האם שילם או לא שילם המנוח ז"ל ("השוכר"), אביו של הנתבע דנן, דמי מפתח למשכירים ("המשכירים"), הראשון אביו והשני דודו של עו"ד לירון ("לירון") אחד התובעים בתביעה שבפני, עבור בית עסק שהושכר בשנת 1945 כמוסך לתקון מכוניות ("המושכר"). זוהי שאלת המפתח במשפט זה.   המשכירים והשוכר הלכו לעולמם לפני מספר שנים אך יחסי השכירות לגבי המושכר ממשיכים להתקיים בין יורשיהם עד עצם היום הזה, ואין חולקים כי מדובר בשכירות מוגנת לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 ("החוק").   ביום 31.7.00 תוקנו תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות), התשמ"ג - 1983 ("התקנות"), ונקבע בהן כי ההגבלה שבחוק (ס' 52א) על תקרת דמי השכירות של בית עסק לא תחול על בית עסק שלא שולמו בעדו דמי מפתח. התובעים מבקשים לקבוע את גובה דמי השכירות הראויים בגין המושכר וטוענים כי השוכר דנן לא שילם למשכירים דמי מפתח, ועל כן אין הנתבע, המחזיק מכוחו את המושכר בשכירות מוגנת, זכאי עוד ליהנות מהגנת החוק המגבילה את גובה דמי השכירות המירביים. הנתבע טוען כי השוכר שילם דמי מפתח בשעתו, לפני כניסתו למושכר.   אסקור תחילה את העובדות המוסכמות, לאחר מכן את הרקע המשפטי והכלכלי ליחסי שכירות בזמנים הרלבנטיים, ואחרי כן אשקול את העדויות ושאר הראיות.   העובדות המוסכמות   בשנת 1945 השכירו המשכירים לשוכר מבנה הנמצא בראשון לציון למטרת שימוש כמוסך לתיקון כלי רכב. המשכירים עשו כן באמצעות חוזה שכירות (ת/1) שנכתב על טופס חוזה שכירות סטנדרטי בו מולאו פרטי העסקה והצדדים לה, דהיינו שמות המשכירים והשוכר, שעור דמי השכירות (12 לא"י לחודש) ותקופת השכירות (שנה אחת). באותו חוזה, כמו בארבעה חוזים אחרים (ת/2 - ת/5) שערכו המשכירים והשוכר במשך השנים, לא בא זכר לתשלום דמי מפתח, או כל תשלום בשם אחר, פרט לדמי השכירות. עובר לכריתת החוזה משנת 1945 החזיקו במושכר שוכרים אחרים. שכירות מוגנת מהי ? דמי מפתח מהם ?   עם פרוץ מלחמת העולם השניה בשנת 1939, והפסקת בניה למגורים בעטיה, נשקפה סכנה של מחסור בבתי עסק ובדירות מגורים, והתעורר חשש כי בעלי דירות ובתי עסק מושכרים או עומדים להשכרה יעלו את דמי השכירות, ואף ידרשו פנוים של מושכרים עם תום תקופת השכירות החוזית, בכדי להשכירם למרבה במחיר. המחוקק המנדטורי הקדים רפואה למכה בדרך של חקיקתן של פקודת בעלי הבתים והדיירים [הגבלת דמי שכירות ופנוי] [הארכה] משנת 1940, ופקודה בדבר הגבלת דמי שכירות (בתי עסק) משנת 1941. תוצאתן של פקודות אלה הייתה הקפאת שכר הדירה המוסכם לפי חוזי שכירות קיימים, ואיסור על פנוים של שוכרים עם תום תקופת החוזה, כל עוד ממשיכים הם לשלם את דמי השכירות ומקיימים את התחיבויותיהם בהתאם לחוזי השכירות.   בכל תשלום נוסף על דמי השכירות כפי שהוקפאו או הוגבלו ראה המחוקק תשלום בלתי חוקי הבא להערים על החוק. לפיכך נקבעה בפקודת הגבלת דמי שכירות (בתי עסק) 1941 הוראה בדבר זכותו של דייר ששילם תשלום שכזה ("פרמיה" כלשון הפקודה) לתבוע השבתו על אף כל הסכם נוגד (ס' 7 לפקודה).   תשלומים בלתי חוקיים אלה נקראו בפי העם "דמי מפתח" ועד מהרה התגבש נוהג לפיו היה הדייר החדש משלם דמי מפתח לדייר היוצא שויתר על זכותו להמשיך ולהחזיק במושכר בתנאים מוגנים, ואף המשכיר זכה לחלקו באותם דמי מפתח . כדברי השופט (כתוארו אז) זילברג: "נהוג ומקובל - וכמעט מן ה'מפורסמות' היא - כי כאשר דייר משלם דמי מפתח בעד פינוי מקום שהיה מושכר קודם לכן, הרי בעל הבית נוטל שליש, והדייר היוצא שני שלישים, מדמי המפתח המשתלמים בעד המקום הנדון" (ע"א 176/55 איזנברג נ. וילצ'יק פ"ד י' 1391 בעמ' 1393)   ההזדמנות לתשלום דמי מפתח, שלא היו כאמור אלא תוספת עלומה על דמי השכירות החוקיים, היתה בעיקר כאשר שוכר חפץ לפנות או פינה מושכר ששכר ושוכר חדש ביקש לבוא במקומו. המשכיר היה חפשי להשכיר את המושכר המתפנה למי שירצה, וכמובן היה בוחר בשוכר שיוסיף על דמי השכירות החוקיים כמה שאפשר יותר, ויעשה זאת בתשלום אחד שלא יבוא זכרו בחוזה שכירות מחמת ההוראה הנ"ל שבחוק, והחשש שמא יבוא השוכר וידרוש החזרת התשלום. מכאן שבחוזי שכירות לא בא זכרם של דמי מפתח. מאותה סיבה גם לא היו מקבלי דמי מפתח מרבים לדבר על כך.   השכרת מושכר מוגן לשוכר חדש היתה תלויה כמובן בפנויו של הדייר הקודם וכך היה נוצר שיתוף פעולה בין דייר הרוצה לפנות את המושכר ובין המשכיר שמעונין היה בקבלת תוספת על דמי השכירות המרביים שיכול היה לגבות לפי החוק. השוכר החדש היה משלם סכום פלוני כדמי מפתח נוסף על שכר הדירה החוקי וסכום זה היה מתחלק בין המשכיר ובין הדייר הקודם.   חוקי הגנת הדייר המנדטוריים תוקנו ודמי השכירות המרביים עודכנו מדי פעם ע"י המחוקק המנדטורי והדברים המשיכו גם לאחר קום המדינה.   במשך השנים נוכח המחוקק שאיסור תשלום דמי מפתח הפך לגזרה שאין הציבור רוצה או יכול לעמוד בה, ומה עוד וההגנה על השכירות, ובמיוחד על יחסי שכירות חדשים, שוב לא היתה צורך השעה. מלחמת עולם השנייה הסתיימה וחלפה גם תקופת הבראשית של המדינה והצנע שבא בעקבותיה, ובעקבות זאת נעלמו כמעט כליל הנסיבות שהביאו לחקיקת חוקי הגנת הדייר. בשנת 1958 בא איפוא המחוקק למסקנה כי הגיע הזמן למסד את הנוהג של תשלום דמי המפתח ע"י עיגונו בחוק, וחקק את חוק דמי מפתח, התשי"ח - 1958. תיקון זה הביא לידי "הלבנת דמי המפתח".   לא רק שהנוהג של תשלום דמי מפתח עם תחילת יחסי שכירות עוגן בחוק אלא שגם הוסדרו דרכי תשלומם וחלוקתם בין בעל הבית והשוכר היוצא. החוק אימץ למעשה הסדר שעד אז לא הכיר בחוקיותו, ואף הכיר בכך שלשוכר מוגן קיימת זכות מעין קניינית שניתן להעבירה אף ללא הסכמת המשכיר, אם זה מונע את מתן הסכמתו. מאז כמובן משולמים דמי מפתח בגלוי ואף מעוגנים הם בחוזים בין המשלמים   היוצא מדברים אלה הוא כי כאשר עולה שאלת הוכחת תשלום דמי מפתח יש להבדיל בין התקופה עד חקיקת חוק דמי מפתח ובין התקופה שלאחריה, שבראשונה לא כללו ענין תשלום דמי מפתח בחוזה או במסמך כתוב אחר, ולאחריה עשו זאת בדרך של שגרה.   ההגיון מחייב איפוא שלשוא נחפש הסכם לתשלום דמי מפתח בחוזה שכירות שנערך לפני שנת 1958. מאחר שיש להניח כי דמי מפתח שולמו - אם שולמו - בשנת 1945 עם כריתת חוזה השכירות הראשון בין מורישיהם של הצדדים, לא יהיה זה מן ההגיון לצפות שאם הסכימו הצדדים על תשלום דמי מפתח ימצא הדבר ביטויו בכתב. יתכן וכאן המקום לציין כי בעלי הדין אינם חולקים על כך שנטל הראייה להוכיח כי לא שולמו דמי מפתח רובץ על התובעים.   הראיות   העידו בפני התובע לירון מצד התובעים וכן הנתבע עצמו ואמו.   לירון שהיה כבן 13 בשנת 1945 העיד כי הוא שמילא את טופס חוזה השכירות הראשון (ת/1) שלפיו שכר השוכר את המושכר, וכך עשה גם באחדים מהחוזים השנתיים האחרים שנחתמו בין המשכיר לשוכר. הוא זכר גם את השוכרים שקדמו לשוכר דנן ואשר רק לאחר שפינו את המושכר יכול היה המשכיר לשוב ולהשכירו לשוכר. לירון מעיד כי לא שולמו דמי מפתח בקשר עם איזה מחוזי השכירות. הנתבע ואמו העידו על דברים שאמר להם השוכר המנוח כאילו שילם סכום גבוה בעד שכירת המושכר.   בשקילת העדויות לקחתי בחשבון כי משימתו של לירון היתה קשה יותר כי בכדי לבסס את טענתו היה עליו להוכיח את אי קרותו של ארוע פלוני, כלומר אי תשלום, וכידוע "לא ראיתי אינה ראיה". התשלום שבמחלוקת לא חייב היה להעשות דוקא במעמדו של לירון.   בשנת 1945 היה לירון נער בן 13 ומוכן אני לקבל שהיה נער כשרוני ומפותח מעבר לגילו, והיה לעזר לאביו שהיה בעל חנות מכולת שזה מקרוב עלה ארצה וטרם רכש לעצמו ידע מספיק בשפה העברית. כך היה זה לירון שמילא את הטפסים של חוזי השכירות וגבה לא אחת את דמי השכירות. מקבל אני את דברי לירון כי היה נוכח בזמן חתימת השוכר על חוזי השכירות ושמע את מה שדובר באותו מעמד. אולם כבר אמרתי שעצם תשלומם של דמי מפתח היה דבר שהשתיקה יפה לו, ויש להניח שברוב המקרים אין מכניסים ילדים בגיל 13 בסוד ענינים שניתן לחשוש כי גילוים יגרום נזק. נשאלת גם השאלה מדוע אין לירון מעיד דבר וחצי דבר אודות המגעים שבוודאי התקיימו בין הדיירים הקודמים במושכר (שאותם הכיר) לבין המשכירים בעניין פנוי המושכר.   לירון גם ביקש להסתמך על פרשנות בלתי ראויה של חוזה השכירות משנת 55 (ת/5) ולהסיק ממנו כאילו ויתר השוכר על הגנת החוק מפני שלא שילם דמי מפתח.   יתר על כן לירון לא דייק בענין שנראה לי כחשוב. לדבריו בכתב התביעה ובחקירה שכנגד נולד הנוהג של תשלום דמי מפתח רק בשנת 1948 ומכך נובע כי במקרה שלפנינו, כשמדובר בשכירות שהתחילה בשנת 1945, כלל לא יתכן כי שולמו דמי מפתח. והנה מעצם חקיקתו של ס' 7 הנ"ל לפקודה בדבר הגבלת דמי שכירות (בתי עסק) משנת 1941 עולה כי נהגו לשלם דמי מפתח כבר בשנת 1940. על כן לא נראית לי עדותו של לירון כבסיס מספיק לקביעה כי מורישו של הנתבע לא שילם דמי מפתח בשנת 1945. לא ראיתי צורך לדון בעדויותיהם של הנתבע ואמו לאחר שהתובעים לא הוכיחו טענתם בדבר אי תשלום דמי מפתח.    לסיכום   התובעים לא הוכיחו את טענתם לפיה השוכר לא שילם דמי מפתח עבור המושכר. התובענה נדחית.   התובעים ישאו בהוצאות הנתבעים וכן בשכר טרחת עו"ד בסכום של 15,000 ₪.   תוצאת פסק הדין הודעה לפרקליטים ביום 30.4.03 והמזכירות תואיל לשלוח עותק פסק הדין לפרקליטים. מועד השימוע יהיה המועד בו יימסר עותק פסק הדין הפרקליטים.  דמי מפתח