התובעים הגישו כנגד הנתבעת תובענה למתן צו עשה, אכיפת חוזה (לחלופין ביטול חוזה) וכן סעד כספי בסך של 284,304 ₪, וזאת ביחס להסכם מכר שנחתם בין הצדדים ביום 12/6/06, על פיו קנו התובעים מהנתבעת חנות הנמצאת בשכונת רמות בבאר שבע, אשר ידועה כחלק מחלקה מס' 1 בגוש ארעי 401006. הנתבעת הינה חברה קבלנית אשר בנתה את הפרויקט נשוא התובענה המכונה "פסגת רחל 5", אשר כולל 54 יחידות דיור ושתי חנויות מסחר. אחת מבין שתי החנויות נמכרה לתובעים (להלן: "חנות התובעים") והחנות השנייה נשארה בבעלותה של הנתבעת (להלן: "חנות הקבלן"). למרות שהסכם המכר ונספחיו כולל עשרות רבות של עמודים (למעלה מ- 50 עמודים) לא צוין בהסכם המכר גודל החנות שנמכרה לתובעים. נספח א' להסכם המכר מפנה לתשריט. בתשריט צוין בין היתר, כי מדובר בחנות הנמצאת בקומת קרקע, מסומנת כחנות מס' 1, אך גם כאן אין כל התייחסות לגודל החנות. אי ציון גודל החנות הביא לכך ששתי החנויות נרשמו במשרדי העירייה על שם התובעים, כאשר התובעים חויבו, במשך מס' שנים, בתשלומי ארנונה ביחס לשתי החנויות. השטח הכולל של שתי החנויות עומד על כ- 62 מ"ר. חנות התובעים גודלה כ- 24 מ"ר (בתוספת מחסן בגודל 4 מ"ר), חנות הקבלן גודלה כ- 38 מ"ר (בתוספת מחסן בגודל 6 מ"ר). במהלך ישיבת קדם המשפט הראשונה הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אשר היה בו כדי להסדיר את כל המחלוקות שביניהם, למעט בשאלת הוצאות המשפט ועוגמת הנפש שנגרמה לתובעים. בהסדר הפשרה נקבע, בין היתר, העקרונות המפורטים להלן: א. על שני הצדדים לשלם את חוב הארנונה שהצטבר בעיריית באר שבע בסכום כולל של כ- 70,000 ₪, כאשר כל צד אמור לשלם את חלקו, באופן יחסי לגודל החנות שנשארה ברשותו. ב. הנתבעת תשלם לתובעים סך של 7,044 ₪ על חשבון תשלום ארנונה שהתובעים שילמו בשם הנתבעת. ג. הנתבעת התחייבה להסדיר בחנות התובעים מונה חשמל נפרד ומונה מים נפרד. ד. הנתבעת התחייבה להתקין קיר בלוקים בין שתי החנויות, וזאת בנוסף לקיר גבס שהיה קיים בין שתי החנויות. ה. הנתבעת התחייבה להתאים את רישומי העירייה כך שכל צד יחויב בדמי ארנונה, בהתאם לגודל החנות המוחזקת על ידו. ו. הנתבעת התחייבה לביצוע פרצלציה (פיצול בין שתי החנויות) בהקדם האפשרי, ומיד לאחר שהדבר יתאפשר. כאמור המחלוקת שנותרה לבירור ע"י בית המשפט מנוסחת בסעיפים ט' ו-י' להסדר הפשרה, כמפורט להלן: "ט. בית המשפט יכריע בנפרד בשאלת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד לאחר שישמע טענות בעלי הדין. סכום זה לא יעלה על סך של 10,000 ₪. י. הנתבעת תשלם לתובעים פיצוי בגין עוגמת נפש בסכום שייקבע ע"י בית המשפט, לאחר שישמע את טענות באי כוח בעלי הדין ויתאפשר לכל צד להשמיע את טענותיו, באופן בלתי פורמאלי". בית המשפט אישר את הסכמת הצדדים ונתן לה תוקף של החלטה ודחה את הדיון למועד אחר לצורך שמיעת סיכומים בעל פה. בפתח מועד שמיעת הסיכומים, הבהירו הצדדים כי הנתבעת עמדה בהתחייבויותיה על פי הסדר הפשרה, למעט בעניין ביצוע פרצלציה ובכוונתה לבצע גם עניין זה, לכשהדבר יתאפשר - בהקדם האפשרי. ב"כ התובעים טען כי שכר הטרחה שהתחייבו התובעים לשלם עומד על 25,000 ₪, כאשר מתוך סכום זה שולם לב"כ התובעים עד עתה סך של 9,000 ₪. בנוגע לעוגמת הנפש- נטען בסעיף 28.7 לכתב התביעה, שיש לחייב את הנתבעת לשלם לכל אחד מהתובעים סך של 15,000 ₪, ובסך הכל 30,000 ₪. בבואי להכריע במחלוקת בעניין שכ"ט עו"ד והוצאות משפט, לקחתי בחשבון כל הטענות שהובאו בפניי, העובדה שהצדדים הצליחו להגיע להסדר פשרה במהלך קדם המשפט הראשון שהתקיים בתיק וכן טענת הנתבעת לפיה הוגשה תביעה מוגזמת ומנופחת. עוד לקחתי בחשבון הכלל שיש לפסוק לבעל דין שזכה בתביעתו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב לשלם לבא כוחו. פסיקת שכ"ט עו"ד מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט שלפניו נדון העניין, כאשר הכלל הוא, שבעל דין שזכה - זכאי לקבל את הוצאותיו "שלא יצא שכרו בהפסדו". מקצת משיקולי בית המשפט, בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן, מפורטים בתקנה 512 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), ביניהם, שווי הסעד השנוי במחלוקת; שווי הסעד שנפסק בתום הדיון והתחשבות בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון. רשימת השיקולים אינה "רשימה סגורה" וישנם גורמים נוספים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה כגון אופי התביעה ומידת מורכבותה; היקף העבודה שהושקעה על ידי בעלי הדין וכיוצ"ב שיקולים נוספים. כמו כן, רשאי בית המשפט להטיל הוצאות על בעל דין אשר האריך את הדיון שלא לצורך (תקנה 514 לתקנות) או שהגיש תביעה מוגזמת ומנופחת. מכל האמור לעיל, ראיתי לנכון לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין ראש נזק זה, בסך של 6,000 ₪. הטיעון ביחס לעוגמת הנפש מקורו בכך ששתי החנויות נרשמו בעירייה על שם התובעים, העירייה באה בדרישות כספיות מהתובעים, שלחה להם התראות, הטילה עליהם עיקולים בהליכי גבייה מנהליים, הדבר הביא לביטול קו האשראי של התובעים בבנק, הוגשו כנגד התובעים תביעות כספיות נוספות, וכתוצאה חלה התדרדרות כלכלית ונפתחו נגדם תיקי הוצאה לפועל שונים. התובעים טוענים שעוגמת הנפש הייתה רבה מאוד, עד כדי כך שעוצמתה גרמה לתובעת 2 לחלות וכן נגרם לה נזק נפשי גדול שמקורו, בין היתר, בחוסר יכולת להשתמש בחנות התובעים. התובעים לא צרפו חוות דעת רפואית לביסוס את טענותיהם בעניין זה. מנגד, הנתבעת טענה שהתובעים לא פעלו להקטנת נזקיהם. לא הייתה מניעה שהתובעים ינקטו בהליך של השגה או יציגו בפני העירייה את חוזה החכירה משנת 2007 בנוגע לגודל חנות התובעים. הנתבעת טענה עוד, כי גם לאחר מתן מענה לכל דרישות התובעים, ניתן לראות שהתובעים עדיין לא שילמו את חובם לעירייה. לשיטתה של הנתבעת מעת החתימה על הסכם המכר, לא הייתה כל מניעה, מצד התובעים, לעשות שימוש בחנות או להשכיר אותה. הבסיס למתן פיצוי בגין עוגמת נפש, סבל ואי נוחות מקורו בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, הקובע: "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין". בהתייחס לנזק הלא ממוני קבע בית המשפט העליון בע"א 348/79 - חנה גולדמן נ' יצחק מיכאלי ו-2 אח', פ"ד לה (4), 31:- "... אופיו הלא ממוני של הנזק מקשה על מתן הערכה ממונית בדבר סכומי הכסף, שיהיה בהם כדי לפצות את הנפגע. לעניין זה נקבעה הוראה מיוחדת בסעיף 13 לחוק התרופות, לפיה "רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין". בכך הוקלה במידת מה מלאכת השומה והכימות. עם זאת, אין להפריז במידת ההקלה, שכן שיקול הדעת, שניתן לבית המשפט, צריך להיות מופעל במסגרת השיקולים, הקבועים בחוק התרופות. . ., בפסיקת הפיצויים על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את העיקרון, כי מטרת הפיצוי היא החזרת המצב לקדמותו, ואין מטרתו הענשת המפר. בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי במסגרת סעיף 13 לחוק התרופות, על בית המשפט לשאוף לפיצוי הנפגע, ולא להענשת המפר. סעיף 13 לחוק התרופות לא נועד להוות מנוף לפסיקת פיצויים עונשיים בדיני החוזים. . .". בבואי לפסוק בסוגיית עוגמת הנפש, עלי להתייחס לשיקולים שונים, ביניהם, סוג הליקויים הנטענים ע"י התובעים, היכולת של התובעים להקטין את נזקיהם, התייחסות הנתבעת וניסיונותיה להיענות לדרישת התובעים לפני הגשת כתב התביעה ולאחריה, גובהו הכללי של הפיצוי וכיוצ"ב נתונים נוספים. מכל האמור לעיל, ראיתי לנכון לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין ראש נזק זה, בסך של 8,000 ₪. לפיכך ומכל המקובץ, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סכומים כדלקמן: א. 6,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד. ב. סכום האגרה ששולם ע"י התובעים ולא הוחזר ע"י בית המשפט. ג. 8,000 ₪ בגין עוגמת נפש (4,000 ₪ לכל תובע בנפרד). אני מורה על החזר האגרה - בהתאם לתקנות. המזכירות תשלח לצדדים עותק מפסק הדין, בדואר רשום ובצירוף אישור מסירה. ניתן היום, כ' שבט תשע"א, 25 ינואר 2011, בהעדר הצדדים. חוזהפיצוייםעוגמת נפש / נזק לא ממוניחוק החוזים