1. מדובר בערעור על החלטת ועדת תעסוקה מיום 5.8.02, אשר חייבה המערערת לשלם למשיב מס' 1 (להלן "המשיב") פיצוי בגובה 7,800 ₪, בגין פיטוריו במהלך 21 ימים לאחר תום שירות מילואים בניגוד לסעיף 41א(ב) לחוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט - 1949 (להלן "החוק"), (להלן "החלטת הועדה").   2. העובדות: א. המשיב עבד אצל המערערת מחודש יוני 1999, תחילה כנהג, אח"כ כדייל ולבסוף כאיש מכירות.   ב. ביום 3.9.01 יצא המשיב לשירות מילואים, זמן קצר לאחר מכן נפגע ברגלו ולפיכך שוחרר כעבור 85 ימים, היינו ביום 26.11.01. המשיב יצא לחופשה בת יומיים ושב לעבודתו ביום 29.11.01.   ג. המערערת פיטרה את המשיב ביום 9.12.01, היינו כחלוף 14 יום מאת שובו לעבודה לאחר ששוחרר משירות המילואים.   ד. בחודש מאי 2002 פנה המשיב בתביעה לועדה. ביום 16.6.02 התקיים דיון בתביעה וניתנה החלטה בדבר אפשרות העסקתו מחדש של המשיב במערערת לתקופת נסיון של 4 חודשים. הובהר, כי המשיב סירב, שכן הוצע לו לעבוד כנהג ולאחר מכן כדייל בסניף אחר. כמו כן נמצא באותה עת בהליכי גיוס למקום עבודה חדש (החלטת ביניים 1-2 מיום 16.6.02 ומכתבה של נציגת המערערת מיום 25.7.02 המופנה לועדת התעסוקה).   ה. לאור האמור לעיל ניתנה החלטת הועדה בה נקבע, כי המערערת הפרה את הוראות "החוק" בכך שפיטרה את המשיב בתוך 21 יום מתום שירות המילואים ללא קבלת היתר מהמשיבה מס' 2. המערערת לא פיטרה את המשיב במזיד אלא מתוך רשלנות, ועקב העובדה שתיקוני "החוק" טרם נתגלו דיים בתודעת המעסיקים. כמו כן ניתן משקל לעובדה, כי המערערת היתה נכונה עקרונית לקלוט חזרה את המשיב בעבודה, אלא שלא היה מסוגל, שכן החל לומד במסגרת הכשרה מקצועית מטעם שירות התעסוקה.   3. נימוקי הערעור: א. החלטת הועדה בטעות יסודה, שכן התיקון ל"חוק", לפיו על מעביד לקבל היתר מהמשיבה 2 לפטר עובד תוך 21 יום מתום שירות המילואים, נכנס לתוקפו רק ביום 3.12.01, היינו לאחר שהמשיב סיים את שירות המילואים, ואין הוראה, כי התיקון יחול רטרואקטיבית על שירות מילואים שתם טרם כניסת "החוק" לתוקף.   ב. אין להעניש את המערערת רק מהטעם שלא פיטרה את המשיב מיד עם תום שירות המילואים, כי אז טרם נכנס "החוק" לתוקף.   ג. במועד פיטורי המשיב טרם מונתה הועדה הנוכחית שנתנה החלטתה, ולפיכך ממילא לא ניתן היה לקבל היתר מהמשיבה מס' 2, ולפיכך לא ניתן לחייב המערערת בפיצויים בגין אי קבלת היתר.   ד. הועדה התעלמה מכך שהמשיב פנה אליה כחלוף מחצית השנה ממועד פיטוריו.   ה. טעתה הועדה בהפחיתה את סכום הפיצוי רק ב-3 משכורות, שכן פסקה, כי מדובר בפיטורים מחמת רשלנות, ובשים לב לפער של 7 ימים ממועד כניסת "החוק" לתוקף ומועד פיטורי התובע, יש להעמיד הפיצוי, אם בכלל, על סכום סמלי בלבד.   4. תגובת המשיב, כי יש לדחות הערעור מהטעמים הבאים: א. החלטת ועדת התעסוקה בדין יסודה. במועד פיטורי המשיב התיקון ל"חוק" נכנס לתוקף, ולפיכך חל על המקרה הנדון.   ב. גם לאור האמור בסעיף 39 ל"חוק" (?), התיקון חל על המקרה הנדון.   ג. המשיבה מס' 2 פעלה במסגרת סמכותה במועד בו ניתנה החלטתה.   ד. יש לדחות הטענה, כי יש להפחית הפיצוי עד לסכום סמלי. המערערת אמנם הציעה להחזיר המשיב לעבודה אולם תוך פגיעה בתנאי עבודתו, משרתו וכבודו (הציעה לו להיות נהג בסניף ב"ש במקום מנהל מכירות אזורי של הדרום). המשיב הביע נכונותו לכך, אולם למרות האמור לעיל נתגלו חילוקי דעות לעניין החזר הוצאות נסיעה. כל אלה מובילים למסקנה, כי כל רצונה של המערערת היה, כי הפיטורים יעמדו בעינם, ומדובר בערעור שבחוסר תום לב.   5. המשיבה מס' 2 הגישה בקשה למחיקה על הסף, בטענה, כי אינה צד בסכסוך, אין מתבקש סעד כלפיה ואין המשיבה מס' 2 צד להליכי הערעור דנן (בש"א 2692/02).   בתגובה, השיבה המערערת, כי עפ"י סעיף 23(ב1) ל"חוק", בערעור על החלטת ועדת התעסוקה לפי סעיף 41א(ב) ל"חוק", גם ועדת התעסוקה תהיה משיב בערעור, ולפיכך חובה היה לצרף הועדה כמשיבה בערעור. המערערת נתנה הסכמתה, כי במידה ותטען המשיבה מס' 2, כי אין לה עמדה בערעור וכל החלטה בערעור תהא מקובלת עליה - הדבר יהא מקובל גם על המערערת.   6. המשיבה מס' 2 הגישה בקשה להארכת מועד להגשת תגובתה, וזו ניתנה לה עד ליום 15.12.02 (החלטה מיום 4.12.02).   עד כה טרם הוגשה תגובת המשיבה מס' 2 ואין מקום לעכב את פסק הדין וכל החלטה בפסק הדין תחייב אף את המשיבה מס' 2, שכן טיעוני המערערת, בתגובה לבקשה לדחיה על הסף, מקובלים על בית הדין.           7. ההכרעה בסעיף 41א(ב) ל"חוק" נאמר: "41א. זכויות עובד המשרת במילואים (א) ... (ב) לא יפטר בעל מפעל עובד בתקופת היותו בשירות מילואים אלא בהיתר מאת ועדת התעסוקה; ולענין שירות מילואים העולה על יומיים רצופים, לא יפטרו בלא היתר כאמור גם בתקופה של עשרים ואחד ימים לאחר תום שירות המילואים; לא תיתן הועדה היתר לפי סעיף קטן זה אלא אם כן יוכיח בעל המפעל כי הפיטורים המבוקשים אינם בשל שירות המילואים; הועדה תיתן את החלטתה, ככל הניתן, לאחר שתובא לפניה תגובת העובד".   בסעיף 21(ג)-(ה) ל"חוק", נאמר, כי: "21 סמכויות ועדת התעסוקה (ג) מצאה ועדת תעסוקה שבעל מפעל לא קיים חובה המוטלת עליו כלפי התובע לפי חוק זה (בחוק זה - הנתבע), תיתן אחד מאלה: (1) בהסכמת התובע - צו המורה לנתבע לקבל או להחזיר, לפי הענין, את התובע לעבודה, בתנאים, בזמן ובמקום שתקבע (בחוק זה - צו להעסקה); (2) צו המורה לנתבע לשלם לתובע, במועד שתקבע, פיצויים בסכום השווה לחמש פעמים השכר שהתובע קיבל או שהיה זכאי לקבל בעבור חודש העבודה שבסמוך לפני הפרת זכותו; ואולם רשאית הועדה להחליט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצויים בסכום אחר שתקבע; לעניין חישוב השכר לפי פסקה זו יחולו הוראות סעיף 13ב והתקנות שלפי סעיף 13 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (בחוק זה - צו לפיצויים); 3) צו להעסקה וצו לפיצויים, כאחד (בחוק זה - צו משולב), ואולם סכום הפיצויים בצו משולב ייקבע, על אף הוראות פסקה (2), רק בהתאם לנזק שנגרם לתובע בפועל עקב הפיטורים שלא כדין; בהערכת הנזק שנגרם לתובע לענין צו משולב תשקול הועדה, בין השאר, הפסד שכר עבודה, נזקים כספיים אחרים עקב הפסד השכר בזמן שחלף ממועד הפרת הזכות וכן פגיעה בשמו הטוב או במוניטין של התובע ועגמת הנפש שנגרמה לו. (ד) נתנה ועדת תעוסקה צו מהצווים שלפי סעיף קטן (ג) תורה בו כי הנתבע יישא בהוצאות התובע בשל ההליך בסכום שקבעה; דין הוצאות שקבעה הועדה לפי סעיף קטן זה כדין פיצויים שנקבעו לפי חוק זה. (ה) לסכום הפיצויים וההוצאות שציוותה ועדת תעסוקה ושלא שולמו במועד, ייווספו ויהיו לחלק מהצו, הפרשיהצמדה כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א - 1961, וכן ריבית צמודה, כמשמעותה בחוק האמור, בכפל השיעור הקבוע בסעיף 10א(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967, מהמועד שנקבע בצו לתשלום ועד למועד הפירעון בפועל".   בסעיף 23 ל"חוק", נאמר, כי: "23. זכות ערעור "(א) על כל החלטה ועל כל צו של ועדת תעסוקה אפשר לערער לפני בית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 (להלן בית דין אזורי), תוך עשרים ימים מיום מסירת ההודעה על ההחלטה או הצו לתובע ולנתבע. (ב) זכות הערעור ניתנת: (1) לתובע; (2) לנתבע; (3) לארגון העובדים שהתובע נמנה עימו; (4) לארגון העובדים שעימו נמנה המספר הגדול ביותר של עובדים במפעלו של הנתבע; (5) לארגון נותני העבודה שהנתבע נמנע עימו. (ב1) כל מי שהיה צד להליך לפי סעיף 21 ואינו המערער יהיה משיב בערעור, ובערעור על החלטת ועדת תעסוקה לפי סעיף 41א(ב) - גם ועדת התעסוקה; כן רשאים להצטרף כמשיבים הארגונים המפורטים בסעיף קטן (ב)(3) עד (5). (ג) אין להתחיל בדיון בפני בית דין אזורי לפני תום תקופת הערעור, ואם הוגשו בעניין אחד יותר מערעור אחד, יאוחדו כל הערעורים הנוגעים לאותו ענין ויישמעו כאחד. (ד) בית דין אזורי צריך, ככל האפשר, לדון ולפסוק בכל ערעור תוך חמישה עשר יום מתום תקופת הערעור".   בסעיף 24 ל"חוק", נאמר, כי: "24. סמכויות בית דין אזורי בית דין אזורי רשאי לדחות את הערעור, או לבטל את ההחלטה או את הצו שעליו מערערים ולהחליט כל החלטה ולתת כל צו שועדת תעסוקה מוסמכת להם".     "הלכה פסוקה היא, זה מכבר, כי בהעבירו תחת שבט ביקורתו השיפוטית את החלטת הרשות המוסמכת, אין בית הדין משמש ערכאת ערעור ולא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת, ולא יתערב בה לשנותה, כל עוד נמצא, על פי חומר הראיות, כי פעולת הרשות, שיקוליה והחלטתה נעשו וניתנה בגדר סמכותה על פי דין, באופן ענייני, בסבירות, במידתיות, בהגינות ובתום לב (ראו: ע"ע 307/99 אופיר טורס בע"מ - זהבה גולדנברג - חייט ואח' (טרם פורסם), ניתן ביום 15.10.02 ופסקי הדין שם; וכן ראו: דב"ע לח/63-3 ש.א.ש. בטחון ימי קרל זינגר בע"מ - עמליה הראל, פד"ע י' 21, 25; דב"ע מט/133-3; מט/131-3 רחל שלום - ברית התנועה הקיבוצית, פד"ע כא 262, 268; ע"ע 1123/00 בית הספר התיכון העירוני כל ישראל חברים בתל אביב יפו - יצחק צויזנר, פד"ע לו 438, 475-476, פיסקה 56; אושר בבג"צ 5618/01 יצחק צויזנר נ' בית הספר התיכון העירוני כל ישראל חברים בתל אביב יפו (טרם פורסם), ניתן ביום 21.8.01).   צוטט בע"ע 121/99 יצחק כהן - מדינת ישראל משטרת ישראל, פס"ד מיום 10.12.02 (לא פורסם).   8. לאחר עיון בהחלטת הועדה, לרבות בפרוטוקול הדיונים שנערכו בפניה ובסיכום טענות הצדדים, מן הדין לדחות הערעור מהטעמים הבאים: א. המערערת לא השכילה להוכיח כל בסיס משפטי לטענתה, כי החלטת הועדה ניתנה בחוסר סמכות ובניגוד להוראות "החוק" שהיו בתוקף באותה עת. שאלת חוקיות פיטוריו של המשיב, לו נעשה לפני תיקונו של "החוק", הינה שאלה תאורטית שאינה רלוונטית לעובדות המקרה הנדון.   מנימוקי הערעור עולה כי המערערת מבקשת את רחמיו של בית הדין, שכן מודה, בסופו של דבר, כי הוראות "החוק", לרבות התיקון, היו בתוקף במועד פיטורי המשיב, לאחר שובו משירות מילואים (סעיף 10 לנימוקי הערעור).   ב. אין מחלוקת, וכך הוכח בפנינו, כי מדובר בפיטורים תוך 21 יום לאחר שהמשיב שוחרר משירות מילואים. מדובר בפיטורים ללא מתן היתר כנדרש ב"חוק".   ג. ובאשר לטענת המערערת, כי במועד בו פוטר המשיב, טרם מונתה המשיבה 2, ולפיכך ממילא לא ניתן היה לקבל ממנה היתר לפיטוריו כאמור בסעיף 41א(ב) ל"חוק" - טענה זו אמנם לא נסתרה על ידי המשיבה מס' 2, שכן לא הגישה תגובתה, אולם טענה זו לא הוכחה. מעיון בהוראת סעיף 15 לתיקון מס' 12 (פורסם בס"ח/1812 תשס"ב (3.12.02)), נקבע, כי "תחילתו של סעיף 20 לחוק העיקרי כנוסחו בסעיף 2 לחוק זה, שישה חודשים מיום פרסומו או במועד מוקדם יותר שיקבע שר הבטחון בצו", ולפיכך במועד פיטורי המשיב לא נתכנסה עדיין הועדה בהרכבה עפ"י הוראות התיקון, אך אין בכך לשלול העובדה, כי גם במועד שקדם לתיקון החוק היתה קיימת ועדת תעסוקה, ולא הוכח, כי המערערת היתה מנועה מלפנות לאותה ועדה לקבלת ההיתר הנדרש. הקובע הוא, מועד הפיטורים והעובדה, כי במועד זה סעיף 41ב היה בתוקף.   המערערת טוענת הטיעון ללא כל תמיכה במסקנתה.   ד. אין מקום להתערב בשיעור הפיצוי שנפסק לזכות המשיב, לרבות הנימוקים בבסיס ההחלטה שהינה סבירה ומידתית לכל הדעות.     9. לפיכך ולאור האמור לעיל, מן הדין לדחות הערעור.   המערערת תשלם למשיב הוצאות בשיעור 750 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד פסק הדין עד לפרעון המלא בפועל.     ניתן היום י"ד בטבת, תשס"ג (19 בדצמבר 2002) בהעדר הצדדים.   המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישורי מסירה.         י. גלטנר-הופמן - שופטת נציג ציבור נציג ציבור  צבאמילואיםפיטורים