א. רקע 1. בפני תביעה שטרית, לביצוע שטר על סך 50,000 ₪ שהנתבע מסר לידי התובעת. 2. השטר נמסר, כשטר בטחון, להבטחת התחייבויות הנתבע שנקבעו בהסכם לשימוש בקרקע, שנחתם בינו לבין התובעת ביום 2.11.98. 3. הנתבע קיבל מהתובעת זכות שימוש בכ-550 דונם קרקע, לגידול עגבניות. הנתבע התחייב לשלם דמי שכירות כמפורט בחוזה וחיובי מים (הכל כמפורט בסעיף 8 להסכם). להבטחת קיום התחייבויות אלה, הופקד השיק נשוא תיק זה. 4. בתום תקופת השכירות, ומשנותר חוב של מעל 63,000 ₪ שלא שולם, התובעת הפקידה את שיק הבטחון של הנתבע. השיק הוחזר בציון "אין כיסוי מספיק". תיק ההוצל"פ נפתח על ידי התובעת לביצוע השטר האמור. 5. הנתבע קיבל רשות להתגונן בבשא 171/02 באשר לטענותיו כדלקמן: א. אין הוא חב לתובעת דבר והוא שילם את כל חובתיו. ב. במועד שהוא סיים את התחשבנויותיו עם התובעת ונותר ללא חובות, "נשכח מליבו" ליטול את שיק הבטחון, אך משהוא קיים את התחייבויותיו כלפי התובעת, פג תוקף השטר. ג. נציגי התובעת לא פנו אליו מעולם, בטרם נקיטת ההליכים, בדרישה לתשלום. 6. בדיון בבקשת רשות להתגונן הובהר שלנתבע חברה בשם גוטי חקלאות בע"מ (להלן: החברה). החובות של מעל 63,000 הרשומים בכרטסת התובעת, רשומים בכרטיס המתנהל, על שם החברה. הנתבע ציין שהינו שותף בחברה זו אך, לדבריו, החברה הינה גוף עצמאי כאשר, השיק ניתן לחובות שלו (הנתבע) בלבד, ואין קשר בין חובותיו לחובות החברה. 7. הרשות להתגונן הוענקה בגין טענתו שפרע את חובותיו ושכח לקבל לידיו בחזרה את שיק הבטחון וכן טענתו שאין להשתמש בשיק לבטחון לכיסוי, חובות של אחרים, קרי חובות החברה. ב. העובדות המוסכמות: 1. אין מחלוקת שהחוזה נחתם בין התובעת והנתבע ב-2.11.98 והנתבע החל לשלם את התשלומים שהתחייב בהם בחוזה. 2. הנתבע הקים את החברה ב-12.98 והינו בעל 99% מהמניות ומנהלה. 3. בסמוך לאחר מכן, פנה הנתבע או מי מטעמו וביקש לנהל את כרטיס החיובים ע"ש החברה. בעקבות בקשה זו, בתחילת 1999 התובעת הסבה את יתרת חובות הנתבע לכרטיס חיובים פנימי, על שם החברה והחלה לקבל מהחברה תשלומים שונים שוטפים, עד לסיום תקופת השכירות. התשלום האחרון שולם ב-6.99, אך נותר חוב, שלא שולם, בסך מעל 63,000 ₪, בגין שכירות ומים, שטרם שולם עד היום. 4. המחלוקת שנותרה להכריע בה היא האם חוב זה הינו חוב של הנתבע ושל החברה ביחד ולחוד, כטענת התובעת, או חוב של החברה בלבד, כטענת הנתבע. הנתבע ניסה להעלות טענות קיזוז (בגין נזקים) שיש בפי החברה (או בפיו), כנגד התובעת, אך אין מחלוקת שטענות אלה הועלו, בכלליות ובצורה לא מפורטת, בשלב מאוחר של הדיון ולא נכללו בטענות שבגינן הוענקה הרשות להתגונן. התובעת התנגדה, בצדק, לכל שינוי חזית בנדון. המחלוקת הועמדה, במישור השטרי, בקשר לטענת הנתבע שהוא פרע את כל חובותיו ויתרת החוב לתובעת הינה חוב של החברה בלבד, כאשר שטר הבטחון נועד להבטיח את חובות הנתבע בלבד, ולא חובות החברה. ג. הכרעת המחלוקת 1. לטענת הנתבע משהוקם החברה, הסכימה התובעת לבקשתו "להמחות" את המשך ביצוע החוזה מהנתבע לחברה. לתמיכה בגרסה זו הוא מפנה לאיפוס הכרטיס שנוהל על שמו (בסוף 12/98) ופתיחת הכרטיס שנוהל על שם החברה. 2. לטענת התובעת, היא הסכימה להסב את הרישומים השוטפים של הנהלת החשבונות הפנימית שלה על שם החברה, ככל שהיא לא התנגדה לקבל מידי החברה את התשלומים, שהנתבע חב לה. מאידך, היא לא הסכימה מעולם לשחרר את הנתבע מחבותו האישית, על פי החוזה, וכל חוב שלא נפרע על ידי החברה, נותר חוב של הנתבע. אשר להבטחת תשלומו, נמסר שיק הבטחון נשוא תיק זה. משנותר חוב גבוה יותר מסכום השטר, הופר החוזה על ידי הנתבע והתובעת זכאית לפרעון שטר הבטחון של הנתבע, שנמסר להבטחת האמור. 3. לאחר ששמעתי ושקלתי את טענות הצדדים, גרסת התובעת עדיפה בעיני על פי מבחן ההסתברות. אין מחלוקת שהנתבע הקים את החברה לאחר חתימת החוזה ולא שילם את מלוא החובות שנטל על עצמו בחוזה, עד לסיום החוזה. הנטל להוכחת טענותיו כי פרע את חובותיו (עד לשלב מסויים כטענתו) ושהתובעת הסכימה להעביר את יתרת החיובים שיוטלו, על פי החוזה, לחברה תוך כדי שחרור הנתבע מחיוביו בנדון, מוטל על הנתבע, לאור החזקות העומדות לטובת התובעת במסגרת דיני השטרות. נטל זו לא הורם על ידי הנתבע. יתרה מכך, כפי שציינתי דלעיל, גרסת התובעת היא העדיפה, על פי מבחן ההסתברות. 4. בכדי למקד את המחלוקת בצורה מדוייקת יותר שיש להבהיר שטענת ההגנה מורכבת משתי טענות נפרדות ומצטברות. ראשית, שהתובעת הסכימה לקבל את החובות בגין החוזה, מהחברה ושנית שהתובעת הסכימה לשחרר את הנתבע מהתחייבויותיו והסכימה שהחברה תיכנס לנעליו, ובמקומו-כצד לחוזה. התובעת אינה כופרת בעובדה שהיא הסכימה לקבל את תשלומי החובות של הנתבע, מידי החברה אלא טוענת שלא היה בכך כל הסכמה לשחרר את הנתבע מחבותו האישית, לפרעון כל התשלומים על פי החוזה ולא ניתנה מעולם הסכמה כאמור. 5. הוראות חוק המחאת חיובים מלמדות שהמחאת זכויות יכולה להתבצע, ללא הסכמת החייב. גם אם הנתבע היה זכאי להמחות את זכויותיו בחוזה (לחזקה ושימוש בקרקע ולקבלת מים) לחברה שהוא הקים, ללא הסכמת התובעת, לא היתה לו כל זכות להמחות את החבות שנטל על עצמו בחוזה, אלא בהסכמה מפורשת של התובעת (ראה סעיף 1 ו-6 לחוק). סעיף 8 לחוק מבהיר שחבות שהובטחה בערבות או שעבוד שלא מידי החייב, תיפקע, אלא אם הערב הסכים להמחאה. במילים אחרות, הערבות של הנתבע (החייב) במקרה דנן (שהינה שטר הבטחון) לא פקעה, אף אם הייתי מקבלת את טענתו שהתובעת הסכימה להמחאה. טענה זו אינה משקפת את המציאות, כפי שיפורט להלן. 6. הנתבע טען שהוא הגיע להסכמה עם התובעת להעביר את כל חובותיו וזכויותיו על פי החוזה לחברה. כתימוכין לכך הוא מפנה לכרטיס על שמו, שאופס, והכרטיס החדש שנפתח על שם החברה. הוא "שכח" לדבריו, אותה עת, ליטול את שיק הבטחון. עדותו לא היתה מהימנה עלי בנדון. יתרה מכך, בחקירתו הנגדית הוא הודה שלא הוא טיפל בכל הנדון, אלא אחיו פנה לתובעת בנדון וטיפל בהמצאת השיקים של החברה, לאחר שהנתבע חתם עליהם. בנסיבות אלה אין בפני כל עדות של ממש להוכחת טענת הנתבע "להסדר" הנטען. באם ההסכמה הנטענת הושגה בין אחי הנתבע והתובעת הרי שלא "נשכח" מליבו של הנתבע ליטול את שטר הבטחון, ככל שהוא לא סיכם דבר אודות אותה הסכמה עם התובעת מלכתחילה. יתרה מכך, החזקה שבדיני הראיות הינו שמי שנמנע מלהביא עד לבית משפט, עשה זאת מאחר ולא היה בדברי אותו העד כדי לתמוך בגרסתו. הנתבע נמנע מלהעיד את אחיו וחזקה זו פועלת כנגדו. 6. התובעת הסכימה לקבל תשלומים שהנתבע התחייב בהם מידי החברה ופתחה כרטיס הנהלת חשבונות פנימי לצורך כך. ביצוע פעולה זו חייבה, מבחינה חשבונאית את איפוס כרטיס החיוב הקודם שנוהל על שם הנתבע, למניעת הופעת כפל חיובים. ניהול הנהלת החשבונות הפנימי של התובעת אין בה כדי להעיד על ויתור או הסכמה לשחרר את הנתבע מחובותיו על פי החוזה. כל עוד אלה קויימו על ידי החברה, קויימו חיובי הנתבע. מהמועד שלא הומצא יתרת התשלום על ידי הנתבע או על ידי החברה (בשמו ועבורו), נמצא הנתבע בהפרת הסכם. 7. הנתבע מודה שהחברה אינה ברת פרעון היום ומבקש "להאשים" את התובעת בשל כך. טענות אלה אינן רלוונטיות ומהוות (כפי שצויין לעיל), שינוי חזית. 8. אילו התובעת היתה מסכימה לשינוי זהות החייב תוך כדי לשחרר הנתבע מחובותיו, אין ספק בעיני שהיא היתה דורשת שטר בטחון חליפי, מהחייב "המסוכם" החדש. כבר ציינתי לעיל שגם אם התובעת היתה מסכימה להמחאה הנטענת אין בכך כדי לשחרר את הנתבע, (החייב המקורי), מערבותו שבשטר הבטחון. יתרה מכך, בפועל, התובעת לא הסכימה לכך מעולם וכל אשר הסכימה היה שהנתבע יוכל לפעול בשטח ולפרוע את חובותיו כלפיה, בתשלומים שיבוצעו באמצעות החברה שהוא הקים, כל זאת מבלי לשחררו מחבותו האישית לקיום הוראות החוזה כלשונו וכפשוטו. 9. הנתבע כופר בכך שהוא קיבל לידיו העתק מהכרטיס של החברה בצרוף הדרישה בכתב יד לתשלום יתרת החוב. הוא גם כופר בכך שהוא קיבל את מכתב הדרישה של ב"כ התובעת בנדון. אמינה עלי טענות התובעת שדרישות אלה אכן נשלחו אליו וקשה לקבל את הסבריו, שהם לא הגיעו ליעדם. כמו כן, אמינה עלי טענות עד התביעה הוא פנה, טלפונית לא פעם, לנתבע (ויתכן גם לאחיו), אודות החוב כאשר ושהתשובה שהוא קיבל היתה- שהחוב יוסדר ומבלי שהועלתה כל טענה באוזניו לכפירה בחוב או "לקיזוז". 10. הנתבע האשים את התובעת בהגשת השטר לביצוע שלא כדין ובחוסר תום לב. לא מצאתי כל בסיס לטענות אלה. אדרבה, טענות הנתבע שנטענו תחילה "בתמימות", כטענת פרעתי, התגלו, בדיעבד, כטענות ללא בסיס. טענות אלה נועדו בעיקר, להימלט מתשלום החוב. לצורך כך הנתבע מבקש להעזר בגרסה שנולדה, לאחר המעשה, שיש לייחס לחברה (חדלת הפרעון) שבבעלותו, את יתרת חובו בנדון והוא "השתחרר" מהחוזה וחיוביו על פיו. ד. סיכום 1. סוף דבר, דין טענות ההגנה להידחות ודין התביעה להתקבל. התובעת זכאית לחדש את ההליכי ההוצל"פ, באם עוכבו. 2. הנתבע ישא בהוצאות המשפט בתוספת וריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתם ועד ליום התשלום המלא בפועל וכן בשכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ בתוספת מע"מ, בצרוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. הוצאות אלה מתווספות להוצאת שנפסקו בבשא 171/02. 3. התובעת זכאית לצרף ההוצאות ושכ"ט שנפסקו דלעיל, לתיק ההוצל"פ המתנהל בגין השטר.חוזהשטר ביטחוןשימוש במקרקעיןהוצאה לפועלשטרביצוע שטר