1. בתביעה שבפני עותר התובע, יליד 1947, לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת עבודה מיום 12.8.94. בהחלטה מיום 26.3.02 הורה בית המשפט, כי תחילה תידון שאלת האחריות בתיק, ושאלה זו היא נשוא הדיון כאן. 2. גירסת התובע בתצהיר הנסיבות מיום 21.1.02 התקבל לעבודה בנתבעת ביום 11.8.94. ביום 12.8.94 הורה לו מנהל העבודה לשטוף את רצפת המחסן. התובע שטף הרצפה. לאחר מכן הורה לו מנהל העבודה להוסיף סבון, ולשטוף שוב את הרצפה. התובע החליק על הרצפה החלקה ונפגע. פגיעה זו היא נשוא תביעתו לפיצויים. 3. גירסת התובע בתצהיר העדות הראשית מיום 6.5.02 התובע לוטש יהלומים במקצועו. בשנת 94 נותר ללא עבודה. בנימין אליהו - בעלה של אחייניתו של התובע (להלן: "אליהו"), הציע לתובע לעבוד בנתבעת. התובע קיבל ההצעה והחל לעבוד ביום 11.8.94. ביום הראשון - עסק בהכנת סחורה ללקוחות. ביום 12.8.94 התחיל לשטוף הרצפה. תוך כדי שטיפה אמר לו אליהו כי יש לשטוף הרצפה בסבון נוזלי. התובע שם הסבון על הרצפה, המשיך בשטיפה, החליק ונפגע. בסעיף 10 לתצהיר מוסר התובע: "לצרכי עבודה קיבלתי מהמפעל נעלי עבודה משומשות". התובע מסר עוד בתצהירו, כי לא הודרך לגבי העבודה, כי הרצפה "היתה ספוגה בחמרים המיוצרים במפעל", וכי אליהו אמר לו שאת הרצפה שוטפים אחת לשבוע בימי שישי. 4. אליהו מסר תצהיר, ובו חזר על גירסת התובע. אליהו הוסיף, כי הרצפה שנשטפה היא מחומר פי.וי.סי ונספגו בה חומרים שנדבקו תוך כדי עבודה במחסן. 5. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר של גב' סימה אשד. בתצהירה מסרה, כי לא הצליחה לאתר גורם כלשהו בנתבעת הזוכר או יודע את פרטי התאונה. 6. ביום 4.11.02 נשמעו ראיות הצדדים לענין האחריות. לאחר ששמעתי את העדויות של התובע ושל אליהו, אני קובעת כמימצא, כי אכן התובע החליק במהלך שטיפת הרצפה על ידו ונפגע עקב כך. עדות התובע ואליהו נתמכות בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה ת/1 מיום התאונה, בה מצויין שבר ביד ימין, כתאונת עבודה. לא מצאתי שיש בעדותה של גב' אשד כדי לשנות קביעה זו. לא מצאתי ממש בטענות הנתבעת, כי אין לקבל תצהירו של אליהו בהיותו בן משפחתו של התובע. העד היה אמין בכל הנוגע לנסיבות התאונה, ואין בקרבתו לתובע או בנסיבות פיטוריו מן המפעל, כדי לפגוע במהימנות זו. לא מצאתי ממש ב"סתירות" הנטענות באשר לדרך נפילתו של התובע. כמו כן לא מצאתי שיש בסתירה בין עדויותיהם של אליהו והתובע באשר למקור המים ששימש לשטיפה כדי לפגוע במהימנותם באשר לעצם קרות התאונה, תוך כדי שטיפת הרצפה. בענין זה יש להביא בחשבון את משך הזמן הרב שעבר מזמן התאונה, ואת העובדה שהתובע עבד במקום בסך הכל יום אחד, ועוד חלקיק יום. אשר על כן אני קובעת, כי התובע החל בשטיפת רצפת המחסן במים, לאחר מכן הוסיף התובע סבון למים, ואז החליק ונפל (ר' עדות התובע פרוטוקול עמ' 8 שורה 22 ועמ' 9 שורה 14 ועדתו של אליהו בעמ' 16 שורות 7-11). עד כאן לענין עצם קרות התאונה. 7. השאלה שנותרה לדיון היא, האם אחראית הנתבעת כלפי התובע בעוולת רשלנות, כמעבידתו של התובע. 8. בבוא בית המשפט לקבוע אחריות בעוולת הרשלנות עליו לבדוק האם חב המזיק חובת זהירות לניזוק, האם הפר המזיק את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליו - דהיינו אם סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו והאם הפרת החובה היא שגרמה לנזק (ר' ע"א 80/145 ועקנין נ. המועצה מקומית בית שמש פ"ד לז (1) 113 בעמ' 122) . שאלת קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק מצויה במבחן הציפיות הכולל את "חובת הזהירות המושגית" ואת "חובת הזהירות הקונקרטית". לעניין קיומה של חובת הזהירות המושגית בין עובד למעביד, הרלבנטית לענייננו אין לי אלא להפנות להלכה הפסוקה הקובעת מפורשות כי: "נראה היום שאין עוד צורך לבחינת שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה ענפה ועקבית. קיימים רק הבדלים בין פסקי הדין השונים ביחס למימדיה של אותה חובה וביחס להדגשים בדבר גורמיה השונים. יש ומדובר בחובה לנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות, במקרים אחרים מצויינת החובה להזהיר את העובד בפני סכנות קיימות, ולעיתים מודגשת החובה למנוע מהעובד סיכונים בלתי רגילים" (ר' ע"א 88/663 שיריזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ פ"ד מז (3) 225, בעמ' 229 ר' גם ע"א 64/250 לוגסי נ. שק"ם בע"מ יט (1) 30, 32, ע"א 77/686 מקורות חברת מים לישראל בע"מ נ. מרג'י ואח' פ"ד לד (4) 365, בעמ' 371). אשר לחובת הזהירות הקונקרטית. זו נקבעת כידוע גם כן, עפ"י מבחן הציפיות. השאלה היא אם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבות המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק, ואם כן - האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשות הנזק. "בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיזית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמטיבי)... חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי סיכונים אלה ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה, סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעת של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר, רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? ... אותו סיכון שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ר' ע"א 80/145 שם, בעמ' 127-126). (הדגשות שלי - מ.נ.). 9. האם בענייננו קיימת חובת זהירות קונקרטית. הנזק של החלקה ופגיעה עקב מים וסבון על הרצפה הוא נזק צפוי פיסית. השאלה הדורשת הכרעה הינה, האם נזק זה הוא גם נזק שיש לצפותו במישור הנורמטיבי. ובמילים אחרות - האם מדובר בסיכון סביר - כזה שאינו מקים חובת זהירות קונקרטית, או בסיכון בלתי סביר - כזה המקים חובה כנ"ל. בהלכה הפסוקה במקרים של החלקה, נעשתה אבחנה בין סכנה רגילה לסכנה בלתי רגילה, בין היתר על ידי אבחנה בין נוזל או חומר אחר המצויים באורח טבעי במקום ההחלקה, לבין חומר שמציאותו אינה טבעית במקום ההחלקה. במקום שמדובר בחומר טבעי, הנטייה לסווג הסכנה כסכנה רגילה, דהיינו כזו שאדם סביר עומד עליה מעצמו, גם אם אין הוא מוזהר עליה כמו למשל מים או מי סבון בבית מרחץ (ר' ע"א 683/77 ברוך נ' עיריית תל אביב, פ"ד לד (1) 157) או בוץ ליד מסילת רכבת (ר' ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345). במקום שמדובר בחומר שמציאותו במקום ההחלקה לא טבעי, או שטיבו כזה שמחייב נקיטת אמצעי זהירות - הנטיה לסווג הסכנה כבלתי רגילה כמו שמן על רצפת המטבח (ר' ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם פ"ד לח (1), 72) או סבון ושמן על רצפת אולם יצור בבית חרושת (ר' ע"א 417/75 בן דוד נ' מפעלי טקסטיל כרדאנה בע"מ, פ"ד לא (1) 827). מבחן נוסף לטיבה של הסכנה הוא מבחן כפול בעל שני פנים. האחד - מהות הסכנה שנוצרה בנסיבות הספציפיות במקום האירוע, והשני - מיהות הניזוק שהועמד בסכנה (ר' ע"א 417/81 שהוזכר לעיל פיסקה 2, וכן ע"א 358/56 דגני נ' סולל בונה בע"מ, 871, בעמ' 876). 10. ולענייננו. התובע עסק בשטיפת רצפתו של מחסן בסבון ובמים - והחליק. התובע נעל נעלי עבודה. אליהו העיד גם "נתתי לו את הנעליים לשם נוחות וכדי שלא יחליק. נעלי עבודה ליעוד שלהם, היעוד שלהם גם לשטיפה" (פרוטוקול עמ' 18 שורה 18)לא נטענה טענה כלשהי באשר לתקינותן של הנעליים. כל אדם מן הישוב יודע, כי מים על רצפה, ולא כל שכן מים מעורבים בסבון - מחליקים, וחזקה על התובע שגם הוא ידע זאת. התובע לא עבד במקום והזדמן למקום האירוע בשעת הנקיון, כפי שאירע בע"א 417/75 שהובא לעיל. התובע גופו הוא שעסק במלאכת הנקיון, וידע, כי הוא משתמש במים עם סבון. בנסיבות של ביצוע נקיון, מדובר במציאותו של חומר מחליק המצוי באופן טבעי במקום האירוע. גם לפי המבחן השני, המתחשב במהות הסכנה, ובמיהות הניזוק - המסקנה היא כי מדובר בסכנה רגילה. הנפגע - התובע הוא האדם שעסק במלאכת הנקיון. הסכנה - קרי המים והסבון היו כרוכים בעבודה בה עסק, והוא זה שעסק בה. על כן אני סבורה כי לא היה צורך באזהרתו של התובע או במתן הוראות בענין זה על ידי המעביד. מעבר לדרוש יש לציין, כי התובע העיד, כי עסק בניקוי רצפות "בעיקר בבית" (פרוטוקול עמ' 11 שורה 3), ועל כן גם מסיבה זו הוא ער לסכנה הרגילה הטמונה במים וסבון. טענתו, כי הסבון בו השתמש בבית "פחות מחליק" (ר' שם שורה 8) אין לה כל תימוכין. לאור כל האמור עד כאן, הרי שסיכון ההחלקה בענייננו הוא מסיכוני החיים. אין לראות את המעבידה כמי שהפרה את חובתו כלפי התובע ועל כן אני דוחה את התביעה. בנסיבות הענין, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות. ניתן היום ט"ז בכסלו, תשס"ג (21 בנובמבר 2002) בהעדר. מ. נד"ב, שופטת ידייםשברתאונת עבודה