מבנים שלגביהם לא הוכחה עילת ההתיישנות - מבנים 8, 9, 35, 36א, 38 - 41, 43, 45, 47. המבקשת מבססת את עיקר טענתה בעילה זו על עדויות המהנדסים. המבקשת עותרת להסתמך גם על עדויות המשיבים בנדון. לעניין הפעולות שננקטו לזיהוי הגורם האחראי לעבירה בהתאם לסעיפים 204 ו - 208 לחוק, העיד ליסנסקי כי נערכו מספר ביקורים במקום. בעת הביקורים התלוו למהנדסים אנשים. חלק מהאנשים הצהירו שהם בעלים של המבנים, חלק מהאנשים אמרו למהנדסים מיהם בעלי המבנים. העד הוסיף והבהיר: "במקום שנאמר לי על ידי מישהו שזה המבנה שלו לא תיעדתי את זה בדו"ח הביקורת". העד ציין גם כי אינו יכול לקשור אנשים למבנים, הוא לא זוכר אם שוחח עם מי מהמשיבים בתיק, ולא תיעד זאת. לדבריו, אף אחד מהנוכחים לא טען שהוא הבונה של המבנה. למותר לציין כי ליסנסקי לא ביצע כל חקירה אקטיבית מכל סוג שהוא לאיתור בעלי הזיקה על פי דין למבנים ולעבודות. הסבר להתנהלותו התמוהה של העד, ניתן היה לקבל במענה לשאלת בית משפט, כשהעד אישר כי מראש הוחלט על נקיטת הליך לפי סעיף 212 לחוק, וניתנה למהנדסים הנחייה בנדון. וכדברי העד: "לשאלת בית משפט: מעיון בהודעות להגשת תביעות במב/30 - 36 מלאת הודעה להגשת תביעה משפטית לפי סעיף 212 לחוק? ת. נכון. ש. למה? ת. כתבתי את זה בדו"ח. זאת הייתה החלטה של העיריה לסלול כביש טבעת. ש. למה הגשת בקשה לפי סעיף 212 לחוק? ת. זאת הייתה החלטה של העיריה. הנחייה לביצוע" מתשובת העד, כמו גם מהמתועד במסמכים שערך, ומהתנהלותו בעת הביקורים במקום, עולה שבהנחיית הרשות לא נבחנה כלל בשלב הראשון האפשרות של נקיטת הליכים פליליים. עדות נחין תומכת במפורש במסקנה האמורה. נחין הבהיר כי לא פנה בשאלות לבירור זהות בעלי הזכויות והאחראים לבנייה במבנים, ולא נקט פעולות חקירה אחרות לאיתור העבריינים. הסברו לכך במענה לשאלת בית משפט היה כי : "בעניין בדיקת זהות הבונים אני לא רוצה לסייג את התשובה הכללית שנתתי. ללא שום קשר לצורת ההתנהגות של התושבים אם הם היו חביבים או תרבותיים בצורת הדיבור שלהם זה לא מקדם אותי בנושא מי בנה ומתי. בית המשפט מעיר לי שאם לא שואלים בוודאי שלא מקבלים תשובות ואני משיב שאני יודע מראש את כל התשובות שלהם...לא פעם נתקלנו במצבים שאזרחים עברייני בנייה צוחקים ולועגים לנו על כל מיני שאלות שאנו מחוייבים לשאול אותם. ולא פעם נתקלתי במצב שצד ג' סיפר בלעג איך תושב פלוני אלמוני עבד על העיריה... זה לא קשור באופן אישי למישהו מן המשיבים בהליך זה אלא לאווירה הכללית". גם עד זה הבהיר במענה לשאלת בית משפט כי טרם ביצוע הביקורים במקום הייתה החלטה לנקוט בהליך לפי סעיף 212 לחוק ביחס לכל המבנים שעל תוואי כביש הטבעת מבלי לבצע בדיקה מוקדמת של האפשרות או ההצדקה לנקוט הליך פלילי. העד ציין כי העילה לנקיטת ההליך הייתה מבוססת על התיישנות או על חוסר יכולת להוכיח את זהות העבריין, ולשיטתו די בכך שמדובר באזור לא מוסדר על מנת שלא תהא לו אפשרות להוכיח אחריות פלילית של אדם פלוני. בנוסף פירט נחין את הפעולות שביצע ביחס למבנים ספציפיים שבאחריותו. לדבריו, נקש על הדלת במבנה 8 ואף אחד לא ענה לו. זה המקום להבהיר כי ביחס למבנה 8 די בפעולות החקירה שננקטו, שכן בקשר לבניית מבנה זה הוגש בשעתו כתב אישום כנגד מלכי יהושע, הוא המשיב בבקשה הנוכחית (ת.פ. 1859/03 מדינת ישראל נ' מלכי יהושע, ). עקב חוסר יכולת לאתר את מלכי יהושע הותלו ההליכים בתיק. בנוסף ננקט נגד המבנה הליך של צו הריסה מנהלי, שגם הוא בוטל עקב קשיים טכניים. מלכי יהושע לא התייצב לדיונים בהליך שלפניי. בנסיבות אלה עומדת המבקשת בהוכחת העילה הנטענת של חוסר יכולת להוכיח את זהות העבריין ו/או להביאו לדין פלילי. יצויין כי גם ביחס למבנה 10 ננקטו הליכים פליליים שהותלו עקב חוסר יכולת לאתר את מלכי (ת.פ. 1692/02 מדינת ישראל נ' מלכי יהושע), כך שביחס למבנה זה מתקיימות 2 העילות. אשר למבנה 40 - העד ציין כי המתגוררים במבנה פתחו לו את השער ואפשרו לו לצלם תמונות, ואף מסרו את שמות המחזיקים. למרות זאת ציין נחין כי לא בירר מי בנה את המבנה. אשר למבנה 41 - לדברי העד לא היו אנשים במקום בעת הביקור. לא בוצעו פעולות לאיתור האחראים לעבירת הבנייה. בהתייחס למבנה 43, חזר העד על תיאור דומה, היינו שלמבנים 42 - 43 התאפשרה להם כניסה וצילום ונמסרו שמות המחזיקים אך לא הבעלים. בהמשך עדותו מתייחס נחין למבנה 43 כחלק ממתחם מבנים 43 - 46, שהוא מתחם מגודר שלא התאפשרה אליו כניסה. אי ההתאמה בין שני חלקי העדות לא הובהר. אשר למבנה 45 - לפי הנטען על ידי נחין הייתה התקהלות מחוץ למתחם ולא התאפשרה הכניסה אליו. בהתייחס למבנה 47 הוצאו שני צווי הריסה מנהליים. ביחס לצו המאוחר הוגשה בקשה לביטולו במסגרתה מסר תצהיר נח אליהו וקשר עצמו למבנה (בש"ב 8949/05). הצו אושר לביצוע. לא ניתן כל הסבר שהוא מדוע בנסיבות אלה לא נקטה המבקשת הליכים פליליים בגין בניית המבנה בכללותו - עבירה שלא התיישנה כנגד מי שקשר את עצמו לעבירה, והמבקשת לא ביססה את עילת חוסר היכולת. סיכומו של דבר, בחינת עדויות המהנדסים מעלה כי מדיניות הרשות, שהמהנדסים הונחו לפעול, ופעלו בהתאם לה, אינה תואמת את הוראות החוק ואת תכליתו. מן החומר עולה בבירור, שלא זו בלבד שהמהנדסים חדלו מקיום חובת חקירה על פי דין לאיתור האחראים לעבירות הבנייה, אלא שהם נמנעו במכוון מביצוע בדיקות בנושא. זאת, הן משום שהונחו מראש לנקוט בהליכים נגד המבנה ולא בהליך פלילי, והן בשל מסקנות והנחות אישיות שלהם בדבר פוטנציאל האפקטיביות של חקירה כדין. התנהלות כזו אינה תקינה, ויש לה השלכות הן במישור הוכחת עילת הבקשה והן במישור האינטרס הציבורי. במישור הוכחת העילה, אין בראיות הנסמכות על המהנדסים כדי לבסס בדרגה של מעבר לספק סביר אף לא במקורב, את העילה של חוסר יכולת להוכיח את זהות האחראים לעבירת הבנייה ביחס למבנים שנזכרו לעיל. למען שלמות התמונה אני מפנה בהקשר זה להערות בית משפט לב"כ המבקשת בפתח ישיבת 3.1.10 במהלך פרשת התביעה ולתשובות ב"כ המבקשת בנדון. המבקשת עותרת כי בית המשפט ימצא את התמיכה הנוספת הנדרשת מבחינה ראייתית בעדויות המשיבים בהליך שלפניי. עיון בעדויות המשיבים מעלה כי ביחס למרבית המבנים שלא היו בידי המשיבה ראיות טרם ההליך, ציינו המשיבים כי הם ביצעו עבודות הרחבה, בנייה ושיפוץ של המבנים, כך שזהות האחראים לעבירה גלויה וברורה. כך, ביחס למבנה 9 ציינה זהבה אזולאי כי בנתה את המבנה במסגרת שיפוץ כללי. כך, ביחס למבנה 36א העיד מאיר פרץ כי הוא שיפץ כלשונו את כל המבנים במתחם 36 ו - 36א. כך, ביחס למבנה 40 העיד דוד ומרים כהן כי בנו את המבנה לאחר שנהרס. כך, ביחס למבנה 41 העידו זאדה שלמה ואליהו ושמואל יצחק פרפרה שהם שיפצו והרחיבו את המבנה. כך, ביחס למבנה 43 העיד פמילי דוד כי שיפץ את אורוות הסוסים שהייתה במקום. כך, ביחס למבנה 45 העיד דוד ארמי ששיפץ והרחיב את המבנה. וכך, ביחס למבנה 47 העידו יוסי ביטון וששון שבתאי כי שיפצו והרחיבו את המבנה. משכך, אין בראיות המשיבים כדי לספק למבקשת את התשתית הראייתית במידה הנדרשת. שונה המצב ביחס למבנים 38 ו - 39. ביחס למבנים אלה לא הובאו כל ראיות מטעם מי שזוהו כטוענים לזכויות במבנה. המשיבים סקירא אברהם ויוסף וכהן שרון שטענו תחילה לזכויות במבנים, נמחקו מרשימת המשיבים לאור הצהרתם כי המבנים אינם קשורים אליהם. תחילה התייחס אליהם דוד כהן, אך לאחר בדיקה נוספת מצידו הצהיר כי אין לו קשר למבנים אלה. גם מרים כהן בעדותה ציינה כי אין לה קשר למבנים אלה. יצויין כי השתמע מתחילת עדותו של כהן כי אחיו או בני משפחה עושים שימוש במקום. למרות זאת לא התייצב איש והתנגד לבקשות, ואף עוה"ד לא ייצגו את המשיבים באותן בקשות. מדובר בגדר, בסככה בשטח של פחות מ - 5 מ"ר, ובמבנה בשטח של 57.1 מ"ר. בהתאם להלכה הנוהגת, מקום שלא מוגשת התנגדות לבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה, מעיין בית המשפט בראיות לכאורה שבידי המבקשת, ונותן החלטתו על סמכן. בנסיבות העניין, משנדרשות ראיות לכאורה, ובהנתן העובדה שלא התייצב כל גורם המתנגד לבקשה, ולא זוהה כל גורם הקשור אל המבנים הלכה למעשה, יש בראיות לבסס את העילה הנטענת במידה הנדרשת. לאור המקובץ, הגעתי למסקנה כי המבקשת הוכיחה את העילה של חוסר יכולת לזהות את העבריין ו/או להעמידו לדין ביחס למבנים 8, 10 (שלגביו הוכחה גם התיישנות), 38 ו - 39. סיכום ביניים המבקשת הוכיחה התקיימות אחת או יותר מהעילות המנויות בסעיף 212 לחוק ובבקשות שהגישה ביחס למבנים שלהלן: 7, 8, 10, 34, 36, 38, 39, 42, 44, 46. ביחס ליתר המבנים לא הוכחה עילה המאפשרת למבקשת לנקוט בהליך נגד המבנה, והבקשה בעניין מבנים אלה נדחית. המשך ההחלטה יוגבל מטבע הדברים רק לאותם מבנים שהוכחה ביחס אליהם עילה לנקיטה בהליך שלפניי. ראיות לכך שנעברה עבירת בנייה נחין לקח חלק בביקורות ביחס לכל המבנים בתאריכים 27.4.06, 17.5.06, 18.7.07. במסגרת הביקורת זוהו המבנים מבחוץ, נערכו תרשימים שלהם, וצולמו תמונות בחלק מהמבנים. לאחר מכן נערכו דוחו"ת ביקורת והודעות לנקיטה בהליכים משפטיים על ידי העד ביחס למבנים 8, 10, 40 - 47 (מב/ 39 - 48). במהלך העדות סימן נחין את האותיות הרלבנטיות מהתרשימים על גבי התמונות. נחין העיד בהמשך למתועד בדוחו"ת הביקורת, כי למבנים אלה אין היתרי בנייה. בחקירה הנגדית לא נסתרה הצהרה זו. לאחר ששמעתי את העד ועיינתי במסמכים שמסר, אני נותנת אמון בעדותו. ליסנסקי השתתף בביקורות ביחס לכל המבנים (מלבד 8, 10 ו - 47) בתאריכים 27.4.06, 17.5.06. במסגרת הביקורת זוהו המבנים מבחוץ, נערכו תרשימים שלהם, וצולמו תמונות בחלק מהמבנים. לאחר מכן נערכו דוחו"ת ביקורת והודעות לנקיטה בהליכים משפטיים על ידי העד ביחס למבנים 7,9, 34 - 36, 38 - 39 (מב/30 - 36). במהלך העדות סימן ליסנסקי את האותיות הרלבנטיות מהתרשימים על גבי התמונות. ליסנסקי העיד בהמשך למתועד בדוחו"ת הביקורת כי אין למבנים אלה היתרי בנייה. בחקירה הנגדית לא נסתרה הצהרה זו. גם עדותו של עד זה הייתה עניינית וברורה ואני נותנת בה אמון. בנוסף, אין בראיות המשיבים, הכוללות את עדויותיהם ומסמכים שונים כדי לכרסם בטענה כי המבנים נבנו ללא היתר, ורובם של המשיבים ככולם אף אישרו שלא פנו לקבל אישורים לבנייה. משכך, הוכיחה המבקשת כנדרש, כי למבנים נושא כל הבקשות לא ניתנו היתרי בנייה. למען שלמות התמונה יצויין כי חלק מהמשיבים טענו כי העבודות שביצעו אינן חורגות מעבודות שיפוץ, ואחרים טענו להחלפת ישן בחדש. אין בטענות אלה כדי לסייע למשיבים. תנאי סף לבחינת החלפת בנייה ישנה בחדשה הוא היותה של הישנה בנייה חוקית. רק בהתקיים תנאי הסף, בוחן בית המשפט אם הבנייה החדשה היא באותן מידות ומאותם חומרים (זולת אסבסט). הנטל להוכחת כל התנאים מוטל על הטוען להחלפת ישן בחדש. המשיבים לא עמדו בתנאי הסף, ומשכך מתייתר הצורך בהמשך הבדיקה. לעניין טענת השיפוץ, החוק בהתאם לתכליתו נתן הגדרה רחבה ביותר לעבודת בנייה טעונת היתר, וכל עוד העבודה המבוצעת נופלת לגדר הגדרה זו אין מדובר בשיפוץ אלא בעבודה שיש חובה לקבל לגביה היתר מראש כדי להבטיח אינטרסים תכנוניים, הנדסיים וחזותיים. אין בעבודות שטוענים המשיבים שביצעו לפי המתואר על ידי המשיבים עצמם כדי לענות על הגדרת שיפוץ, והן מהוות עבודות בנייה הטעונות היתר בנייה שבוצעו ללא היתר כדין. זיהוי המבנים ואלה פרטי המבנים שהבקשות בעניינם ראויות לבירור בהתאם למפורט לעיל: מבנה 7 -ברחוב כסלו 19 בניית גדרות וסככה בשטח 31.5 מ"ר, כמפורט בבקשה (בש"ב 497/07). המהנדס ליסנסקי ביקר במקום ערך תרשים, צילם תמונה וזיהה את הגדר והסככה בתמונה, תוך סימון האותיות הרלבנטיות מהתרשים (מב/ 30). מטעם הטוענים לזכות בבקשה זו העידה יונה נאמן סעידי. היא לא חלקה על פרטי הזיהוי של הגדר והסככה, כפי שהוצגו לה בתמונה. העדה ציינה כי הסככה משמשת למחסן כלים של האח. מבנה 8 -ברחוב שבט 1 מבנה עם גג בשטח 72.9. מ"ר, כמפורט בבקשה (בש"ב 498/07). המהנדס נחין ביקר במקום ערך תרשים, צילם תמונה וזיהה את המבנה בתמונה, תוך סימון האותיות הרלבנטיות מהתרשים (מב/ 39). מטעם הטוענים לזכויות במבנה העידה זהבה אזולאי. בפתח עדותה הבהירה כי אין לה כל קשר למבנה מספר 8, הוא לא שייך לה. לא נשמעו כל עדים ביחס למבנה מספר 8. מבנה 10 - ברחוב שבט 1 מבנה עם גג בשטח 132 מ"ר, כמפורט בבקשה (בש"ב 498/07). המהנדס נחין ביקר במקום ערך תרשים, צילם תמונה וזיהה את המבנה בתמונה, תוך סימון האותיות הרלבנטיות מהתרשים (מב/ 40). מטעם הטוענים לזכויות במבנה העידה זהבה אזולאי. העדה זיהתה את המבנה במסמכים ובתמונה ולא חלקה על הפרטים שצויינו בקשר אליו (מב/ 40). העדה אישרה כי ננקטו בקשר אליו הליכים משפטיים בעבר. מבנה 34 -ברחוב תמוז 54 בניית גדרות ומבנה בשטח 57.5 מ"ר, כמפורט בבקשה (בש"ב 523/07). המהנדס ליסנסקי ביקר במקום ערך תרשים, צילם תמונה וזיהה את הגדר והמבנה בתמונה, תוך סימון האותיות הרלבנטיות מהתרשים (מב/ 32). מטעם הטוענים לזכות העיד איציק מלכיאן. הוא ציין כי הוא גר במבנה 35, ואילו אלמנתו של אחיו המנוח אפרים מלכיאן וילדיה גרים במבנה 34. העד זיהה את מבנה 34 על גבי התרשים בצורה ברורה ולא טען כל טענות ביחס לזיהויו במסמכים. מבנה 36 -ברחוב תמוז 56 מבנה בשטח 139.2 מ"ר, כמפורט בבקשה (בש"ב 525/07). המהנדס ליסנסקי ביקר במקום ערך תרשים, צילם תמונה וזיהה את המבנים בתמונה, תוך סימון האותיות הרלבנטיות מהתרשים (מב/ 34). מטעם הטוענים לזכויות העידו: מאיר פרץ, לירן אזולאי ואדם פרץ. פרץ מאיר זיהה את המבנה בתרשים ולא טען כל טענות ביחס לתיאור המבנה. מבנה 38 - ברחוב תמוז 56 מבנה בשטח 57.1 מ"ר, כמפורט בבקשה (בש"ב 526/07). המהנדס ליסנסקי ביקר במקום ערך תרשים, צילם תמונה וזיהה את המבנה בתמונה, תוך סימון האותיות הרלבנטיות מהתרשים (מב/ 35). לא הובאו כל ראיות להתנגדות לבקשה. מבנה 39 - ברחוב תמוז 58 גדר וסככה בשטח של 4.8 מ"ר כמפורט בבקשה (בש"ב 529/07). המהנדס ליסנסקי ביקר במקום ערך תרשים, צילם תמונה וזיהה את המבנים בתמונה, תוך סימון האותיות הרלבנטיות מהתרשים (מב/ 36). לא הובאו כל ראיות להתנגדות לבקשה. מבנה 42 -ברחוב תמוז 60 מבנה בשטח 67.9 מ"ר, כמפורט בבקשה (בש"ב 533/07). המהנדס נחין ביקר במקום ערך תרשים, צילם תמונה וזיהה את המבנה בתמונה, תוך סימון האותיות הרלבנטיות מהתרשים (מב/ 43). הטוענים לזכויות במבנה יגאל בן פורת, יצחק בן פורת, דוד בן פורת ודני בן פורת לא חלקו בעדותם על תיאור המבנה במסמכים. מבנה 44 -ברחוב שתולים 46 מבנה בשטח 127.2 מ"ר, כמפורט בבקשה (בש"ב 535/07). המהנדס נחין ביקר במקום וערך תרשים (מב/ 45). הטוען לזכויות במבנה שמאי אילן לא חלק בעדותו על תיאור המבנה במסמכים. מבנה 46 -ברחוב שתולים 48 מבנה בשטח 235.3 מ"ר, כמפורט בבקשה (בש"ב 536/07). המהנדס נחין ביקר במקום וערך תרשים (מב/ 47). הטוענים לזכויות במבנה עזרה איל, פמילי הרצל, אורן ליטל וקהלון ליטני לא חלקו בעדותם על תיאור המבנה במסמכים. כעולה מן המקובץ, זוהו המבנים במידה הנדרשת. קיומו של אינטרס ציבורי חשוב בית המשפט העליון נדרש לא אחת למהותו של האינטרס הציבורי, והבהיר כי על המבקש נקיטה בהליך של הריסה ללא הרשעה נגד מבנה: "להוכיח כי בנסיבות הענין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של "ענין ציבורי" חשוב; כאשר בפני המתנגד למתן הצו פתוחה האפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו. צו הריסה ינתן רק במקום ששיקולי ה"ענין הציבורי" גוברים על השיקולים האחרים שמציג המתנגד. העובדה שהמבנה נושא הבקשה הוקם ללא היתר, מהווה תנאי יסודי לסמכותו של בית המשפט לפי סעיף 212 לחוק התכנון; ומקובל עלי שעצם הקמתו של המבנה שלא כחוק מהווה שיקול נכבד להריסתו. ברם, ככלל, לא יהיה די בשיקול זה לבדו כדי להכריע את הכף בזכות מתן צו הריסה; ועל בית המשפט לבחון אם בנסיבות הענין מחייב הענין הציבורי את הריסת המבנה". ובהמשך: "יהיו, איפוא, מקרים שבהם יגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי יש הצדקה ליתן צו הריסה לפי סעיף 212 הנ"ל בשל כך, שבנסיבות המיוחדות למקרה, עומדת הותרת המבנה הבלתי חוקי על כנו בניגוד זועק "לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר"; יהיו מקרים שבהם תהיה הצדקה למתן הצו במניעת ה"אנדרלמוסיה" שיוצרת בניה ללא היתר; ויהיו מקרים שבהם תימצא ההצדקה למתן הצו ב"מטרד" שיוצר המבנה שנבנה שלא כחוק. ברם, על מנת להגיע לכלל המסקנה האמורה, על בית המשפט לעמת כנגד השיקולים "הציבוריים" האמורים - שאינם מהווים, כמובן, רשימה ממצה - את השיקולים ה"אישיים" של המתנגד להריסה; ומטבע הדברים, שתהיינה, בודאי, נסיבות, שבהן יגברו השיקולים ה"אישיים" על השיקולים ה"ציבוריים", והמבנה שהוקם שלא כחוק לא יהרס" (עניין יצחק). ועוד הובהר ברע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל, : "לענין סעיף 212 ...לא די למדינה להראות כי הבניה היא ללא היתר. עליה להראות "הצדקה" להריסה. למתנגד לצו לפי סעיף 212 האפשרות להראות מדוע לא "מוצדק" הוא להרוס את המבנה, ובית המשפט - מכריע. ... ואולם, ראוי להדגיש: לעתים השיקולים התומכים במתן צו הריסה עולים בעליל מנסיבות המקרה והנטל המוטל על המדינה הוא נטל קל מאוד. כך, למשל... בע"פ (ת"א) 518/68 יחזקאל נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה מחוז ת"א, , הוצא צו הריסה למבנה שהוקם שלא כדין שעמד בניגוד מוחלט לתכנית הבינוי במקום, כשהמבנה עיכב הקמתו של אולם התעמלות בבית ספר סמוך. לגבי מבנה זה צויין שם כי אין שמץ סיכוי שאי פעם יינתן היתר". את רשימת השיקולים המבססים אינטרס ציבורי חשוב, ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות: בקבוצה הראשונה, שיקולים הקשורים במפגע הפיזי - תכנוני - בטיחותי שבמבנה, וביניהם מידת הסיכון, המטרד והמפגע שבמבנה, וכן הרצון למנוע אנדרלמוסיה תכנונית. בקבוצה השניה, שיקולים הקשורים בפגיעה בזכויות של אחרים, ובראשם הציבור, או חלק מיחידי הציבור על ידי פלישה למקרקעין או בדרך אחרת, המונעת מן הציבור לבנות כדין או לעשות שימוש כדין בקרקע בהתאם ליעודה. בקבוצה השלישית, שיקולים הקשורים בשלטון החוק ובעקרונות השיטה המשפטית המקובלת, ובעיקר הערכים של שמירה על שלטון החוק והשאיפה שלא יהא חוטא נשכר. משמוצגים לבית המשפט שיקולים המבססים אינטרס ציבורי חשוב עליו לאזנם אל מול שיקולים נוגדים. ככל שמתברר כי אין מדובר במטרד, לא קיימת פגיעה בצדדים שלישיים, אין הפרה תכנונית בוטה, ואין סכנה, ומתקיימים שיקולים אישיים בעלי משקל, על בית המשפט לשקול אם שיקולים אישיים אלה אינם גוברים על האינטרס הציבורי שהוכח, ולהכריע בהתאם. לטענת המבקשת האינטרס הציבורי החשוב מורכב מצבר האינטרסים שלהלן: יעוד השטח על פי תכנית בניין עיר לסלילת כביש הטבעת. העובדה שהמבנה נבנה מבלי שלמי שבנה אותו ומי שמשתמש בו יש זכויות בקרקע, כך שמדובר בפלישה לקרקע. העדר אפשרות להכשיר את הבניה. גודל הבניה. יעוד השטח - תב"ע 2215ג - סלילת כביש הטבעת מטעם המבקשת העידה האדריכלית סייג על הליכי התכנון והאישור של תכנית בניין העיר 2215ג, והציגה את המסמכים הנוגעים לתכנית. מדובר בתכנית שכעולה מהעדות החל תכנונה בשלהי שנות השמונים של המאה הקודמת, והיא אושרה וקיבלה תוקף ב - 6.2.92, ופורסמה בילקוט הפרסומים 3971. לבית המשפט הוגשו מסמכי התכנית המילולית, הנספחים והמפות הנלווים אליה ומפת המצב הקודם (מב/ 1, 3 - 8). העדה הבהירה כי בהתאם לתכנית כביש הטבעת עובר ברחובות תמוז, אורים ושתולים. העדה פירטה את המצב הקיים באותו תוואי, את המצב התחבורתי במקום, ואת העקרונות בבסיס התכנית. העדה הבהירה כי בשנת 1987 עת בוצע התכנון לא היו קיימים המבנים הרלבנטיים להחלטה שלפניי בשטח, ובתוואי האמור ניצבו חמישה עשר מבנים בלבד, שאין להם קשר לבקשות הנוכחיות (לא אלה שנשמעו בקשר אליהן ראיות ואף לא אלה שמנוהל מו"מ בקשר אליהן). יצויין כי טענה זו מתיישבת עם עדות המומחית שנסקרה לעיל. העדה הדגישה כי המבנים הנזכרים מצויים בלבו של תוואי כביש הטבעת וכל עוד הם ניצבים על תילם לא מתאפשרת סלילתו. העדה ציינה כי יתר הבקשות, שביחס אליהן לא נשמעו הוכחות, עניינן במבנים שרק חלק שולי שלהם נמצא בתוואי הכביש, וניתן לסלול את הכביש גם במצב הקיים, אם כי לא ברוחב מלא. תימוכין לכך שהמבנים נושא הליך זה ממוקמים על תוואי כביש הטבעת ניתן למצוא בתעו"צ שערך שמוקלר (מב/38). לאחר ששמעתי את העד, הגעתי למסקנה כי המפה בה מסומן מיקום המבנים (מב/2) הייתה בשימושו לצורך הכנת תעו"צ. מסקנה זו מתחייבת גם מנוסח התעו"צ ואזכור מספרי המבנים. סייג נשאלה בחקירה הנגדית לגבי עיתוי ההחלטה ליישם את התב"ע, שנים ארוכות לאחר אישורה, והבהירה כי הוחלט על הוצאתה אל הפועל של התכנית בשנת 2006 לאור התפתחות השכונות הסמוכות, העובדה שכ - 70% מהכביש כבר סלול וסדרי עדיפויות עירוניים. לעדה לא הייתה כל ידיעה לגבי שיקולים שמקורם בלחצים שמופעלים על ידי יזמי נדל"ן שלהם זכויות בשכונות סמוכות כפי שנטען על ידי המשיבים. יודגש כבר עתה כי אין בכוונתי במסגרת החלטה זו להעריך או לבקר בכל דרך שהיא את נחיצותו של כביש הטבעת, או את ההצדקה בחקיקתה ובאישורה של תב"ע 2215ג. הליכי הפקדה ואישור של תכנית בניין עיר מוסדרים בחוק, כמו גם הדרכים החוקיות לבקר את הליכי החקיקה (העדה פירטה את הליכי ההתנגדויות והביקורת על התב"ע בועדות התכנוניות ובערכאות השיפוטיות). אין בידי בית משפט זה כלים לבחון ולבקר את השיקולים והאינטרסים בחקיקת התב"ע. בחינת בית המשפט תהא מוגבלת להשלכות שיש לתב"ע וליישומה המתוכנן על האינטרסים האישיים של המשיבים, אך לא תעמיד לבדיקה ולהכרעה את עצם נחיצותו של כביש הטבעת, ו/או את קיומו של אינטרס ציבורי בקידום התב"ע וביישומה, הכל כפי שהובהר גם בהחלטות שניתנו במהלך הדיון. כעולה מן המקובץ, לאחר בחינת העדויות והמסמכים נוכחתי כי קיים אינטרס ציבורי להריסת המבנים לצורך קידום סלילת כביש הטבעת, וכי קיומם של המבנים על תוואי כביש הטבעת מעכב את השלמת סלילת הכביש. פלישה למקרקעין בהתאם לנסחי לשכת רישום המקרקעין שהוצגו בעל המקרקעין עליהם יושבים מרבית המבנים הוא רשות הפיתוח והחוכרים עיריית תל-אביב (מב/ 37). למרות נתון זה, המשיבים טענו לזכויות חוקיות במבנים, כמפורט להלן: ביחס למבנה 7 העידה יונה נאמן סעידי. לטענתה השטח של האדמה הוא של המשפחה בהתאם לנסח טאבו. העדה הציגה שטר מכר על שם אימה וכן תעודת פטירה של האם - מש/ 2. משטר המכר עולה כי בגוש 6136 חלקה 1 הועברו למשפחת סעדי 113/3058 חלקים של קרקע מסוג מירי בשנת 1958. עיון בבקשה מעלה כי מבנה 7 ממוקם על חלקה 2, שבבעלות ציבורית (מב/37). משנשאלה על כך העדה בחקירה הנגדית ציינה כי אמה קנתה שני חלקים, ואין היא יודעת אם שני החלקים נזכרים בשטר המכר, או שהיה שטר מכר נוסף שאבד. העדה אישרה כי לא ראתה שטר מכר לגבי חלקה 2, וכי ידיעותיה בנדון מועטות שכן בשנת 1958, לפני 52 שנים הייתה ילדה. לאור המפורט לא הוכחו זכויות של משפחת סעדי במקרקעין עליו ממוקם מבנה 7, והעדה לא ביססה אף ספק סביר בדבר זכויות המשפחה בחלקה 2. ביחס למבנה 10 העידה זהבה אזולאי. העדה ציינה כי הקרקע אצלם במשפחה למעלה מחמישים שנה, וכי המבנה היה שייך לאביה. לדבריה אביה קיבל את הקרקע מהמדינה. משנשאלה אם יש ברשותה מסמכים לאישוש הנטען, השיבה כי אין רישום בטאבו, אך קיימים מסמכים שהועברו לעורך הדין. יצויין כי לא הוצג לבית משפט כל מסמך המצביע על זכויות חוקיות במקרקעין או במבנה, גם לאחר שבית משפט התריע לפני העדה בעניין זה. בנוסף טענה העדה כי אמה העידה בהליך אחר שהזכויות הועברו אליה מאביה. האם לא העידה בהליך שלפניי. כעולה מן המקובץ, לא הונחה תשתית ראייתית כלשהי בדבר זכויות חוקיות שיש לגברת אזולאי במקרקעין או במבנה. ביחס למבנה 34 העיד איציק מלכיאן אחיו של אפרים מלכיאן שנפטר. בעדותו טען איציק מלכיאן כי המקרקעין שלו ושל אחיו אפרים נקנו בשעתו על ידי האח המנוח מאדם מאד מבוגר בשם אברהם, שגר ברחוב סמוך. לדבריו היה להם מסמך בנדון שנשמר אצל הוריו הגרים בשכונה ונעלם בעת מלחמת המפרץ, כשבית הוריו נפגע מפגיעת טיל ישירה. אותו אברהם לא העיד. העד הציג מסמכי תכתובת עם נציגי מנהל מקרקעי ישראל משנת 1994 בקשר למקרקעין עליהם לטענתו ניצב המבנה - מש/3. מן התכתובת עולה כי בשנת 1994 פנה אפרים מלכיאן לממ"י, שטח את נסיבותיו האישיות, וביקש כי ועדת הפיצויים תדון פעם נוספת בעניינו. לא הוצגו מכתבי הפנייה של מלכיאן אפרים למנהל מהם ניתן היה ללמוד מה היה אופי טענותיו. ממסמך סיכום דיון בממ"י מיום 6.7.94 עולה כי מלכיאן אפרים טען שהוא מחזיק בשטח של 715 מ"ר בשכונת עזרא. לא מצויינות ולא נטענות זכויות חוקיות של אפרים מלכיאן בשטח (להבדיל מטענה לכאורה לזכות בעלות של מלכיאן יצחק בשטח סמוך). עוד עולה מן המסמכים כי בשנת 1998 נדחתה בקשת מלכיאן אפרים בשל העובדה שהמבנה ממוקם על תוואי הדרך, והאחריות לפינוי במתחם זה אינה של ממ"י. בכל הנוגע לתוכן המסמכים העיד גבריאלי מממ"י שהיה מעורב בהליכים נושא התכתובת מש/3. העד ציין כי בעת הפנייה היה למלכיאן אפרים מבנה, אך אין ביכולתו לציין איזה מבנה. לדבריו, ממ"י נהג לפצות תושבים שהיו להם זכויות כלשהן, ויכלו להוכיח קשר לקרקע. לדבריו, מלכיאן אפרים לא ענה על תנאי זה, והוא הובא פעם נוספת לועדה בשל טעמים מיוחדים, שאינו זוכר את פרטיהם. לאור העדות בולט שבעתיים העדרם של מסמכי הפנייה מאת אפרים מלכיאן, שיש להניח מצויים בחזקת משפחת מלכיאן, מהם ניתן היה ללמוד על הנסיבות המיוחדות. כעולה מן המקובץ, ובעיקר מדברי גבריאלי, ומהמסמך מש/3א1, לא היו למלכיאן אפרים זכויות בקרקע, ולכן נדחתה בקשתו בועדת הפיצויים הראשונה, והיא שבה ונדונה מטעמים אחרים שאינם קשורים לזכויות במקרקעין. יש במסמכים ובעדויות כדי להוכיח כי משפחת מלכיאן ישבה בשטח האמור כבר בשנת 1994, אך אין בהם כדי להוכיח כי החזקת המקרקעין הייתה מכוח זכות כדין, או כי באותה עת היה קיים במקום מבנה 35. בקשר למבנה 36 העידו מאיר פרץ, לירן אזולאי ואדם פרץ. מאיר פרץ העיד שקיבל את המבנה מסבו, שלסב היו מסמכים בנוגע לרכישת הקרקע, אלא שמסמכים אלה נעלמו במלחמת המפרץ. לדבריו, מיד עם העברת הזכויות אליו ניגש לעו"ד ומסר תצהיר בנדון. למרות שהעד ציין כי המסמך ברשותו ויוכל להציגו, וכן טען שיש עדים שיוכלו לאשש את טענותיו לזכויות במקרקעין, לא הוצגו כל מסמכים משנת 1995, או מסמכים אחרים המוכיחים זכויות במקרקעין או במבנה, ולא הובאו עדים. העד גם ציין כי כל השטח היה עזוב חמש עשרה שנים עד שהוא הגיע אליו. שני המשיבים האחרים לא התייחסו לזכויות במקרקעין ובמבנה. לאור האמור לא הונח אפילו ספק סביר בנוגע לזכויות חוקיות במקרקעין ובמבנה. ביחס למבנה 42 העידו יגאל בן פורת, יצחק בן פורת, דוד בן פורת ודני בן פורת. יגאל בן פורת טען כי רכש את המבנה מיוסף כהן מצפון הארץ. לא הוצג כל מסמך לאישוש הנטען, ולא הובא המוכר, שפרטיו יש לציין הם כלליים במידה כזו שאינה מאפשרת זיהוי, ומעוררת סימני שאלה. יגאל בן פורת אמנם טען כי המסמך אבד בשטפונות שהיו בשכונה, אך מדובר בטענה כללית שלא ביססה כנדרש חוסר יכולת להציג מסמך ככל שמסמך כזה קיים. למותר לציין כי לא הובררו גם זכויותיו של אותו יוסף כהן במקרקעין. גם האח דני בן פורת חזר על אותה גרסא, וגם במקרה שלו לדבריו מסמך הרכישה אבד בשטפונות. שני העדים הנוספים לא יכלו לשפוך כל אור על שאלת הזכויות במקרקעין. עדותם של יגאל ודני בן פורת, עדות שהיא כללית ביותר, ללא כל עדות תומכת וללא כל מסמך תומך, אינה מבססת ספק סביר בדבר זכויותיהם החוקיות במבנה או במקרקעין. באשר למבנה 44 העידו אילן שמאי וגפני. שמאי ציין כי הוריו קנו את הבית מגברת אליהו עמומה בשנת 1973. העד לא הציג כל מסמכים בנוגע לעסקת המכר הנטענת, ולא העיד את הוריו או את הגברת אליהו. לא ניתן לדעת בנסיבות אלה לדעת אם היו לגברת אליהו זכויות חוקיות במקום, מה היקפן, ומה מהן אם בכלל נמכר למשפחת שמאי. זה המקום להעיר כי חלקה 24 בגוש 6136 שבו ממוקם חלק מהמבנה, מחציתה בבעלות פרטית (מש/6). עיון בבעלי הזכויות בחלקה מעלה כי לא נזכרת משפחת אליהו, ואף לא משפחת שמאי בקרב בעלי הזכויות החוקיות. העד ביסס את טענתו לזכויות חוקיות במקרקעין ובמבנה גם על כך שהמבנה והמקרקעין נמצאים בחזקת משפחת שמאי כארבעים שנה, בידיעת רשויות התכנון והאכיפה אצל המבקשת, ואלה לא מצאו לנכון לנקוט נגדם בהליכי הריסה ופינוי למעט ביחס לשני ארועים בשנות השבעים של המאה הקודמת. העד הציג נסח רישום מקרקעין ממנו עולה כי הוצא צו הריסה מנהלי בחודש מרץ 1974 , שאושר בינואר 1975 "על חלקי שמאי עליזה" בגוש 6136 חלקה 24 (מש/7). לדברי העד הוא זוכר את הארוע כילד פעוט, וזוכר שאביו הרס את המרפסת נושא הצו. עוד הוצגו מסמכי ביקורת מטעם מדור מבנים מסוכנים משנת 1977 בדבר התמוטטות אחד החדרים והצורך להוציא צו הריסה לחדר כמבנה מסוכן מש/9). מטעם העד העיד גם המהנדס גפני. הוא אישר את עריכת המסמך (מש/9) אך לא זכר כל פרטים לגביו. לעד הוצג מסמך המתעד את מסירת וקבלת תיק הבניין, ובו התאריך המקודם ביותר הוא משנת 1965 (מש/ 10), והוא אישר כי תיק נפתח בעיריה רק במקום שהיה בו מבנה. העד גם ציין כי העיריה פעלה נגד בניית מבנים ללא היתרים במקום בשנות השבעים של המאה הקודמת, וכדבריו: "בטח. אם ידעו ויכלו להגיש תביעה משפטית, הגישו תביעה משפטית על בנייה בלתי חוקית". העד גם ציין כי בתיק זה בוצע צו הריסה מנהלי בשנת 1999 בקשר לגדר ברזל. בנוסף, ציין שמאי כי בשנת 1999 הוגשה תלונה מטעם ממ"י למשטרה בגין הסגת גבול מצידו במקרקעין, אלא שהתלונה נבדקה והוחלט לסגור אותה לאחר שהציג את המסמכים דלעיל לשוטרים (מש/8). שמאי אילן אישר כי בנה את המבנה נושא הבקשה מחדש בשנת 1998 ללא היתר, לאחר שלדבריו הגיש בכוחות עצמו בקשה להיתר ולא נענה. לא הוצגו כל מסמכים לעניין זה. בשונה מכל המבנים האחרים, יש במכלול הראיות שהוצגו לבית המשפט כדי לבסס ספק סביר בדבר זכויות כלשהן שיש למשפחת שמאי בחלק מהמקרקעין. המבנה ממוקם על חלקות 24, 25, 28. לכל הפחות על חלקה 24 היה קיים מבנה כבר בשנות השבעים של המאה הקודמת, בידיעת הרשויות שאף נקטו הליכים משפטיים בקשר לחלקים ממנו. היות שבהתאם לעדות גפני כשהרשות ידעה באותה עת על בנייה לא חוקית היא נקטה בהליכים משפטיים בקשר לבנייה, ומכיוון שהרשות הייתה מודעת למבנה שהיה במקום, ולא נקטה הליכים ביחס אליו (זולת אלה שצויינו לעיל שעסקו בחלקים קטנים מהמבנה), ובהתחשב בסגירת התלונה במשטרה שני עשורים מאוחר יותר ועדות שמאי בנדון, הרי שהונחה תשתית ראייתית מספקת שיש בה כדי לעורר ספק סביר בדבר זכויות שמאי במקרקעין, שהמבקשת הכירה בהן. עם זאת, אין לשכוח כי המבנה נושא הבקשה שלפניי הוא מבנה שנבנה מן היסוד על ידי שמאי בשנת 1998 ללא היתר בנייה, הכל כמפורט על ידו בעדותו. בנוגע למבנה 46 העידו עזרה איל, פמילי הרצל, אורן ליטל וקהלון ליטני. עזרה אייל העיד כי ירש את המבנה מאביו שמעון עזרה שרכש אותו מבצלאל בכר בשנת 1978. העד הציג מסמכים: 3 שטרי מכר מהשנים 1979 - 1980 בין שמעון עזרא לבין בצלאל בכר. משטרי המכר עולה כי שולם סך כולל של 70,000 לירות עבור מחסן. לא קיימים כל פרטים שהם נוספים ביחס למיקום המחסן, גודלו, הגוש והחלקה שעליהם הוא ניצב, ובנסיבות אלה, בהעדר עדות מצד בצלאל בכר או מסמך אחר נוסף, לא ניתן כלל לקשור בין שטרי המכר לבין המקרקעין והמבנה נושא הבקשה. יצויין כי אייל עזרה טען שיש ברשותו גם זכרון דברים, מסמך שמטבע הדברים יש בו פירוט של הנתונים שנזכרו, אלא שמסמך זה לא הוצג לבית המשפט. לדבריו, יש עדים למתואר לעיל ולהחזקת האב במקום, אך עדים אלה לא הובאו לפני בית משפט. בנוסף העיד ליטל אורן, שטען כי היו במקום זכויות לדודו שנפטר, הוא קיבל את הזכויות מאביו, שלקח את המקום עם פטירת הדוד. לדברי העד מתנהלים בעניין זה הליכים משפטיים. העד לא הציג את אותם הליכים, והשיב כי אינו יודע אם יש בחומר שברשותו אסמכתא כלשהי לזכויות הדוד המנוח במבנה ובקרקעין. בנוסף העיד קהלון ליטל. לדבריו הוא קיבל את המבנה מאימו שקיבלה אותו בירושה מהסבתא. לא הוברר אם הסבתא נפטרה, שכן העד ציין שהסבתא יכולה להשיב על השאלה מי בנה את המבנה. לא נשמעה עדותה של הסבתא, האם ולא הוצג כל מסמך בנדון. העד גם אישר כי אין ברשותו כל מסמכים המבססים זכויות של הסבתא או האם במבנה ובמקרקעין. ואחרון העיד הרצל פמילי, שטען שהמקום היה שייך לסבו וכשזה נפטר נכנס לשם. העד הבהיר כי אין לו כל מסמכים המוכיחים זכויות של הסב או שלו במבנה או במקרקעין. סיכומו של דבר, אין בעדותם של כל ארבעת העדים כדי לבסס תשתית ראייתית כלשהי שיש בה כדי ליצור ספק סביר בדבר זכויותיהם החוקיות במבנים ובמקרקעין. סיכום ביניים שמאי אילן הצליח לבסס את הספק הסביר ביחס לזכויות כלשהן בחלקה 24, אך לא בחלקות 25, ו - 28. יצויין כי מעיון במב/2 דומה שעיקר המבנה אינו ממוקם על חלקה 24. בנוסף, לא הצליח שמאי אילן לבסס תשתית ראייתית כלשהי לעמידתו בתנאי החלפת ישן בחדש בפעולת הבנייה שביצע מן היסוד בשנת 1998. כל המשיבים למעט שמאי אילן לא הצליחו להניח תשתית ראייתית שיש בה כדי לבסס ספק סביר בדבר זכויות חוקיות שהיו ו/או יש להם במקרקעין ו/או במבנה נושא הבקשות. לאור העובדה שלא הוכחו כל זכויות של אותם צדדים שלישיים במקרקעין והמשיבים כמו גם הצדדים השלישיים מוחזקים כפולשים למקרקעי ציבור. בנסיבות אלה קיים אינטרס ציבורי חשוב מעצם הפלישה (ע"פ 3413/05 פרי נ' מדינת ישראל, , רע"פ 4358/06 זריס נ' מדינת ישראל, ). חוסר יכולת להכשיר את הבנייה המשיבים לא טענו ולא הוכיחו כי פעלו במסלול החוקי לקבלת היתרי בנייה, לא מראש, כפי שנדרש על פי דין, ואף לא בדיעבד. ככל שנשמעו טענות ספורות בנדון, הן היו סתמיות ולא גובו אף בראשית ראייה. בנוסף, מתוכן התב"ע ברי כי לא ניתן יהיה להכשיר בדיעבד את הבנייה הממוקמת על תוואי הכביש ויעודה דרך. תימוכין לכך ניתן גם בעדות סייג. בנסיבות אלה יש בעובדה שמדובר בבנייה שלא ניתן יהיה להכשירה כדי לבסס את האינטרס הציבורי. גודל הבנייה הפסיקה הכירה באינטרס הציבורי המתקיים להריסת מבנה מקום שדובר במבנים גדולים, ששטחם עולה על עשרות בודדות של מ"ר. מבנים 10, 36, 44, 46 עולים בשטחם על 100 מ"ר, ויש בגודל הבנייה כדי לבסס אינטרס ציבורי להריסתם. סיכום ביניים כעולה מן המקובץ, הוכיחה המבקשת כנדרש ממנה ביחס לכל המבנים נושא החלטה זו, כי קיים אינטרס ציבורי אחד או יותר, בעלי חשיבות ממשית להריסת המבנים, הן משיקולי שלטון החוק, הן משיקולי הפגיעה בזכויות הציבור, והן בשל השיקולים התכנוניים. אינטרסים אישיים נוגדים וטענות נוספות של המשיבים טענות להשתק מצד הרשות המשיבים טוענים כי בניגוד לממצאי המומחית המבנים ניצבים בשטח עשרות בשנים. בנסיבות אלה, לטענתם, בהתחשב בוותק הבנייה, כמו גם בעובדה שהרשות לא נקטה בהליכים בקשר עם הבנייה, אין מקום להריסת המבנים, ויש לראות ברשות כמי שמושתקת מנקיטת הליכים פליליים ומעין פליליים בקשר למבנים. עיינתי עיין היטב בעדויות המשיבים, כמו גם במסמכים הספורים שהגישו אחדים מהם. חלק נכבד מהמשיבים טענו כי המבנים שהיו קיימים מוסתרים מתחת לצמחיה עניפה. כפי שכבר ציינתי לעיל, הוגשו לבית המשפט הגדלות ברורות ומפורטות של תצלומי האוויר, בהן ניתן היה לראות את מצב הבנייה בשטח בצורה בהירה. מיקום המבנים סומן על גבי תצה"א, וניתן היה להיווכח בהתפתחות הבנייה כמפורט לעיל. המומחית הדגישה כי הממצאים שהיא מפרטת עולים מפענוח תצה"א, ואף בעין בלתי מקצועית ניתן היה להיווכח בקיומם או העדרם של המבנים כמפורט על ידי המומחית, ולא נראתה צמחיה שיש בה כדי להסתיר מבנים ככל שאלה היו קיימים. יתרה מכך, מעבר להצגת הטענה על ידי המשיבים, לא הציגו המשיבים כל ראיות המבססות ספק סביר ממשי. לא הובאה חוו"ד נגדית בנוגע לפענוח תצלומי האוויר, לא הובאו תמונות מזמן אמת שבהן ניתן לזהות את אותם המבנים, ולא הובאו עדויות בלתי תלויות. ועוד, כעולה מהתב"ע על צרופותיה ומעדות סייג בשלב התכנון של התכנית תוכנן תוואי הכביש כך שיפגע במידה המועטה ביותר במבנים קיימים. באותה עת היו קיימים לאורך תוואי הכביש חמישה עשר מבנים בלבד, והמבנים הרלבנטיים להחלטה לא נמנו עליהם. העדה גם הפנתה להוראות התב"ע לפיהן המגמה הייתה לאפשר את הכשרת הבניינים הישנים שאינם נוגדים את מגמות התב"ע. יתרה מכך, בהתאם להוראות הדין עמדה לפני הנפגעים מהתב"ע זכות הפנייה לערכאות וההתנגדות לחקיקתה. אף לא אחד מן המשיבים נקט בהליך כלשהו עובר לאישור התב"ע או בכלל, ויש בנתון זה כדי לחזק את המסקנה כי המבנים לא היו קיימים במקום. ואחרון, רב המשיבים טענו כי הרחיבו מבנים קטנים למבנים גדולים פי כמה, או אף הרסו את המבנה הישן הקיים ובנו מחדש מבנה אחר. בנסיבות אלה, אף אם היו מניחים תשתית לקיומם של מבנים ישנים, ולא היא, אין בעובדה זו כדי להקים להם טענת הגנה. מכלול הנתונים והטעמים דלעיל, מביאני למסקנה כי אין ממש בטענת המשיבים כי המבנים נושא ההליך שלפניי הם מבנים ותיקים העומדים על הקרקע עוד בטרם חקיקת התב"ע ואישורה. אעיר עוד כי גם בהתאם לדיני המקרקעין, אף אילו היו מוכיחים המשיבים ישיבה ממושכת במקרקעין, אין בכך כדי למנוע את הריסת המבנים. שתיקת בעלי זכויות הבעלות והחכירה במקרקעין, עשויה אמנם בתנאים מתאימים להביא לידי הענקת רשות מכללא מצידם, אלא שרשות זו המתחדשת מידי יום ביומו, ניתנת להפסקה בכל עת על ידי גילוי דעתו של בעל הזכויות שהוא אינו מוכן עוד להמשיכה. אכן, במצב דברים כזה, עשוי מועד הפינוי מהמקרקעין לא להיות מיידי, אך לא מעבר לכך. ודוק, פולש למקרקעין שקנה לעצמו רשות מכללא כאמור, אינו זכאי לפיצוי בגין השקעות שהשקיע במקרקעין, אלא אם יוכיח כי ניתנה הסכמה של בעל הזכויות להשקעת אותן השקעות. דברים אלה נאמרו למעלה מן הצורך, שכן לא נוכחתי כאמור כי המבנים והמקרקעין שעליהם הם ניצבים מאוכלסים על ידי המשיבים בנסיבות היוצרות להם מעמד של מורשים מכללא. טענות לאפלייה פסולה מתוך מניעים כלכליים המשיבים טוענים כי הבקשות נועדו להביא לפינויים מן הקרקע ללא פיצוי, תוך אפלייתם יחסית לתושבים אחרים באזור, מבלי שהרשות דואגת להם לפתרון דיור חלופי, ומבלי להתחשב בהשלכות האישיות, משפחתיות, רגשיות שיש להליך כזה על המשיבים וילדיהם הרכים. בהקשר זה יש לציין כי סייג הבהירה שנלקחו בחשבון בעת חקיקת התב"ע הצרכים האנושיים, ולפיכך נבחר תוואי לכביש שהיו בו חמישה עשר מבנים בלבד, שכאמור אינם המבנים הרלבנטיים לבקשה זו. מן הראיות שהוצגו לבית המשפט המשיבים כולם בנו את המבנים נושא הבקשות לאחר חקיקת התב"ע, ללא נקיטת הליכים תכנוניים כדין והגשת בקשות להיתר כפי שהיו מחוייבים, ומשכך, הביאו הם על עצמם את הסיטואציה שעליה הם מלינים כיום. זאת ועוד, מן הראיות המועטות שהציגו המשיבים בעניין אפלייתם יחסית לאחרים, לא נוכחתי כי נקיטת ההליך הנוכחי נעשית מטעמים לא ענייניים ומתוך מטרה להמנע מפיצוי המשיבים. סייג ציינה כי בהתאם לתב"ע לא נקבעו מנגנוני פיצוי או דיור חלופי כלשהם, אלא רק אפשרות להכשרת אותם 15 מבנים שהיו קיימים בשעתו בשטח, ככל שאינם נוגדים את התכנית. מעדות גבריאלי לא התרשמתי כי בממ"י הייתה מדיניות של פינוי בפיצוי, והעד ציין כי מקרים של פינוי בפיצוי היו ממש ספורים. עוד ציין גבריאלי כי בשכונת הארגזים היה מיזם קבלני פרטי של פינוי במסגרתו זכו תושבים שפונו לפיצוי, אך הפיצוי שולם על ידי הקבלן היזם ולא על ידי המדינה. לאור העובדה שאין מדובר בסיטואציה של פינוי השכונה או חלק ממנה לשם בינוי, אלא בצורך לקדם את יעוד הקרקע כדרך, אין הנדון דומה לראיה. נסיבות אישיות המשיבים שטחו נסיבות אישיות ומסכת חיים לא פשוטה. מצבם הכלכלי של רבים מהם אינו קל בלשון המעטה ואף הוצגו על ידי חלקם אסמכתאות בנדון, הם מטופלים במשפחות ברוכות ילדים, ואחדים מהם לוקים בבעיות בריאות לא קלות, ובעבר רפואי ו/או סוציאלי מורכב. המשיבים גם הגישו אסמכתאות לכך שבתיהם נפגעו במהלך שטפונות בשנת 2006 והם פוצו. עם זאת, גם לאחר ששמעתי את כל המשיבים שהעידו לפניי, ובחנתי את הנסיבות האישיות שהוצגו, לא התרשמתי כי יש במי מן הנסיבות המתוארות כדי לגבור על האינטרסים הציבוריים שפורטו לעיל. לאחר בחינת כל הראיות נוכחתי כי המבקשת הוכיחה כנדרש ממנה את התקיימות כל התנאים למתן צו הריסה ללא הרשעה, לרבות קיומם של אינטרסים ציבוריים הגוברים על האינטרסים האישיים שהוצגו. המשיבים או מי מהם מלינים על כך שלא נבחנו המשמעויות המשפחתיות האישיות והרגשיות של הצווים המבוקשים על המשיבים וילדיהם. המשיבים מדגישים כי אין להם כל חלופת דיור. בהקשר זה יש לזכור כי מדובר בהליך נגד מבנה ולא נגד אדם. מעבר לכך, לא ניתן להקל ראש בצער ואי הנוחות הכרוכים בפינוי של אדם בוגר או ילד ממקום מגוריו, וברור לבית המשפט כי מבחינתו של הילד או בן המשפחה המתגורר במקום, אין זה מעלה או מוריד אם מדובר במבנה חוקי אם לאו. ואולם, על בית המשפט מוטלת החובה מכוח הוראות החוק לבחון את מכלול הנסיבות, ולאזן בין האינטרסים הציבוריםי שבהריסת המבנה לבין אינטרסים אחרים נוגדים. בסופו של יום ככל שהאינטרסים הציבוריים גוברים, מוטל על בית המשפט לאשר את הצו המבוקש, גם במקרה שמדובר בדירות מגורים יחידות. סוף דבר בסופו של הליך ארוך זה, עמדה המבקשת בנטל המוטל עליה להוכיח את התקיימות כל התנאים להריסה ללא הרשעה של מבנים: 7, 8, 10, 34, 36, 38, 39, 42, 44, 46. לפיכך אני מאשרת את הבקשות להריסת המבנים ללא הרשעה מכוח סעיף 212 לחוק. אשר למועד ההריסה, בשל צבר הנסיבות שלהלן, אני סבורה כי יש מקום להסדר מיוחד בנוגע לעיתוי ותנאי ההריסה של המבנים בתיק זה. זאת בהתחשב בכך שההליך המקורי כלל שלושים ושלושה מבנים, ובהליך ההוכחות נשמעו ראיות בקשר לשמונה עשר מבנים בלבד. בנוסף בסופו של יום מאושרות הבקשות ביחס לעשרה מבנים בלבד, ועל פי הנטען בראיות שנסקרו, לא ניתן לבצע את סלילת הכביש כל עוד יתר המבנים, שהבקשות בקשר אליהן לא התקבלו כאמור, ניצבים על תילם. ואחרון, זולת מבנים ספורים, המבנים משמשים רובם ככולם כדירות מגורים יחידות המאכלסות נפשות רבות. משכך, אני מורה כדלקמן: א. מבנה 7 הכולל סככה וגדרות ואינו משמש למגורים, וכן הגדרות במבנה 34, וכן מבנים 38 - 39, שלגביהם לא נשמעו התנגדויות, יהיו ניתנים להריסה תוך 6 חודשים מהיום. ב. מבנים 8, 10, 34 (למעט הגדרות), 36, 42, 44, 46 יהיו ניתנים להריסה שישה חודשים לאחר שתמסר בקשר אליהם הודעה בכתב מטעם המבקשת עם אישור מסירה כדין לכל אחד מהמשיבים שהתגוננו בהליך זה, בדבר כוונתה להתחיל בעבודות סלילת הכביש. המבקשת תמסור הודעה זו רק לאחר שתבצע את כל הפעולות המוקדמות שיאפשרו לה את השלמת סלילת כביש הטבעת במקשה אחת (היינו לאחר שיוסרו המכשולים התכנוניים הנובעים מקיומם של מבנים נוספים על תוואי הכביש). המבקשת לא הוכיחה את הנדרש ממנה ביחס למבנים: 9, 35, 36א, 40 - 41, 43, 45, 47, והבקשות בעניין מבנים אלה נדחות. למותר לציין כי אין בקביעה זו כדי למנוע מהמבקשת לנקוט בעתיד בכל ההליכים החוקיים בקשר לאותם מבנים, לרבות הליכים לפי סעיף 212 לחוק ככל שמתקיימים כל תנאיו וחל שינוי במצב. בניהחוק התכנון והבניה