הנתבעת היא חברת שמירה ואבטחה שנשכרה לתפעל את מסוף מעבר הגבול בגשר אלנבי. התובע הועסק על ידי הנתבעת כעובד העמסה במסוף מיום 20.10.09 עד ליום 12.2.12.. לאחר סיום עבודתו הגיש התובע תביעה זו להפרשי שכר, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי חגים, פדיון חופשה, דמי הבראות, פיצוי בעד אי הפרשה לפנסיה ופיצוי בעד אי מתן הפסקות בהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה. עובדות תקופת עבודת התובע אינה במחלוקת, והיא כאמור בסעיף 1 לעיל. התובע הועסק כעובד שעתי. שיעור משרתו של התובע היה 75%. לעניין זה מקובלת עלי גרסת הנתבעת, שכן התובע לא הציג כל גרסה משלו לעניין היקף משרתו ואף לא חלק על גרסת הנתבעת במהלך הבאת ראיותיו ובסיכומיו. הנתבעת היא חברה בארגון הארצי של מפעלי השמירה בישראל וחל עליה ההסכם הקיבוצי בענף השמירה בין הארגון לבין ההסתדרות הכללית מיום 2.11.08 (להלן: "ההסכם הקיבוצי"). על פי העדויות, תפקידו של התובע היה כדלהלן: בעת שמגיעים נוסעים המבקשים להיכנס לישראל דרך המסוף, על הנוסעים לפרוק את מזוודותיהם לצורך הכנסתן לבדיקה ביטחונית ב"מבנה הסטרילי" של המסוף. המזוודות נבדקות על ידי אנשי אבטחה של הנתבעת, בין היתר באמצעות שיקוף רנטגן. תפקידו של התובע היה להעמיס את המזוודות על מסוע שעליו נעשה להן שיקוף רנטגן. התובע נעדר מעבודתו מיום 8.2.12 ואילך ולא שב לעבודה אצל התובעת לאחר מועד זה. ביום 28.2.12 ניתן לתובע אישור מחלה לימים 8.2.12 עד 12.2.12. התובע המציא לנתבעת את אישור המחלה לימים 8.2.12 עד 12.2.12 בפגישה שהתקיימה במסוף בה השתתפו התובע ונציגי הנתבעת מר חיים וענונו ומשה בלומין ביום 4.3.12. המחלוקות המחלוקות הטעונות הכרעתנו הן: האם חל ההסכם הקיבוצי על העסקת התובע? לעניין זה טוענת הנתבעת כי התובע אינו "עובד" כהגדרתו בהסכם הקיבוצי באשר לא הועסק על ידי הנתבעת בעבודת שמירה או אבטחה. התובע טוען כי הוא הועסק בעבודת אבטחה וכי מכל מקום הוא נכלל ביחידת המיקוח של עובדי השמירה והאבטחה. בהתאם להכרעה בשאלת תחולת ההסכם הקיבוצי - האם חלות על העסקת התובע הוראות ההסכם הקיבוצי בדבר שכר מינימום ענפי והאם התובע זכאי להפרשי שכר בהתאם לכך? האם התובע פוטר, כטענתו או שמא הוא התפטר בדרך של זניחת העבודה, כטענת הנתבעת. בהתאם לכך - האם הנתבעת חייבת לתובע פיצויי פיטורים? האם מי מהצדדים זכאי לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת? האם הפרישה הנתבעת עבור התובע הפרשות לפנסיה כדין? האם הנתבעת חייבת לתובע הפרשי דמי חגים, דמי הבראה ופדיון חופשה? האם התובע קיבל הפסקות בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה ואם לא - האם הוא זכאי לפיצוי בשל כך? תחולת ההסכם הקיבוצי סעיף 3 להסכם הקיבוצי קובע כי הוא חל על "כל עובד המועסק במועד חתימת הסכם זה ו/או יועסק בעתיד אצל המעסיק". "עובד" מוגדר בסעיף 2 להסכם הקיבוצי כ"כל עובד המועסק ע"ח חברה בעבודות שמירה ו/או אבטחה, ובכלל זה עובד חודשי ועובד בשכר, בין אם מועסק במשרה מלאה ובין אם מועסק במשרה חלקית". כאמור, הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת תחולת ההסכם הקיבוצי על התובע. השאלה שיש להכריע בה בהקשר זה היא האם התובע הועסק על ידי הנתבעת "בעבודות שמירה ו/או אבטחה"? לצורך ההכרעה נפרט עובדות נוספות העולות מן העדויות: הנתבעת מעסיקה במסוף עובדי בטחון אשר לצורך עבודתם נדרשים לעבור הכשרה מיוחדת כ"בודקים ביטחוניים". לפני כל משמרת עוברים עובדי הביטחון תדריך בטחוני בו מובאות לידיעתם ידיעות מודיעיניות רלוונטיות. התובע לא יצא לקורס בודקים ביטחוניים ולא עבר "רענונים" כפי שעוברים מאבטחים העובדים בנתבעת. עבודת התובע לא הצריכה השתתפותו בתדריכים הביטחוניים. עבודת התשאול של הנוסעים (דהיינו הצגת השאלות: מי ארז את המזוודה? האם אתה נושא דבר מה שלא שייך לך? האם מאן דהוא העביר לך חפץ כלשהו?) הייתה בסמכות המאבטחים והתובע לא עסק בכך. עם זאת, קצין הביטחון במסוף תידרך מפעם לפעם את התובע בענייני בטחון. כך, התובע הונחה לדווח למאבטח או לקב"ט על כל מזוודה חשודה שראה. התובע טוען שהוא הועסק בתפקידי אבטחה ולחילופין, כי יש לקבוע שהוא "עובד" לעניין ההסכם הקיבוצי מאחר שמגמת הפסיקה היא למנוע ריבוי הסכמים קיבוציים החלים במפעל אחד ולהעדיף את הגישה המפעלית לצורך הגדרת יחידת המיקוח. התובע מסתמך בטיעונו על פסק הדין בעע 324/05 ריבה אצ'ילדייב נ. עמישב שירותים בע"מ (מיום 27.3.06) ועל פסקי דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב יפו בתע"א 8168/08 כהן יעקב נ. יבטח אבטחה ושמירה בע"מ (מיום 21.10.10) ותע"א 4394/07 משה לוי נ. עמישב שירות בע"מ (מיום 16.2.11). הנתבעת טוענת שהתובע אינו "עובד" לעניין ההסכם הקיבוצי שכן לא הועסק בתפקידי אבטחה ושמירה. לעניין טיעונו החילופי של התובע טוענת הנתבעת כי הוא מסתמך על פסיקה שהתייחסה להסכם הקיבוצי בענף השמירה שקדם להסכם הקיבוצי הקיים מיום 2.11.08. במחלוקת בין הצדדים לעניין תחולת ההסכם הקיבוצי על התובע, אני סבור שהדין עם הנתבעת. להלן נימוקיי: סעיף 16(3) לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957 קובע כי הסכם קיבוצי כללי חל על "כל העובדים מהסוגים הכלולים בהסכם, המועבדים על ידי מעביד כאמור בפיסקה (2), במקצועות או בתפקידים הכלולים בהסכם". מסעיף 16 לחוק ההסכמים הקיבוציים עולה ששאלת תחולתו של הסכם קיבוצי נקבעת, בראש ובראשונה, על פי הסכמת הצדדים להסכם הקיבוצי (עסק 23/10 אקרשטיין תעשיות בע"מ נ. כח לעובדים ארגון עובדים דמוקרטי ואח' (מיום 24.3.10). לדעתי, לצורך אומד דעתם של הצדדים להסכם הקיבוצי בשאלת תחולת ההסכם הקיבוצי על התובע, יש להשוות את ההסכם הקיבוצי החדש מיום 2.11.08 להסכם הקיבוצי שקדם לו. השוואה זו מלמדת שהצדדים הסכימו על שינוי הגדרת "עובד" בהסכם הקיבוצי באופן שיוצאו ממנה "עובדי הכפיים". כך, בעוד שבהסכם הקיבוצי הגדרת "עובד" הייתה "כל עובד שכיר בעבודת שמירה ואבטחה, ולרבות על עובד שכיר המועסק בעבודת כפיים", בהסכם הקיבוצי החדש הוסכם על השמטת "עובדי הכפיים". לדעתי, השוואת שני ההסכמים מצביע על כך שבעולם המושגים של הצדדים להסכם הקיבוצי, קיים מונח של "עובד כפיים" שהצדדים במודע החליטו שיוצא מתחולת ההסכם הקיבוצי החדש. לדעתי, התובע עונה על הגדרת "עובד כפיים" כפי שהיא קיימת בעולמם של הצדדים להסכם הקיבוצי. נבאר: מן ההסכם הקיבוצי הישן עולה כי הסכמת הצדדים הייתה שבנוסף לעובדי האבטחה והשמירה, יש מקום להחיל את ההסכם הקיבוצי על "עובד שכיר המועסק בעבודת כפיים". מדובר בקטגוריה של עובדים שעבודתם מסייעת לעבודת האבטחה והשמירה, אך אינה מצויה בגרעינה. נראה כי התובע מצוי בתוך קטגוריה זו של עובדי הכפיים, שעבודתם מסייעת לעבודת האבטחה אך אינה מצויה בגרעינה. תביעת התובע להפרשי שכר מבוססת על טענתו כי לא שולם לא שכר מינימום ענפי לפי ההסכם הקיבוצי, אך משדחינו את טענת התובע בדבר תחולת ההסכם הקיבוצי עליו, דין תביעתו להפרשי שכר להידחות. התביעה לפיצויי פיטורים במחלוקת בין הצדדים בשאלה אם התובע פוטר או התפטר, אנו מעדיפים את גרסת התובע כי פוטר. אמנם אין מחלוקת שהתובע נעדר מעבודתו בין 8.2.12 ל-12.2.12 וכי הגיע למסוף ביום 4.3.12 והמציא אישור מחלה רטרואקטיבי מיום 28.2.12. עם זאת, לא נסתרה עדותו של התובע כי בפגישה ביום 4.3.12 בהשתתפות מר וענונו, מנהל המסוף מטעם הנתבעת ומר בלומין, מנהל המחלקה של התובע, מר וענונו פנה למנהל המחלקה בלומין ושאל אותו אם הוא מבקש להמשיך את העסקת התובע ומשהשיב בלומין בשלילה, ונאמר לתובע שהוא משוחרר מעבודתו. התובע עמד על גרסה זו בחקירתו הנגדית. מנגד, מר וענונו לא שלל טענה זו של התובע בחקירתו הנגדית והנתבעת לא הביאה לעדות את מר בלומין. בהתאם לכך, איננו סבורים כי היעדרותו של התובע מן העבודה החל מ-8.2.12 הייתה בגדר הבעת כוונה חד משמעית של רצון לסיים את יחסי העבודה, כפי שנדרש בפסיקה לצורך ביסוס מסקנת התפטרות בדרך של זניחת העבודה. לעניין זה מקובלת עלינו עדות התובע לפיה מר וענונו הורה לו, לאחר היעדרותו של התובע בימים 8.2.12 עד 12.2.12, שלא לחזור למסוף ללא אישור רפואי המבסס את טענת התובע להיעדרות בגין מחלה בימים אלו. לא ברור המועד המדויק בו שיחה זו התקיימה, אך התובע הגיע למסוף עם אישור רפואי כפי שהונחה והיה נכון לחזור לעבודתו, אך הנתבעת לא חפצה בכך ופיטרה את התובע. אשר על כן זכאי התובע לפיצויי פיטורים. על פי תלושי השכר שצורפו לכתב התביעה מן התקופה של שנים עשר החודשים החל מ-2/11 עד 1/12, ממוצע השכר הרגיל (להבדיל מגמול בעד עבודה בשעות נוספות) בצירוף תשלומים בעד היעדרויות המזכות בתשלום (מחלה, חופשה, חגים) הינו 3,397 ₪. בהתאם לכך, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 8,152 ₪. מקובלת עלינו עמדת הנתבעת שיש מקום להפחתת פיצויי ההלנה של פיצויי הפיטורים בשל מחלוקת של ממש בדבר זכאות התובע לפיצויי פיטורים. אשר על כן פיצויי הפיטורים יישאו הפרשי הצמדה וריבית. התביעה לדמי הודעה מוקדמת פיטורי התובע היו ללא מתן הודעה מוקדמת. הנתבעת לא טענה לקיומן של נסיבות המצדיקות שלילה או הפחתה של ההודעה המוקדמת לפי סעיף 10 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001. כעובד בשכר שעבד שלושה וחצי חודשים בשנת עבודתו השלישית, זכאי התובע ל-22.5 ימי הודעה מוקדמת על פי סעיף 4(3) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות. שכרו השעתי של התובע לפי תלושי השכר היה 22.04 ₪. בהתאם לכך, ערך יום עבודה הינו 176.32 ₪. בהתאם להיקף משרתו (75%), זכאי התובע לדמי הודעה מוקדמת בסך 2,975 ₪ (176.32 * 22.5 = 3967 * 75% =2975. התביעה לפיצוי בעד אי הפרשה מלאה לפנסיה דין תביעת התובע לפיצוי בעד אי הפרשה לפנסיה להידחות, כמפורט להלן. התובע אינו טוען בכתב התביעה כי לא בוצעה עבורו הפרשה לפנסיה אלא ששיעורי ההפרשות אינם תואמים את שיעורי ההפרשה שנקבעו בהסכם הקיבוצי. כמו כן, נטען כי הנתבעת הפרישה בגין השכר הרגיל של התובע בלבד ולא ביצעה הפרשות על השעות הנוספות. שתי הטענות שבבסיס תביעת התובע לפיצוי בעד הפרשה בחסר לפנסיה - דינן להידחות. כאמור, ההסכם הקיבוצי אינו חל על התובע. כמו כן, אין בסיס לתביעה להפרשה בגין שעות נוספות. התביעה להפרשי דמי חגים התובע מבקש לפסוק לו הפרשי דמי חגים בסך 2,264.40 ₪. בהתאם לקביעתנו דלעיל, ההסדרים בעניין דמי חגים החלים על התובע הם ההסדרים הכלליים, דהיינו צו ההרחבה להסכם המסגרת מחודש 1/95 בעניין הזכאות לדמי חגים. בתקופה שלאחר שלושה חודשים מיום תחילת עבודת התובע, חלו 16 ימי חג, בגינם שולמו לתובע דמי חגים בגין שישה ימים בלבד. לטענת הנתבעת, בגין עשרת הימים האחרים לא זכאי התובע לדמי חגים בשל כך שלא עבד יום לפני ויום אחרי החג. בעניין זה בית הדין סבור כי הגם שקבענו שההסכם הקיבוצי אינו חל על התובע, הרציונל של ההלכה שנקבעה בעע 459/07 דוד יפה נ. ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ, לפיו בענף השמירה העבודה נעשית על ידי שיבוץ העובדים ועל כן חזקה שהיעדרות עובד היא בהסכמת המעסיק - חל גם על התובע מאחר שאף עבודתו נעשתה על פי שיבוץ של הנתבעת. לפיכך התובע זכאי להפרשי דמי חגים בגין 10 ימים חגים בסך 1,763 ₪. התביעה לפדיון דמי הבראה התובע תובע הפרשי דמי הבראה בסך 897.20 ₪. התובע צבר בשתי שנות עבודתו האחרונות 11 ימי הבראה. היקף משרתו של התובע בתקופת עבודתו היא 75%. לעניין זה אנו מאמצעים את גרסת הנתבעת. התובע לא הציג כל גרסה לעניין היקף משרתו ולא חלק על טענת הנתבעת בעניין היקף משרתו במהלך הבאת ראיותיו וסיכומיו. בתקופת עבודתו ואחריה שולם לתובע סך 3,964 ₪ בגין דמי הבראה, וסך זה עולה על הסכום שהתובע היה זכאי לו בתקופת עבודתו בגין דמי הבראה, בהתחשב בהיקף משרתו של התובע בהתאם לכך, התביעה להפרשי דמי הבראה נדחית. התביעה לפדיון חופשה התובע צבר בתקופת עבודתו זכאות ל-31.2 ימי חופשה. לעניין זה מקובל עלינו החישוב של הנתבעת בסעיף 47 לכתב הגנתה. בשים לב להיקף משרתו, זכאי התובע בגין תקופת עבודתו לתשלומי חופשה בעד 23.4 ימים מלאים. ערך יום עבודה של התובע הינו 22.04 ₪ * 8 = 176.30 ₪. בהתאם לכך, התובע היה זכאי בגין תקופת עבודתו לתשלומי חופשה בסך 4,126 ₪. לתובע שולמו תשלומים בגין חופשה (דמי חופשה ופדיון חופשה) בסך 3,627 ₪. בהתאם לכך נותרה יתרה לתשלום בסך 499 ₪. תביעה לפיצוי בגין אי מתן הפסקות התובע מבקש לפסוק לו 1,812 ₪ כפיצוי בגין אי מתן הפסקות. התובע טוען בכתב התביעה כי קיבל הפסקות של 20 דקות בעוד שעובדי האבטחה קיבלו הפסקות של חצי שעה. לעניין זה מקובלת על בית הדין עדותו של מר וענונו לפיה התובע קיבל הפסקות של חצי שעה ועל כן אין בסיס עובדתי לתביעה. גם טענת התובע כי הוא הופלה לרעה באורך ההפסקות שקיבל לא הוכחה. סוף דבר התביעה מתקבלת חלקית. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים בסך 8,152 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 4.3.12 עד לתשלום בפועל. דמי הודעה מוקדמת בסך 2,975 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 4.3.12 עד לתשלום בפועל. דמי חגים בסך 1,763 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 4.3.12 עד לתשלום בפועל. פדיון חופשה בסך 499 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 4.3.12 עד לתשלום בפועל. הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪. פסק דין זה נתון לערעור ברשות. בקשה לרשות ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 15 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ב, 15 יולי 2012, בהעדר הצדדים. חוזההסכם קיבוצי