התובעים טענו כי נפגעו בתאונת דרכים - חברת הביטוח טענה כי הפציעה נגרמה כתוצאה מהתהפכות אופנוע ים. פתח דבר התביעה המונחת בפני, הינה תביעה כספית לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעים, לטענתם, בעטיה של תאונת דרכים, שארעה ביום 9.6.04. טענות הצדדים התובע 1, יליד שנת 1973, והתובע 2, יליד 1968, הינם אחים (להלן - התובעים). לטענת התובעים, ביום 9.6.04 נהג התובע 1 בקטנוע, הנמצא בבעלותו והמבוטח אצל הנתבעת 1 (להלן - הקטנוע). התובע 2 נסע אותה עת עם התובע 1 בקטנוע. התובעים היו בדרכם לביתו של התובע 2. התובעים טוענים, כי בסביבות השעה 21:30, בעת נסיעתם ברחוב אבי אורן בפתח תקוה, בעת שפנו ימינה לרחוב דנמרק, החליק הקטנוע. כתוצאה מכך הם נפלו ונפגעו בגופם (להלן - התאונה). התובעים טוענים, כי לאחר התאונה טופלו במרכז הרפואי ע"ש "רבין" בפתח תקוה, בקמפוס גולדה -השרון (להלן - בית החולים). לתובע 1 אובחן שבר ביד ימין, וזו גובסה. לתובע 2 נגרמה חבלה בקרסול שמאל עם רגישות בצד החיצוני. התובעים טוענים, כי טרם התאונה היו שניהם בריאים בגופם ובנפשם ולא סבלו ממגבלה כלשהי. לטענת התובע 1, עובר לתאונה עבד כצלם, אך לאור מצבו הרפואי הפסיק לעסוק במקצועו זה. התובע 2 טוען, כי טרם התאונה היה בעל מכולת ועבד כעצמאי, אך לאור מצבו הרפואי חדל גם הוא מעיסוק בעבודה זו. התובעים טוענים, כי על הנתבעת לפצותם בגין נזקי הגוף שנגרמו להם כתוצאה מן התאונה, בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן - החוק). מנגד, הנתבעת מכחישה את עצם התרחשות התאונה. לטענת הנתבעת, ככל שארעה תאונה כלשהי, היא התרחשה בנסיבות אחרות לגמרי, מכפי שתואר הדבר על ידי התובעים. לפיכך, הנתבעת טוענת, אין להטיל עליה כל חבות לפיצוי התובעים. דיון והכרעה מטענות הצדדים כפי שנפרשו בפני עולה, כי סלע המחלוקת בין הצדדים נעוץ בשאלת עצם התרחשות התאונה. כלל ידוע ומושרש היטב בשיטת משפטנו הינו כי "המוציא מחברו עליו הראיה". כפי שנאמר בענין זה בספרו של י.קדמי, על הראיות, חלק רביעי, תש"ע-2009, בעמ' 1723: "הכלל הוא - כי נטל השכנוע מוטל על 'המוציא מחברו'. אשר על כן: התובע - נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו; ואילו הנתבע - נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתו. וכך באו הדברים לכלל ביטוי בע"פ 28/49: 'כלל אוניברסאלי הוא כי בעל דין הטוען טענה מסוימת החשובה לעמדתו במשפט - בין טענה חיובית ובין שלילית - עליו הראיה. אדם התובע בחזרה סכום כסף שהלווה, עליו להוכיח את מתן ההלוואה; בעל הבית הטוען שהדייר לא מילא את הבטחתו בדבר בדק בית צריך לשכנע את בית המשפט בדבר חוסר פעולת הדייר בנידון התיקונים וכו' ... החוק הוא הקובע על מי חלה החובה האמורה. חובה זו - ונכנה אותה בשם 'חובת הראיה' ... היא היא החובה העיקרית במשפט" (ההדגשות במקור - נ"ש). ובענייננו כאן - על התובעים מוטל הנטל להוכיח את נסיבות התרחשות התאונה כנטען על ידם, היינו, כי בעת נסיעתם בקטנוע, החליק הקטנוע והם נפלו ונחבלו. הן התובע 1 והן התובע 2 העידו בסעיף 4 לתצהיר עדותם כדלקמן: "כאשר נסענו ברחוב אבי אורן בפתח תקוה והתחלנו לפנות ימינה לרחוב דנמרק. במהלך הפניה החליק הקטנוע וכתוצאה מכך נפלנו אני ואחי על הכביש". בבית המשפט העיד התובע 1: "היינו בקטנוע שלי. נפלנו, קמנו, אני לא יודע למה החלקנו. לא היה גשם" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 1-2). התובע 2 העיד: "נפלנו עם האופנוע ואז הרמנו אותו" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 6). זאת ותו לאו. המדובר באחים, בני משפחה אחת המציגים גירסה זהה. הדעת נותנת, כי היה וברשות התובעים ראיות נוספות לתמוך בגירסתם זו - היו ראיות אלה מובאות בפני. זאת בפרט נוכח טענת הנתבעת, ולפיה "לא היו דברים מעולם", טענה שהיתה ידועה לתובעים כבר מעת שהגישה הנתבעת כתב הגנתה בתיק. התובע 1 העיד, כי אשתו היתה בבית כשהוא חזר, וכי סיפר לה את אשר ארע לו ולאחיו, וכך אמר: "ש. ת. אני גר באם המושבות. זה מרחק נסיעה של 3 דקות מאחי. אשתי היתה בבית כשחזרתי. כשהגעתי הביתה סביר להניח שסיפרתי לאשתי מה קרה. ש.אתה יודע אם יצחק סיפר לאשתו? ת. לא יודע. ... ש. ז"א הבן אדם הראשון ששמע על התאונה היתה אשתך. ת. כן. ש. אתה יודע למה אנו פה? ת. לא. ש. אתה יודע שחב' הביטוח ביקשה שתיגש לפוליגרף והיא מכחישה את ארוע התאונה? ת. למה? הבנתי שחב' הביטוח לא רוצה לשלם. ש. ת. כן, אני עדיין נשוי לאותה אשה ויש לי עוד ילדה. ש. למה לא הבאת את אשתך? ת. למה אני צריך להביא אותה? יש לי את אחי שהיה איתי בזמן המקרה" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 14-27). התובע 1 נמנע מלהעיד את אשתו, שתבוא ותספר, כי ראתה אותו בתכוף לאחר התרחשות התאונה וסיפר לה אודותיה. התובע אף לא מצא לנכון להביא מי מבני משפחתו האחרים, כאשר סיפר, כי גם הם ידעו אודות התאונה סמוך לאחר התרחשותה (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 28-29). גם התובע 2 העיד, כי לכששב הביתה לאחר התאונה אשתו וילדיו היו בבית (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 7-8). כך גם העיד, שבטוח שהוריו ידעו על קרות התאונה (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 15-16). חרף זאת, התובע 2 גם הוא, נמנע מלהביא מי מבני משפחתו להעיד בבית המשפט ולתמוך בגירסת התובעים בדבר עצם התרחשות התאונה ונסיבותיה. בע"א 548/78, פלונית נ' פלוני, פד"י לה(1)736, 760, נאמר: "כלל הנקוט ידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". כן ראה בענין זה את האמור בספרו של המלומד י. קדמי, על הראיות, חלק רביעי, תש"ע-2009, בעמ' 1889-1902. זאת ועוד. התנהלות התובעים סמוך לתאונה מעוררת תמיהות. כך למשל, הגם שלתובע 1 נגרם שבר בידו הימנית, כפי שעולה ממסמכים רפואיים, אשר צורפו לתצהיר עדותו, התובע 1 העיד, כי לאחר התאונה רכב על הקטנוע בחזרה הביתה, למרות הכאבים שחש בידו השבורה (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 7-9). עוד מתברר, כי למחרת התאונה התובע 1 אף נהג ברכב לביתו של התובע 2 על מנת לאסוף אותו לבית חולים (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 12-13). כיצד רכב התובע 1 על הקטנוע לאחר ששבר את ידו? כיצד במצב זה נהג למחרת על רכבו? הדברים אינם ברורים ותמוהים ביותר. כך גם תמוהה העובדה, שבטופס חדר המיון של התובע 1, אשר צורף כנספח ב לתצהיר עדותו של התובע 1, נרשם רק: "ת. דרכים מ 9.6.04 חבלה שורש כף יד ימין" מבלי שפורט מנגנון התאונה ו/הנפילה כנהוג במקרים אלה. מנגד, בטופס חדר המיון של התובע 2 נכתב: "לדבריו אתמול נפל מהאופנוע חבלה בקרסול שמאל רגישות בצד חיצוני", זאת בניגוד לחוסר הפירוט בטופס של אחיו, כאמור לעיל. לכל אלה מצטרפת אי בהירות נוספת הנוגעת לחבלה שספג התובע 2. המדובר בחבלה בקרסול שמאל. התובעים טוענים, כי התאונה ארעה בזמן פניה ימינה, אז האופנוע החליק והם נפלו. הדעת נותנת שבנסיבות אלו, תהא פגיעתו של התובע 2 דווקא בקרסול ימין ולא בקרסול שמאל. נראה כי הדבר לא ברור לחלוטין. בנוסף, בשום שלב, התובעים לא התייחסו למצבו של הקטנוע. התובעים לא טענו, כי הקטנוע נבדק לאחר התאונה ולא הציגו כל מסמך בנוגע לתיקונו. זאת למרות שמעדות התובעים נראה, כי הקטנוע החליק ונפל בזמן התאונה. זאת ועוד. באורח פלא, הן התובע 1 והן התובע 2 זוכרים את יעדם הסופי, כאשר היו בדרכם לביתו של התובע 2. שניהם אינם זוכרים, מה היה יעד המוצא ממנו יצאו לדרכם (עדותו של התובע 1 בעמ' 1 לפרוטוקול, שורות 18-21; עדותו של התובע 2 בעמ' 8 לפרוטוקול, שורה 4). סתירה בעדויות התובעים קיימת גם באשר לאופן הגעתם לבית החולים למחרת התאונה. בענין זה העיד התובע 1: "למחרת הגענו לבית החולים עם האוטו. אני באתי עם האוטו לאמא שלי או לאחי. אספתי את אחי לבית החולים" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 12-13). מנגד התובע 2 אמר את הדברים הבאים: "בבוקר התעוררתי והבנתי שזה לא עבר. נסעתי עם אחי באוטו. הלכנו לקחת את המכונית מההורים שלי, משהו כזה. אני לא זוכר אם אספתי את אחי. אני לא זוכר אם הוא בא להורים שלי או שאני הלכתי לאסוף אותו. לא זוכר" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 9-11). האם הרכב היה מלכתחילה בבית התובע 1, שיצא משם לבית אמו או לבית התובע 2 על מנת לקחתו עימו לבית החולים, או שמא הרכב היה בבית האם, ונלקח משם על מנת ליסוע לבית החולים?! מי מבין התובעים נהג ברכב, התובע 1 התובע 2?! מי נאסף על ידי מי, התובע 1 ע"י התובע 2 או ההפך?! בעוד שבתצהיר תשובות לשאלון, בתשובה לשאלה השיב התובע 1, כי טרם התאונה, היה מעורב ב- 3 תאונות אחרות בלבד, בעדותו של התובע 1 בבית המשפט התברר, שבעברו היה התובע 1 מעורב בשתי תאונות נוספות מעבר לאותן שלוש אליהן התייחס בתצהיר תשובותיו לשאלון. התובע 1 לא נתן לכך הסבר מניח את הדעת (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 14-23). הנתבעת, המכחישה את התרחשות התאונה באופן הנטען על ידי התובעים, הגישה תצהיר של חוקרת, הגב' ג'ואנה סאלם (להלן- החוקרת). החוקרת נפגשה עם הגב' איריס חנגל, אחות התובעים (להלן - איריס), ושוחחה עימה. השיחה עם איריס הוקלטה ותמלול הקלטת צורף לתצהירה של החוקרת. במהלך השיחה, סיפרה איריס לחוקרת דברים כדלקמן: "חוקרת: ... בעלי משוגע על אופנועי ים ואופנועים, זה מה שבעלי נפצע באותו יום. איריס: באמת? חוקרת: כן אנחנו מדריכים כאילו. איריס: אה כן? חוקרת: הוא מדריך שייט, הוא מדריך שייט במרינה בתל אביב. איריס: זה אח שלי במדרגה הראשונה והילדים שלי אחריו. חוקרת: אה, באמת? איריס: כן. למה בפעם האחרונה הם הסתבכו פשוט ראיתי את הכוכבים. חוקרת: איפה בים גם? איריס: בטבריה. חוקרת: אה הם התהפכו? איריס: הם התהפכו כנראה היה רוח חזקה או חוקרת: לא, מה זה מה שקרה לבעלי, כאילו הרוח, שמה רוח הוא השתולל איריס: האמת היא שהם לא... חוקרת: הוא השתולל היו גלים איריס: אבל בטח פה בים תל אביב לא ב... חוקרת: כן. איריס: בדיוק. חוקרת: וזה... איריס: אני לא יודעת איך להסביר את זה. חוקרת: מה, גם הילדים שלך התהפכו? איריס: עם ילד אחד, הילד..." (עמ' 10 לתמליל, שורה 18 - עמ' 11, שורה 11). בבית המשפט העידה החוקרת ואמרה: "בזמן החקירה גב' שעיר (איריס - נ"ש) מסרה לי שהאחים שלה וילדיה התהפכו בכנרת עם אופנוע ים ואני מפנה לעמ' 11 שו' 9-11 לתמליל. שאלתי אם גם הילדים שלה התהפכו והיא אמרה שילד אחד התהפך" (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 15-17). מדבריה של איריס ניתן ללמוד, איפוא, כי איריס סיפרה לה על היותם של התובעים מעורבים בתאונת אופנוע ים בכנרת, במהלכה התהפך אופנוע הים עליו רכבו. אכן, בבית המשפט, העידה איריס, שהיא איננה זוכרת, כי סיפרה לחוקרת, שאחיה וילדיה הסתבכו בהתהפכות האופנוע בטבריה ואינה זוכרת כלל שדבר שכזה ארע (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 1-9). הדבר תמוה ביותר. מדוע תבדה איריס מליבה באזני החוקרת, באופן ספונטני, ארוע חמור כפי שתואר על ידה, בו מעורב אחד מילדיה שלה , אלמלא דבר זה אכן קרה?! ברגע שעומתה איריס עם האמור בתמליל שיחתה עם החוקרת, הפכה עדותה של איריס למתחמתקת, וכל השאלות שהוצגו בפניה נענו בתשובות ולפיהן איננה זוכרת או איננה יודעת. הרושם המתקבל מעדותה של איריס בפני הוא, כי בעדותה זו ביקשה איריס לחפות על הדברים שאמרה לחוקרת, שנאמרו מרצון ובאופן חופשי. לכשעומת התובע 1 עם דבריה של איריס לחוקרת, בכל הנוגע לאופנוע הים, אמר שאינו אחראי לדבריה וכי מעולם לא התרחשה לו תאונת אופנוע ים בכנרת (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 21-25). גם לתובע 2 אין כל הסבר לדבריה של איריס ולא זכורה לו כל פציעה כתוצאה מנפילה מאופנוע ים (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 21-30). הדברים מעוררים סימני שאלה מהותיים, ויש בהם כדי להטיל דופי בגירסת התובעים ולפיה הפציעות הנטענות הן תוצאת התאונה, תאונה שעומדת במרכז כתב התביעה שהגישו. התובעים טוענים בסיכומיהם, כי אל מול עדותה של החוקרת ניצבות 3 עדויות "אחידות קוהרנטיות וברורות", עדותם של התובע 1, של התובע 2 ושל איריס, המכחישות את ארוע הנפילה מאופנוע הים. המדובר בעדותם של שני אחים ואחות, בני משפחה אחת, המצויים ביניהם בקשרי משפחה טובים, כפי ששלושתם אישרו בעדותם בפני. נראה, כי במצב דברים דנן, יש לנקוט משנה זהירות בבחינת תוכנם של הדברים הנמסרים על ידם. אכן, אין בפני עדות יחידה, במובנו הקלאסי של סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), אך הן לנוכח התמיהות העולות מעדותה של איריס, כמפורט לעיל, והן לנוכח היותם של כל העדים בני משפחה קרובים, יש לבחון הדברים בזהירות רבה מאד. בהעדר כל ראיה חיצונית, התומכת בגירסת התובעים באשר לנסיבות התרחשות התאונה, נוכח התמיהות העולות מעדות התובעים ומעדותה של אחותם איריס, ולנוכח הימנעות התובעים מהעדת נשותיהם, כאמור לעיל, המסקנה המתחייבת הינה, כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכחת עצם התרחשות התאונה. יודגש; אין בעצם העובדה, כי הנתבעת התייחסה לארוע של תאונת אופנוע ים, עליו דיברה איריס בשיחתה עם החוקרת, כדי להעביר את הנטל לכתפיה של הנתבעת. אין הנתבעת צריכה להוכיח, כי פציעתם של התובעים לא ארעה בעטיה של התאונה אלא בעטיה של תאונה אחרת. די לה בהעלאת המקרה כאלטרנטיבה אפשרית לגרימת הפציעות, על מנת לסדוק את גירסת התובעים ביחס לתאונה, תאונת האופנוע הנטענת על ידי התובעים, ולהעמידה בסימן שאלה. על כתפי התובעים נותר הנטל להוכיח התרחשות התאונה, הנטענת על ידם. משלא עמדו בנטל זה, כאמור לעיל, אין מנוס מדחיית התביעה. יפים לענין זה הדברים שנאמרו בת"א(חי')1040/95, דגלס נ' גמאל, לא פורסם, בסעיף 2 לפסק הדין: "לאחר ששמעתי עדויות הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי התובע לא הוכיח במידה הנדרשת , ועל פי מאזן ההסתברויות, כי אכן ארעה לו תאונת דרכים המתוארת בכתב התביעה ולכן יש לדחות את התביעה. עדויות התביעה ככלל, ועדות התובע בפרט, אינן מעמידות מקשה וגירסה אחת על נסיבות ארוע התאונה, ויש בארוע שתואר כתאונת דרכים, פרצות וחוסר סבירות ששוללים את הגירסה באופן שלא ניתן לקבלה. מקובלת עלי עמדת ב"כ הנתבעת, כי נטל ההוכחה מטיל על התובע חובה להראות, ברמה נדרשת במשפט אזרחי, כי נפגע כתוצאה מתאונת דרכים. אין הנתבעת חייבת להוכיח מה באמת קרה לתובע ואיפה נפצע, בפועל, אם נפגע בתאונת עבודה באתר בהר יונה, לפי החשד הנטען על ידה , או בכל מקום אחר". משנדחתה התביעה, ממילא מתייתר הצורך לדון בשאלת הנזקים הנטענים. סוף דבר התביעה נדחית. התובעים, ביחד ולחוד, ישאו בהוצאות הנתבעת ובכ"ט עורך דינה בסך 5,800 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. אופנוע ים