שחרור אריתראי ממשמורת 1. המערער הסתנן לישראל דרך גבול מצרים ביום 5.2.10, נתפס, ומאז הוא נתון במשמורת. בפני ערעורו על החלטת בית הדין למשמורת ("בית הדין") מיום 3.10.10 בה אושר המשך צו המשמורת. הערעור הוגש ביום 15.2.11 ומתברר כי בין לבין הובא המערער פעמיים נוספות בפני בית הדין (בימים 23.11.10 ו- 17.1.10) ובישיבות אלה שבה ונבחנה שאלת המשך המשמורת. (לאחר הגשת הערעור, ביום 23.2.11 הובא המערער פעם נוספת בפני בית הדין). עולה איפוא כי ערעור זה, בעת שהוגש, הוגש כנגד החלטה שאינה הרלבנטית יותר ודין היה שימחק בשל טעם זה. אולם לפנים משורת הדין אבחן טענות הערעור לגופן. 2. יומיים לאחר מעצרו בגבול נערך למערער תשאול ובו טען כי הוא יליד ואזרח אריתראיה, כי בגיל 10 עבר בגפו לאתיופיה, בגיל 18 עבר לסודן וכעבור שנתיים הסתנן לישראל דרך מצרים. בתשאולים נוספים, ולאחר מכן בתחקירי ה- D.S.R שנערכו לו - מצאו המראיינים והמתשאלים כי אין בסיס לטענת המערער כי הוא נתין אריתראי - וכי כל האינדיקציות מצביעות על כך שהינו נתין אתיופי. (ר' בפירוט רב ראיון ה- D.S.R מיום 2.3.11 ומסקנות עורכי הראיון הנ"ל -צרופה 3 לתגובת המשיבים). עוד ביום 15.2.2010 חתם הממונה במשרד הפנים על צו הרחקה כנגד המערער לפי חוק הכניסה לישראל (להלן - "החוק") - כאשר בצו ההרחקה נקבע כי נתינותו של המערער הינה אתיופית. המערער סירב, ועודנו מסרב, באופן שיטתי להיות מורחק לאתיופיה. על כך חזרה גם באת כוחו בעת הדיון בערעור זה. (עמ' 2 לפרוטוקול ש' 5-6). לעומת זאת הוא שב והצהיר, וכן גם באת כוחו בעת הדיון בערעור (שם) - כי הוא מוכן להיות מורחק לאריתריאה - אולם זאת, כדברי באת כוחו "...לאחר שתוסר ההגנה הקולקטיבית על שב"חים מאריתריאה" (שם). וזאת לדעת. מכוח החלטת הממשלה זכאים מסתננים שנתינותם אריתראית ל"הגנה קיבוצית" - שמשמעה שחרורם ממשמורת והרשאתם לשהות בישראל עד שירחיב ועד שישתנו התנאים הנוכחיים באריתריאה. נתינים אתיופים, לעומת זאת, אינם זכאים להגנה קיבוצית זו. שחרורם ממשמורת של שוהים שלא כחוק (שלא חלה עליהם אותה "הגנה קיבוצית"), עד להרחקתם עפ"י צו ההרחקה, ייעשה בנסיבות האינדיבידואלית של כל מקרה לגופו - ומידת התאמתו לאחת מחלופות השחרור הקבועות בסעיף 13 ו (א) לחוק. עילת שחרור נוספת יכול ותהיה מכוח הוכחת נסיבות פליטות אינדיבידואלית - שאינן עניין למקרהו של המערער דנן. 3. בהודעת הערעור הארוכה שהגישו ב"כ המערער נשזרת כחוט השני לכל אורכה הטענה כי קביעת הרשות בדבר אי היותו של המערער אריתראי - נעשתה שלא כדין, ומכאן כי צו ההרחקה שהוצא בעניינו פסול ועל כן אין הצדקה להמשך החזקתו במשמורת. לאמור - לוז הערעור עניינו בצו ההרחקה שהוצא כנגד המערער מחמת היותו, עפ"י קביעת המשיב 1, נתין אתיופי ולא, כטענת המערער, אריתריאי. דא עקא, ערעור זה איננו מוגש כלל כנגד צו ההרחקה וההחלטה של המשיב על הוצאת הצו - אלא כנגד החלטת בית הדין על הישארותו במשמורת עד לביצוע ההרחקה. וכך טענה מפורשות ב"כ המערער בעת הדיון בערעור: "הערעור תוקף אך ורק את החלטת המשמורת. הערעור אינו בא כנגד צו ההרחקה ולא בא לתקוף את ההחלטה ככל שהיתה כזו בדבר נתינותו של המערער" . עמ' 1 לפרוט' הדיון). בד בבד, ובאותה נשימה, טוענים המערער ובאת כוחו כי הוא מסרב להיות מורחק לאתיופיה. לטעמי - די בכך להביא לדחיית הערעור מניה וביה. לאמור, הנחת המוצא של המערער בערעור זה הינה כי צו ההרחקה שריר וקיים. עם זאת, הוא איננו מוכן לשתף פעולה עם צו ההרחקה לאתיופיה. בנסיבות אלה - מורה סעיף 13 ו' (ב) (1) לחוק כי גם אם מתקיימת עילה מעילות השחרור בערובה המנויות בס"ק 13 ו' (א) - על אף זאת: "13 ו. שחרור בערובה (א)... (ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אם התקיים אחד מאלה: (1) הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל היעדר שיתוף פעולה מלא מצידו, לרבות לענין הבהרת זכאותו או להסדרת הליכי הרחקתו מישראל". ב"כ המערער הודיעה במהלך דיוניה בערעור כי המערער בוחן אפשרות להגשת עתירה כנגד צו ההרחקה - ברם, עם זאת, ובערעור הזה, אין בפני עתירה שכזו ואין כלל תקיפה שכזו - הכל כמפורט וכמצוטט לעיל. 4. ובתמצית. הרשויות המוסמכות לכך עפ"י החוק מצאו כי המערער הינו נתין אתיופיה וכי טענתו בדבר היותו נתין אריתריאה אינה אמת. בגין כך הוצא צו הרחקה כנגדו והוא הושם במשמורת עד לביצוע ההרחקה. המערער מסרב בשיטתיות לשתף פעולה עם הרחקתו לאתיופיה. המערער באמצעות באת כוחו, שב ומבהיר בטענותיו בדיון בערעור כי לעת הזו הוא אינו תוקף את צו ההרחקה ואת קביעת הרשות בדבר נתינותו האתיופית. בנסיבות אלה - לא מצאתי עילה או הצדקה להתערבות בהחלטות בית הדין שאישרו המשך המשמורת וזאת עד שיואיל ויתרצה המערער לשתף פעולה עם הרחקתו כאמור. 5. למעלה מן הצורך אוסיף כי על פני הדברים נראה ומסתבר לכאורה (לפחות ברמת הראיות המנהליות) כי המערער הינו אמנם אתיופי. מסקנות צוות ה- D.S.R שראיין את המערער נראות על פני הדברים סבירות ואף מתבקשות לכאורה מתוך תשובתיו של המערער לשאלות הרבות שהופנו אליו במהלך אותו הראיון. המערער אינו מסוגל להשיב לשאלות בסיסיות ביותר על ארץ נתינותו הנטענת (אריתריאה),על איזור הולדתו הנטען, על בני משפחתו הנטענים ועוד ועוד. (ר' הראיון המפורט ומסקנות צוות הבדיקה בנספח 3 לתגובת המשיבים). הטענה העיקרית שנטענה בהודעת הערעור ולפיה די בעובדה ששפתו של המערער הינה טיגרנית - כדי להוכיח את נתינותו האריתראית - נשללת במפורש מפי באת כוחו. היא מסכימה (עמ' 2 לפרוט') כי השפה הטיגרנית היא גם שפתם של חבלי ארץ נוספים באפריקה - ובעיקר באתיופיה. (ומעשים בכל יום בבית משפט זה ששפת התרגום לעדים או בעלי דין ממוצא אתיופי הינה השפה הטיגרנית, לצד השפה האמהרית). 6. סוף דבר - מהנימוקים המפורטים לעיל לא מצאתי מקום לשנות מהחלטות בית הדין, נשוא ערעור זה, ואני דוחה את הערעור. בנסיבותיו של המערער - אין צו להוצאות. משרד הפניםשחרור עובדים זרים ממעצר