החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו.   כתב האישום ותשובת הנאשם לפי הנטען בכתב האישום בתאריך 22.10.00 בשעות הבוקר, כאשר חזרה רעייתו של הנאשם (להלן: "המתלוננת") לביתם בירושלים, לאחר שבילתה את סוף השבוע עם הוריה, מצאה את הנאשם אורז חפצים בבית בכוונה להוציאם ממנו. המתלוננת הזהירה את הנאשם לבל ירוקן את הבית והנאשם השיב לה: "תזהרי שאני לא אתנקם גם בך, את כבר יודעת שאני מושגע" (להלן: "האירוע הראשון"). כמו כן נטען, כי בתאריך 14.12.00 בשעה 21:30 או בסמוך לכך כששהו הנאשם והמתלוננת בביתם, אמר הנאשם למתלוננת כי "הקבר שלך מוכן, את תלכי עמוק עמוק, את תכנסי, ואם את לא קופצת, הקבר שלך מוכן" (להלן: "האירוע השני"). בגין שני מקרים אלו מיוחסות לנאשם עבירות איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק").   הנאשם כפר בעובדות כתב האישום.   פרשת התביעה   בבית המשפט העידה המתלוננת ואישרה את העובדות הנטענות בכתב האישום ואת הדברים שאמרה בהודעתה במשטרה, למרות שלא זכרה בדיוק את הדברים שאמר לה הנאשם באירוע הראשון עד שהיא עיינה בהודעתה. עם זאת, יצויין כי כבר במסגרת חקירתה הראשית, הרחיבה המתלוננת את היריעה וייחסה לנאשם באירוע השני דברים מעבר למה שאמרה בהודעתה במשטרה. בעדותה היא העידה כי הנאשם אמר לה: "אחרי כל העצבים שאני נותן לך את עוד לא קופצת מהגג, אני עוד חשבתי שאת תקפצי ואני אתפטר ממך, ואם לא ככה אני אדאג שתהיי עמוק בקבר, הקבר שלך מוכן" (עמ' 3-4 לפרוטוקול). אך לא כך אמרה בהודעתה במשטרה (ת/5) שנגבתה ממנה כשעה בלבד לאחר האירוע. שם אמרה: "והוא אמר לי שאלהים יקח אותך, תלכי לעזאזל, ועם כל העצבים שאני עושה לך למה את לא קופצת מהגג... הקבר שלך מוכן את תלכי עמוק עמוק, את תכנסי ואם את לא קופצת הקבר שלך מוכן". היא דחתה בתוקף כל נסיון לומר שתלונתה הוגשה כדי להצליח יותר בהליך הגירושין המתנהל בינה לבין הנאשם בבית הדין הרבני. לדבריה, ההליכים החלו זמן רב לפני שהגישה את התלונות ולוּ ביקשה להתנקם בנאשם, הייתה יכולה לביים ולהעליל עליו עלילות חמורות יותר, אך היא לא עשתה כן. יתר על כן, המתלוננת העידה כי היא חיה שנים רבות - 21 שנים - בפחד מתמיד מהנאשם, עד כדי כך שהיא נאלצה ללכת לישון כשברשותה גאז מדמיע, ולמרות שהיו גם איומים בסכין בעבר, היא לא הלכה להתלונן במשטרה (למעט פעם אחת לפני 12 שנים), כיוון שלא היה זה מכבודה ללכת להגיש תלונה אצל אנשים זרים כנגד אדם שהיא חיה איתו בבית. כמו כן, היא קיוותה שתפתור את הבעיות לבד, ומלבד זאת, טענה, הגשת תלונה גוררת בעקבותיה "המון המון טירטורים", טרדות וחוסר נעימות.   למרות נסיונותיו החוזרות ונשנות של ב"כ הנאשם לטעון כי המתלוננת ניסתה להסיט את ילדיהם המשותפים של בני הזוג נגד הנאשם, וכי היא הפעילה לחץ על ילדתם המשותפת, אלונה, ללכת ולמסור הודעה במשטרה כנגד הנאשם, היא דחתה טענות אלו בתוקף, ועמדה איתן בדעתה. כמו כן, היא הכחישה כי בשום שלב לא הניעה אותה הסברה שאם תגיש תלונה במשטרה כנגד הנאשם, יהיה לה קל יותר לקבל צו הרחקה כנגדו בבית המשפט לענייני משפחה. גם בתם המשותפת של הנאשם והמתלוננת, אלונה, הובאה על ידי המאשימה למתן עדות. בעדותה סיפרה באופן כללי על אווירה של פחד ששררה בבית ועל כך שהנאשם-אביה היה מאיים על המתלוננת-אמהּ. היא הוסיפה וגם סיפרה מיוזמתה על מקרה שהיה כשהייתה קטינה בת 17, בו הנאשם התקלח וביקש ממנה לבוא ולסבן לו את הגב ולאחר שעובדת סוציאלית אמרה לה שזה לא בסדר, היא סרבה לבקשותיו, ומאז הוא מתעלל בה נפשית. על אף שהיה ברור על פני עדותה שהיא מצדדת עם אמהּ באופן חד משמעי כנגד אביה, היא הכחישה כי היא שונאת את הנאשם. לדבריה, הקשר שלה עם הנאשם נותק מזמן, אולם ביום הרביעי שקדם ליום עדותה בבית המשפט, הוא התקשר אליה ושאל אותה לשלומה, אך היא צעקה עליו שהיא לא רוצה לדבר אתו וסגרה את הטלפון. ויוטעם, היא לא הייתה נוכחת באירוע הראשון והעידה אך על האירוע השני. בעדותה אישרה, כי תחילתו של האירוע היה בכך, שהנאשם שהה לבדו בבית והדליק את הבוילר על מנת להתקלח, וכשהמתלוננת והיא הגיעו לדירה, המתלוננת סגרה את הבוילר. כתוצאה מכך התפתח דין ודברים קשים בין הנאשם והמתלוננת, שלוּוה בצעקות ובקללות. בשלב מסויים היא שמעה את הנאשם אומר למתלוננת: "יש לך קבר מוכן, אני אהרוג אותך". לדבריה, למרות שהאיום הופנה כלפי אמהּ, היא פחדה גם על עצמה. ויודגש כבר עתה, כי כבר בחקירתה הראשית, היא העידה כי שמע את אביה צועק "אני אהרוג אותך" וחזרה על כך שלוש פעמים (עמ' 15-16 לפרוטוקול), כשדברים אלו, לא היה להם זכר, לא בעדותה של המתלוננת בבית המשפט, ולא בהודעותיה במשטרה, ואף לא בכתב האישום.   פרשת ההגנה   הנאשם סיפר כי הוא נשוי למתלוננת 22 שנים ותאר את חייו בתקופה שקדמה לאירועים נשואי כתב האישום, בהם חש שהוא חי כ"הוֹמְלֶס" החי בחוץ ולא נמצא בבית. לדבריו, הוא היה מגיע לבית בשעות המאוחרות של הלילה ויוצא מוקדם בבוקר לעבוד, והוא הרגיש שהוא "פסול, הרוג, לא שווה כלום". לקראת סוף הליך הגירושין המתנהל עתה בינו לבין המתלוננת, הוא שם לב שנעלמים חפצים שונים מהבית, חפצים שהמתלוננת לקחה לבית הוריה בתל אביב. לדבריו, המתלוננת היא זו שהייתה מאיימת עליו ואמרה לו "אני יעשה לך את המוות, אני יהרוג אותך, אני אשלח אותך לכלא", והיא גם אמרה דברים אלו לאחיו. סברתו של הנאשם הייתה, כי התלונות נשוא תיק זה הוגשו אך ורק בשל רצונה של רעייתו לזכות בהטבות למיניהן במסגרת תיק הגירושין המתנהל ביניהם.   בהתייחס באופן ספציפי להאשמות נגדו, ובאשר לאירוע הראשון, הכחיש הנאשם מכל וכל שאיים על רעייתו, וציין כי אמר לה רק, שאם היא לוקחת דברים מהבית, בניגוד לחוק הקובע שדין המטלטלין להתחלק בין בני הזוג באופן שווה, גם הוא יטול חפצים באופן חד צדדי. לטענתו, הוא לא התכוון כלל לפגוע באשתו. אדרבה, אשתו היא זו אשר אמרה, "אתה תיתן לי גט ואני אשלח אותך לקבר". באשר לאירוע השני הוא העיד, כי הדליק את הבוילר וישב בבית וראה טלווזיה. לפתע המתלוננת ואלונה נכנסו לבית. המתלוננת נכנסה ישר למטבח וכיבתה את הבויילר. הוא שאל אותה "למה את מכבה את זה?" והיא השיבה לו: "אתה לא משלם כלום, אני משלמת את כל ההוצאות". הוא התריס כנגדה איך היא יכולה לומר דברים כאלו אחרי שהוא משלם את הארנונה, את המשכנתא, מזונות לילדים ועוד, ובתגובה, המתלוננת התחילה לקלל אותו ולאיים עליו. בשלב מסויים היא אמרה לו ש"ילך לקבר", סגנון דברים שהייתה אומרת לו כל הזמן. אז הנאשם אמר לה: "הכל חוזר אלייך" (כך!). הוא הוסיף וסיפר כי אשתו איימה עליו פעמים רבות בנוסח זה: "אני אזרוק אותך מהבית, אני אזרוק אותך לקבר יחד עם אמא שלי בהר הזיתים" והוא היה עונה לה: "תלכי את", אבל למעשה, דברים כגון רצח ואיומים ממנו והלאה.   גם בהודעתו במשטרה הנאשם הודה כי אמר לה: "שיקח אותך אלהים, תלכי לעזאזל, ועם כל העצבים שאני עושה לך למה את לא קופצת מהגג". אך הכחיש כי אמר לה: "הקבר שלך מוכן, את תלכי עמוק עמוק, תיכנסי ואם את לא קופצת הקבר שלך מוכן".   חרף העובדה שאין טענותיה של הבת כלפי הנאשם באשר להתעללותו בה מן העניין בתיק זה, הנאשם הגיב ואמר שהוא אוהב אותה, אבל מאז תחילת הליך הגירושין, המתלוננת והוריה החלו להסית את הילדים נגדו. הוא הכחיש מכל וכל את כל הסיפור סביב המקלחת, וטען כי המתלוננת היא זו שמלמדת את הילדים מה לומר כנגדו. הוא הסביר את שיחת הטלפון לבתו שבוע לפני הדיון בבית המשפט בכך, שהגיע לביתו דואר רשום הממוען אליה ורצה להודיעהּ על כך ולומר לה שתשנה את כתובתהּ.   מלבד עדותו, הצטייד הנאשם להגנתו גם בעדותו של אחיו מר ש' ר'. בעדותו סיפר האח, כי הוא ואשתו מעורבים זה מספר שנים בבעיות הקיימות במערכת היחסים שבין הנאשם והמתלוננת, והם ניסו בכל דרך שהיא לעזור להם ולהשכין שלום ביניהם. לדבריו, ימים ספורים לפני הגשת התלונה הראשונה של המתלוננת במשטרה, היא התקשרה אליו ואמרה לו: "תזהיר את אחיך, נמאס לי ממנו.. אני אלך למשטרה ואעשה הכל כדי להרחיק אותו מעלי... אני אשקר..." (עמוד 36 לפרוטוקול). הוא הוסיף כי בבוקר האירוע השני, הכותרות הראשיות בעיתונים היו מלאות כתבות על אלימות במשפחה, ולכן אשתו ראתה לנכון להתקשר אל הנאשם ויעצה לו שיתרחק מהמתלוננת כדי שהיא לא "תלביש עליו תיק". הוא העיד גם, על מערכת היחסים שבין הילדים של הנאשם לנאשם, וסיפר כי סמוך לאירוע השני, התקשר אליו שי, בנו בן ה-15 של הנאשם, ואמר לו בכעס: "אני אהרוג את אבא שלי כי הוא לא נותן לאמא שלי גט". העד הוסיף, כי די בסגנון דברים כזה של ילד בן 15, כדי ללמד על מעורבותה השֹטנית של המתלוננת ביחסים שבין הנאשם לילדיו.   לסיום פרשת הראיות, גם הוגשו לבית המשפט בהסכמה, הן הודעותיו של הנאשם במשטרה (ת/2 בעניין האירוע הראשון ו-ת/3 בעניין האירוע השני), והן הודעותיה של המתלוננת (ת/4 בעניין האירוע הראשון ו-ת/5 בעניין האירוע השני).   הדיון לגופו והמסקנות המתבקשות   על פני הדברים ניכר, שהיה קיים (ונראה שעדיין קיים) מתח רב בין הנאשם לרעייתו. שניהם לא טמנו את ידם בצלחת ולא בלמו את שפתותיהם. שניהם (וגם אלונה) הודו למעשה שעדינות הלשון אינה מנת חלקם ביחסים ביניהם. על כן קשה לקבוע ממצאים חד-משמעיים הן בקשר ליוזם הטחת הקללות, העלבונות והגידופים של האחד כלפי השני והן לגבי תוכנם של אלו. בקוטב האחד נמצאת גירסתו של הנאשם, שלכל היותר, הוא נגרר בלשונו אחר המתלוננת ו"איחל" לה מה שהיא "איחלה" לו. בקוטב השני, מצויה גירסתה של אלונה אשר הרחיקה לכת ואף ייחסה לאביה איומים שהוא יטול את נפשהּ של אמהּ. בקו המשווה מצויה גירסתה של המתלוננת אשר באירוע הראשון מייחסת לנאשם כוונות נקם ובאירוע השני היא מייחסת לו רצון שהיא תבוא על משכבה. ליישב בין הגרסאות השונות, הינה משימה כמעט בלתי אפשרית, ומשכך, יש ליתן לנאשם להנות מאי הבהירות הקיימת ולחמוק מבעד חורי הסבך. בכך די אפוא, כדי לזכותו משתי עבירות האיומים המיוחסות לו, ולוּ מחמת הספק.   אך יש גם למעלה מכך. הנה כי כן, בעניין האירוע הראשון, עומדת גירסתה של המתלוננת בגפהּ כנגד גירסתו של הנאשם - הן בהודעתו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט, בהן הכחיש בכל תוקף כי איים על אשתו או אמר מילים היכולות להישמע כאיום. לעומת זאת, בחקירתה הראשית בבית המשפט, אמרה המתלוננת, כי הנאשם אמר לה: "את דואגת לדברים, תזהרי על עצמך שלא יקרה לך משהו" (עמ' 3 לפרוטוקול) ורק לאחר שב"כ המאשימה ריענן את זכרונה, היא אישרה שהנאשם אמר לה את נוסח הדברים האמור בהודעתה לאמור, "שמעתי אותך, תעשי מה שאת רוצה תזהרי שאני לא אתנקם גם בך, את כבר יודעת שאני משוגע". לעומת זאת, בחקירתה הנגדית היא חזרה לגירסתה המקורית, כי הנאשם אך אמר לה "את דואגת לדברים תזהרי על עצמך שלא יקרה לך משהו". יתר על כן, אף אם נאמץ את הגירסה של המתלוננת המחמירה יותר עם הנאשם לפיה, הנאשם הביע רגשות נקם כלפיה, יש רגליים לסברת הנאשם בעדותו כי כוונתו במילים "אני אתנקם בך" נאמרו בהקשר של לקיחת החפצים מהבית על ידה, כשכוונתו הייתה שגם הוא יזכה בחלוקה צודקת של הרכוש המשותף על ידי עשיית דין עצמי.   הבחנה זו חשובה לנוכח ההלכה שעבירת האיום הינה עבירה התנהגותית מטרתית ועל התביעה להוכיח כי מטרת הנאשם או המניע שמתוכו אמר דבריו, היה להפחיד או להקניט את אשתו. עמד על כך כב' הנשיא ברק בע"פ 103/88 משה ליכטמן נ. מדינת ישראל, פ"ד מ"ג(3), 373, בעמ' 386 באומרו:   "היסוד הנפשי הנדרש בעבירת האיומים הינו 'בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו'. משמעותו של יסוד נפשי זה הינו, כי המאיים הציב לנגד עיניו את המטרה של הפחדה והקנטה, כלומר, כי שאיפתו ולא המניע שדחפו לעשות המעשה - היתה להשגתו של יעד זה... לדעתי, יסוד נפשי זה מתקיים במקום שלמאיים היתה מודעות, ברמה גבוהה של הסתברות, כי היעד של הפחדה או הקנטה יתממש עקב איומו, גם אם אין לו שאיפה לכך".   בנסיבות העניין ובהתחשב בעובדה כי הנאשם אינו מדבר בשפה רהוטה, ולאחר ששמעתי את עדותו, אכן קיים ספק סביר בעיני, שלא זאת היתה מטרתו בהשמיעו את הדברים הללו. הדברים נאמרו על ידו תוך כעס בעת מריבה קולנית עם אשתו בעניין הרכוש המשותף שלוּותה בקללות וגידופים הדדיים. על כן, על אף שניתן לפרש מילים אלו באופן אובייקטיבי כנאמרים במטרה להפחיד, בנסיבות העניין, אין זאת המטרה הדומיננטית באמירתם ואין להסיק מהם מחשבה פלילית של הפחדה או הקנטה.   במסגרת זו יש לציין, כי נדמה כי אף המאשימה לא נתנה משקל רב לאמירתו זו של הנאשם והיא אך צרפה אימרה זו, בדיעבד, לאירוע השני. ספק בעיני, אם המאשימה הייתה רואה לנכון להגיש כתב אישום כנגד הנאשם רק בגין אירוע זה. מעבר לכך, מעיון בהודעותיו של הנאשם במשטרה עולה, כי מלבד איזכורם של מילים אלו באזהרה שקדמה לגביית ההודעה, לא נשאל הנאשם ולוּ מילה אחת בעניין זה, והחקירה כולה התמקדה בתלונותיה של אלונה, על המעשים שכביכול עשה בה, מעשים שנחקר אודותן בעבר. גם בחקירתו הנגדית, לא שאל ב"כ המאשימה את הנאשם דבר בעניין זה, אלא רק על החפצים שלקח מהבית.   גם בעניין האירוע השני, וכאמור לעיל, קיימות סתירות בין עדותה של המתלוננת בבית המשפט לבין הודעתה של זו במשטרה. כאמור, במשטרה ייחסה המתלוננת לנאשם קללה ורצון שהיא תמות. לעומת זאת, בבית המשפט היא ייחסה לו איום שהוא זה שיגרום לה תמותה. יתר על כן, תחילה אף הכחישה המתלוננת כי היא קיללה את הנאשם, אולם לבסוף נאלצה להודות שלא טמנה את ידה בצלחת בדבריה כלפיו. עם זאת, טען ב"כ המאשימה בסיכומיו שאין מקום לתפוס את המתלוננת "בקוצו של יוד" על המילים המדויקות שאמר לה הנאשם, כיוון שמדובר באירוע שהתרחש לפני שנה וחצי. ברם, אם יש ממש בטיעון זה, הוא פועל לשני הכיוונים, ואף באופן א-סימטרי, שכן לנאשם הפרבילגיה להנות מהספק ומהשיכחה בהיותו הוא עומד לדין. לא כן המאשימה ועדיה.   ברם כאמור, בעניין אירוע זה, סמכה המאשימה ראיותיה גם על עדותה של אלונה, אשר שמעה לדבריה מפי הנאשם את הדברים המיוחסים לו. עם זאת, נדמה, שאין מקום להסתמך על עדות זו, שכן כאמור, בעדותה התעקשה אלונה, שאביה אף צעק "אני אהרוג אותך" וחזרה על כך שלוש פעמים (עמ' 15-16 לפרוטוקול), דברים שלא היה להם זכר כאמור לא בעדותה של המתלוננת בבית המשפט ולא בהודעותיה במשטרה, ואף לא בכתב האישום. אף כאן ניסה ב"כ המאשימה לגונן על עדה זו בטענה שהיא התרגשה מאוד, והתקשתה במעמד בו נאלצה להעיד כנגד אביה. ברם, התרשמותי היא, שחרף העובדה שאלונה הכחישה כי היא שונאת את אביה ושאמהּ מסיטה אותה כנגדו, הסכסוך שבין אימה לאביה גובה ממנה מחיר יקר והיא נאלצת לצדד עם אמהּ. היא עצמה העידה כי מאז שהיא "מכירה את עצמה" לא היו לה יחסים טובים עם אביה, בלשון המעטה, והוא היה מתעלל בה נפשית כדבריה, ומכלל עד אובייקטיבי בודאי יצאה.   ואולם, גם גרסתו של הנאשם אינה נקייה מספקות. כאמור, הנאשם הכחיש באופן גורף שאמר למתלוננת את הדברים שיוחסו לו. לעומת זאת, לבסוף אף הוא הודה כי הוא ענה לאשתו באותה מטבע לשון שהיא השתמשה כנגדו. בעניין זה, הצביע ב"כ המאשימה במהלך חקירת הנאשם ובסיכומיו, כי הנאשם לא הזכיר כלל במשטרה את העובדה שהמתלוננת היא זו שאיימה עליו, ומכך ניסה ללמד כי אלו דברים שנולדו לאחר מעשה. ברם, מעיון בהודעתו של הנאשם במשטרה (ת/3) עולה כי הוא אכן אמר כבר אז לחוקר: "והיא אמרה לי גם שאלך לקבר, דברים שאם היה לי רדיו טייפ והייתי מקליט, אתה היית מתפוצץ כשהיית שומע מה שהיא אמרה, והיא עוד באה להגיד עלי, אני לעולם לא ארים עליה את היד ורק אלהים יתן את הדין הוא יעניש אותה".   אכן ניכר שהנאשם נוטה להתעצבן בקלות, ולא פעם במהלך עדותו ניכר היה בו שהוא מאבד את שלוות רוחו, והוא אף הגביה קולו וצעק. אולם מלבד העובדה שיש לייחס את מצבו זה, הן למחלת הסכרת שלו (דבר שלא היה שנוי במחלוקת), והן לכך שמנקודת מבטו הוא הואשם באמירת דברים שלמעשה הופנו נגדו, אין בעובדה זו כדי ללמד בצורה כלשהי שהנאשם אמר את הדברים המיוחסים לו. אדרבה, אולי ניתן להבין את אוירת הפחד שנוצרה אצל המתלוננת ואצל בתם מנוכחתו, גם אם לא איים עליהן.   ממכלול הנסיבות עולה, שהן המתלוננת והן בתה הפריזו בעדותן וביקשו לייחס לנאשם דברים לא לו. אף הנאשם ניסה בתחילה לדחוק עצמו לקרן זווית ולהכחיש כל מעורבות וכל לשון פסולה, אך נאלץ להודות לבסוף, כי לכל הפחות, נגרר אחר לשונה של רעייתו. כמו כן, נתברר שהדברים שבני הזוג הטיחו זו כנגד זה וזה כנגדו זו לא נאמרו על דף חלק. כאמור בפיתחם של הדברים, מתח רב שרר בביתם של בני הזוג ואיני משוכנע ששניהם הבחינו בעת מעשה בין "קללות הסתם" לבין "ההפחדות" ובין האיומים. איני משוכנע כלל שלמעט דברי כעס ותיסכול הייתה בכוונת מי מהם להרע לשני באופן גופני. וזאת גם לנוכח העובדה הבלתי מעוררת שהנאשם לא פגע ברעייתו לרעה במשך כל עשרות שנות נישואיהם, ולנוכח עדותו של האח אשר העיד כאמור, שהמתלוננת ביקשה לזכות בנקודות זכות בהליך הגירושין המתנהל בין השניים והייתה מוכנה לשקר על מנת להשיג את יעדיה.   אך למעלה מכך. אפילו הייתי קובע שהנאשם אמר לאשתו "הקבר שלך מוכן, את תלכי עמוק עמוק, את תכנסי, ואם את לא קופצת, הקבר שלך מוכן", כמפורט באירוע השני, למרות שהדברים מעלים שאט נפש ודחייה, ספק אם יש באותם מילים בהקשר הזמנים והנסיבות בהן נאמרו, אף לטענת המתלוננת ובתה, לעלות כדי עבירה פלילית של איומים. על פניהם של הדברים, שנאמרו ימים ספורים לאחר הדיון בבית המשפט לענייני משפחה ולאחר שהמתלוננת הקניטה אותו בכיבוי הבוילר והחליפה עימו צעקות וקללות, וייתכן שאף אמרה היא לו מילים בסגנון דומה, נראה כי אין בהם כדי ללמד שהנאשם הוא זה אשר יטול חלק במימוש משאלות לבו. יש בדברים, כדי לעורר שאט נפש וסלידה, כאמור, בכלל, ובכך שהם נאמרו על ידי אדם לבת זוגתו בפרט, אך אין בהם בסיטואציה ובנסיבות המיוחדות של מקרה זה בכדי להוות איום.   סופו של יום אפוא, וכאמור, החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו.   זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, תוך 45 יום מהיום.   ניתן היום כ"ט בתמוז, תשס"ב (9 ביולי 2002) במעמד המתייצבים.     דוד מינץ, שופט  איומיםזיכוי מעבירה