סעיף 60 לפקודת הנזיקין קובע, כדלקמן: "נגישה היא פתיחתו או המשכו של הליך נפל - למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת - נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים". עוולת הנגישה כוללת מספר רכיבים, אשר בהתקיימם מתקיימת עילה זו. על התובע להוכיח פתיחה של הליך נפל, בזדון וללא סיבה סבירה, באופן שההליך סיכן את חירותו ו/או חיבל באשראי של הנפגע, ובסופו של דבר הסתיים הליך לטובת הנפגע. סיפת סעיף 60 מחריגה וקובעת כי לא תוגש תובענה בעוולת נגישה רק משום שהנתבע מסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים. התביעה 1. לפני תביעה שהגישו התובעים לחייב את הנתבע לשלם להם סך של 100,000 ₪ בגין עוולת נגישה, וזאת בשל הנזק שנגרם להם, לטענתם, כתוצאה מהגשת תלונה נגדם במשטרה. 2. לפי האמור בתביעה, בתאריך 8.4.07 הנתבע הגיש תלונה נגד התובעים למשטרת רחובות (להלן: "התלונה"), בטענה כי מי מהם שרף את רכבו (להלן: "הרכב"). על רקע התלונה התובעים נעצרו באותו יום החל מהשעה 12:00, נחקרו ושחררו למעצר בית בו היו נתונים במשך שבוע ימים. 3. התובעים טענו כי תלונת הנתבע והודעותיו במשטרה נמצאו חסרות יסוד ולא נמצא בסיס לאשמה פלילית נגדם. התובעים הוסיפו וטענו כי עלילה שקרית זו של הנתבע גרמה לפתיחת הליך פלילי נגדם, שבעקבותיו נגרמו להם אבדן חירות ופגיעה בשמם הטוב. התובעים טענו כי התלונה נעשתה ללא סיבה סבירה ומטעמי נקמנות וזדון. התובעים העמידו נזקם בשיעור 50,000 ₪ לכל אחד מהם. ההגנה 4. הנתבע טען כי התובע 2 היה נשוי לגב' שושן חפצי (להלן: "חפצי"). נישואי התובע 2 וחפצי עלו על שרטון ובשנת 2004 הם התגרשו. הנתבע הכיר את חפצי ומאז היא קיבלה איומים לבל תעז לצאת עם גבר אחר. 5. הנתבע טען כי מסר לחפצי את רכבו, והיא החנתה את הרכב מול ביתה ברח' הרשנזון 53, ברחובות. בשעה 3:00 נודע לנתבע כי רכבו עלה באש. הנתבע פנה למשטרת רחובות להגיש תלונה בחשד להצתה, וכשנשאל אם הוא חושד במישהו, השיב כי יתכן שהתובע 2, שהוא חולה נפש, הצית את הרכב, והמשטרה זימנה את התובעים לחקירה, ולאחר מכן שחררה אותם למעצר בית. הנתבע טען כי דבריו במשטרה היו אמת והוא פעל על פי החוק והשאיר את מלאכת החקירה למשטרה. הנתבע טען כי כשהגיש את תלונתו הוא פעל על בסיס יסוד סביר לחשד שכך היו פני הדברים, והוא אינו אחראי לטיפול המשטרה בתלונה ולתוצאות שנבעו מטיפול זה. על כן, הנתבע עתר לדחיית התביעה. עדויות הצדדים 6. מטעם התובעים העיד התובע 1, ומטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו וחפצי. הצדדים והקשר ביניהם 7. מהעדויות שהובאו בפני, ניתן לקבוע לגבי הצדדים והקשר ביניהם, כדלקמן: התובע 1 הוא אביו של התובע 2, ומשמש כאפוטרופוס שלו מטעם בית המשפט, מפאת היותו חסוי. התובע 2 סובל ממחלת נפש ובעל 75% נכות לצמיתות. התובע 2 היה נשוי לחפצי, ולהם שתי בנות קטינות, בשנת 2004 הם התגרשו, ולאחר הגירושים הנתבע היה תקופה מסוימת בן זוגה של חפצי. רכבו של הנתבע נשרף עת התגורר עם חפצי, כשביתה היה סמוך לביתו של התובע 1, והנתבע מסר למשטרה שהוא חושד שהתובעים הציתו את הרכב. דיון והכרעה 8. יאמר כבר עתה, אני סבורה כי יש לדחות את התביעה מכל וכל. לתביעת התובעים נגד הנתבע אין כל בסיס - לא בסיס משפטי ולא בסיס עובדתי. הנתבע נקלע, שלא בטובתו, לסכסוך לא לו, בין התובעים לבין חפצי, שהיא חברתו לשעבר של הנתבע, ותביעה זו הוגשה על ידי התובעים מטעמים זרים וכתוצאה מסכסוך זה, והכל כפי שיפורט בהרחבה להלן. עיקרי העובדות הצריכות לעניין 9. התובע 1 היה "הרוח החיה" בהליכים שהתנהלו בתיק זה, והוא גם מעורב באופן אישי בהליכים המשפטיים המתנהלים בין התובע 2 ובין חפצי, הן כאפוטרופוס של התובע 2, והן כסבן של בנותיהם המשותפות של התובע 2 וחפצי. בין היתר, התובע 1 הוא זה שהגיש את כל הבקשות מטעם התובעים בתיק זה, התובע 2 כלל לא התייצב לדיון ההוכחות ולא הגיש תצהיר, התובע 1 פנה בבקשות לבית הדין הרבני בבאר שבע (נספח נ/1), הגיש בקשה לבית משפט לענייני משפחה (נספח נ/2), הגיש בקשה ללשכת ההוצאה לפועל (נספח נ/4) ועוד. 10. הליך הגירושים שהתנהל בין התובע 2 לבין חפצי היה הליך סוער ועכור מאוד - התובע 1 טען כי חפצי "לקחה את הכל, הבית, התכולה, הבנות. היא כפתה עליו להתגרש" (עמ' 10 ש' 24-25). 11. התובע 1 כינה את חפצי בפני ערכאות משפטיות שונות בכינויים קשים כמו "שטן" (נספח נ/1), טען כי "רוצה לטרוף" את התובע 2 (נספח נ/2), "שקרנית ואכזרית" (נספח נ/3), כי היא "הוציאה לנו את המעיים" (נספח נ/4). בחקירתו הנגדית התובע 1 טען כי חפצי "לקחה לי יותר כסף" (עמ' 10 ש' 16-17). התובע נשאל מדוע הוא רודף אחרי חפצי ומאיים עליה, לא שלל טענה זו אלא השיב: "כי אני אפוטרופוס, הוא חולה. מי יגן עליו, אני" (עמ' 10, ש' 30-31). 12. במהלך ההוכחות הסתבר כי התובע 1 אינו בוחל בהצגה לא נכונה של עובדות לבית המשפט, ואף לא רואה בכך כל בעיה, וכן כי מטרתו היא "להילחם" עם חפצי. כך הגיש התובע 1 בקשה לבית המשפט המחוזי לדחיית דיון, וטען כי הוא נוסע למרוקו "נסיעה שתוכננה מראש ושולם בעבורה", אף שלא התכוון בכלל לנסוע (נספח נ/10). התובע 1 אישר בפני ב"כ הנתבע כי אכן ביקש דחייה, לא נסע למרוקו, ועשה זאת לדבריו - "כי נלחמתי איתך נגדך כי אתה ביקשת דחייה אז גם אני ביקשתי דחייה"; "אתה עבדת עלי, אני עובד עליך"; "לך מותר לדחות ולי אסור? למרוקו לא נסעתי". התובע 1 נשאל לאן נסע, והשיב כי נסע "להלחם עם הגרושה" (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 7-17). 13. בבקשה שהגיש התובע 1 לבית משפט זה לפטור מאגרה הוא טען כי התובע 2 סמוך על שולחנו, וכי הוא גר אצלו (בש"א 2532/07 בת"א 2541/07 דיון מיום 3.2.08 עמ' 1 ש' 8), אולם התברר כי לפי דברי התובע 1 בעצמו, דבריו אלו לא היו אמת, אלא התובע 2 התגורר בשכירות בנפרד מהתובע 1 (עמ' 11 ש' 1-6). לפיכך, אמינות עדות התובע 1 בבית המשפט מוטלת בספק רב. 14. חפצי העידה, ועדותה לא נסתרה, כי מאז גירושיה מהתובע 2, התובע 1 מנהל נגדה "מסע צלב". לדבריה, התובע 1 מסרב להפנים את עובדת הגירושים, ואת העובדה שהיא חזרה בשאלה, וכי אין בכוונתה לחזור ולחיות עם התובע 2 שהתעלל בה. חפצי העידה כי עם גירושיה מהתובע 2 בשנת 2004, היא קיבלה איומים מהתובע 1 לבל תעיז לצאת עם גבר אחר, ואם חלילה תעשה כן - יורע לה. 15. הנתבע היה בן זוגה של חפצי בתקופה הרלוונטית לתביעה והתגורר עמה, והוא שמע ממנה על התייחסות התובעים כלפיה, ולכן חשד בהם. הנתבע היה גם עד לאירועים בהם התובע 1 התפרץ על חפצי, צעק עליה וניבל את פיו (עמ' 14 ש' 1-12). 16. ברור כי תביעה זו מקורה בכעסיו של התובע 1 כלפי חפצי. הוא עצמו טען בבקשה לפטור מתשלום אגרה בתיק זה: "אין לנו מנוחה מגרושתו ותמיד מחפשת את הבן מכלוף בצרות ותלונות למיניהם בכל המשרדים הציבוריים כולל משטרה סתם לשווא כנקמה עד כדי כך שהאשימה אותו וגם אותי בשריפת מכוניתו של החבר שלה (הנתבע) והחלטנו סופית להגיש תביעה אזרחית נגדו לפעם ולתמיד ולדרוש נזקים על מנת להרתיע אותה ואנו מאד מקווים שיהיה שקט בעתיד". 17. התביעה מתבססת על תלונת הנתבע, שנמסרה ביום בו נשרף רכבו לחוקר המשטרה, רס"ר ליאור סער, בזו הלשון: "אני חושד שהרכב שלי הוצת ומי שעשה את זה הגרוש של החברה שלי, אבא שלו מסוגל לעשות זאת. אני יוצא עם בחורה בשם חפצי שושן, שהיא גרושה מאדם בשם מכלוף שושן שהוא נכה נפשית 100 אחוז ואז שהיא החליטה אבא שלו מאיים על חפצי והיא הגישה תלונה נגדו במשטרה. אני חושב כי אבא שלו הסתובב בערך במוצ"ש שם למרות שהוא גר בסמוך אלינו בעזרא 6 ברחובות. שם האבא שושן דוד" (נספח נ/6). 18. יודגש - הנתבע לא טען בחקירתו כי הוא יודע בוודאות כי מי מהתובעים הצית את רכבו, או כי ראה מי מהם מצית את הרכב, אלא רק כי הוא חושד שהם מסוגלים לכך. ויודגש עוד - הנתבע לא פנה מיוזמתו למשטרה, אלא המשטרה הגיעה אליו וגבתה ממנו עדות, לאור העובדה שהרכב שלו הוצת באמצע הלילה. הנתבע נשאל בחקירתו כיצד הרכב נשרף ובמי הוא חושד, ובאותן נסיבות הוא מסר כי הוא חושד בתובעים, כי אין לו שום אויבים או שונאים אחרים (עמ' 12 ש' 9-16). בעקבות תלונה זו התובעים נחקרו על ידי המשטרה וכפרו במיוחס להם. 19. על פי ממצאי חוקר שריפות של שירותי הכבאות וההצלה, הצתת הרכב נעשתה בזדון (ראה מכתב מפקד שירות הכבאות מיום 5.12.07). עוולת הנגישה - הבסיס המשפטי 20. סעיף 60 לפקודת הנזיקין קובע, כדלקמן: "נגישה היא פתיחתו או המשכו של הליך נפל - למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת - נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים". 21. עוולת הנגישה כוללת מספר רכיבים, אשר בהתקיימם מתקיימת עילה זו. על התובע להוכיח פתיחה של הליך נפל, בזדון וללא סיבה סבירה, באופן שההליך סיכן את חירותו ו/או חיבל באשראי של הנפגע, ובסופו של דבר הסתיים הליך לטובת הנפגע. סיפת סעיף 60 מחריגה וקובעת כי לא תוגש תובענה בעוולת נגישה רק משום שהנתבע מסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים. 22. השאלה היא האם ניתן לתבוע בעוולת נגישה את הנתבע רק משום שמסר תלונה למשטרה והמשטרה עצרה את המשיבים ? - התשובה לכך בפסיקה עקבית של בתי המשפט היא בשלילה. "מהוראת סעיף 60 סיפא לפקודה נובע, כי מסירת מידע כוזב בזדון לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים איננה עשויה להעמיד לנפגע עילה לתבוע את נזקיו ממוסר המידע על פי עוולת נגישה. ... הרעיון שביסוד הוראות חיקוק אלו הינו, שמסירת מידע לרשות מוסמכת מנתקת (כך, ברוב המקרים) את הקשר הסיבתי בין מקור המידע לבין הרשות, שעליה החובה לבדוק את אמינותו של המידע בטרם תנקוט פעולה על פיו. נמצא שבדוגמה הנזכרת לא תעמוד לנפגע עילת נגישה כנגד מוסר המידע (אפילו אם פעל האחרון בזדון), ואילו על פי עוולה של פרסום לשון הרע יוכל לתבוע רק אם בידו להוכיח שמוסר המידע פעל בזדון". בג"צ 64/91 סלים חליף נ' משטרת ישראל, פ"ד מז (5) 653, 659. "הנה-כי-כן, המדובר בפתיחתו או המשכתו של הליך נפל. הגשת תלונה למשטרה, כרשות מוסמכת, אינה בבחינת "הליך" והיא מוגנת גם אם הרשות פתחה בהליך שנכשל (סעיף 60 סיפא). הגנה זו חלה אפילו אם התלונה כללה מסירת מידע כוזב ובזדון (בג"ץ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל, פ"ד מז (5) 653, 659 מול ג' - כב' השופט מצא). כפי שהובהר שם על-ידי כב' השופטת דורנר: "הרעיון המונח ביסוד הגנות אלה הוא כי מסירת המידע מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של המתלונן לבין הצעדים שננקטו על-ידי הרשות שעליה מוטלת החובה להעריך מידע זה. לכן, אפילו נמסר מידע ללא ביסוס, החוק מניח כי הרשות תבדוק את המידע לפני שתנקוט צעדים על פיו. מכאן גם מתבקש כי האחריות לפתיחת הליכי החקירה מוטלת על שכם המשטרה, ומידיה זכאי הנחקר לתבוע את נזקו אם פעלה ברשלנות" (שם, 658 מול א'-ב'). נדרש אם-כן הליך משפטי ממשי הננקט בידי המעוול: תובענה אזרחית לפירוק תאגיד או לפשיטת רגל של אדם; ובפלילים, קובלנה הננקטת על-ידו... ... בענייננו, הרשות לא נקטה בהליך כלשהו. כאמור לעיל, הגשת תלונה למשטרה אינה בגדר "הליך", כמשמעותו בסעיף 60 הנ"ל. לפיכך, סגירת התיק גם איננה נחשבת להליך אשר "נסתיים לטובתו". ת.א. (מח-ים) 841/95 אהרון בן טובים נ' שרה ארנון-שפירא (פורסם במאגרים המשפטיים). 23. ב"כ התובעים הסתמכה בסיכומיה על רע"א 1808/03 יואב אגשם נ' רשות הדואר (להלן: "פרשת אגשם"), שם נקבע ע"י כב' השופטת דורנר כדלקמן: "הגשת תלונת שווא למשטרה, במתכוון או מתוך רשלנות, אינה מסירה מן המתלונן את האחריות ומטילה אותה על כתפי המשטרה. אכן, כאשר המשטרה, מטעמיה, מסרבת לגלות את שמו של המתלונן עשויה היא לשאת לבדה באחריות, אם היא עצמה התרשלה. וכך אמנם הוחלט בבג"צ חלף. אך פשיטא, שהמוסר תלונה למשטרה, על-יסוד חשד בלבד, ללא בדיקה כלשהי של העובדות, אחראי בעקיפין לנזק שנגרם". מפסק הדין בפרשת אגשם עולה כי תחילתו של ההליך המשפטי היה בבית משפט שלום, שם עתר התובע לפיצוי הן על סמך עוולת הנגישה והן על סמך עוולת הרשלנות. בית משפט השלום באותו מקרה דחה את הטענות בדבר קיום עוולת הנגישה, וקביעה זו אושרה בסופו של יום בבית המשפט העליון. בית המשפט קבע כי לרשותה של רשות הדואר מחלקת ביטחון שמתפקידה לברר תלונות ולא נעשתה בדיקה כזו בניגוד להוראות התקשי"ר. כלומר, בפרשת אגשם לא התקבלה התביעה בעוולת נגישה אלא בעוולת רשלנות. ויודגש - בענייננו התובעים הגישו תביעתם אך ורק על פי עוולת הנגישה, על כן, רק לעוולה זו מצטמצם הדיון בתביעה. 24. עוולת הנגישה רלוונטית לגבי הליכים פליליים רק למראית עין, מאחר שסייגיה הם כה חמורים כך שאינם משאירים לה מקום - ויוסבר - לפי לשון הפקודה האדם הפותח (או הממשיך) בהליך הוא הנושא באחריות, אך בישראל, המאשימה היא המדינה והחוקרת היא המשטרה. כלומר, אין בכוחו של האזרח לפתוח בהליכים פליליים. עוולת הנגישה אינה חלה על מי שמגיש תלונה במשטרה, והמקרה היחיד הרלוונטי הוא במקרה של הגשת קובלנה פלילית. המתלונן הוא לא מי שפתח בהליכים, אלא אדם "שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים", ולכן פטור מאחריות. ראה מאמרו של פרופ' שלו גנוסר, "מטרד ליריב - נגישה, קינטור וטרדנות בהליכי משפט" , משפטים כרך ב' (תש"ל - תשל"א) עמ' 221, בעמ' 245. 25. ב"כ התובעים לא הציגה, ולא יכולה הייתה להציג, פסיקה לפיה התקבלה תביעה בטענת נגישה בגין הצגת תלונה למשטרה. לאור זאת, ב"כ התובעים טענה כי יש לפרש את עוולת הנגישה בהתאם לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. פרשנות זו של ב"כ התובעים נוגדת את הפסיקה הנוהגת כמפורט לעיל. מעבר לכך, אני סבורה שהמחוקק החריג באופן מכוון את עוולת הנגישה במקרים בהם מוגשת תלונה למשטרה, וזאת על מנת שאנשים לא יהססו להגיש תלונות ולמסור למשטרה חשדות, גם כאשר הן אינן מבוססות כדבעי. זכותו של כל אדם להגיש תלונה במשטרה ולברר מדוע הוא או רכוש שלו היו קורבן לעבירה. לא סביר ולא הגיוני שתקום אחריות לפי עוולת הנגישה, בכל פעם שהמשטרה מחליטה שלא להגיש כתב אישום. זאת ועוד, אם הנתבע היה מוסר ידיעות כוזבות למשטרה, ניתן היה להגיש נגדו כתב אישום בגין עבירה פלילית, אולם, כך לא נעשה. למעלה מן הצורך, יוער כי במקרה דנן לא הוכח כי הנתבע פעל בזדון או בחוסר תום לב כשמסר את חשדו נגד התובעים למשטרה. הצתת הרכב הייתה בה כדי לגרום לנתבע, כמו לכל אדם סביר, להתלונן נגד התובעים. לכן, קיומו של חשד סביר צריך להביא למסקנה כי הנתבע פעל בתום לב ובהעדר כל זדון. לא מצאתי כי הנתבע פעל בחוסר תום לב בהגשת התלונה, ואין לכך כל קשר לכך שבסופו של דבר לא הוכחה האשמה. יתרה מכך, היוזמה להגשת התלונה לא הייתה של הנתבע. החוקר הוא שהגיע לבית הנתבע ושאל את הנתבע האם הוא חושד במישהו. הנתבע הסביר כי אין לו כל אויבים או שונאים, למעט חשש מהתובעים כתוצאה מיחסיהם והתנהגותם כלפי חפצי, חברתו אותה עת. העובדה שבסופו של יום לא הוגש כתב אישום נגד התובעים וההליך הפלילי נסגר, אין לה דבר וחצי דבר עם עוולת הנגישה. האם על מנת שהתובעים לא יתבעו את הנתבע בעוולת נגישה, היה על הנתבע לציין בפני השוטר שחקר אותו כי אינו חושד באיש, למרות שחשד בתובעים? התשובה לכך היא שלילית. ושוב, למעלה מן הצורך יאמר כי התובעים לא הוכיחו כי יש להם שם טוב ובהגשת התלונה היה משום פגיעה בשמם הטוב. לסיום 26. לאור כל האמור, אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבע הוצאות משפט ובתוספת שכ"ט עו"ד, בסך כולל של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. עומדת לתובעים הסכות להגיש ערעור על פסק הדין תוך 45 יום. עוולת הנגישה / תלונות שוואנזיקין