1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (עב 02402/92; השופט מ' נחתומי ונציגי הציבור מ' כלפון וא' לוינשטיין), לפיו נדחתה תביעת המערער לתשלום קצבת זקנה.   2. על עובדות המקרה אין חולק ולהלן עיקרן:   א. המערער, שהינו יליד 16.11.23, עלה לישראל בשנת 1950, ומאז ועד 1978 הוא עבד בארץ כעצמאי ושלם דמי ביטוח לאומי כנדרש.   ב. ב-1978, בהיותו בגיל 55, ירד המערער לארצות הברית שם הוא מתגורר עד היום ואין בדעתו כלל לשוב ארצה.   ג. בארצות הברית משתלמת למערער קצבת זקנה בשיעור של 150 - 200$ לחודש.  3. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי, כי "לפנינו תביעה של מי שבעליל לא היה מבוטח בהגיעו לגיל קצבה ואף לא לאחר מכן (התובע עזב את הארץ לצמיתות לפני עשרות שנים). עם כל הכבוד בנסיבות אלה לא ניתן להפוך בחקיקה השיפוטית את התובע למבוטח" וזאת אף לא לאור הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לאור האמור, משהמערער לא היה תושב ישראל ולכן לא ענה על הגדרת מבוטח שהגיע לקצבת זקנה, נדחתה תביעתו לתשלום אותה הקיצבה בהסתמך על סעיפים 240 ו-241 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1991 (להלן - החוק).   4. עיקר טיעונו של המערער בערעורו היה:   א. הפרשנות הראויה של סעיף 324 לחוק לפיו לא תשולם קיצבה לנמצא בחו"ל למעלה מששה חודשים שלא בהסכמת המוסד, מחיבת הפעלת שיקול דעת על ידי המוסד.   ב. שיקול הדעת האמור, צריך להיות מופעל על ידי המוסד, לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, באורח שויוני ובלתי מפלה, בסבירות ותוך עריכת איזונים ניאותים בין ערכים ונורמות משפטיות.   ג. קיים נוהג בין לאומי בעולם המערבי לשלם קיצבאות זקנה ללא קשר למקום הימצאותו של הזכאי לקיצבה.   ד. בנסיבותיו האישיות של המערער, שרכש תקופת אכשרה בת 27 שנים, יש לפסוק במסגרת שיקול הדעת המוקנה למוסד - כי הוא זכאי לקצבת זקנה לפי סעיף 324 לחוק.   5. תמצית תשובת המוסד לנטען היתה:   א. חוק הביטוח הלאומי הוא חוק טריטוריאלי המבוסס כולו על עקרון התושבות. משאין מחלוקת שהמערער אינו תושב - לא קמה לו זכאות לקצבת זיקנה.   ב. סעיף 324 לחוק - שענינו תושב ישראל השוהה בחו"ל מעל חצי שנה - אינו רלבנטי לעניננו.   ג. תנאי התושבות נדרש מכל תובעי קיצבת הזקנה ובכך מיושם החוק באורח שיוויוני.   6. למרות שהדיון בערעור התקיים זה מכבר, התעכב מתן פסק הדין, כיוון שנתבקשה תגובה למסקנות ועדת גולדברג שנתמנתה בעקבות בג"צ 890/99 חלמיש נ' המוסד לביטוח לאומי, (להלן - בג"צ חלמיש).   7. אשר לדעתנו -   א. לית מאן דפליג, כי מאז ירידתו של המערער לארצות הברית בשנת 1978, בהיותו כבן 55 שנה אין הוא תושב ישראל.   הזכות לקצבת זקנה על פי סעיף 244 לחוק יכולה שתקום אך ורק למבוטח שצבר תקופת אכשרה על פי סעיף 246(א) לחוק. מבוטח מוגדר בסעיף 240(א) לחוק כתושב ישראל שמלאו לו 18 שנה.   משאין המערער כאמור תושב ישראל מאז מלאו לו 55 שנה בשנת 1978, אזי אין הוא בגדר "מבוטח" על פי סעיף 240(א) לחוק, ומימלא לא קמה לו הזכות לקיצבת זקנה על פי סעיף 244 לחוק.   אם בעתיד, בניגוד למוצהר על ידו כיום כי אין בכוונתו לשוב ארצה, יחזור המערער לחיות בישראל כתושב, אזי תקום לו הזכות לקצבת זקנה על פי סעיף 244(ג) לחוק, למרות שלא היה "תושב ישראל מבוטח" בהגיעו לגיל המזכה לקיצבת זקנה על פי סעיף 245 לחוק.   ב. תכלית חקיקתו של חוק הביטוח הלאומי, החוק הסוציאלי העיקרי בחקיקתנו, הינה - "חלוקת הגימלאות לסוגיהן על פי קריטריונים סוציאליים לנזקקי חברתנו, כנכה הזקן, הילד, היולדת, המובטל היתום והאלמנה. אותה חלוקה, שהיא כאמור תכלית החוק - לא תוכל להיעשות ללא גבית כספים מכלל ציבור המבוטחים. למילוי אותה תכלית הוטלה חובת תשלום דמי הביטוח על המבוטח ללא קשר לשאלה האם יהנה אי פעם מגימלה כלשהי. זה טיבו של הביטוח הסוציאלי להבדיל מהביטוח האישי" (דב"ע נז/150-0 אברהם מוזס - המוסד לביטוח לאומי פד"ע לב 102, 117-116); ו"דמי הביטוח הלאומי משתלמים על בסיס סיוע הדדי בין המבוטחים והבטחת גמלה מדור לדור" (דב"ע שנ/22-0 המוסד לביטוח לאומי - משה גליק פד"ע כב 161, 167).   משאלה הם הדברים, המערער לא קנה לעצמו "זכות קנינית" המושתתת על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לתשלום קיצבת זקנה בהגיעו לגיל המזכה בקיצבה מעצם תשלום דמי הביטוח על ידו, בהעדר תנאי זכאות על פי החוק לתשלום אותה הקיצבה.   ג. תשלום דמי הביטוח על ידי "תושב ישראל" שנועד כאמור לממן, בעיקרו של דבר, את חלוקת גימלאות הביטוח לאומי לתושבי ישראל הנזקקים - לא נועד לממן את הנזקקים תושבי מדינה זרה. לנזקקים שכאלה צריכה לדאוג מדינתם באמצעות תושביה.   ואכן, משהיה המערער לתושב ארצות הברית משתלמת לו קיצבת זקנה על פי הדין האמריקאי. בכך מומחשת התפיסה הטריטוריאלית של חוק הבטוח הלאומי, המושתתת על העקרון "שעניי ארצך קודמים לעניי ארצות נכר", ואין חובה על המדינה לממן את תשלום קיצבת הקיום המינימלי, כקצבת הזקנה, למי שהיו אי פעם בעברם תושביה וכיום הם מתגוררים מחוץ לתחומה והפכו לתושביה של מדינה אחרת האחראית לדאוג לקיומם.   לאור האמור בעמידה על תנאי התושבות לתשלום קצבת הזקנה - פועל המוסד באורח שויוני ועל פי הנורמות המשפטיות הראויות. אילו היה המוסד נושא במימון קיצבת זקנתם של תושבי מדינת ישראל לשעבר אשר היו לתושביה של מדינה אחרת - אפשר שהוא היה בכך פוגע בתושבי ישראל דהיום, מחמת הצורך לפגוע בזכויותיהם בהעדר יכולת כספית לשאת בעלותם. העיכוב בישום המוסכם עם הנכים בעקבות שביתתם, ותיקוני החקיקה האחרים הנידונים לעת הזאת, שתכליתם הקטנת מעגל הזכאים והפחתת הזכאויות, בהעדר משאבם מספיקים לשמירת רמת הביטחון הסוציאלי בארץ ברמתו הנוכחית - מעידים, כי כך הם הדברים.   ד. סעיף 324 לחוק, העוסק בתשלום קיצבה למקבל קיצבה השוהה בחו"ל - אינו לענינו, משלמערער לא קמה כלל הזכאות לקיצבה שיש לדון בהמשך תשלומה. המערער גם אינו תושב ישראל שכתב אמנה כלשהו מחייבה לשלם לו קצבת זקנה בתור תושבה לשעבר.   ה. בבג"צ חלמיש, לא נקבע, כי על-פי הדין הקיים זכאי המערער לתשלום קיצבת זקנה, אלא הוחלט בו, על סמך סעיף 378(ב)(1) לחוק, כי שר העבודה והרווחה ישקול הרחבת "מעגל הזכאים לקיצבת זקנה לפי חוק תוך הענקתה למבקשים כדוגמת המערער".   לצורך זה מינה השר ועדה בראשות נשיא בית הדין הארצי לשעבר מנחם גולדברג. אותה ועדה המליצה על הכפלת תקופת אכשרה לתשלום קצבת זקנה למי שאינו תושב ישראל ועיגון השינוי המוצע בדרך של חקיקה ראשית על ידי הכנסת.   נוכח האמור וכל עוד נשאר בעינו הדין הקיים - אין מקום, כי נקנה למערער זכאות לקצבת זקנה ביחוד משלפסיקתנו תהא השלכה ישירה על - 100,000 תושבי ישראל לשעבר הנמצאים בארצות הברית, "אשר צברו תקופת אכשרה המזכה בקצבת זקנה ואינם זכאים לקצבה על פי תנאי הזכאות הקבועים בחוק כיום", עם כל המשמעויות הכספיות הכרוכות בכך, (עמדת המוסד בבג"צ חלמיש). יחד עם זאת, ככל שישונה הדין ותוקנה לפיו זכאות לקצבת זקנה למי שהיו בעברם תושבי המדינה - תבחן מחדש לאורו גם זכאותו של המערער.   9. סוף דבר - דין הערעור להידחות ללא צו להוצאות.   ניתנה היום, ו' באב תשס"ב (15 יולי 2002), בהעדר הצדדים.     אורלי סלע, שופטת   יגאל פליטמן, שופט   סגנית הנשיא, אלישבע ברק     נציג מעבידים, דניאל וקס   נציג עובדים, משה בית דגן  קצבת זקנה