בפני תובענה שעניינה נזקים עקיפים נטענים עקב אי תשלום תגמולי ביטוח. רקע כללי ועובדות מוסכמות - התובע (להלן: "התובע"), היה בשעתו הבעלים של חברת אלי ששון חברה לאיטום בע"מ (להלן: "החברה"), אשר הפעילה - בין היתר - מפעל לייצור בטון, טיט וחומרי בניה. בנוסף, התובע היה בעליה של משאית פול-טריילר (להלן: "המשאית"). התובע ביקש לקיים למשאית ביטוח, לרבות כנגד גניבות. סוכן הביטוח שלו, הנתבע 2, מר טוביה הרץ (להלן: "הסוכן") הקים לו פוליסת ביטוח (להלן: "הפוליסה") אצל הנתבעת 1, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המבטחת"). במהלך הימים 25/1/2002 עד 27/1/2002 נגנבה המשאית. התובע דרש מהמבטחת שישולמו לו תגמולי הביטוח בשל הגניבה, אך דרישתו נדחתה, לאור טענת המבטחת לפיה במשאית לא הותקן ולא הופעל המיגון ע"פ התנאים הקבועים בפוליסה (להלן: "תנאי המיגון"). התובע הגיש תביעה כנגד המבטחת לתשלום התגמולים - וזאת במסגרת ת"א 11665/02 בבית משפט השלום חיפה, אשר התבררה בפני כב' השופט פיש (להלן: "התיק הקודם"), כאשר טענתו העיקרית היתה כי הוא מעולם לא קיבל העתק מהפוליסה ו/או העתק של תנאי המיגון. המבטחת שלחה הודעת צד ג' כלפי הסוכן וטענתה כי אם אכן התובע לא קיבל את המידע לגבי תנאי המיגון - הרי שהדבר נובע ממחדליו של הסוכן. עוד נטען כי במועדים הרלבנטיים הסוכן כלל לא היה מוסמך לייצג אותה בהקמת פוליסות ללקוחות פרטיים, כגון התובע, אלא רק לרכבים של קולקטיב בשם "משאות המפרץ" - שם לכל הרכבים קיים מיגון מסודר ומפוקח (להלן: "משאות המפרץ"). במהלך בירור התיק הקודם, באפריל 2007, התקבלה בקשה של התובע לפצל את סעדיו. בינואר 2008 ניתן פסה"ד בתיק הקודם (להלן: "פסה"ד הקודם"), בו נקבע כי אכן לא התקיימו תנאי המיגון, אך כי התובע לא קיבל את תנאי המיגון, כיון שהסוכן לא העביר אותם אליו. בהתאם נקבע כי המבטחת לא יכולה לטעון להפרת תנאי הפוליסה - ועליה לשלם לתובע את תגמולי הביטוח. בד בבד עם קביעה זו, נקבע כי הסוכן אחראי לשפות את המבטחת בגין כל סכום שתשלם לתובע, שכן הוא אחראי לכך שלא קוימו תנאי הפוליסה, בשל ש"הכניס" את התובע "תחת כנפי" הפוליסה של משאות המפרץ - בחוסר סמכות. עוד נקבע כי שווי המשאית הינו 240,000 ₪ וכי בנסיבות - יש לפסוק לטובת התובע מחצית מהריבית המירבית ע"פ סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. סיכום פסה"ד הקודם היה שעל המבטחת לשלם לתובע 240,000 ₪, מחצית הריבית המירבית והוצאות, ועל הסוכן לשפות את המבטחת בסכומים אלו, למעט, מחצית הריבית המירבית. כל הצדדים הגישו ערעור על פסה"ד הקודם. בדיון שנקבע לשמיעת הערעורים, ביום 7/4/2009, ניתן פס"ד בערעורים (להלן: "פסה"ד בערעורים"), אשר למעשה נתן תוקף להסכמה אליה הגיעו הצדדים בהמלצת בהמ"ש המחוזי. על פי פסה"ד בערעורים, שווי המשאית נותר כפי שנקבע, הסוכן חוייב לשאת בתשלום 60% מהפיצוי לתובע, המבטחת חוייבה לשאת ב-40% הנותרים, והחיוב במחצית הריבית המירבית - בוטל. בינואר 2009 (אחרי מועד הגשת הערעורים ולפני מועד הדיון בהם ומתן פסה"ד בערעורים) - הוגשה התובענה הנוכחית. טענות התובע - לטענת התובע, המשאית שימשה באופן בלעדי לשינוע מוצרי בניה מהמפעל שלו למקומות שונים וגניבתה גרמה לו להפסדים משמעותיים - ובהמשך לקריסה טוטאלית של עסקיו. לטענתו, בשל שלא שולמו לו תגמולי הביטוח והוא לא יכול היה לקנות משאית חלופית, בשנת 2002 נגרמו לו הפסדים משמעותיים, בשנת 2003 ההפסדים העמיקו עד אשר נאלץ לסגור את עסקו, וכתוצאה מכך - נפתחו כנגדו תיקים רבים בלשכת ההוצל"פ, הסתיים הקשר הזוגי שלו עם אשתו לשעבר, הוא הורשע באי הגשת דוח"ות למס הכנסה, הוא נתבע על ידי הבנק שלו בשל אי השבת הלוואות - וכיוצ"ב נזקים והפסדים. התובע מעריך את נזקיו בסך של 2,400,000 ₪, אך העמיד את התביעה על סך של 1,000,000 ₪, לצורך תשלום האגרה, ועותר לכך שהסוכן והמבטחת יפצוהו בסכום זה, ביחד ולחוד. טענות המבטחת והסוכן - ראשית, טוענים השניים להתיישנות ו/או שיהוי. שנית, נטען כי כל נזק שנגרם, אם נגרם, מתייחס לחברה של התובע ולא לתובע עצמו. שלישית, נטען כי במהלך הדיון בערעורים היתה הסכמה או הבנה לפיה התובע אינו מתכוון להגיש תביעה נוספת לגבי נזקיו העקיפים, ורק בשל כך הסכימו המבטחת והסוכן להגיע להסכמה אשר קיבלה תוקף של פסה"ד בערעורים - וזאת שעה שלמעשה במועד הדיון בערעורים התובע כבר הגיש את תביעתו הנוכחית אך לא המציא אותה (בכוונה) לידי המבטחת והסוכן, כך שהם לא ידעו במועד הדיון שכבר קיימת התביעה הנוכחית. טענתם היא כי לו היו יודעים על התביעה הנוכחית - לא היו מגיעים לפשרה שקיבלה תוקף בפסה"ד בערעורים. רביעית, טוענים השניים כי אין כל קשר בין אי תשלום תגמולי הביטוח לבין כל הנזקים להם טוען התובע - המוכחשים כשלעצמם, ועוד נטען לאי הקטנת הנזק. התשתית הראייתית - לפני העיד התובע בלבד (לגבי תצהירו ת/1). בנוסף, הגיעו הצדדים להסכמה לגבי הגשת חוות הדעת של שני המומחים מטעם הצדדים, ללא חקירות נגדיות - חוות דעתו של רו"ח שיוביץ מטעם התובע (להלן: "חו"ד שיוביץ") וחוות דעתו של רו"ח טיומקין מטעם המבטחת (להלן: "חו"ד טיומקין"). כמו כן, הוגשו מסמכים רבים נוספים - רובם מסמכים שהוגשו בשעתו לתיק הקודם. דיון והכרעה - לאחר בחינת עדות התובע והמוצגים ולאחר שקילת סיכום הטענות מטעם הצדדים, מסקנתי הינה כי דין התביעה להדחות, וזאת מהטעמים הבאים. טענת ההתישנות - איני מוצאת כי התביעה התיישנה. הגניבה התרחשה בימים 25 עד 27 לינואר 2002 והתביעה הוגשה ביום 22 לינואר 2009, כלומר - שלושה עד חמישה ימים לפני תום תקופת ההתישנות. המועד בו הוגשה הדרישה לתשלום תקבולי הביטוח והמועד בו הודיעה המבטחת על דחיית הדרישה - מן הסתם היו לאחר הגניבה - ועילה שנובעת מה"דחיה", בוודאי שלא התיישנה. כל נזק נטען, שנובע מהגניבה - ולו בעקיפין - נגרם מן הסתם לאחר הגניבה ותביעה לגביו לא התיישנה. שיהוי - התיישנות - אמנם אין; אך שיהוי משמעותי - היה גם היה. כפי שצויין מעלה, עסקינן בתובענה שהוגשה שלושה עד חמישה ימים בלבד (!!!) טרם ההתישנות, ואף אם היינו רוצים לומר שמירוץ ההתישנות מתחיל רק שעה שהמבטחת סירבה לשלם את תגמולי הביטוח (להלן: "מכתב הדחיה", מיום 21/2/2002), עדיין עסקינן בשיהוי משמעותי ביותר של למעלה משש שנים. התובע לא סיפק כל הסבר מניח את הדעת לשיהוי, ואף לא אוכל לקבל את טענתו לפיה הוא המתין עד שינתן פסה"ד הקודם (ויש לשאול מדוע התובע ביקש לפצל סעדים רק בשנת 2007, ואם כבר ביקש - מדוע לא הגיש תביעה לגבי הנזקים הנתבעים כאן בשנת 2007 או 2008 ?). אין זה המקום לדחות את התביעה מחמת השיהוי בלבד, על הסף, אך לשיהוי תהאנה השלכות בהמשך פסה"ד, לרבות בכל הנוגע לסוגית הקטנת הנזק ואי עמידתו של התובע בנטל ההוכחה לגבי רכיבי הנזק הנטען. טענת הנתבעים להעדר יריבות - טענה מעין מקדמית נוספת של הנתבעים הינה כי כל נזק שנגרם (הגם שמוכחש), נגרם לחברה של התובע, אשר היתה אמורה לעשות שימוש במשאית ואשר נקלעה לקשיים הנטענים עקב אי התשלום - משמע, שהנזקים לא נגרמו לתובע עצמו. אף טענה מקדמית זו לא אוכל לקבל. התובע היה בעליה של המשאית, התובע היה בעליה של החברה, התובע היה אמור לקבל את תגמולי הביטוח לגבי המשאית (ואולי היה רוכש בהם משאית חלופית), התובע היה יריבם של המבטחת והסוכן בתיק הקודם ובערעורים - ויש לדחות את הטענה לפיה אין לו עילת תביעה עצמאית בגין התוצאות של אי תשלום תגמולי הביטוח, ככל שקמה חובת פיצוי לגבי תוצאות אלו. האם התובע ויתר על האפשרות להגיש את התובענה הנוכחית - המבטחת, הסוכן, ובמיוחד באי כוחם, הביעו תרעומת רבה לגבי הגשת התביעה הנוכחית, לאור ניהול ההליך בערעורים. אזכיר כי מבחינה כרונולוגית התברר כי במועד הדיון בערעורים (באפריל 2009), התביעה הנוכחית (מינואר 2009) כבר הוגשה לבהמ"ש אך הנתבעים טוענים שהם לא קיבלו העתק ממנה ולא ידעו על קיומה. לטענתם, במהלך הדיון בערעורים בבהמ"ש המחוזי, הם הסכימו לפשרה אותה הציעו השופטים - רק על בסיס ההנחה שיש בכך כדי לסיים את המחלוקות שבין הצדדים וכי לו היו יודעים על קיומה של התביעה הנוכחית - לא היו מסכימים לפשרה כפי שהוצעה. עוד נטען כי כתב התביעה הנוכחי לא הומצא לידיהם בכוונה וכי במהלך השיחות שהתנהלו מחוץ לאולם בהמ"ש שדן בערעורים נמנעו ב"כ של התובע בכוונה, להעלות את נושא התביעה הנוכחית. אינני מתכוונת, כמובן, לבחון מה אמרו באי כוחם של הצדדים מחוץ לאולם בהמ"ש המחוזי, עובר ובמהלך הדיון בערעורים, אך התובע לא הוכיח שהוא אכן המציא את כתבי התביעה הנוכחית לנתבעים בסמוך לאחר הגשת התביעה ומבחינה עובדתית אני מקבלת את טענת הנתבעים לפיה הם לא ידעו על התביעה במועד הדיון בבהמ"ש המחוזי. יחד עם זאת, לא ניתן ללמוד על ה"ויתור" כפי שטוענים הנתבעים. אני סבורה כי כל עוד לא נכתב והותנה במפורש כחלק מהסכם הפשרה שיש ויתור מצד התובע על הגשת תביעה נוספת - התובע אינו מנוע מלהגיש אותה, או יותר נכון - מלהמשיך ולברר אותה, שכן היא כבר היתה קיימת, בעת הדיון בבהמ"ש המחוזי, והבעיה היא שרק הוא ידע על קיומה. לטעמי הסתרתה של התביעה הנוכחית לא מונעת כשלעצמה את החובה לברר אותה לגופה, אך אני מוצאת שיש חוסר תום לב בכך שכתבי התביעה בתיק זה לא הומצאו למבטחת ולסוכן מיד לאחר הגשתם לבהמ"ש - וראו כי תיק זה נפתח בינואר והדיון היה באפריל. עוד ראו כי התובע אף הגיש בקשה למתן פטור מאגרה, אשר אף אותה הוא לא העביר למבטחת ו/או לסוכן, וכי בתחילת מרץ, כב' הרשמת אשר דנה בבקשה למתן פטור מאגרה, הורתה לתובע להעביר את הבקשה למרכז לגבייה ולנתבעים - אך הדבר לא בוצע. כלומר, שמעבר לחובה הבסיסית שיש לכל תובע להמציא את כתב התביעה לצד השני בהקדם האפשרי, הרי שהיתה החלטה מפורשת של כב' הרשמת לגבי המצאה - אשר הופרה. במיוחד יש לשים אל לב שכל הצדדים היו מיוצגים על ידי עורכי דין - והעברת המידע היתה יכולה להתבצע בקלות ובמהירות. מעבר לכך, אף אם משום מה לא הספיק התובע להמציא את כתבי התביעה או את הבקשה לפטור מאגרה לפני הדיון בבהמ"ש המחוזי - נדמה לי שהיה עליו להמציא אותם במועד הדיון בבהמ"ש המחוזי, או לפחות לספר כי הוגשה התביעה הנוכחית. הדבר היה מוצא ביטוי בפרוטוקול, או בפשרה או בפסה"ד. התובע ביקש למהר ולהגיש את התביעה, על מנת שלא תתיישן (למקרה והמועד הקובע הינו יום הגניבה), אבל אחר כך ביקש להשאיר את התביעה בבחינת "נסתרת", עד אשר יראה מה גורלם של הערעורים. התנהלות זו - לא יכולה להיות מקובלת. עם זאת, אף היא כשלעצמה אינה יכולה להביא אותי למסקנה בדבר סילוק התביעה ונעבור לדון בתביעה לגופה. עילת התביעה כלפי המבטחת - נתחיל את הדיון בטענות כלפי המבטחת ויוער כבר עתה כי קיים שוני בין הטענות האפשריות כלפי המבטחת לבין הטענות כלפי הסוכן. עקרונית עשויה לקום חובת פיצוי בגין נזקים עקיפים שנגרמו עקב עיכוב בתשלום תגמולי ביטוח (ת.א. (מחוזי חיפה) 270/00 סקאי קלאב בע"מ נ' סוכנויות פלתורס ביטוח בע"מ (להלן: "פס"ד סקאי קלאב"), בין אם אי התשלום היה בלתי מוצדק ובין אם היתה מחלוקת אמיתית סבירה בין הצדדים לגבי התשלום - וכל עוד הנזקים העקיפים היו צפויים, ואצטט מפסה"ד בעניין סקאי קלאב, אשר עסק באי תשלום תגמולי ביטוח לגבי מטוס שהתרסק (סעיף 45 ואילך), מפי כב' הש' עמית, לאמור: "הפסיקה הכירה בתחולה העקרונית של סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות") במקרה של אי תשלום תגמולי ביטוח במועד, ולפיו "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". לטענת התובעת, אריה ידעה וצריכה הייתה לדעת כי אי תשלום תגמולי הביטוח עבור גוף המטוס, יביא לקריסתה הכלכלית. לשיטתה, נזק תוצאתי של הפסד הכנסה או אבדן מקור הכנסה, הוא נזק תוצאתי "קלאסי" שניתן לצפותו, והיה על אריה לצפותו. אריה טענה כי את מבחן הצפיות, יש להחיל בעת כריתת חוזה הביטוח, שאז לא ידעה ולא הייתה צריכה לדעת, כי אי תשלום תגמולי הביטוח עלול להביא את התובעת לקריסה כלכלית. כך נפסק על ידי כב' השופט פינקלמן בת"א (מחוזי י-ם) 75/87 טננבאום נ' פזית סוכנות לביטוח בע"מ, פ"מ תש"ן (ג') 188 שם נדחתה תביעת המבוטח לתשלום נזקים תוצאתיים שנגרמו לו עקב עיכוב בתשלום תגמולי הביטוח. ... זאת ועוד. יש מקום לטענה כי החיוב של חברת הביטוח לשלם, הוא חיוב כספי גרידא, וככלל, התרופה בגין אי ביצוע חיוב כספי היא תשלום ריבית. כך, בת"א (שלום חיפה) 14368/97 רוזנפלד נ' עלית חברה לבטוח בע"מ, (ניתן ביום 2.10.009) (כב' השופט סוקול) נתקבלה תביעת המבוטח לקבלת תגמולי ביטוח עבור משאית שנגנבה, אך נדחתה תביעתו לנזקים תוצאתיים עקב העיכוב בתשלום. למרות שבית המשפט היה נכון להכיר עקרונית בזכות התביעה לפי סעיף 10 לחוק התרופות, נדחתה התביעה מן הטעם שלא נתמלא יסוד הצפיות ... ... יש להבחין בין כיסוי לנזק תוצאתי במסגרת הפוליסה, לבין נזק תוצאתי כתוצאה מהפרה של הפוליסה. ודוק: סעיף 10 לחוק התרופות, אכן מגביל את הפיצויים לנזק "...שהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". ככלל, הדבר נכון גם לחוזה ביטוח, שהרי המבטח מתמחר את הפרמיה - ואת הסיכון הרובץ עליו אם יפר את חוזה הביטוח - על פי המצב הידוע לו בעת כריתת החוזה. במצב הדברים הרגיל, כאשר הנכס מושא הביטוח, מהווה ציר מרכזי לפעילותו העסקית של המבוטח, כמו מכונות במפעל, המבטחת יכולה לצפות כי אי תשלום תגמולי הביטוח, עלול להביא לאבדן הכנסות או לקריסת עסקו של המבוטח: "כללית, כאשר מדובר בנכס נושא פירות שנגרם לו נזק ניכר, המבטחת צריכה לצפות שלמבוטח עלולים להיגרם נזקים נוספים עקב אי-תשלום תגמולי הביטוח כגון אבדן רווחים, אבדן הזדמנות עסקית, אבדן מוניטין וכיוצא באלה נזקים העלולים לנבוע מהפסקת פעילות פתאומית של עסק חי...הכלל הרצוי הוא שמבטחת המעכבת תשלום תגמולי ביטוח שלא כדין צריכה לצפות שלמבוטח ייגרם נזק כתוצאה מכך" - ולר, לעיל עמ' 609-610 וכן ראה בעמ' 611 טכסט לה"ש 33. על אחת כמה וכמה, במקרה דנן, שהנכס המבוטח היה מטוס יחיד ויקר-ערך, שעליו התבססה באופן בלעדי כל פעילות מועדון הצניחה, ונתון זה היה ידוע לאריה, באמצעות פלתורס, במועד כריתת החוזה. .... במקרה דנן, אריה הייתה יכולה לצפות בעת כריתת החוזה כי אי תשלום תגמולי הביטוח עבור גוף המטוס יביא להפסקת פעילותה ולקריסתה של התובעת, שכל פעילותה תלויה במטוס. הדבר אף הודע לה במפורש גם לאחר קרות מקרה הביטוח, וכדברי מר פילי, הוא פנה מספר פעמים לפלתורס ואמר להם "שאי תשלום יגרום לקטסטרופה" (עמ' 38 לפרוטוקול מיום 13.4.08). קיצורו של דבר, שאריה ידעה או הייתה צריכה לצפות כי אי תשלום תגמולי הביטוח במועד, עלול להביא להפסקת פעילותה של התובעת. משהגענו למסקנה זו, אנו מתקרבים לשאלה אם יש לחייב את אריה בגין נזקים אלו." מכאן שמבטחת, אשר מפרה את חוזה הביטוח או מקיימת אותו באיחור, חייבת לדעת שישנה אפשרות שתחויב אף בגין הנזקים העקיפים, כל עוד נמצאים הם המתחם הצפיות - וראו עוד כי קיימת עילת תביעה עקרונית למרות ההכרעות הקודמות לעניין ביטול החיוב לגבי תשלום חלק מהריבית ע"פ סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח (ע"א 196/88 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' הפועלים ליסינג, פ"ד מו(1) 576, ע"א (מחוזי ת"א) 3947/98 אררט נ' בסון (טרם פורסם, צורף לסיכומים)). ברי כי נזקים מסויימים לעסקו של התובע הינם נזקים פוטנציאליים צפויים, ונבחן עתה את שאלת הנזק ואת שאלת הקשר הסיבתי שבין כל נזק אפשרי שכזה לבין התנהלות המבטחת, שכן לשיטתי כאן טמון הקושי מבחינתו של התובע - וראו את ת.א. (ת"א) 2312-04 נעמי שטיינפלד נ' מנורה חברה לביטוח, שם בהמ"ש (כב' השופט שהם) מצא לדחות דרישה לפיצוי בגין נזק תוצאתי, בשל אי הוכחתו, ומתווה את הרכיבים הדרושים הוכחה לאור הלכת פס"ד סקאי קלאב, כדלקמן: "לאור האמור לעיל, על מנת לעגן את זכותם לפיצויים בגין נזקים תוצאתיים בשל הפרת הוראות הפוליסה חייבים התובעים להוכיח שלושה תנאים אלה: שיעור הנזק, הקשר הסיבתי לתוצאה הנזיקית, ושאלת הצפיות לגביה." הנזקים הנטענים - בחינת הראיות מלמדת חד משמעית כי התובע לא הוכיח את נזקיו הנטענים בכלל, ובפרט לא הוכח כל קשר בין הפסד זה או אחר לבין הגניבה. הבסיס לטענותיו של התובע כולל שני נדבכים - עדותו של התובע עצמו וחוות הדעת של רו"ח שיוביץ מטעמו. מטעם ההגנה הוגשה חו"ד נגדית. נבחן בנפרד כל אחת מהן. חוות הדעת של רו"ח שיוביץ מטעם התביעה - בחוות הדעת הנ"ל, מיום 23/12/2010 קיימים מספר כשלים ראייתיים, ועם כל הכבוד - לא אוכל לבסס ממצאים עובדתיים כמתבקש על סמך חוות דעת שכזו, מחמת הטעמים המצטברים הבאים. ראשית, יש לראות כי בכל הנוגע לטענות אשר עליהן מבוססת חוות הדעת, מציין רו"ח שיוביץ כי קביעותיו סומכות אך ורק על דבריו של התובע. כוונתי להנחות המוצא שבבסיס חוות הדעת כגון האמירות הבאות: "החברה קרסה עקב מצב כספי קשה לאחר אירוע גניבת המשאית", "המשאית היוותה את כלי ייצור ההכנסה העיקרית שלו", "המשאית הובילה את חומרי הגלם למפעל וכן סיפקה ומכרה חומרים ללקוחותיה", "נגרמו לתובע הוצאות רבות כתוצאה מההסתמכות על מובילי משנה", "הלקוח טוען כי גם רמת השירות ללקוחותיו נפגעה ולקוחות רבים הפסיקו לעבוד עמו" ועוד - כמפורט בפרקים א' ו-ב' של חוות הדעת בעמ' 2. אין כל פסול בכך שבפתיח של חוות דעת כגון זו תפורטנה טענות הלקוח, אך הייתי מצפה שבהמשך חוות הדעת תהיה התייחסות לאותן טענות וממצאים שיתמכו בטענות - ולא כך הדבר. אין בחוות הדעה כל ממצא התומך בטענת התובע לפיה המשאית שימשה להובלות אלו או אחרות, או שהייתי "כלי היייצור העיקרי". היה צורך לבחון מסמכים רלבנטיים (לרבות לגבי היקף הפעילות של המשאית) ולפרט בחוות הדעת מדוע הנחה עובדתית זו אכן נכונה. אין כל התייחסות לכך - ואנו נותרים עם הצהרתו הסתמית של התובע בלבד בהקשר זה. הדברים יפים אף לגבי הטענה לפיה "היתה הסתמכות על מובילי משנה". בחוות הדעת יש התייחסות לעליה בהוצאות באופן כללי (ועוד אתייחס לרכיב זה) ללא כל פירוט לגבי כך שהגידול בהוצאות היה דווקא בשל הצורך להזדקק למובילי משנה (שיובילו את החומרים במקום המשאים שנגנבה). עמדתי דומה לגבי טענתו של רו"ח שיוביץ לפיה - "לקוחות רבים הפסיקו לעבוד עם התובע". שוב, לא מצאתי בחוות הדעת (הקצרה והכללית) כל התייחסות לנושא זה, אין כל פירוט לגבי הלקוחות שהיו "לפני", הלקוחות שהיו "אחרי", אין ראיות לגבי "עזיבת" לקוחות ובוודאי שלא לגבי הסיבה לכך - ושוב, אין לנו אלא את טענות התובע בעל-פה אותן מסר לרו"ח מטעמו. נדמה לי שלא ניתן לקבל את חוות הדעת של רו"ח שיוביץ (כולה) ולו מן הטעם הזה. בנוסף, אעיר כי המאזנים והדו"חות אשר אליהם מפנה רו"ח שיוביץ לא הוכנו על ידו אלא על ידי רו"ח אחר - רו"ח אבו שקארה נגיב, וכי חלקם לא חתומים - בין אם על ידי רו"ח אבו שקארה, בין אם ע"י רו"ח אחר ובין אם על ידי התובע עצמו - ולא ראיתי כי הדו"חות נושאים חותמת לפיה הם הוגשו למשרדי מס הכנסה או מע"מ וכו'. צורפו חלק מדו"חות השומה שהוגשו למע"מ לגבי השנים 2003-2005, אם כי הוגשו רק חלק מהמסמכים (וחסרים עמודים) וממילא אין את המסמכים לגבי השנים 2002, 2001, 2000 וכו'. איני יודעת מה המשקל שיכול היה מלכתחילה ליתן רו"ח שיוביץ למסמכים בהם עיין - שאינם מלאים, אינם חתומים והוכנו ע"י רו"ח אחר ללא חתימה על חלקם. מעבר לכך, יש לציין כי התובע מסביר (וכך אף עולה מהתיק שהתנהל בבהמ"ש לענייני משפחה) שמנהל החשבונות שלו באותה העת היה בכלל אהרון טוויג (עמ' 25 שורה 7) - ונשאלת השאלה מדוע הוא לא הכין את חוות הדעת ומי היה אמור להיות העד הנוסף שהתובע ביקש שיעיד לגבי הנתונים הכספיים ואשר לא התייצב לדיון (עמ' 25 שורה 15 - וראו כי התובע טוען כי הוא בכלל לא יודע מי היה אמור להיות אותו עד "נעלם"). שנית, יש לראות כי המסקנה של חוות הדעת אינה נוקטת בלשון פוזיטיבית ברורה, וכי שיוביץ בחר לעשות שימוש בלשון "עדינה" משהו, באשר ה"שורה התחתונה" של חוה"ד הינה כי "טענות הלקוח סבירות" (סעיף ד' עמ' 3). חוות הדעת אינה מספקת מידע שבמומחיות לגבי כך שטענות התובע נכונות, אלא שיש בה פירוט של טענות הלקוח (שמבוססות על אמירותיו הכלליות בע"פ של התובע בלבד) ולאחר מכן קביעה לפיה "טענותיו סבירות". יש צורך בקביעות מפורטות, מנומקות ומלומדות יותר - בחוו"ד שמוגשת מטעם איש מקצוע, על מנת שאוכל לאמץ אותה ולקבוע ממצאים בהתאם לה. שלישית, יש לראות כי רו"ח שיוביץ מוסר כי המסמכים שהוא בדק כוללים את הדו"חות הכספיים המבוקרים של חברת ששון אלי - חברה לאיטום בע"מ מיום 31/12/2002 ומיום 31/12/2003, משמע - לגבי הפעילות בשנים 2002-2003. דא עקא, שהמשאית נגנבה בינואר 2002, ולכן - על מנת להשוות את המצב לפני הגניבה עם המצב אחרי הגניבה - היה צורך לנתח נתונים לגבי השנים 2001, 2000 ואולי אף 1999 וכו'. לא יעלה על הדעת לבקש ללמדינו על ירידה בהכנסות עקב אירוע בינואר 2002 ללא הצגת נתונים מלאים לגבי המצב לפני האירוע. במיוחד יש לציין כי בשלב מסוים בחוות הדעת רואה החשבון כן מציין מה היו ההכנסות בשנת 2001 (1,500,414 ₪) ומבקש ללמדינו על ירידה לעומת שנת 2002 (בה ההכנסות היו 1,212,144 ₪ בלבד). אם הכוונה ללמוד על הנתון לגבי שנת 2001 מהמסמך שצורף לחוות הדעת - יש להעיר שמסמך זה אינו חתום וחלקי בלבד (ללא עמודי הביאורים שמתייחסים דווקא להכנסות הנטענות). מעבר לכך, אם נרצה לייחס משקל למסמך זה נראה כי ההפסד נכון לסוף שנת 2001 היה 1,601-896 ₪ (!!!). נכון הוא כי בסוף שנת 2002 ההפסד היה עוד יותר משמעותי (2,111,000 ₪), כלומר שהמצב "הדרדר" בעוד 400,000 ₪ - ויחד עם זאת החשוב הוא, שאם נעניק משקל למסמך למרות הערותי דלעיל, הרי שיש בו כדי להוכיח שגם לפני הגניבה עסקיו של התובע היו בשפל משמעותי עם הפסד שנתי של למעלה מ-1,600,000 ₪. מעבר לכך, אני חוזרת ומזכירה כי על מנת להוכיח את הטענה לפיה המשאית היא אשר גרמה להרעת המצב בשנת 2002 ביחס לשנת 2001 היה צריך לצרף מסמכים רבים ומדוייקים יותר, ובוודאי שהיה צורך להראות את כל הנתונים הרלבנטיים לגבי אותה שנה (ולא רק להציג טענה כללית לגבי סך ההכנסות הכלליות, שאף אם נכונה, אולי נובעת מסיבות רבות אפשריות אחרות). רביעית, לא הובהר מה בדיוק עלה בגורלה של החברה שהיתה פעילה במועד האירוע. ואפרט. בהקדמה לחוות הדעת (ביחד עם כל האמירות "הכלליות" שמסר התובע למומחה) מצוין כי - "הלקוח היה בעל שליטה בחברת ששון אלי חברה לאיטום בע"מ ... החברה קרסה עקב מצב כספי קשה לאחר אירוע גניבת המשאית ... לאחר מכן הקים הלקוח חברה בשם ששון אלי ובניו בע"מ שעסקה אף היא בתחומים אלו ...". בהמשך, יש לראות כי רוה"ח מתייחס לדו"חות של חברת ששון אלי חברה לאיטום בע"מ (לעיל: "החברה" ולהלן: "החברה הראשונה") לגבי השנים 2002-2003, ולדו"חות לגבי חברת ששון אלי ובניו בע"מ (להלן: "החברה השניה") מהשנים 2004-2005 - אם כי לא ברור מתי בדיוק נסגרה החברה הראשונה, מתי בדיוק נפתחה השניה ומה הקשר ביניהן. אם החברה השניה החליפה את הראשונה - יש לראות בדיוק מה היה המצב של השניה בעת ההקמה - וקצת קשה לי לראות כיצד ניתן להוכיח הפסדים שנגרמו לחברה השניה בגלל גניבה של משאית ששימשה את החברה הראשונה. עוד יש לראות כי רו"ח שיוביץ טוען כי הוא בדק דו"חות כספיים מבוקרים מיום 31/12/1003 - לגבי שתי החברות (סעיפים ג' 3 וג' 4 בעמ' 3). אם כך היה - אזי שבמהלך שנת 2003 פעלו שתי החברות במקביל, לפחות בחלק מהזמן. ואם כך, קשה עוד יותר להבין מהו הבסיס לקביעת רו"ח שיוביץ באשר להכנסות של "החברה" (בלשון יחיד) בשנת 2003. חמישית, בהמשך לשנאמר לעיל באשר להעדר מסמכים מפורטים לגבי שנת 2001 או 2000, הרי שלא ניתן לקבל את הטענה בסעיף א(2) לחוות הדעת לגבי הירידה בהכנסות בשנת 2002 יחסית לשנת 2001. הטענה היא כי ההכנסות ב-2001 היו בסך של 288,270 ₪ יותר מאשר בשנת 2002, אך כפי שכבר צויין - נתון זה לא הוכח והוא כשלעצמו אינו רלבנטי שכן היה צריך להוכיח ירידה ברווחים ולא ירידה בהכנסות והיה צריך להוכיח שירידה שכזה ברווחים נובעת דווקא מגניבת המשאית. אין כל ראיה בהקשר זה. ששית, ואף לכך כבר התייחסתי בקצרה לעיל, לא אוכל לקבל את הטענה שבסעיף א(3) לחוות הדעת לגבי אובדן הלקוחות. שוב, עסקינן בקביעה של רואה החשבון שמבוססת רק על מידע שמסר לו הלקוח, ללא שהוא בדק בעצמו את המידע וללא שצורפו מסמכים שיוכלו ללמד על הנתונים החיוניים. עסקינן בטענה שעל פניה נראית סתמית, וראו כי מפורטים שמות של ששה לקוחות והיקף הפעילות השנתי שלהם בעשרות אלפי שקלים בקירוב (80 אלף, 30 אלף וכו'). לא מצויין בדיוק מה היה היקף התקבולים ששולמו מאת כל אחד ואחד מהלקוחות, בשנים שלפני הגניבה, בשנים שאחרי הגניבה, לא מצוין מה היה הרווח (או לחילופין, מה היו העלויות של מתן השירות לאותם לקוחות), לא מצוין מתי עזבו - והכל מעבר לכך שלא הוכח בכלל שהם היו אי פעם לקוחות של התובע ו/או שהם עזבו, את חחברה הראשונה ו/או את השניה - וראו כי רואה החשבון מקפיד לנסח את הסעיף כך: "בשיחות שערך החתום מטה עם הלקוח נסתבר כי ... לקוחות שעבדו עם הלקוח במשך שנים רבות הפסיקו פעילותם מולו ... להלן חלק משמות הלקוחות ...". נושא זה מהווה דוגמא מצויינת ל"קלות הבלתי נסבלת" של העלאת טענות מצד התובע ושכפולן הסתמי בחוות הדעת. יתרת מכך. אם נעיין בקפידה במסמך שצורף לחוות הדעת אשר כותרתו : "דו"ח השוואת נפח פעילות מול ספקים נבחרים לשנים 2001-2005", נראה כי הטענה אינה נכונה. אעיר כי לא ברור לי מי הכין את הטבלה ועל אילו נתונים היא מבוססת ויתכן ואין בכלל מקום לייחס לה כל משקל ראייתי (שכן היא אף אינה תואמת במדויק את הכרטסות שצורפו), אך אף אם נניח שיש לה משקל - הרי שסך הפעילות מול הספקים בשנת 2001 היתה 1,263,303 ₪ וסך הפעילות בשנת 2002 היתה 1,622,159 ₪. כלומר, למרות שהמשאית נגנבה ביניואר 2002, במהלך שנה זו היקף הפעילות מול הלקוחות ע"פ הטבלה דווקא גדל בכמעט 400,000 ₪. ואם לא די בכך - אציין נתון "מעניין" נוסף. באותו סעיף א(3) מפורטים שמות של שש חברות אשר לטענת התובע צמצמו את היקף פעילותן בשל גניבת המשאית והמצב עקב הגניבה, ולצד כל חברה מצוין מה היה ההיקף של הפעילות באלפי שקלים "שאבד ואינו עוד". חיפשתי ברשימת הלקוחות (המונה 4 עמודים ומסודרת לפי הא"ב) את אותן שש חברות וראו איזה פלא - חמש אינן נמצאות בכלל והששית (מוצרי בטון שפיר) צמצמה את היקף הפעילות מ-10,646 ₪ לשנה ב-2001 לכדי 9,834 ₪ לשנה ב-2002. זה הכל. היכן הנתונים לגבי שאר החברות ? היכן "צמצום היקף הפעילות" בעשרות אלפי שקלים שביעית, לא ניתן אף להסיק מסקנות אלו או אחרות על בסיס הטענה של רו"ח שיוביץ בתחתית עמ' 4 לחוות הדעת לפיה הוא מצא כי בשנת 2002 "קיימת עליה בעלויות וההוצאות לגבי חומר והובלה בסך של 358,856 ₪ (כולל מע"מ)". תחילה, כפי שכבר ציינתי - בהעדר נתונים מדוייקים לגבי לפחות שנתיים לפני הגניבה - כל הסקת המסקנות אינה מבוססת ואינה אפשרית. בנוסף, יש לזכור כי להוצאות עודפות בשנת 2002 יכולות להיות סיבות רבות. אף אם אכן בשנת 2002 היו יותר הוצאות לגבי עלות חומרי הגלם ואף אם היו יותר הוצאות לגבי הובלת חומרי הגלם - היה צורך להציג ניתוח יסודי יותר של העלויות הנטענות על מנת להוכיח שהגידול נובע מהעדרה של המשאית. אולי מחירי הדלק עלו ? אולי מחירי חומרי הגלם עלו ? אולי היו יותר הזמנות והיה צורך ביותר חומרי גלם (שהרי קיימת אפשרות שהיו הרבה הזמנות ולמרות זאת בסוף "קרס" העסק כטענתו של התובע) ? מעבר לכך, יש לשאול את השאלה הבאה - אם ההוצאות בשנת 2002 בגין ההובלות עלו כיון שהתובע שכר משאיות אחרות לבצע את ההובלות במקום המשאית הגנובה - אזי שההכנסות היו צריכת להשאר ברמה דומה - ואם כך, מדוע קרס העסק? אם היו הוצאות "עודפות" בשל שכירת משאיות חלופיות, ואף אם נניח שהיה זה בסך של כ-358,000 ₪ - הדבר לא היה אמור לגרום לקריסה, ובוודאי שלא במצב בו ההכנסות היו בסדרי גודל של 1,500,000 ₪ לשנת 2001 או 1,200,000 ₪ לשנת 2002 כפי שטוען התובע. ובדומה - אם התובע שכר משאיות חלופיות או שהפעיל "ביתר" את המשאיות האחרות שהיו לו ונגרמו כל אותן הוצאות עודפות - מדוע הלקוחות עזבו כנטען ? למותר לציין כי לא סופקו תשובות לשאלות אלמנטריות אלו. ואם לא די בכך - אזי שעיון באותו מסמך שקיים לגבי שנת 2001 (ואזכיר שוב כי הוא חלקי ולא חתום), מלמד כי בשנת 2002 יחסית לשנת 2001 היה גידול בהוצאות שמכונות "חומרים" (גידול של כ-200,000 ₪) אך מנגד, היתה ירידה של כ-130,000 ₪ במה שמכונה "שכר עבודה ונלוות לשכר", וירידה של כ-140,000 ₪ בהוצאות אשר מכונות "אחזקת כלים וציוד". אז היכן בדיוק הנתונים לגבי ההוצאות העודפות שהוציא התובע בגלל שכירת ציוד חלופי במקום המשאית שנגנבה ??? ועוד לא נדרשתי כלל לעובדה שבכתב התביעה המקורי (סעיף 21(א) טוען התובע כי ההוצאות העודפות בגין ההובלות עקב הגניבה היו בסך 100,000 בלבד (כלומר, פחות ממה שכתוב בחו"ד מטעמו). לכן, אם נסכם את האמור מעלה - נראה כי עם כל הכבוד, לא אוכל לייחס כל משקל לחוות הדעת שהוגשה מטעם התביעה ולא אוכל לקבוע ממצאים לגבי היקף הנזק או לגבי הקשר הסיבתי שבין הנזק לבין גניבת המשאית - על בסיס חוות הדעת. חוות הדעת של רו"ח טיומקין מטעם ההגנה - לעומת עמדתי לגבי חוה"ד של התביעה, מצאתי לקבל את חוות הדעת מטעם ההגנה ולהעדיפה על פני רעותה, ואפרט את עמדתי. תחילה, יש לציין כי עיקר עמדתו של רו"ח טיומקין הינה שללא כל המסמכים הרלבנטים לגבי השנים שלפני הגניבה והשנים שלאחריה - לא ניתן מבחינה מקצועית להעריך מה היו ההפסדים ובוודאי שלא ניתן להראות כי הם קשורים לגניבה. רו"ח טיומקין מפרט באריכות מהם המסמכים החלקיים ביותר שהוא קיבל לעיונו (וציינתי לעיל את עמדתי לגבי חלקיותם של המסמכים) ומפרט עוד יותר באריכות אילו מסמכים ביקש - ונענה כי הם אינם קיימים (עמ' 4 ו-5). רו"ח טיומקין מפרט אילו מסמכים הוא ביקש לגבי כל פריט ופריט (כגון יומן עבודה לגבי המשאית שנגנבה, פרטים לגבי שאר המשאיות שהיו בעסק באותה העת, מאזנים שהוגשו למס הכנסה, פנקסי מע"מ ועוד) ומפרט מי ומתי הסביר לו שלא ניתן להעביר את המסמכים הנדרשים. אף במהלך הישיבות המיקדמיות נדונו אין ספור בקשות שעניינן גילוי ועיון במסמכים שדרשה ההגנה, כאשר עמדת התביעה היתה שהמסמכים אינם ניתנים לאיתור במלואם בשלב הזה. לגבי סוגיה זו אומר (כפי שכבר כתבתי בהחלטות הביניים במהלך הישיבות) - כי אין לו לתובע אלא להלין על עצמו, ושבים אנו לסוגית השיהוי. יתכן מאוד ובשנים 2009 או 2010, כאשר בוצעו הליכי הגילוי - כבר לא ניתן היה לשחזר את הדו"חות הכספיים של החברה מהשנים 2001, 2000, 1999 ולא ניתן היה לאתר את המסמכים שביקשה ההגנה - אך הדבר נובע אך ורק מהעובדה שהתובע נזכר להגיש את התובענה בשנת 2009, לגבי נזקים נטענים משנת 2002 (כמה ימים לפני ההתישנות). לא יעלה על הדעת להגיש תביעה במועד שהוגשה, לגבי סכום של 2,400,000 ₪, בקשר עם ראשי נזק כגון תשלום עבור הוצאות, עלויות של חומרי גלם, אובדן הכנסות, התמוטטות עסקית וכו' - ואחר כך לטעון שלא ניתן לאתר מסמכים שקדמו לאירוע שגרם את כל הנזקים הנטענים. הדברים ברורים ואין צורך להרחיב. מעבר לכך, מקובלת עלי עמדת רו"ח טיומקין לפיה ממעט הנתונים שהוא כן קיבל לידיו, ניתן להסיק שהחברה היתה בהפסדים של למעלה מ-1.6 מליון ₪, לפני הגניבה, כי החובות לספקים היו בסך של למעלה מ-330,000 ₪ לפני הגניבה והחובות לבנק עלו כדי 867,000 ₪ לפני הגניבה (עמ' 7 סעיפים 1 ו-2). משמע - שהמצב לפני הגניבה היה רחוק מלהיות טוב. עוד מציין רו"ח טיומקין כי במהלך הדיון בבהמ"ש לענייני משפחה, במסגרת תיק הגירושים שנוהל בשנת 2008, העיד רו"ח אהרון טוויג, אשר היה רואה החשבון של התובע, ומסר כי בשנות הפעילות ה"טובות" של העסק - מחזור המכירות השנתי היה 1.8 מליון ₪. מציין רו"ח טיומקין כי היות וכבר בשנת 2001 המחזור הצטמצם לכדי 1.5 מליון ₪ בלבד - ניתן להסיק מכך על הקושי שהיה לפני הגניבה ובלי קשר לגניבה (סעיף 5). הערותיו הנוספות של רו"ח טיומקין - מקובלות עלי אף הן, כדוגמא: לא ניתן להתייחס להפסד בשל ירידה בהיקף העבודות בשנת 2002 בשווי הפסד התקבולים "ברוטו", ללא שניקח בחשבון את ההוצאות שהיה צריך להציא על מנת לבצע את אותן העבודות, משמע, שהיה צריך להראות הפסד "נטו" (סעיף א', עמ' 8); לא ניתן לקבל את הטענה לגבי עליה בעלויות כיון שהיא סותרת את הנתונים המועטים שכן קיימים (סעיף ב', עמ' 8); השוואת הנתונים לגבי שנת 2001 עם שנת 2002 ע"פ הטבלה בעמ' 9 לחוות הדעת של טיומקין, וע"פ ההסברים שבעמ' 10, מלמדת כי ההרעה במצב החברה בשנת 2002 יחסית לשנת 2001 היתה לכל היותר בסכום של כ-71,000 ₪, ולא בסכומים הפנטסטיים בהם נוקב התובע - וזאת מעבר לכך שלא הוכח כי "ההרעה" היתה דווקא עקב הגניבה או עקב אי תשלום דמי הביטוח. בשנת 2000 נגנב אחד ממערבלי הבטון של החברה (אשר היה משועבד לבנק והבנק דרש העמדת אשראי נוסף תחתיו). בינואר 2002 נגנבה המשאית נשוא תיק זה. בשנת 2004 נגנבו מהחברה משאית נוספת, מנוף ומערבל נוסף. אני מצטרפת לעובדה שהיה צורך להתייחס לנתונים אלו בניתוח מצבן הכלכלי של חברותיו של התובע - והתעלמות מגניבות אלו (במיוחד זו שלפני גניבת המשאית "שלנו"), שומטת את הבסיס תחת חלק מהקביעות לגבי הפסדים (ומוסכם כי שאר הכלים לא היו מבוטחים). הערה נוספת מעניינת שמציין רו"ח טיומקין בהקשר זה הינה שעיון באחד מהביאורים של הדו"חות לגבי שנת 2003 מלמד שנטען שם כי היה הפסד בגין: "קשיים כלכליים מרובים עקב ריבוי גניבות רכבים ומשאיות של החברה אשר לא היו מבוטחים" ואין זכר לטענה לגבי המשאית "שלנו", גניבתה או אי התשלום מצד המבטחת; בשנת 2004 נטל התובע בשם החברה מספר הלוואות מבנק דיסקונט לשראל בע"מ (להלן: "הבנק") בסך כולל של למעלה מ-700,000 ₪. בשנת 2005, לאחר ולא עמד בלוח הסילוקין - הוגשו שלוש תביעות כנגד התובע מטעם הבנק וכנגד התובע תלויים ועומדים הליכי הוצל"פ רבים (כאשר התובע לא הסביר מתי נפתחו ומדוע). לכן, ניתן לסכם ולומר כי קביעותיו של רואה החשבון מטעם ההגנה מצטרפות לעמדותי שפורטו מעלה לגבי קביעותיו של רואה החשבון מטעם התביעה - והמסקנה הסופית היא שהתובע לא עמד בנטל המוטל על שכמו להוכחת שיעור נזקיו ו/או הקשר הסיבתי שבין הנזקים הנטענים לבין הגניבה ו/או לבין אי תשלום התגמולים שנדרשו - בשנת 2002. עדותו של התובע - דומה שניתן היה לסיים את הפרק הדן בנזק בשלב הזה - לאחר הקביעה שלא ניתן לקבל את חוות הדעת מטעם התביעה לגבי הנזק, אך רק על מנת שלא להתעלם כליל מעדותו הארוכה של התובע, נעבור לבחון בקצרה את דבריו של התובע בחקירתו, שמא יש בהם את הראיות החסרות לענין הנזק והקש"ס - ואקדים ואומר כי אין בהם כדי להשלים את החסר וכי עדותו רק כרסמה עוד יותר בגרסה העובדתית של התביעה. ראשית, התובע אישר כי בשנים 2002-2004 נגנבו עוד כלי רכב של החברה, אשר לא היו מבוטחים - 4 מתוך 6 כלי רכב, אותם הגדיר התובע כ-"אמצעי ייצור" (עמ' 20 שורה 26), כלומר שמעבר למשאית נשוא תיק זה נגנבו לו עוד משאית ושני "מיקסרים" - אשר בכלל לא היו מבוטחים. נתון זה מחזק את המסקנה לפיה לא ניתן לקשור את ההדרדרות של העסק, ככל שהיתה, דווקא לגניבת המשאית דכאן (וחבל שהתובע לא אזכר גניבות אלו בתצהירו ולא מסר לרואה החשבון מטעמו את המידע לגבי גניבות אלו והשפעתן על העסק). שנית, התובע אישר כי המשאית הרלבנטית היתה משועבדת לבנק וכי לאחר הגניבה הבנק דרש ערבויות נוספות לגבי חשבונותיו של התובע - אשר היו ביתרת חובה של מאות אלפי שקלים עוד לפני הגניבה (וראו כי צוין מעלה שבשנת 2005 הוגשו תביעות מצד הבנק לגבי יותר מ-700,000 ₪ - כמו גם את עדותו של התובע בעמ' 17). עוד עולה מהחקירה כי אחרי הגניבה, הסכים הבנק לוותר על כל החוב כנגד התחייבות התובע להעביר לבנק את התקבולים שיתקבלו מהמבטחת - ככל שיתקבלו - בגין המשאית. מסתבר כי בשלב הראשון התובע סרב להצעה שכזו, לאחר מכן היו מגעים נוספים, לאחר מכן התובע הזרים לבנק כספים שאשתו קיבלה כפיצוי - אך החשוב הוא כי בסופם של המגעים בין התובע לבין הבנק, בשלב שבו חובו של התובע לבנק היה 1,200,000 ₪ - הבנק ויתר על יתרת החוב כנגד קבלת הסכום של 302,000 ₪ שהתקבלו מהמבטחת בעקבות פסה"ד הקודם (עדות התובע בעמ' 17, ההסדר עם הבנק נ/3, והמכתב נ/2 בין ב"כ של התובע לבין ב"כ הבנק משנת 2008). משמע, שלא ברור בכלל אם קבלת התגמולים מוקדם יותר היתה מסייעת לתובע - כיון שיתכן מאוד והסכום היה עובר ישירות לבנק והתובע ממילא לא היה זוכה להשתמש בכספים לצורך רכישת משאית חדשה. שלישית, התובע נשאל לגבי מסמכים שיכולים ללמדנו על היקף פעילותה של המשאית, על נסיעותיה ובאופן ספציפי נשאל אם הוא יכול להראות תעודות משלוח לגבי הובלות שהיא ביצעה - ואז ענה כי לא היו תעודות משלוח שרלבנטיות לגבי משלוחים שביצעה המשאית עבור החברה כיון ש: "המשאית שאתה מדבר עליה זו משאית שהיתה מביאה לי חול מאשקלון" (עמ' 21 שורה 29), ובהמשך: "היא היתה עוזרת לנו להרוויח כי היא היתה מובילה חומרי גלם כדי לספק עבודה וסחורה למיקסרים" (עמ' 22 שורה 11) ושוב בעמ' 30 שורות 25-27: "היא היתה מביאה חול, חצץ, מלט וכו' לטובת הנושא של המפעל ... המשאית הזו נקנתה כתוצאה ממחשבה שלי שהיא תקטין לי את ההוצאות של חומר הגלם וזה מה שהיא בעצם עשתה לי ...". - כלומר, שמטרתה של המשאית היתה בהבאת חומרי הגלם למפעל - ולא יעלה על הדעת שלא ניתן היה לשמר את אספקת החול באמצעים אחרים, לא יקרים, ולשמור על ההיקף של הפעילות כפי שהיה - ולו מכח חובת הקטנה הנזק. כאשר נשאל התובע מדוע לא שכר משאית חלופית לאחר הגניבה הסביר כי הקבלנים שעבדו איתו הם אשר סייעו לו בהבאת החול, וכאשר נשאל מדוע לא ציין זאת בתצהירו ומדוע אין נתונים לגבי ההתקשרויות עם אותם קבלנים, השיב: "לא ידעתי שצריך לכלול את השמות שלהם בתצהיר שלי, אם ככה, התצהיר שלי היה ספר שלם" (עמ' 31 שורה 5). המדובר בתשובה מתחמקת ואף אם התובע סבר (משום מה) שהוא לא צריך לספר בתצהיר מי הם הקבלנים אשר מהם הוא שכר שירותים במקום השירותים שבוצעו ע"י המשאית - מן הראוי היה שיספר זאת לרואה החשבון שהכין את חוות הדעת מטעמו ובה הייתי מצפה לראות רשימה מסודרת של כל אותם קבלנים וכמה שילם להם התובע כנגד ביצוע העבודות במקום המשאית הגנובה. עוד יש להדגיש כי באופן כללי, התובע לא טרח להוכיח אילו אמצעים הוא נקט לצורך הקטנה הנזק, וחוסר זה יפעל אף הוא לחובתו. בהקשר זה אפנה לפסה"ד בת.א. 37379/90 מנשה לייב נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, שם נדרשו פיצויים בגין נזקים עקיפים עקב גניבת משאית - בדומה לתיק זה. בהמ"ש שם קבע כי הוכח שהיו נזקים והוכח כי הם היו קשורים לגניבה ולאי תשלום התגמולים (בשונה מהמצב בתיק שלנו), ובכל זאת קבע כי - "נותרה לדיון השאלה, לאיזו תקופה זכאים התובעים לפיצוי בגין נזק זה". ממשיך וקובע בהמ"ש כי הוכח שהתובעים היו יכולים לשכור משאית חלופית, לאחר שנוכחו כי המבטחת מסרבת לשלם את תגמולי הביטוח, וכי הוא מעריך כי היה עליהם לעשות זאת בתוך ששה חודשים מיום הגניבה ולכן קבע בהמ"ש כי "בלקחי בחשבון את העובדה כי רק לאחר ביצוע בדיקת הפוליגרף השנייה ... נודע לתובעים כי תביעתם לתשלום תגמולי ביטוח נדחתה, את הזמן הדרוש לגיוס כספים לשכירת משאית חלופית, בהתחשב במצוקה הכספית אליה נקלעו התובעים, והזמן הדרוש למציאת משאית חלופית, נראה לי, כי פיצוי למשך שישה חודשים, בגין אבדן הכנסות, הינו הפיצוי הנאות לו הם זכאים". משמע, שאף באותו מקרה, בו הוכחו הפסדים עקיפים בשל הגניבה - בהמ"ש קבע כי התובעים זכאים לפיצוי רק בגין נזקים למשך חצי שנה, שכן לאחריה - הם היו חייבים לשכור משאית חלופית במקום זו שנגנבה. רביעית, לא אוכל שלא להעיר לגבי ניסיונו של התובע לקשור לאי תשלום תקבולי הביטוח לגבי המשאית את פירוק נישואיו את הרשעותיו הפליליות ועוד. אזכיר כי התובע "מתעקש" כי רק בשל אי התשלום מצד חברת הביטוח הוא התגרש וטוען כי על הנתבעים דכאן לפצותו בגין כל "נזקיו" עקב הסדר הגירושין. המדובר בטענה אבסורדית (מה גם שכפי שאני מבינה את פסה"ד שניתן בבהמ"ש לענייני משפחה בעניינו של התובע (פס"ד מיום 30/4/2008 בתמ"ש 2290/08 ותיקים נוספים שאוחדו) - הרי שלא היו לו "נזקים" עקב הגירושין, שכן יתכן מאוד והוא ניסה להציג עצמו כחסר כל על מנת לחמוק מתשלומים שונים במסגרת הגירושין - למרות שהמצב בפועל היה שונה בתכלית, וראו את חקירתו בעמ' 12 ממנה עולה שבהמ"ש קבע שההכנסה שלו הינה בסך של כ-15,000 ₪ ולא רק 4,500 כפי שהוא טען). בדומה, הטענה לפיה רק בשל אי התשלום בגין המשאית מצא עצמו התובע עובר עבירות פליליות - אף היא טענה מגוחכת ומוטב היה לו לתובע שלא להעלות אותה. אבהיר כי התובע מסביר שעקב במצב הקשה של החברה שלו "לא היתה לו ברירה" אלא לעבור עבירות שונות ע"פ פקודת מס ההכנסה - וכאשר הוא נתפס, הואשם, הורשע ושילם קנס - הוא טוען כי הנתבעים חייבים לפצותו. אין צורך להכביר מילים באשר לדחיית טענה שכזו - והדבר מלמד על הלך רוחו של התובע ועל חוסר רצינות יתר טענותיו (מעבר לכך כי נזקים שכאלו אינם במתחם הציפיות הסבירה - ואחזור לכך בהמשך). אזכיר עוד כי תביעתו המקורית של התובע היתה לגבי 2.4 מליון ₪ וכי רק בשל שיכול היה לקבל פטור משלום אגרה לגבי סכום נמוך יותר - הוא צמצם את התביעה לסך של מליון ₪. התובע לא יכול היה לומר בחקירתו ממה מורכב סכום זה ולא ידע לכמת את הנזקים המסתכמים לשיטתו לסכום שכזה (עמ' 11 שורות 3-9). משמע שהתמונה הכוללת היא שהתובע "יורה לכל הכיוונים", מנסה לתלות על הנתבעים את האשם לכל התהפוכות בחייו בעשר השנים האחרונות - ויש לראות את תביעתו בבחינת "תפסת מרובה - לא תפסת". אם היה התובע מנסה להתמקד בהוכחת נזקים אמיתיים לעסק בתקופה שבסמוך לגניבה, אם היה מוכיח על ידי ראיות מוצקות וסדורות מה היתה ההשפעה של אי תשלום התקבולים בגין המשאית על העסק - יתכן והיה מצליח לשכנעני בדבר גובה הנזק והקש"ס. יתכן וניתן היה להעריך את העלויות העודפות שנגרמו עקב הצורך להזדקק לקבלני משנה לצורך שינוע חומרי הגלם - וניתן היה להעריך מהו הפיצוי הראוי לגבי עלויות עודפות אלו למשך תקופה של כמה חודשים. התובע בחר להגיש תביעה אחרי שבע שנים, לנפח את התביעה, לטעון לנזקים מרוחקים, לא ברורים ולא מוכחים - ובנסיונו זה איבד את מהימנותו ואת היכולת להוכיח את המעט שאולי ניתן היה להוכיח. לפיכך - התרשמותי היא כי עדותו של התובע היתה מגמתית, מוגזמת, לא מבוססת ולא נתמכת במסמכים - מעבר להיותה עדות יחידה של בעל דין, על כל המשתמע מכך לאור סעיף 54 לפקודת הראיות. סיכום לעניין סוגית הנזק הנטען והקש"ס - מהמקובץ עולה כי התובע לא הרים את הנטל הרובץ על שכמו בהקשר זה, ולמעשה המסקנות הראיתיות "חמורות" עוד יותר. אין המדובר במצב בו טענותיו של התובע "כמעט" שקולות לטענות הצד שכנגד - וההחלטה לדחות את התביעה מבוססת על דיני נטלי ההוכחה. עסקינן במצב בו כל הטענות של התובע לא הוכחו והיה ניתן להגיע למסקנה בדבר דחיית התביעה אף ללא חוות הדעת של הצד שכנגד. בהקשר זה, לרבות לעניין נטל ההוכחה, אפנה לפסה"ד בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006), סעיף 68 ואילך, מפי כב' השופטת ארבל . בפס"ד זה נדון מקרה דומה בו נגנבה משאית והמבטחת סרבה לשלם את תגמולי הביטוח מחמת טענותיה לגבי נסיבות הגניבה. בהמ"ש המחוזי קיבל את הדרישה לתשלום תגמולי הביטוח והערעור לגבי רכיב זה נדחה. בנוסף, נדרש בהמ"ש המחוזי לדון בדרישה לפיצוי תוצאתי, ולגבי רכיב זה נאמרו הדברים הבאים - היפים על דרך של "קל וחומר" לעניינינו, לאמור: "בית המשפט קבע כי המבוטחת לא הוכיחה את הנזק התוצאתי שנגרם לה, בכך שלא המציאה לחברת הביטוח את המסמכים שעמדו ביסוד חוות דעתו של רואה החשבון זהבי, באמצעותה ניסתה המבוטחת להוכיח את הנזק התוצאתי. למרות זאת, פסק בית המשפט פיצוי כולל בגין הנזק התוצאתי, בסכום של 50,000 דולר עבור חוסר יכולתה של המבוטחת לייצר הכנסה מהמנופים בתשעת החודשים לאחר הגניבה. ... לדעתי יש לקבל את ערעור חברת הביטוח לעניין זה ... נזק תוצאתי (או נזק עקיף) פירושו נזק אשר לא נגרם במישרין לנכס המבוטח במסגרת מקרה הביטוח, אלא נגזר מאותו נזק ישיר (פרשת מוריאנו, בעמ' 83). יש להבחין בין פיצוי בגין נזק תוצאתי הכלול במסגרת הפוליסה, לבין פיצוי בגין נזק תוצאתי שנגרם למבוטח בשל הפרת חוזה על-ידי חברת הביטוח, למשל מאחר ולא שילמה למבוטח את התגמולים 30 ימים מיום שהיו בידיה המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו (כפי שקובע סעיף 27 לחוק חוזה הביטוח). בעוד ובמקרה הראשון הכלל הוא כי נזק תוצאתי אינו מכוסה על-ידי פוליסת ביטוח רכוש, אלא אם כן קובעת הפוליסה אחרת (פרשת מוריאנו, בעמ' 84), במקרה השני נגזרת החובה לפצות מדיני החוזים הכלליים, לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות) (לעניין הבחנה זו ראו: ולר, בעמ' 609). בענייננו טענה המבוטחת לפיצויים על-פי סעיף 10 לחוק התרופות בשל הימנעות חברת הביטוח מלשלם את התגמולים במועד. הכלל הוא כי על התובע פיצוי לפי סעיף 10 לחוק התרופות להוכיח הן את נזקו והן את שיעור הפיצויים לו הוא זכאי בגין הנזק שנגרם לו מההפרה (דעת הרוב בע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) 800, 807-806 (1981); ע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים). התרת פסיקה על דרך של אומדן, תיעשה רק מקום בו, לאור אופיו וטבעו של הנזק, קיים קושי אובייקטיבי להוכיח את גובהו ואת שיעור הפיצויים (פרשת אניסימוב, בעמ' 809; ע"א 7905/98 Aerocon C.C.  נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 398 (2001)). ... לא היה מקום לפסוק פיצוי בדרך של אומדן. במקרה בו הסיבה לאי הוכחת הנזק נעוצה במחדל של אי גילוי מסמכים, ברור שלא מתקיים קושי אובייקטיבי להוכיח את גובה הנזק. לפיכך, אני מציעה לקבל את ערעור חברת הביטוח ולבטל את הפיצוי שנפסק לטובת המבוטחת עבור הנזק התוצאתי." עוד אפנה לת.א. (שלום כ"ס) 3602/02 אורי חזן נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, אשר אף שם נדחתה דרישה לקבלת פיצוי בגין נזקים עקיפים עקב גניבה בחוות סוסים. בהמ"ש מתייחס לשאלת הקטנת הנזק ולשאלה מדוע לא נרכשו סוסים חדשים להפעלת החווה, וקובע כי - "כשנשאל מדוע לא קנה סוסים חדשים, במקום אלה שנגנבו, אמר שהיה שבור נפשית, ולא רצה להכנס להלוואות. כך, הודה כי גם לא קנה פונים חדשים למרות שקיבל את תגמולי הביטוח מחברת "שירביט". התובע לא הציג נתונים כלשהם על מצבו הפיננסי בעת הרלוונטית. לפיכך, לא הוכחהה טענתו המרכזית של התובע, כי לא יכול היה לממן רכישת סוסים אחרים במקום הסוסים שנגנבו, בשל אי תשלום תגמולי הביטוח. נראה, איפוא, כי היו לתובע סיבות אחרות לאי חידוש הפעילות בחווה, ולפיכך טענתו על אובדן ההשקעות בחווה והפסד ההכנסות הצפויות, בגלל אי תשלום תגמולי הביטוח, איננה יכולה להתקבל." פס"ד נוסף רלבנטי הינו ת.א. (מחוזי חיפה) 142/99 א.ב. פיבין להשקעות בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ. באותו עניין נדונה תביעה לתשלום תגמולי ביטוח שהוגשה על ידי חברה לשיווק חומרי בניין בשל גניבת נגרר ומשאית ועליה מנוף. יש לציין כי התקבולים (בערכי כינון) שנתבעו היו בסך 804,000 ₪ ואובדן ההכנסות הנטען היה בסך 269,400 ₪ (בלבד), כלומר - שהנזקים העקיפים הנדרשים שם היו בפרופורציה הגיונית לערכי הרכבים שנגנבו. בכל אופן, בהמ"ש קיבל את התביעה לתשלום תגמולי הביטוח אך דחה את הדרישה לתשלום הנזקים העקיפים - בשל אי הוכחתם. בת.א. (שלום ת"א) 55026/06 כל בו אלומיניום חברה לשיווק פרופילים 1987 בע"מ נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ, דובר בגניבה מעסק ובדרישה לקבלת פיצוי בגין נזק עקיף בנוסף על תגמולי הביטוח. בהמ"ש דחה את עיקר הדרישה וקבע כך: "אני מקבל את עמדת התובעת לפיה היא זכאית לפיצוי בגין נזקים עקיפים, במידה שיוכחו, מחמת הפרת חוזה הביטוח. ככל שהנזק העקיף נובע מאי תשלום תגמולי ביטוח במועד, הרי שעל חברת הביטוח לפצות את המבוטח בגין נזק זה, ככל צד אחר לחוזה, אשר הפר את החוזה ואגב כך גרם נזק לנזק לצד שכנגד. הנזק הנובע מביטול ההזמנות אינו נובע מאי תשלום תגמולי ביטוח, באשר ההזמנות בוטלו כתוצאה מהגניבה ולא כתוצאה מאיחור בתשלום התגמולים. על כן אני דוחה רכיב זה של התביעה. הנזק הנובע מירידה בהיקף המכירות ללקוח מסוים בשנת 2006 לא הוכח די הצורך. לא הוצגו בפני בית המשפט נתונים מספיקים כדי להוכיח כי הירידה בהיקף המכירות ללקוח זה קשורה לאירוע נשוא התביעה וכי לו היו תגמולי הביטוח משולמים במועד היה הדבר נמנע. לא הוכחו נזקים בגין הוצאות מימון, הואיל ומנהל התובעת העיד שהתובעת לא לקחה הלוואות כלשהן, לכינון נזקי הגניבה, וממילא לא ניתן לטעון להוצאות מימון כלשהן. נמצא, אפוא, כי התובעת לא הוכיחה נזקים עקיפים בסכום נקוב. יחד עם זאת, ברור לכל כי יכולתה של הנתבעת להתאושש מנזקי הגניבה ולהמשיך את פעולתה באופן מיטבי, תוך שמירה על לקוחותיה, נפגעה כתוצאה מאי תשלום תגמולי הביטוח במועד, היינו כתוצאה מהפרת חוזה הביטוח. נתונים אלה, ובכללם אובדן רווחים, לא ניתן להוכיח במדויק ועל כן זכאית התובעת לפיצוי על דרך האומדן בשל נזקים אלה. אני אומד את נזקי התובעת בגין רכיב זה של התביעה בסך 25,000 ₪, אותם תשלם הנתבעת לתובעת בגין הפרת חוזה הביטוח". פס"ד אחרון שאזכיר הינו ת.א. (שלום רח') 1882/00 טרבלוס יצחק נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, שעניינו סירוב לתשלום תגמולי ביטוח עקב גניבת משאית ושריפת המינימרקט של התובע. באותו עניין, כמו במקרה שלנו, עתר התובע לחיוב המבטחת בגין הנזקים התוצאתיים עקב הסירוב בטענה כי הסירוב הביא לאובדן הכנסה וחוסר יכולת לשקם את העסק. בהמ"ש שם קובע כי כעקרון עשוי התובע לזכות בפיצוי בגין נזק תוצאתי, אך לאחר ניתוח הראיות מגיע למסקנה כי הנזק לא הוכח, וקובע לעניין הסופרמרקט כי: " ... אני סבורה כי הצדק עם הנתבעת. הערכותיו וציפיותיו של התובע אינם עולים בקנה אחד עם המציאות כפי שזו משתקפת מהדו"חות שצורפו. לכך יש לצרף גם את שעולה מחקירת התובע: ראשית, בעת השריפה כבר היה חשבונו בבנק מוגבל; שנית, בחשבון, שהיה רשום על שם אימו, ושבאמצעותו הפעיל את העסק, הפסיק הבנק את האשראי שניתן לו, ולכן נאלץ לעבוד במזומן. במצב כזה, לא ברור כיצד יכול היה התובע להמשיך ולהפעיל את העסק לאורך זמן, ולא מן הנמנע כי מכירתו של המינימרקט היתה מתבצעת בכל מקרה וללא קשר לארוע השריפה, רק לשם הפסקת ההפסדים המתמשכים והקטנתם". בהמשך, נקבע ממצא דומה לעניין המשאית, לאמור: "פרט למשאית, אכן היה ברשות התובע רכב נוסף ששימש להסעת נוסעים בשכר ... בהעדר מידע נוסף, לא ניתן להבחין בין ההכנסות וההוצאות שמקורן בעסק להסעת נוסעים לבין אלו שמקורם בהובלת משאות. גם לענין זה לא הביא התובע כל ראיה לכך שהכנסותיו פחתו מאז גניבת המשאית, וכי יש לייחס הפחתה זו לגניבתה דווקא. ... בנסיבות אלו, איני סבורה כי התובע הוכיח כי נגרם לו נזק תוצאתי מגניבת המשאית." לשיטתי, אמנם מדובר במקרים שונים, אך סוג הטענות וסוג הראיות דומה - ויש לילך במקרה זה באותה הדרך בה הלכו בתי המשפט בדוגמאות שהובאו מעלה. כלומר, המסקנה היא שהנזקים הנתבעים לגבי ההפסדים לעסק, אמנם צפויים - אך לא הוכחו. ראשי הנזק הנוספים הנתבעים - עד כה נדונו ראשי הנזק התוצאתיים "הטבעיים" והמקובלים. עתה אזכיר כי בנוסף על ראשי הנזק שקשורים להפסדים לעסק, נתבעו עוד ראשי נזק "מרוחקים" קצת יותר - כמפורט בסעיף 21 לכתב התביעה. עוד אזכיר כי סך הנזקים ע"פ כתב התביעה היה 2.4 מליון ₪ אך התובע העמיד את התביעה על סך של 1 מליון בלבד מטעמי אגרה - וכאשר התבקש להסביר אילו נזקים נותרו ועל אילו הוא ויתר, הוא לא הצליח לעשות כן. כיון שסך הנזקים הנתבעים לגבי ההפסדים לעסק עולה על מליון ₪ (סעיף 21(א) "תשלום עבור הובלות עקב גניבת המשאית" - 100,000 ₪ + סעיף 21(ב) "אובדן הכנסות" - 500,000 ₪ + סעיף 21(ח) "הפסדים, הוצאות, התמוטטות עסקית ופגיעה במוניטין" - 600,000 ₪) - יש לדחות כבר עתה את שאר ראשי הנזק שבסעיף 21 שכן הם חורגים אל מעבר לסך של מליון הש"ח הנתבעים (מה גם שחלק מהם נזנחו בתצהיר התובע ובסיכומיו). מעבר לכך - אם נבחן את שאר הדרישות - נראה שיש לדחותן אף לגופן. יתכן, ואפשר לדרוש פיצוי לגבי נזקים תוצאתיים מרוחקים יותר מאשר ההפסדי הישירים לעסק, וראו את שנאמר בהקשר זה בפס"ד סקאי קלאב, לאמור: "בתי המשפט בארה"ב, הכירו בשורה ארוכה של נזקים תוצאתיים שניתן לצפותם כתוצאה מאי תשלום או השהייה בתשלום תגמולי ביטוח, כגון: הוצאות מימון, הפסד שכר דירה, הפסד הכנסות/רווחים, ואף פשיטת רגל וקריסת העסק של המבוטח. באחד המקרים, אף נפסק כי היה על המבטחת לצפות את ההשפלה ואבדן הזמן שנגרמו למבוטח עקב מאסרו בגין אי תשלום חוב לפי פסק דין שניתן כנגדו בגין תביעה המכוסה על ידי הפוליסה, ושנבצר ממנו לשלמו, מאחר שהמבטחת סירבה לשלם את תגמולי הביטוח - ראה הדוגמאות במאמר: Bob G. Freemon ,Jr. “REASONABLE AND FORESEEABLE DAMAGES FOR BREACH OF AN INSURANCE CONTRACT” 21 Tort & Ins. L.J p. 108-119. . המחבר עומד על כך, שבתי המשפט הכירו במקרים רבים בנזקים תוצאתיים כלכליים, אך היו מסוייגים לגבי נזקים לא ממוניים, כמו נזק נפשי, צער ועוגמת נפש שנתפסו כנזקים מרוחקים." יחד עם זאת, במקרה שלנו - שאר הנזקים הנתבעים בסעיף 21 אינם במתחת הצפיות, אף לא הרחב ביותר, וממילא הם לא הוכחו. בסעיף 21(ג) נדרש פיצוי בסך 30,000 ₪ בגין "מכירת עגלה בסכום נמוך". לא הוכח באיזו עגלה מדובר, לא הוכח מהו "הסכום הנמוך" ו/או מהו "סכום גבוה", לא הוגשה חוות דעת חיונית - ודין הדרישה להדחות. בסעיף 21(ד) נדרש פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין "ערבות אישית והפסדים במגרש המושכר". על איזו ערבות המדובר ? מתי ניתנה ? למי ? מתי נדרש פרעונה ? ומה קרה ? על איזה מגרש מדובר ? מה היה ההפסד ? המגרש קיים ? נמכר ? מתי, למי ובכמה? סעיף 21(ה) מתייחס לנזק לא ממוני בסך 300,000 ₪ ואביאו כלשונו: "נזק לא ממוני (גירושין, תיקי הוצל"פ, מוגבלות בבנק, תיק מיסים פלילי, מעצרים וחיים ללא בית, עוגמת נפש)". כבר ציינתי לעיל את עמדתי לגבי חלק מראשי נזק זה - ואחזור עליה כאן, במובן שלשיטתי הם לא הוכחו, לא הוכח קשר בינם לבין האירועים נשוא התיק ועסקינן בנזקים שנמצאים ממילא מחוץ לתחום הציפיות הסבירה. מבטח סביר לא צריך להניח שאם תתעורר מחלוקת לגבי תקבולי ביטוח הוא ימצא עצמו משלם פיצוי בגין נזק עקיף בשל שהמבוטח בצר לו עבר עבירות פליליות או התגרש. בסעיף 21(ו) נדרש פיצוי בסך 380,000 ₪ בגין "הפסדי זכויות בבית". שוב, אין לי אלא לשוב ולומר כי הנזק לא הוכח, לא יכול היה להיות צפוי, נזנח בסיכומי התובע ובתצהירו ואני ממליצה לחזור ולקרוא את פסה"ד של בהמ"ש לענייני משפחה אף בהיבט הזה. סעיף 21(ז) עוסק בדרישה לתשלום 400,000 ₪ בגין "ריביות חריגות בבנק". דווקא ראש נזק שכזה אפשרי לדעתי ואינו מרוחק מדי או בלתי צפוי - דא עקא שהוא לא הוכח. לא הובא ולו בדל של ראיה לגבי חשבונות הבנק, הלוואות, שיעורי ריביות, מועדי סילוקין, וכו' - ועסקינן שוב בטענה סתמית בעלמא, ללא תימוכין, שהועלתה ב-2009 לגבי 2002 או 2003. מעבר לכל האמור מעלה, אבקש לחדד עוד נקודה, למעלה מן הצורך. יש להבדיל בין דרישה לפיצוי בגין נזק תוצאתי שנגרם עקב הגניבה עצמה לבין נזק שנגרם עקב הסירוב לשלם את תגמולי הביטוח. נזק תוצאתי עקב הגניבה עצמה, הינו נזק שניתן היה לבטח - ולא נטען כי הוא נכלל בפוליסה (אשר למעשה בכלל לא הוצגה לעיוני). נזק שכזה נבדל מנזק עקב הפרת חוזה הביטוח, עקב הסירוב לשלם - והרי כבר ניתחנו לעיל את עילת התביעה במקרה זה, לגבי הנזק מן הסוג השני (וראו לגבי האבחנה שוב את פסה"ד בעניין סקאי קלאב ואת פסה"ד בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, אשר צוטט מעלה). כאשר התובע כאן טוען למגוון נזקיו - הוא לא מבחין בין שני סוגי הנזק (מה נגרם כתוצאה מהעובדה שהמשאית לא היתה קיימת ומה נגרם כתוצאה מאי התשלום). זהו טעם נוסף לדחיית טענותיו, ולפחות חלקן, וראו את ת.א. (מחוזי מרכז) ת"א 165-10-07 שלום גרוס נ' הפניקס, המאזכר את פסה"ד סקאי קלאב, וקובע כך: "בענייננו, אובדן רווחים שנגרם לתובעת כתוצאה מייקור הוצאות תפעול (הנובע מגידול בשכר עבודה ומגריעת תשומות עבודה), ככל שנגרם, הוא נזק תוצאתי שנגרם בעטייה של השריפה ולא נזק שנגרם בשל הפרת הפוליסה. על פי הפוליסה אין לתובעת כיסוי בגין אובדן רווחים, עלויות עבודה ותשומות ניהול. התובעת יכולה הייתה לרכוש כיסוי כזה (ר' עמ' 13 בפוליסה) אולם בחרה שלא לעשות כן. על כן לא מצאתי לחייב את הנתבעת בגין נזקים אלה." אם נעבור שוב על ראשי הנזק הנתבעים, נמצא שחלקם נובע מהגניבה ולא מהפרת החוזה, וממילא היה מקום לדחות את הדרישה לגביהם - אף לו היו מוכחים. סיכום ביניים לגבי עילת התביעה כנגד המבטחת - הינה כי כן, מצאתי לקבוע כי קיימת עילת תביעה עקרונית כלפי המבטחת, לגבי נזקים פוטנציאליים צפויים - אך מעבר על ראשי הנזק אשר התבקשו מלמד כי רק חלקם צפויים וכולם לא הוכחו - ולכן יש לדחות את התביעה כלפי המבטחת. עילת התביעה כלפי הסוכן - כל האמור עד כה התייחס לתביעה כלפי המבטחת. עילת התביעה כלפי הסוכן שונה, עקרונית, שכן אין חוזה מפורש בינו לבין התובע. יתכן וניתן לומר כי קיימים יחסי נאמנות ביניהם, יתכן וניתן ללמוד על חוזה משתמע ובוודאי שניתן היה להעלות כלפי הסוכן טענות לגבי רשלנות (שכן התנהלות אחרת מצדו היתה חוסכת את המחלוקות מלכתחילה). עם זאת, אין צורך לדון לעומק בשאלה איזו עילת תביעה מתאימה - שכן כל העילות האפשריות דורשות הוכחת נזק והוכחת קש"ס בין ההתנהלות המפרה או הנזיקית לבין הנזק - ושני רכיבים אלו לא הוכחו. כל אשר פורט מעלה לגבי הנזק הנטען והקש"ס - יפה אף לעניינו של הסוכן, ולכן - יש לדחות את התביעה אף כלפיו. התנהלות המבטחת והסוכן - כפי שציינתי קודם לכן, בפסה"ד בעניין סקאי קלאב דן בהרחבה בהמ"ש בשאלה אם יש צורך להוכיח שהתנערות המבטחת מהתשלום היתה בחוסר תום לב - על מנת לחייב אותה בפיצוי בגין נזקים תוצאתיים צפויים. בהמ"ש מנתח את הנימוקים להרחבת חובת הפיצוי למול הנימוקים לצמצום ומוליך את הקורא לקראת מסקנה אפשרית והיא כי אין חובה להוכיח חוסר תום לב וכי גם במקרים בהם אי התשלום היה נעוץ במחלוקת אמיתית בתום לב - יהא צורך לפצות בגין הנזק התוצאתי הצפוי. יחד עם זאת, אבקש לחדד ולהדגיש כי בתום הסקירה המפורטת והמלומדת, מסכם בהמ"ש כך: "משהגענו למסקנה כי הכחשת החבות על ידי אריה הייתה גבולית, בין סירוב בחוסר תום לב לבין סירוב לגיטימי, איני נדרש להפעיל במלוא עוצמתה את הדוקטרינה של חיוב בנזקים תוצאתיים צפויים, גם כאשר הסירוב נעשה בתום לב, ואני נכון להותירה בצריך עיון, למקרים אלו. במקרה דנן, די ביישום "מרוכך" של הדוקטרינה, על מנת להגיע למסקנה כי יש לחייב את אריה בנזקים שנגרמו לתובעת עקב אי תשלום במועד של תגמולי הביטוח עבור גוף המטוס." (ההדגשה אינה במקור). משמע, שכיון שבמקרה דשם היה מדובר על "קו התפר" - המסקנה היתה שיש לפצות בגין הנזקים העקיפים והמשך הדיון היה בגובה הנזק. לעומת זאת, במקרה שלנו, אני סבורה כי הסירוב לשלם, לפחות במהלך השנים בהם נגרם הנזק הנטען, היה בתום לב ולא "על קו התפר", ויתכן ויש מקום לאבחן בהיבט הזה את העניין דכאן מהעניין דשם. עוד יש לציין כי בכל המקרים אותם מזכיר כב' השופט עמית בסקירתו - המדובר היה בהתנהלות "מקוממת" בדרגה זו או אחרת מצד המבטחת - ויש לדבר השפעה על התוצאה הסופית. המקרה שלנו קצת אחר. אין צורך להרחיב בנושא, לאור מסקנתי לגבי אי הוכחת הנזק, אך לאור העובדה שהצדדים הקדישו לנושא מאמץ רב וזמן רב, אוסיף עוד כמה הערות בהקשר זה. הואיל וכבר הארכתי מעל הראוי - אעשה כך בתמצית. הערה מקדמית הינה שיש קושי מובנה במקרה זה לבחון את שאלת התנהלות הצדדים במנותק מההליך הקודם. יש לזכור שמצד אחד, כב' השופט פיש קבע ממצאים מסויימים בפסק דינו, ולטענת התובע, הממצאים מהווים השתקי-פלוגתא. מצד שני, יש לזכור כי בפסה"ד של הערעורים נקבע את אשר נקבע באשר לתוקפו של פסה"ד הקודם, ולא ברור לי כיצד יש לתרגם את אותה הערה של בהמ"ש לערעורים ככל שעסקינן בשאלה אם קיימות פלוגתאות מושתקות. אני אף סבורה שלו הנתבעים היו יודעים שתביעה זו הוגשה עוד טרם הדיון בערעורים - פסה"ד בערעורים היה מנוסח קצת אחרת, לפחות ככל שעסקינן בשאלת ההשתקים. עוד יש לזכור כי יש להבדיל בין הקביעות העובדתיות של בהמ"ש לבין המסקנות המשפטיות. בנוסף, כפי שהערתי במהלך הדיון, ניהול התיק הנוכחי אינו תחליף לניהול התיק הקודם. ומדוע מצאתי לנכון בכל זאת להעיר כמה הערות לגבי התנהלות הצדדים ? שכן לשיטתי, אף אם נרצה לומר שהיה מקום לחייב את המבטחת והסוכן לשלם את תגמולי הביטוח לתובע (ואכן היה מקום לעשות כן), יש חשיבות לראות את התמונה הכללית לגבי הלך הרוח של הצדדים בשנים 2002-2003, במועד בו נגרמו הנזקים הנטענים. ולמה כוונתי ? אין חולק, כי ע"פ הרשימה של פוליסת הביטוח שהונפקה לתובע (להלן: "הרשימה") - דרישות המיגון מתייחסות למערכת המכונה "ביטכונית" ומערכת "איתורן" - אשר חייבות להיות תקינות ופעילות (מטבע הדברים). עוד הוכח (ואף נקבע בתיק הקודם) כי התובע לא התקין את כל המיגונים הדרושים. כאשר הודיע התובע על הגניבה, בסוף ינואר 2002, הוא ציין כי במשאית היו ביטכונית ואיתורן (נ/6). המבטחת הודיעה לתובע, בסוף פברואר 2002, כי לאור בדיקתה תנאי המיגון שברשימה לא מולאו ולכן דחתה את הדרישה לתשלום (להלן: "מכתב הדחייה"). בעת הגשת כתב התביעה בתיק הקודם, במחצית 2002, טען התובע כי בעת הקמת הביטוח הוא לא קיבל העתק של הפוליסה ו/או של הרשימה ולא ידע על תנאי המיגון. לטענתו הוא ידע שעליו להתקין מערכת איתורן, כי כך מסר לו הסוכן וכי הוא התקין איתורן כנדרש. עוד טוען התובע כי הוא נשאל על ידי הסוכן לגבי קיומה של מערכת "ביטכונית" והשיב כי היא קיימת ומדגיש (בסעיף 13 לכתב התביעה) כי הוא רק נשאל אם יש לו "ביטכונית" אך לא קיבל הסבר לגבי מהי בדיוק המערכת הנדרשת ומהן הספציפיקציות שחייבות להיות לגביה. לטענתו, הוא סבר שהמדובר במערכת אזעקה המופעלת על ידי שלט והאמין כי אכן קיימת ברכבו "ביטכונית" שכזו. המבטחת הכחישה את חבותה לשלם את תגמולי הביטוח ובכתב הגנתה, מספטמבר 2002, חזרה על טענתה העיקרית שבמכתב הדחיה לפיה לא התקיימו תנאי המיגון כנדרש. בשלב הזה - לא צירף התובע ראיות אלו או אחרות לגבי טענותיו ולא שוכנעתי כי עמדת המבטחת היתה בלתי סבירה או רשלנית או שנגועה בחוסר תום לב - באותה נקודת זמן. יש להבין כי במועד זה, כבר היה ברור שתנאי המיגון הופרו, בהתאם להודאת התובע עצמו - והשאלה היתה אם התובע ידע על התנאים אם לאו. התובע טען כי הוא לא ידע עליהם, אך בשלב הזה טענתו היתה בבחינת טענה "סתמית" בכתב התביעה, ללא תימוכין בכתב או בתצהיר, וההכחשה שבכתב ההגנה אינה נראית לי בלתי סבירה (במיוחד בתיק בו התובע עצמו מודה שהופרו תנאי המיגון, במובחן מתיקים רבים אחרים שם הטענה היא כי התנאים כן קויימו). מכאן, שבשלב זה, של הגשת כתב התביעה, הגשת כתב ההגנה וקיום ההליכים המקדמיים - לא התרשלה המבטחת ולא פעלה בניגוד לחובותיה ע"פ החוק, או ע"פ המצופה או הראוי. בדיון הראשון שהתקיים בתיק, ביום 1/7/2003, טען ב"כ של המבטחת כי התובע כן ידע מהם תנאי המיגון הנדרשים והפנה למכתב מיום 21/7/1999 (להלן: "המכתב מיום 21/7/1999"), אשר הוחלף בין הצדדים במסגרת הליכי גילוי המסמכים. במכתב זה מפורטים תנאי המיגון באופן חד משמעי - אך יש לראות כי המדובר במכתב ששלחה המבטחת למשאות המפרץ, וזאת כיון שהמשאית של התובע היתה מבוטחת במסגרת צי הרכבים של משאות המפרץ. ב"כ של התובע טען באותו דיון כי זו הפעם הראשונה שהוא או מרשו, התובע, רואים מסמך זה, ושאם הוא נשלח למשאות המפרץ - התובע לא יכול היה לדעת עליו הואיל והוא אינו עובד של משאות המפרץ. טענה זו של התובע התבררה כנכונה, אך לעניינינו חשוב הוא שרק במועד הדיון התברר שאלו טענותיו של התובע ורק לאחר העלאת טענות אלו - ביקשה המבטחת לשלוח הודעה כלפי צד ג' לעבר הסוכן. משמע, שרק סביב הדיון ביולי 2003 היתה חייבת המבטחת להבין שיש אפשרות שהתובע באמת לא ידע על תניה כלשהי מתוך תנאי המיגון בשל התנהלותו של הסוכן. אני סבורה כי במועד זה - במקביל לשליחת ההודעה כלפי הסוכן - היה מקום לשקול מחדש את עמדת המבטחת לגבי התביעה. יתכן שלאחר שהתברר שהתובע אכן לא היה חלק ממשאות המפרץ היה מקום לבחון שמא הצדק עמו, אך עדיין - גם בשלב הזה - הגיוני היה לחכות ולראות תחילה מה תהא הגנתו של הסוכן לגבי ההודעה שנשלחה אליו. כתב ההגנה של הסוכן אמנם אחר להגיע אך כאשר הוא הוגש התברר כי הסוכן טוען שהתובע כן ידע על תנאי המיגון, אך לא בשל המכתב מיום 21/7/1999. הסוכן בהגנתו לא הסביר דבר לגבי המכתב מיום 21/7/1999 (ולכן, "השורה התחתונה" לגבי מכתב זה היא שאכן התובע לא קיבל אותו), אך במקום זאת - הציג הסוכן (כנספח לתצהירו) מכתב בכתב יד, מיום 1/5/1999, שבו מצוין כי החתום על המכתב מודע לכך כי הביטוח המקיף מותנה בקיום כל דרישות המיגון לפי תנאי חברת הביטוח - לרבות איתורן פעיל ומערכת ביטכונית פעילה ותקינה כולל קודנית מקודדת (מסמך שסומן ת/5 בתיק הקודם, להלן: "המכתב מיום 1/5/1999"). מכתב זה, כפי שטען הסוכן, נשלח אליו מאת התובע. ממכתב זה, עולה לכאורה, כי התובע כן ידע על תנאי המיגון וידע שאם לא ימלא אותם - לא יהא ביטוח. עוד נטען כי התובע קיבל לידיו את הרשימה - וכי יש לדחות את טענתו לפיה הוא לא ידע על תנאי המיגון. כאשר ראה התובע מכתב זה - הוא טען שהוא לא חתום עליו וכי החתימה שבתחתית, אשר נחזית להיות שלו, מזוייפת. בנקודת זמן זו - קצב התקדמות ההליכים הואט משמעותית שכן התובע ביקש להגיש חוות דעת של מומחית לזיהוי כתב יד מטעמו (מיום 19/5/2005) בה נקבע כי החתימה אינה של התובע, הסוכן הגיש חוות דעת נגדית מטעמו (מיום 3/11/2005), בה נכתב כי החתימה כן שלו - ובמצב זה, מינה כב' השופט פיש מומחית מטעמו לבחינת הטענה. ביום 23/10/2006 הוגשה לתיק בהמ"ש הקודם חוות דעת של הגב' סימה אנקונה, מומחית לפענוח כתב יד, אשר קבעה כי לדעתה אין ספק כי התובע אכן חתום על המכתב. מכאן, שאף בשלב הזה - אינני בטוחה כי ניתן היה לומר בוודאות שהתנהלות המבטחת חסרת תום לב. אמנם, התברר שהמכתב מיום 21/7/1999 לא הגיע לידי התובע ואין לראותו כמי שמחוייב למסמך זה, אך התברר כי קיים מכתב נוסף, שנשלח חודשיים קודם לכן, המכתב מיום 1/5/1999 אשר לפי המומחית מטעם בהמ"ש חתום על ידי התובע, ואשר מעלה ספק לגבי טענתו לגבי כך שלא ידע מהם תנאי המיגון. עוד יש לציין כי התובע עצמו הודה כי חודשיים לפני הגניבה הוא קיבל לידיו את הרשימה ובה מפורטים תנאי המיגון, וכאשר התובע בחקירתו נשאל מדוע לא קיים את תנאי המיגון הנדרשים המפורטים ברשימה, השיב: "קראתי ברפרוף ולא התעכבתי" (עמ' 20 לפרוטוקול מיום 14/7/2005 למטה, ואף בדיון שהתקיים בפני הוא העיד שהוא כן קיבל את הרשימה חודשיים לפני הגניבה - עמ' 27 שורה 3). יתרה מכך. אחרי שהוגשה חוות הדעת של המומית מטעם בהמ"ש, אשר קבעה כי התובע חתום על המכתב מיום 1/5/1999 למרות הכחשתו - הוא הגיש תצהיר משלים (ביום 14/9/2006) ושם לראשונה הועלתה הטענה לפיה יתכן והוא חתום על המסמך מיום 1/5/1999 וכי המדובר בדף עם לוגו של החברה של התובע, אשר עליו חתם "על החלק" ונתן לסוכן, ביחד עם דפים ריקים דומים חתומים שהוא מסר לסוכן לצורך שימושו של הסוכן. לשיטתי, במצב דברים זה - לא ניתן לייחס לנתבעים רשלנות לגבי עמדתם ובוודאי שלא עד כמעט סוף שנת 2003. מבחינת המבטחת, המדובר היה על תיק שבו לא היתה מחלוקת שהופרו תנאי המיגון והשאלה היתה אם התובע ידע על התנאים אם לאו. לגבי סוגית הידיעה - הגרסאות השתנו כל הזמן (ואזכיר כי הועלתה טענה לגבי אי קבלת הרשימה - אך התברר שהרשימה הומצאה לפני מועד הגניבה, הועלתה טענה לגבי מסמך ובו תנאי המיגון עליו חתם התובע, הועלתה טענה לגבי זיוף החתימה, התברר כי החתימה לא זויפה ואז הועלתה טענה לפיה המסמך נחתם "בלנקו"). אין המדובר בתיק שגרתי, ומעללי הסוכן והתובע התבררו רק "תוך כדי תנועה". אני מסכימה בהחלט עם המסקנה הסופית של פסה"ד הקודם לפיה היה צריך לשלם את תגמולי הביטוח בסוף ההליך, לאחר שנגמרו הבירורים - אך אינני מסכימה עם טענת התובע לפיה מלכתחילה לא היתה כל בעיה, כי מלכתחילה היה על המבטחת לשלם את תגמולי הביטוח, כי לא היה מקום לשליחת מכתב הדחייה וכיוצ"ב טענות. אחזור שוב על עמדתי כי בשלב מסוים במהלך ניהול התיק הקודם - יתכן והיה צריך "לעצור את כדור השלג" ולהגיע להבנות לגבי תשלום התגמולים, ועוד אעיר כי לו המבטחת היתה עושה כן לפני שנת 2007, כפי שמן הראוי היה שיעשה, לא היתה בכלל מוגשת הבקשה לפיצול הסעדים ולא היינו נמצאים בתיק הנוכחי כלל וכלל. כלומר, שקיימים מצבים בהם עמדת חברת הביטוח נחזית להיות מבוססת בשלב הראשוני ולאחר מכן מתבררים נתונים חדשים אשר מחייבים נקיטת עמדה "מעודכנת", ונדמה לי שעסקינן בסיטואציה שכזו והיה על המבטחת לשקול שמא עליה לסגת מעמדתה בשלב מסוים, אחרי אותה נקודת זמן "קריטית". יחד עם זאת, יש לבחון אם התובע הצליח להוכיח מתי היתה אותה נקודת זמן ואם הצליח להוכיח מה היו נזקיו לאחריה - והתשובה לשתי השאלות הינה בשלילה. יש לקחת בחשבון את המהלכים בשנים 2002-2003 בבחינת ראיה כוללת של תיק זה, לגבי הדרישה לתשלום פיצוי בגין נזקים עקיפים תוצאתיים שנגרמו בשנים אלו. אם נגרמו נזקים בשנים לאחר מכן - הרי שיש גם לזכור מי האחראי לכך שהתיק התברר במשך זמן ממושך (ואני סבורה שהיה זה בין היתר התובע אשר "העלה את התיק על מסלול" של הגשת חוות הדעת הגרפולוגיות). סיכום - אשר על כן, לאור כל האמור מעלה - התביעה נדחית. התלבטתי לגבי הוצאות המשפט, ולאחר שקלול כל הנתונים שמצאתי כרלבנטיים - מצאתי שלא לעשות צו להוצאות. ביטוח גניבת משאיתחברת ביטוחמשאיתפוליסה