עורכי דין גרין קארד 1. המשיב הודיע לעותר על פקיעת רשיונו כתושב קבע בישראל לנוכח העובדה שהעותר רכש אזרחות אמריקאית על דרך של התאזרחות. בעתירתו מבקש העותר כי בית המשפט יקבע כי רשיונו לישיבת קבע לא פקע, ולחילופין, כי על המשיב להחזיר לו את הרישיון. 2. העובדות הצריכות לעניין הן אלה: העותר, יליד 1949, נולד במזרח ירושלים וקיבל רשיון לישיבת קבע בישראל לאחר 1967. בשנת 1976 נישא לתושבת קבע, ונולדו להם 7 ילדים. כולם מתגוררים עד עצם היום הזה בתחומי מדינת ישראל. בשנת 1985 יצא העותר מן הארץ, ושהה בארצות הברית עד שנת 1996. במהלך שנים אלה הגיע ארצה לביקורים. בשנים 1983, 1988, 1989, 1990, 1991, 1992, 1994 ו- 2005 ביקש העותר וקיבל תעודות מעבר, ובקשותיו נענו. בשנת 1990 ביקש העותר תעודת זהות וגם בקשה זו נענתה בחיוב. ביום 19.12.1990 מסר העותר הודעה על גרושיו מאשתו, גירושין שארעו על פי ההודעה עוד בשנת 1985. גם בשנת 2001 ביקש העותר תעודת זהות וקיבל, ובשנת 2008 ביקש לתקן את שם משפחתו (מ"משני" ל"אלמשני"), ובעקבות זאת הונפקה לו תעודת זהות חדשה. ביום 27.4.09 הגיש העותר בקשה להנפקת אשרת חוזר על גבי דרכונו האמריקאי. או אז התברר למשיב לראשונה כי העותר רכש אזרחות אמריקאית, ולפיכך לא הונפקה האשרה. משפנה ביולי 2010 וביקש תעודת זהות חדשה, נדחתה הבקשה, ובמקביל נמסרה לו הודעה על פקיעת תושבותו בשל רכישת האזרחות האמריקאית. בעקבות ערר שהגיש העותר על הודעה זו, זומן לשימוע. מן השימוע עולה, כי העותר עבד בשנים האמורות לעיל בארצות הברית, ורכש אזרחות אמריקאית מכוח נישואיו השניים לאזרחית אמריקאית. העותר טען כי נישא לה רק לשם קבלת האזרחות, אותה קיבל בשנת 1994 ("גרין קארד" קיבל כבר בשנת 1989). לשאלה מדוע הסתיר מן המשיב את עובדת קבלת האזרחות האמריקאית השיב כי איש לא שאל אותו אם ברשותו דרכון זר. ההחלטה לאחר השימוע נותרה בעינה, תוך שהמשיב מציין בהחלטתו כי העותר רכש רישיון לישיבת קבע בארצות הברית ולאחר מכן התאזרח בה, וכי העתיק את מרכז חייו לארצות הברית בין השנים 1985-1996. כמו כן צוין, כי העותר הסתיר מן המשיב את העובדה שיש ברשותו דרכון אמריקאי, ובשל כך המשיך לקבל שירות בלשכות המשיב. ועוד עמד המשיב בהחלטתו על כך שהעותר עצמו טען כי התגרש מאשתו הראשונה ונישא לשנייה אך על מנת לזכות באזרחות אמריקאית. מכאן העתירה. 3. לטענת העותר, מעולם לא השתקע בחו"ל. תכלית נסיעתו הייתה עבודה, ולפיכך אשתו הראשונה וילדיו נותרו בישראל. במהלך כל השנים שחי בחו"ל שמר על זיקה לישראל, בשנת 1994 שב לישראל ומאז למעשה לא עזב אותה (אלא לתקופות קצרות המצטברות ל-9 חודשים בלבד). עם שובו לישראל התגרש העותר מאשתו האמריקאית ושב ונישא לזו הישראלית. עוד עומד העותר בעתירתו על כך שבמהלך השימוע שנערך לו הביע נכונות לוותר על דרכונו האמריקאי. 4. ב"כ המשיב טענה כי העותר שב לישראל רק ב- 1996 ולא ב- 1994, בניגוד לטענתו. לדבריה, אין להביא בחשבון את תקופת שהותו הרציפה בארץ החל משובו, שכן במהלך תקופה זו שהה בישראל תוך שהוא מסתיר מן המשיב את עובדת התאזרחותו בארצות הברית. המשיב סבור, כי תושבותו של העותר פקעה, וכי הצטברות הנסיבות בעניינו של העותר אינה עולה כדי טעם מיוחד להחזרת רשיונו לישיבת קבע. 5. שילובן של תקנה 11(ג) ו- 11א(3) לתקנות הכניסה לישראל, תשל"ד-1974 יוצר חזקה, לפיה מי שרכש אזרחות של מדינה זרה בדרך של התאזרחות, השתקע באותה מדינה. חזקה זו, אם אינה נסתרת, מביאה לפקיעת רישיון ישיבת הקבע, שכן, כדברי בית המשפט העליון בבג"צ 282/88 עווד נ' ראש הממשלה ושר הפנים (פ"ד מב(2), 424), רישיון זה, מלבד היותו בעל אופי קונסטיטוטיבי (העמדת הזכות לישיבת קבע), הינו בעל אופי דקלרטיבי, "המבטא את המציאות של ישיבת קבע" (שם, בעמ' 431). השאלה הראשונה העומדת על הפרק הינה, האם הצליח העותר לסתור את החזקה האמורה. כפי שנראה להלן, מסקנתי היא כי אכן כך הוא, ולפיכך גם לא פקעה תושבותו. לו הייתי מגיעה למסקנה אחרת, היה מתחייב הדיון בשאלה הבאה, והיא האם קמו נסיבות המצדיקות את החזרת הרישיון שפקע. אלא שכאמור לעיל, המסקנה אליה באתי היא כי העובדות מלמדות על סתירת חזקת ההשתקעות במדינה אחרת. 6. כאמור לעיל, העותר עזב את ישראל בשנת 1983, וחזר אליה, על פי רישומי משרד הפנים, באופן סופי, בשנת 1996. מאז הוא שוהה בישראל ברציפות, למעט ימים ספורים בכל פעם. עוד יש לציין כי נכנס לישראל באוגוסט 1994 ויצא ממנה בספטמבר 1995, ושב, סופית, ביולי 1996. רוצה לומר, גם בין השנים 1994-1996 שהה בישראל תקופה ממושכת של 13 חודשים. בשנים שקדמו לחזרתו הסופית ארצה, ביקר העותר בישראל מדי שנה, ושהה בה תקופות העולות כדי מספר שבועות בכל פעם, ולעיתים מספר חודשים. אשתו וילדיו נותרו בישראל ומעולם לא עזבו אותה. אכן, אין להוציא מכלל אפשרות, כי לו הייתה שאלת מרכז חייו באה לדיון בשנת 1994 או בסמוך לה, מיד לאחר שרכש את אזרחותו האמריקאית ובעודנו נשוי לאשתו האמריקאית, הייתה המסקנה כי התנהלותו של העותר עולה בקנה אחד עם כוונת השתקעות. אלא ששאלה זו הועמדה על הפרק בשנת 2010, לאחר שברור כי גם במהלך שהותו בארצות הברית שמר על קשר שוטף עם אשתו הראשונה וילדיו, כי נישואיו לאשתו השניה, האמריקאית, לא נועדו לשם השתקעות שהרי לא מימש את אזרחותו האמריקאית ושב ארצה סמוך לאחר שזכה בה, כי שב לחיות עם אשתו הראשונה, כי כל ילדיו חיים פה ומעולם לא יצאו מכאן בעקבותיו, וכי הוא שוהה בארץ ברצף מזה 15 שנה. לא למותר להזכיר עוד, כי העותר ביקש במרוצת שנות שהייתו בארצות הברית תעודות מעבר ישראליות ואף ביקש תעודת זהות ישראלית. העותר הציג, אפוא, "הוכחה משכנעת ... לכך שחרף התקיימות אחד או יותר מהאירועים המנויים בתקנה 11א, מרכז חייו נותר בישראל" (כב' השופט מ' סובל בעת"מ 457/06 אבו חאג' נ' שר הפנים). משכך, אין משמעות לעובדה שהעותר לא דיווח על החזקת הדרכון הזר בטופס הבקשה לקבלת תעודת מעבר (דיווח בו היה חייב רק לאחר 1994, והרי סמוך לאחר מכן שב לישראל ממילא). ודוק: בחינת קיומו של מרכז חיים, "המציאות של תושבות הקבע" כלשונו של בית המשפט העליון, אינה בחינה של מציאות נורמטיבית, ערכית. המדובר בשאלה של עובדה, או של "מציאות חיים", כלשונו של כב' השופט י' עדיאל בעת"מ 8141/08 שוקי הדרה נ' מנהל הלשכה האזורית למנהל האוכלוסין. היינו, האם הנסיבות מצביעות על כך שבניגוד לחזקת ההשתקעות, הנשענת על שהייה רצופה במדינה זרה למשך שנים רבות או על רכישת אזרחות זרה בדרך של התאזרחות, המציאות העובדתית היא שבפועל לא הייתה השתקעות, ומרכז החיים נותר בישראל. בנקודת הזמן בו נבחנה שאלת ההשתקעות, 2010, העותר הצליח לסתור את החזקה שקמה לחובתו. 7. ואכן, בעניין הדרה הנ"ל סבר כב' השופט י' עדיאל, בנסיבות דומות עד מאוד, כי לא פקעה תושבותו של אותו עותר. ראיה לכך מצא כב' השופט עדיאל בכך שאותו עותר יצא לארצות הברית לצרכי עבודה בגפו, כשהוא מותיר מאחוריו את אשתו ואת ילדיו, איתם שמר על קשר רציף, הוא ויתר על רשיון ישיבת הקבע שלו בארצות הברית (כפי שהודיע העותר שלפניי כי הוא מוכן לעשות), דבר המשליך על השאלה האם מלכתחילה ביקש להשתקע בארצות הברית, ובשובו של אותו עותר לישראל משנת 2004 ראה כב' השופט עדיאל ראיה לכך ששהייתו בארצות הברית הייתה זמנית וכי בדעתו היה לחזור לישראל, בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה. ואם כך הדבר במי ששב לישראל 4 שנים בלבד בטרם נבחנה סוגית מרכז חייו, לא כל שכן העותר שלפניי, המתגורר בישראל באופן רציף למעלה מ- 15 שנה מעת ששב מארצות הברית. לנוכח האמור לעיל אני מקבלת את העתירה וקובעת כי רישיונו של העותר לישיבת קבע בישראל לא פקע. החלטת המשיב בדבר פקיעת הרשיון מבוטלת, אם כך. המשיב ישלם לעותר הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪. משרד הפניםשאלות משפטיותאזרחות