לפניי בקשת התובע למתן צו זמני (מסוג מרווה) להגבלת הנתבעת מלעשות שימוש בנכס המצוי ברומניה, וזאת על פי תקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1994 (להלן: "התקנות"). העובדות לענייננו: הנתבעת הינה חברת זרה הרשומה בישראל כחברת חוץ בהתאם לסעיף 346 לחוק החברות, תשנ"ט-1999. ביום 13.6.10 הגיש התובע כנגד הנתבעת תביעה בגין הפרשי שכר עבודה, פיצויי פיטורים וזכויות נוספות המגיעות לו, לטענתו, בגין עבודתו הנטענת בנתבעת. במקביל, הגיש בקשה, במעמד צד אחד, למתן צו להגבלת הנתבעת מלעשות שימוש בנכס מקרקעין המצוי ברומניה בעיר ברגדירו (להלן: "הנכס"), השייך, לטענתו, לנתבעת ומוחזק ע"י חברת בת שלה ששמה SC ENGEL-ROSE SRL (להלן: "חברת הבת"). לטענתו, הנתבעת מחזיקה ב-100% ממניות חברת הבת. ביום 14.6.10 התקיים הדיון בבקשה במעמד צד אחד. בהחלטתי מיום 14.6.10 נקבע, בין היתר, כי על התובע להמציא לבית הדין מסמך רשמי בו תהא הגדרה מפורשת של הנכס וזהות בעליו. בעקבות החלטה זו, המציא התובע פנקס מקרקעין מהלשכה לרישום מקרקעין ברומניה, בצירוף תרגום נוטריוני, ובו מפורטים פרטי הנכס נשוא הבקשה. ביום 23.6.10 ניתנה החלטת מותב בית הדין כי בהמשך להחלטה מיום 14.6.10, ולאחר שהומצא המסמך הרשמי הנ"ל, ניתן כנגד הנתבעת צו הגבלת שימוש בנכס, כדלקמן: "א. אנו מורים למשיבה או מי מטעמה לרבות חברת הבת שלה..להימנע מלהעביר או לשעבד או למכור או לשנות את מצב הזכויות בנכס מקרקעין שנמצא ברומניה בעיר Bragadiru שפרטיו מפורטים בנספח להחלטה המסומן 'א' וכן בתרגום הנוטריוני המסומן 'ב', זאת עד להחלטה אחרת. ב. נאסר על המשיבה או מי מטעמה להעביר או לשעבד או למכור או לשנות את מצב הזכויות במניות המשיבה בחברת הבת שלה ברומניה..שמחזיקה בקרקע ברומניה כהגדרתה לעיל, עד להחלטה אחרת". לאחר מתן הצו במעמד צד אחד, נקבע דיון במעמד שני הצדדים. ביום 16.12.10 הגישה הנתבעת תגובה לבקשה בצירוף תצהיר מטעם מר אסף ורדימון- סמנכ"ל כספים במשיבה. ביום 29.12.10 התקיים דיון במעמד שני הצדדים. לאחר הדיון הוגשו סיכומים בכתב. הדיון התקיים בפני מותב דן יחיד, על פי החלטה מפרוטוקול הדיון. לפיכך תינתן החלטה על ידי הח"מ בלבד. טענות הצדדים: התובע טוען כי בהתאם לקבוע בהסכם בין הצדדים, על ההסכם יחול הדין הישראלי ועל כן לבית הדין יש סמכות ליתן צו הגבלת שימוש בנכס. עוד טוען כי הנתבעת מודה כי קיים חוב שלה כלפיו ועל כן ברור, לטענתו, כי הוצגו ראיות מהימנות לכאורה התומכות בעילת התביעה. לטענתו, הנתבעת הודתה בתגובתה כי היא מצוייה בקשיים כלכליים וחייבת כספים למספר נושים ואף ציינה זאת בדו"ח החצי שנתי האחרון שלה (שהוצג בדיון מיום 29.12.10- מוצג מב/2). בנוסף, לטענתו, הנתבעת לא הציעה כל נכס או ערובה אחרת להבטחת ביצוע פסק הדין. לאור זאת, הרי שהוכח גם חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין. לעניין טענת הנתבעת כי בית הדין אינו מוסמך ליתן צו הגבלת שימוש ביחס לנכס שבבעלות חברת בת (שהיא אישיות משפטית נפרדת), טען התובע כי הנכס הוא של הנתבעת וכי חברת הבת אינה אלא זרוע של הנתבעת, שכל תכליתה להחזיק בקרקע עבור הנתבעת. על כן, לטענתו, חברת הבת מהווה, לצורך תקנה 383 לתקנות, הן אדם מטעמה של הנתבעת והן מחזיקה עבור הנתבעת ובית הדין מוסמך ליתן את הצו כאמור בתקנה. הנתבעת טוענת כי חברת הבת הינה אישיות משפטית נפרדת ממנה. על כן, לטענתה, בהטלת הצו על נכס מקרקעין שהוא בבעלות חברת הבת, למעשה הורם מסך ההתאגדות מבלי שהתובע הראה כל עילה המצדיקה לעשות זאת. עוד טענה כי לא התקיימו כלל יחסי עובד מעביד בינה לבין התובע, שכן האחרון התקשר עימה כנותן שירותים עצמאי באמצעות חברה הרשומה על שמו באיי אנגווילה ורק לאחר תום ההתקשרות טען לקיומם של יחסי עובד מעביד. לטענתה, גם אם בית הדין יקבל את טענת התובע כי התקיימו יחסי עובד מעביד בינה לבין התובע, הרי שלא יכול להיות חולק כי אלה לא התקיימו בין חברת הבת לתובע. על כן, לטענתה, אין לבית הדין סמכות לדון בתובענה נגד חברת הבת, רק משום שמדובר בחברות קשורות או באשכול חברות. הנתבעת הוסיפה וטענה כי חברת הבת אינה מהווה "מחזיק" או "אדם מטעם", כאמור בתקנה 383 לתקנות, ועל כן לא התקיימו התנאים להטלת הצו. כן טענה כי אין די מצבה הכלכלי הקשה כדי להטיל עליה את הצו האמור, נוכח העובדה כי היא עדיין פעילה וייתכן כי מצבה אף ישתפר בעתיד. לטענתה, התובע לא הוכיח כי אי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין. עוד טענה שהתובע לא הוכיח כי קיימת אפשרות קרובה לוודאי כי תבוצע בנכס המקרקעין איזושהי פעולה אשר תוציא את הנכס מרשות חברת הבת. עוד טענה הנתבעת כי הגשת הבקשה מלמדת על חוסר תום ליבו של המבקש, שעה שהוא מנסה לעקוף נושים אחרים, עוד בטרם הגיעה העת לקבלת הסדר נושים הוגן. לאחר עיון בטענות הצדדים ובמסמכים שצורפו לתיק, להלן החלטתי. תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1992 מחילה את תקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי התשס"ד - 1984, על הליכים המתנהלים בבית הדין לעבודה. תקנה 383 שעניינה הגבלת שימוש בנכס, קובעת: "(א)בית המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א', להורות למשיב להימנע בעצמו או באמצעות אדם מטעמו, מלהוציא נכסים מרשותו או מרשות מחזיק, למכרם, לשעבדם, או לשנות את מצבם או את זכויותיו בהם, אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד באופן ממש על ביצוע פסק הדין. (ב)בתקנה זו, 'נכסים'- לרבות נכסים המצויים מחוץ לתחום המדינה". בתקנה זו למעשה אומץ סעד "המרווה" שמקורו בדין האנגלי. בענין רע"א 4556/03 בנק סטנדרט צ'רטר- תאגיד חוץ נ' כאלד קטב , פ"ד נז(6) 1 (להלן: "עניין קטב"), ציין כב' השופט ריבלין כי בדומה לצו "המרווה" האנגלי, עניינה של תקנה 383 הוא בצו in personam. נקבע כי לצורך הפעלת הסמכות המוקנית בתקנות לבית המשפט, אין חשיבות למיקום הנכס. זאת ועוד, כיוון שהצו הוא in personam, אין כל משמעות לאופיו של הנכס אשר ביחס לשימוש בו ניתן הצו כנגד הנתבע. בצו in personam הנמען הוא האדם הכפוף לסמכות השיפוט, ולא הנכס, ולכן אין חשיבות לשאלת מיקום הנכס וכפיפותו לסמכות השיפוט של בית המשפט הישראלי, כמו גם לסיווגו כנכס מקרקעין, כנכס מטלטלין או כנכס מסוג זכויות. כך נאמר בפסק הדין: "טבעו של צו זה הוא כאמור שאכיפתו תבוצע כנגד הנתבע עצמו ולא כנגד הנכס. לאמור: אין הצו מונע את העברת הנכס, אלא הוא מונע מבעד המבקש לעשות זאת. אם יופר הצו לא תבוטל ההעברה, אלא שהנתבע יועמד לדין באשמת ביזיון בית המשפט, על כן, הצו ניתן לאכיפה ככל הוראת בית משפט אחרת הניתנת כנגד בעל דין". התובע מחלק את בקשת הסעד לשני ראשים. האחד - צו האוסר על הנתבעת או מי מטעמה לרבות חברת הבת, להמנע מלהעביר או לשעבד או למכור או לשנות את מצב הזכויות בנכס. השני - צו האוסר עד הנתבעת או מי מטעמה, לשנות את מצב הזכויות בנכס במניות של הנתבעת בחברת הבת. להלן נבחן האם התקיימו בענייננו התנאים למתן צו הגבלת שימוש בנכס. ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת תביעה- לטענת הנתבעת, לא התקיימו בינה לבין המבקש יחסי עובד מעביד וכי הוא שימש כנותן שירותים עצמאי . 22. נספח 2 לבקשה צורף הסכם ההתקשרות בין הצדדים. ההסכם קובע כי המבקש ישמש כמנהל כללי של חברת אנגל בבולגריה. בהסכם נקבע שכר עבודה שישולם לתובע, תחילה באמצעות חשבונית מס ולאחר מכן בתשלום לחברה בולגרית שתוקם על ידי התובע. ההסכם מפרט את שאר תנאי העסקה, לרבות מספר ימי החופשה להם זכאי. 23. מהות התפקיד - מנהל כללי, כמו גם העובדה שסוכם על תשלום שכר עבודה, מביאים למסקנה כי התובע הרים את הנטל הלכאורי המוטל עליו בשלב זה של ההליך, להוכיח כי יש לראות ביחסים בינו לבין הנתבעת כיחסי עובד מעביד. ודוק - אין בקביעה זו כדי לקבוע מסמרות בשאלת מעמדו של התובע. ואולם, נוכח המבחנים שנקבעו בפסיקת בית הדין הארצי בשאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד ולאו התפקיד אותו מילא התובע, די בכך בשלב זה לענין נטל הראיה. 24. בהתאם לסעיף 11 להסכם, נקבעה סמכות בית המשפט בישראל לדון בכל עניין הנובע מהסכם זה. מכאן שהוכח התנאי המקדמי של כפיפותה של הנתבעת לסמכות השיפוט של בית המשפט בישראל. 25. ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק דין- מר ורדימון, סמנכ"ל כספים בנתבעת, אישר בעדותו שהנתבעת חייבת כספים לתובע, אף כי לא ידע לאמר מה שעורם. הנתבעת הודתה בתגובה שהגישה, כי היא נקלעה לקשיים כלכליים והיא בעלת חוב למספר נושים וביניהם התובע. בדו"ח החצי שנתי האחרון של הנתבעת, שהוצג במסגרת הדיון בבקשה (מב/2), ציינה המשיבה: "As of 30 June 2010, the financial condition of the company remains weak ant it is not able to meet its obligations to its employees and service providers as they full due. Management believes that the above mentioned conditions indicate the existence of material uncertainties which cast significant doubt on the Company's ability to continue as a going concern". 26. התובע טען כי למיטב ידיעתו, הנכס היחיד של המשיבה שאינו משועבד, הינו הנכס הנ"ל ברומניה שמוחזק באמצעות חברת הבת. הנתבעת כלל לא התייחסה לטענה זו בתגובתה. כל שצוין הוא כי היא "עדיין פעילה וייתכן כי מצבה אף ישתפר". הנתבעת אף לא טענה כי קיימים נכסים אחרים בישראל שמייתרים את מתן הצו. לאור זאת, התובע עמד בנטל המוטל עליו, בשלב זה, להוכיח כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין ולא יהיה לו מהיכן להיפרע אם אכן יינתן פסק דין לטובתו. 27. בעלות על הנכס טענתה העיקרית של הנתבעת כנגד מתן הצו, הינה כי נכס המקרקעין נמצא בבעלות חברת הבת וכי חברת הבת היא אישיות משפטית נפרדת מהנתבעת. לטענתה, בהטלת הצו על נכס מקרקעין שהוא בבעלות חברת הבת, למעשה הורם מסך ההתאגדות כנגד הנתבעת מבלי שהתובע הראה כל עילה המצדיקה לעשות זאת. לטענתה, משלא התקיימו יחסי עובד מעביד בין המבקש לחברת הבת, הרי שאין לבית הדין סמכות לדון בתובענה נגד חברת הבת, רק משום שמדובר בחברות קשורות או באשכול חברות. עוד טענה כי חברת הבת אינה מהווה "מחזיק" או "אדם מטעם", כאמור בתקנה 383 לתקנות, ועל כן לא התקיימו התנאים להטלת הצו. 28. כפי שפורט בהרחבה לעיל, צו הגבלת השימוש בנכס הינו צו אישי כנגד הנתבע ולא כנגד הנכס. בעניין קטב עמד בית המשפט העליון על טענה דומה לטענה הנ"ל, לפיה הנכסים מחוץ לישראל אינם שייכים למבקש. לעניין זה נקבע בפסק הדין: "השאלה האחרונה שנותרה להכרעה היא השאלה אם הוכח כי למשיב אכן יש נכסים בשטחי הרשות הפלסטינית. לעניין זה מובן שאין להסתפק בטענות בעלמא כי הנתבע הוא הבעלים של נכס כלשהו מחוץ לישראל. בייחוד לאור העלויות האמורות הכרוכות במתן "צו ה- Mareva". מנגד, מטבע הדברים, לא תמיד ניתן יהיה להביא, בשלב המקדמי של בקשת סעד זמני, ראיות מוחלטות לקיומה של זכות בנכס הנמצא מחוץ לישראל. פירוט שכזה בדבר הזכות הנטענת בנכס גם אינו הכרחי, הואיל וכאמור עסקינן בצו אישי ולא בצו החל ישירות על הנכס" (הדגשה לא במקור- ה.י). 29. בענייננו, טוען התובע כי הנכס הוא למעשה של הנתבעת וכל תכליתה של חברת הבת הוא להחזיק בקרקע עבור הנתבעת. כאמור בעניין קטב, בשלב המקדמי של בקשת סעד זמני, לא מחויב המבקש להביא ראיות מוחלטות לקיומה של זכות המשיבה בנכס. 30. מעדותו של מר ורדימון (עמ' 2 לפרוטוקול) עולה שהנתבעת מחזיקה 100% ממניות חברת הבת. עוד העיד כי חברת הבת לא מעסיקה עובדים וכל פעילותה מסתכמת בהחזקת הנכס נשוא בקשה זו והתשלומים הכרוכים בהחזקה זו. בנוסף, העיד כי לחברת הבת אין מקורות מימון עצמאיים. 31. כשנשאל מר ורדימון האם הנתבעת מתייחסת לקרקע ככזו שנרכשה על ידה, השיב כי אין זה נכון (עמ' 2 לפרוטוקול). התובע הציג בדיון דו"ח כספי של המשיבה לשנת 2008 (מב/1), בו צוין (בפרק 31 לדו"ח) כי הנתבעת רכשה את הנכס הנ"ל והנכס נרשם על שמה של חברת הבת. עוד צוין בדו"ח כי הנתבעת מתכוונת לבנות פרויקט למגורים על קרקע זו. כשעומת עם רישום זה, חזר בו העד מעדותו הקודמת והודה כי אכן מי שרכש את הקרקע זו הנתבעת והרישום נעשה על שם חברת הבת (עמ' 2 לפרוטוקול). לזאת יש להוסיף כי הנתבעת לא הציגה כל ראיה להוכחת טענתו של מר ורדימון (עמ' 2 לפרוטוקול), לפיה מדובר כביכול בהלוואה שהעבירה הנתבעת לחברת הבת. 32. די בראיות שצוינו לעיל על מנת לעמוד בנטל ההוכחה, הדרוש בשלב זה, לעניין זכותה של הנתבעת בנכס. מעבר לדרוש, יש לציין כי מר ורדימון, שהציג עצמו כסמנכ"ל כספים בנתבעת, העיד בחקירתו הוא למעשה עובד פיזית בחברה בת של הנתבעת (עמ' 1 לפרוטוקול). ייתכן שגם בכך יש להעיד על טיב היחסים בין הנתבעת לחברות הבנות שלה. 33. לעניין מאזן הנוחות- יש לבחון את הנזק שייגרם לתובע אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם לנתבעת אם יינתן הסעד הזמני. עמדתי היא כי מאזן הנוחות עומד בבירור לזכות התובע. אי מתן הצו עלול להביא את התובע למצב בו כלל לא יוכל לממש את פסק הדין. לעומת זאת, לא הוצג ע"י הנתבעת נימוק מהותי לעניין הנזק שייגרם לה כתוצאה ממתן הצו. אינני מקבלת גם את הטענה לעניין פגיעה בנושי הנתבעת אשר, לטענתה, עשויים להיפגע ממתן הצו. אין במתן הצו כדי להעניק עדיפות לתובע על פני נושים אחרים. כמו כן, מתן הסעד הינו ראוי בנסיבות העניין ולא עולה על הנדרש. לא מצאתי שהבקשה הוגשה בחוסר תום לב ע"י התובע. 34.סיכום לאור האמור לעיל, הרי שצו הגבלת שימוש בנכס, כאמור בהחלטתי מיום 23.6.11, יישאר על כנו עד למתן פסק הדין בתובענה. הצו מתיחס לשני חלקי הבקשה, כדלקמן: האחד - צו האוסר על הנתבעת או מי מטעמה לרבות חברת הבת, להמנע מלהעביר או לשעבד או למכור או לשנות את מצב הזכויות בנכס. השני - צו האוסר עד הנתבעת או מי מטעמה, לשנות את מצב הזכויות בנכס במניות של הנתבעת בחברת הבת. 35. הנתבעת תשלם למבקש בגין הוצאות הבקשה ושכר טרחת עו"ד, סך כולל של 3000 ₪. ניתנה היום, 15/5/11 , בהעדר הצדדים. צו הגבלת שימוש בנכס (צו מרווה)שימוש בדירהשימוש בנכסצווים