בפני ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 8.4.2010, אשר קבעה כי לא קיים קשר סיבתי בין אוטם שריר הלב בו לקה המערער לבין מצבו הנפשי וכי אין להפעיל את תקנה 15 בעניינו. העובדות המערער, יליד 1952. ביום 8.10.2003 לקה המערער באוטם שריר הלב שהוכר כפגיעה בעבודה. ביום 4.11.2009 קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון כי למערער נכות קרדיאלית בשיעור 25% לפי פריט לקוי 9(1)(ג) II לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התקנות) החל מיום 1.4.2011. בנוסף קבעה הועדה לעניין מצבו הנפשי של המערער כדלקמן (צורף לנימוקי הערעור): "הועדה מקבלת חו"ד פסיכיאטר מיום 14.6.09 אשר קבע 20% נכות יציבה מ-9.10.03 לפי סעיף 34(ג) אך עקב השיהוי תחולת הנכות תהיה 15.11.03..." המשיב הגיש ערר על החלטת הועדה מדרג ראשון, בזו הלשון (צורף לנימוקי הערעור): "טעתה הועדה הרפואית בהחלטתה בקובעה את הנכות. לדעת המוסד המימצאים הרפואיים בדוח הועדה לא מצדיקים קביעת אחוזי נכות פסיכיאטריים כה גבוהים, התובע חזר לעבודתו ולא מקבל טיפול פסיכיאטרי. הוועדה לעררים מתבקשת להתייחס לנ"ל" (ההדגשה אינה במקור). כלומר, ערר המשיב עניינו שיעור אחוזי הנכות הנפשית שנקבע למערער. ביום 8.4.2010 התכנסה ועדה רפואית לעררים לדון בעניינו של המערער (להלן: הועדה). הועדה שמעה את המערער ובא כוחו, בדקה את המערער בדיקה קלינית וקבעה כך: "הוועדה עיינה בחוות דעתו של פרופ' סירוטה מ-5.3.10. פרק של דיון בחוות דעת זו קובע פרופ' סירוטה כי מדובר בהפרעות נפשיות כרוניות במשך 6.5 שנים שנגרמו עקב אוטם שריר הלב. לא מובן כיצד הפרופ' קובע זאת כאשר התובע לראשונה פנה לטיפול פסיכיאטרי ב-2009 ואין כל עדות אובייקטיבית על חולי קודם או תגובה הסתגלותית קודמת. לדעת הועדה אין כל הוכחה על קשר סיבתי בין אוטם שריר הלב לבין ההפרעה נפשית המתוארת. לאור זאת הועדה אינה מקבלת את מסקנותיו של פרופ' סירוטה אשר קובע נכות פסיכיאטרית בגין האוטם הנדון. לדעת הועדה לא הוכח קשר סיבתי בין מצבו הנפשי לבין אוטם שריר הלב אותו עבר לפני 7 שנים. הוועדה מקבלת את ערר המוסד וקובעת שלא נותרה נכות נפשית בגין הפגיעה הנדונה". לעניין הפעלת תקנה 15 קבעה הועדה כי "עיינה בחוות דעת הרשות מיום 1.9.2009 ומקבלת את המלצתה שאין מקום להפעיל תקנה 15". על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. ואלה טענות המערער בתמצית: עניינו של ערר המשיב הוא שיעור הנכות הנפשית שנקבעה למערער ולא עצם הזכאות לקביעת הנכות, קרי - סוגיית הקשר הסיבתי. קביעת הועדה בדבר היעדרו של קשר סיבתי נעשתה מבלי שהמערער הוזהר ומבלי שניתנה לו האפשרות להתגונן מפני קביעה זו. כמו כן, נוכח האמור בערר המשיב הגיע המערער לוועדה עם חוות דעת עדכנית של פרופ' סירוטה לעניין גובה הנכות ולא לעניין הקשר הסבתי. קביעת הועדה לקונית. על הועדה להצביע על הגורם שלדעתה הוביל לפגיעה הנפשית מתוך תיקו הרפואי של המערער ולא להסתפק בשלילת קשר סיבתי בין הנכות הנפשית לפגיעה בעבודה. הועדה לא התייחסה באופן מספק לאמור בחוות דעתו של פרופ' סירוטה ולקביעותיו. משנכותו הרפואית של המערער היא מעל 20% היה על הועדה להעביר את הדיון לועדת הרשות וכן לקיים דיון מיוזמתה בהפעלת תקנה זו במסגרתו יתאפשר למערער לעיין בדו"ח ועדת הרשות ולטעון טענותיו. ביום 2.6.2011 התקיים דיון. בתחילת הדיון הוסיף המערער לנימוקי הערעור את הסעד של החזרת עניינו לדיון בפני ועדה בהרכב אחר. לטענת המערער בנסיבות בהן הועדה חרגה מסמכותה וסיכמה החלטתה מבלי ליתן למערער את האפשרות להתגונן קיים חשש כי הועדה נעולה בהחלטתה. המשיב הודיע כי הוא מסכים להחזיר את עניינו של המערער לועדה בהרכבה הנוכחי על מנת שתאפשר למערער להתגונן מפני הכוונה לשלול את הקשר הסיבתי בין מצבו הנפשי לבין האוטם שהוכר כפגיעה בעבודה, וזאת מן הטעם שערעור המשיב הוגש על שיעור הנכות הנפשית שנקבעה ולא על עצם קיומו של קשר סיבתי. המערער ביקש פרק זמן של 14 ימים על מנת להודיע עמדתו. ביום 15.6.2011 הודיע המערער כי הוא מכבד את הסכמת המשיב אולם טען כי אין מקום להחזיר את עניינו לדיון בפני הועדה בהרכבה הנוכחי אלא לוועדה בהרכב אחר. לטענת המערער במקרה דנן קבעה הוועדה באופן חד משמעי כי לא קיים קשר סיבתי בין המצב הנפשי לאוטם ולכן השבת עניינו לוועדה על מנת שתינתן לו האפשרות להתגונן היא בבחינת "מס שפתיים". המערער טען כי אין מדובר במקרה זה במתן זכות להתגונן מפני אפשרות של שלילת הקשר הסיבתי אלא במתן זכות ההתגוננות לאחר שהועדה כבר קבעה עמדתה. ביום 18.7.2011 הודיע המשיב כי הוא מתנגד להחלפת הרכב הועדה. לטענת המשיב די בהחזרת עניינו לוועדה על מנת שתינתן לו האפשרות לפעול באופן בו היה פועל אילו היה מקבל את ההתראה טרם סיכום הדיון ע"י הועדה. המשיב הוסיף וטען כי בכל מקרה אזהרת מבוטח על האפשרות להפחתת גמלה או לשלילת קשר סיבתי ניתנת בשל עמדת הועדה כי יש מקום להחלטה מסוג זה. הכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להתקבל וכי יש להורות על השבת עניינו של המערער לוועדה בהרכב אחר, כפי שיפורט להלן. כידוע בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטה של ועדה רפואית לעררים רק בשאלות משפטיות. כאשר כבר נקבע כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל(ארצי) 10014/98 יצחק הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)). במקרה דנן, אין מחלוקת כי ערר המשיב התייחס לשיעור הנכות הנפשית שנקבעה למערער ע"י הועדה מדרג ראשון ולא על עצם קביעת הנכות, קרי - סוגיית הקשר הסיבתי בין הנכות הנפשית לאוטם שריר הלב שהוכר כפגיעה בעבודה. כמו כן, אין מחלוקת כי בהתאם לתקנה 30 לתקנות הועדה אינה כבולה לערר שהוגש בפניה ולכן הקביעה בדבר היעדרו של קשר סיבתי בין הנכות הנפשית לפגיעה בעבודה מצויה במסגרת סמכותה. עוד מסכימים הצדדים כי נפלה טעות משפטית בעבודת הועדה מכיוון שמקום בו דנה הועדה בסוגיה שאינה במחלוקת בין הצדדים, בעניינו סוגיית הקשר הסיבתי, היה עליה להזהיר תחילה את המערער ולאפשר לו להתגונן בסוגיה זו. אי לכך, השאלה שבמחלוקת היא האם הטעות המשפטית שביצעה הועדה בכך שלא נתנה למערער את זכות הטיעון טרם מתן החלטתה מחייבת את החלפת הרכב הועדה? כאמור, לטעמי התשובה לשאלה זו חיובית, ואסביר. הכלל הוא שעניינו של מבוטח יוחזר לאותה וועדה שכבר דנה בעניינו ולא לוועדה בהרכב אחר (עב"ל (ארצי) 231/09 ד"ר אריה קופפרברג - המוסד לביטוח לאומי, (פורסם במאגרים האלקטרוניים ניתן ביום 21.10.2009); עב"ל (ארצי) 493/08 המוסד לביטוח לאומי - יונה הררי, (פורסם במאגרים האלקטרוניים ניתן ביום 28.4.2009)), כאשר החלפת הרכב ייעשה באותם מקרים נדירים בהם יש חשש ממשי כי הוועדה תהיה מקובעת על עמדתה או שהרכב הוועדה אינו נאות (עב"ל (ארצי) 282/99 יהודית אבן חן - המוסד לביטוח לאומי, ( פורסם במאגרים האלקטרוניים ניתן ביום 3.9.2001)). לטעמי, המקרה דנן הוא מסוג המקרים הנדירים בהם יש להורות על החלפת הרכב הוועדה. הועדה דנה בסוגיית הקשר הסיבתי בין הנכות הנפשית של המערער לבין אוטם שריר הלב על אף שכלל לא הוגש ערעור בעניין זה וקבעה כי לא קיים קשר סיבתי בין הנכות לבין הפגיעה. קביעת הועדה ניתנה לאחר שהועדה בדקה את המערער, בחנה את תיקו הרפואי, עיינה בחוות הדעת של פרופ' סירוטה וקיימה דיון ענייני בסוגיית הקשר הסיבתי, וזאת מבלי להזהיר את המערער בדבר כוונה לשלול את הקשר הסיבתי בין הנכות הנפשית לפגיעה בעבודה ומבלי שניתנה לו זכות הטיעון בסוגיה זו. לטעמי במקרה שכזה בו הועדה הביעה את דעתה בצורה מפורשת ומנומקת קיים חשש ממשי כי אם יוחזר עניינו של המערער לאותה וועדה תהיה הועדה נעולה בדעתה ותהפוך לוועדה מתגוננת . בהקשר זה אוסיף כי בשונה מעמדת המשיב לטעמי קיים שוני מהותי בין מקרה שבו הוזהר נפגע מפני האפשרות שיתכן ויישלל הקשר הסיבתי בין הנכות לפגיעה קודם לקביעה סופית בעניין זה לבין מקרה בו כבר דנה הועדה בעניינו של הנפגע וקבעה החלטתה הסופית ולאחר מכן הוחזר עניינו לדיון נוסף בפני הועדה על מנת שתינתן לו האפשרות להתגונן מפני הקביעה שכבר נעשתה. שכן במקרה הראשון הועדה טרם קבעה החלטתה הסופית וקיימת אפשרות ממשית שלאחר שהועדה תשמע את טיעוני הנפגע תשנה עמדתה, מנגד במקרה השני שבו כבר קבעה הועדה את החלטתה הסופית לאחר דיון ענייני הרי שהאפשרות לשכנעה לשנות מהחלטתה הסופית קטנה הרבה יותר. לפיכך במקרה דנן יש להורות על החלפת הרכב הועדה ואין מקום להורות על השבת עניינו של המערער לדיון נוסף בפני הועדה על מנת לנסות ולשכנעה כי החלטתה הקודמת שגויה. אשר על כן, אני מורה כי עניינו של המערער יוחזר לועדה רפואית לעררים בהרכב אחר. הועדה בהרכבה החדש תדון מחדש בערר המשיב. בפני הועדה יובא תיקו הרפואי של המערער לרבות כל חוות הדעת שפורטו בפרוטוקול הועדה לעררים מיום 8.4.2010. בפני הועדה בהרכבה החדש לא יובא פרוטוקול הועדה הרפואית לעררים מיום 8.4.2010 ואף לא פסק דין זה למעט סעיף 13. הועדה תנמק ותבהיר החלטתה. המערער ובא כוחו יוזמנו לדיון בפני הועדה. המשיב ישלם למערער שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ והוצאות משפט בסך של 500 ₪. לא ישולם הסכום האמור בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. ניתן היום, י"א באב תשע"א, 11 באוגוסט 2011, בהעדר הצדדים. התקף לב / אוטם שריר הלבהכרה בתאונת עבודהתאונת עבודה