1. זהו ערעור על החלטתה של הוועדה הרפואית לעררים (נכות נפגעי עבודה) - להלן: "הוועדה", אשר התכנסה בשלושה מועדים (ביום 28.06.11, ביום 30.08.11 וביום 01.11.11) ואשר קבעה כי נכותה הצמיתה של המערערת היא 10% בתחולה מיום 18.04.05. 2. רקע המערערת, ילידת 1984, עבדה במועד הרלוונטי כ"סלקטורית" במועדון. ביום 02.04.05, במהלך עבודתה, היא נפגעה בראשה, באירוע שהוכר על ידי המשיב כפגיעה בעבודה. המערערת ביקשה לקבוע את נכותה, וועדה רפואית מדרג ראשון, אשר התכנסה ביום 02.03.11, קבעה כי נכותה בגין האירוע הינה 15% (10% נכות בגין "הפרעות פסיכונוירוטיות", בהתאם לפריט 34ב למבחני הנכות, ו - 5% נכות מותאמת בגין "צלקות הפנים והצואר" - צלקת במצח, בהתאם לפריט 72(2) א-ב למבחני הנכות (צ.ל 75(2)א-ב, א.י), בתחולה מיום 18.04.05. המערערת הגישה ערר על הקביעה הנ"ל, וועדה רפואית לעררים דנה בו במועדים הנ"ל, דחתה אותו, תוך שהפחיתה את אחוזי הנכות בגין צלקת במצח, ובהתאם קבעה למערערת דרגת נכות בשיעור של 10% בתחולה מיום 18.04.05, תוך הימנעות מהפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות"). כנגד החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. 3. מהלך הדיון ביום 04.06.12 התקיים דיון בפני, במהלכו שטחו והבהירו הצדדים את טיעוניהם. בסוף הדיון ניתנה החלטה, לפיה נאמר כי פסק הדין יינתן בהעדר הצדדים. ביום 07.06.12, עת ניגש בית הדין למלאכת כתיבת פסק הדין, התברר לו כי חסר אחד מפרוטוקולי הוועדה שהתכנסה במועד עובר ליום 30.08.11, ועל כן ניתנה החלטה, לפיה התבקש ב"כ המשיב לבדוק את העניין ובהתאם להמציא את אותו הפרוטוקול החסר. ביום 04.07.12 הגישה ב"כ המשיב את פרוטוקול הוועדה מישיבתה הראשונה, הוא הפרוטוקול מיום 28.06.11, ולב"כ המערערת ניתנה רשות להתייחס לאותו פרוטוקול וזאת עד ליום 15.07.12. מטעם ב"כ המערערת לא הודע מאומה, ועל כן ניתן בזאת פסק הדין על סמך טיעוני הצדדים והמסמכים שהוגשו מטעמם. 4. להלן טענות ב"כ המערערת בתמציתיות: א. טעתה הוועדה עת הפחיתה את דרגת הנכות בגין הצלקת. היה עליה לערוך דיון באותו נושא, וזאת לנוכח הצלקת הניכרת והמכערת הממוקמת באזור פניה של המערערת. ב. טעתה הוועדה בהימנעותה מהפעלת תקנה 15 לתקנות, כאשר התעלמה מתלונות המערערת ביחס למיגרנות מהן סובלת ומטענותיה באשר למצבה הנפשי הפוגעים ביכולתה לעבוד כסלקטורית. ג. הוועדה לא התייחסה לבעיית המשקל, אשר על פי הנטען נוצרה כתוצאה מהדיכאון והחרדה מהם סובלת המערערת בעקבות האירוע. ד. טעתה הוועדה כאשר התייחסה לכאבי הראש מהם סובלת המערערת כקשורים לתחום הנפשי, שכן היה עליה לקבוע, בגין אותה בעיה, נכות נפרדת. ה. טעתה הוועדה משלא קבעה למערערת נכות זמנית, וזאת בהתחשב בכך שהמערערת הייתה באי כושר בתקופה ארוכה. ו. לאור טעויותיה של הוועדה, מתבקש בית הדין להשיב את עניינה של המערערת לוועדה בהרכב אחר. 5. באת כח המשיב, ביקשה, במסגרת טיעוניה לפני, לדחות את הערעור באשר לדעתה לא נפל כל פגם משפטי בדרך עבודת הוועדה אשר התייחסה למצבה הרפואי של המערערת. לעניין כאבי הראש נטען, כי המדובר בשיקול מקצועי של הוועדה שקשרה את אותה בעיה למצבה הנפשי של המערערת, כאשר זו האחרונה לא הציגה כל מסמך שיש בו כדי להסביר את טענותיה בהקשר זה. לעניין תקנה 15 נטען, כי הוועדה קבעה, על פי בדיקתה, שהמערערת אינה עובדת מהסיבה שהיא משקיעה את כל מרצה בלימודים, ומשכך גם בעניין זה לא נפל כל פגם משפטי. בכל הקשור לעניין הצלקות, הוועדה פעלה כדין בעניין זה, עת הודיעה למערערת, דבר כוונתה להפחית את דרגת הנכות, וזו האחרונה לא ניצלה את ההזדמנות לטעון כנגד החלטת ההפחתה. באשר לעניין הנכות הזמנית נטען, שממסמכיה של המערערת עולה שהיא כלל לא אושפזה, כאשר תעודות אי הכושר בעניינה נמשכו עד ליום 17.04.05, והנכות נקבעה בתחולה מיום 18.04.05. 6. דיון והכרעה א. החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור בשאלה משפטית בלבד. במסגרת סמכותו לדון ב"שאלה משפטית" בלבד, בוחן בית הדין האם טעתה הועדה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל 10014/98 יצחק הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ד 213). ב. מעיון בדוח הוועדה (מישיבתה הראשונה, מיום 28.06.11) עולה כי היא שמעה את תלונות המערערת ופרטה אותן בדו"ח וכן ערכה לה בדיקה קלינית מקיפה בתחומים שפורטו במהלך דיונה, תוך שציינה את ממצאיה, כדלקמן: "בבדיקה הייתה מסודרת בהופעתה החיצונית, קיימת תת משקל, ערנית, מתמצאת בכל המובנים משת"פ, עונה על השאלות לעניין, מאורגנת במהלך חשיבתה. מתארת תלונות שנשמעות כביטוי לחרדה דיפוזית, תוך כדי בירור מסתבר כי לא מדובר בהתקפי פאניקה אלא בתחושות חרדה האופייניות להפרעת חרדה כללית. אין עדות לדיכאון מג'ורי, אין עדות לפסיכוזה, בוחן המציאות תקין, אפקט תואם מצב רוחה... קיימנו ראיון ארוך ולמעשה תלונות כאבי הראש מגלות את כל המאפיינים הסותרים אבחנה של מיגרנה, יש להוסיף כי גם לא נרשם טיפול ספציפי, ולכן הנושא הנוירולוגי יוערך במכלול הבדיקה שלאחר ההערכה הקוגנטיבית". הוועדה דחתה כאמור את דיונה למועד נוסף, תוך סיכום מסקנותיה כדלקמן: "לשם סיכום הדיון הועדה מבקשת לבצע אבחון פסיכודיגנוסטי מלא. להזמין את תיקה הרפואי הקודם- 5 שנים טרם התאונה, כרטיס פרופיל מצה"ל. ...יסוכם בהעדר הנפגעת ואז תתיחס הוועדה לחוו"ד של דר' וילר, וכן לנכות הנוירולוגית. בסכום יש להתייחס לנכות הפלסטית. כן יש להתייחס לתחולה ע"פ בקשת עוה"ד". ג. ביום 30.08.11 התכנסה הוועדה בשנית, ולאחר שבין היתר עיינה בסיכום הערכה פסיכודיאגנוסטי מיום 24.07.11 שנערך בעניינה של המערערת, סיכמה את דיונה כדלקמן: "בנוגע לחוו"ד של ד"ר וייל 1/12/10 יש לציין כי לא במהלך הבדיקה הקלינית, ולא במהלך אבחון פסיכודיאגנוסטי לא נתגלתה עדות ל- PTSD עליה מדבר דר' וייל. מדובר על עוצמה קלה של סימפטומים חרדתיים, לכן הוועדה איננה מקבלת את חוו"ד של ד"ר ויילר בגין פגיעת החומרה. הערר נידחה. לאחר עיון בחומר הרפואי של התובעת מסתבר כי הפרעה מסוג חרדה כללית מופיע למעשה באופן קבוע חוזר ורצף שבועיים לאחר מועד האירוע לכן אין לקבוע נכות משנת 2010 דהיינו 5 שנים לאחר רצף סימפטומאטי. מבחינה נוירולוגית אין סימנים של נכות ספציפית לרבות תלונות של מיגרנה. הועדה מקבלת את חוו"ד של ד"ר פלד. הוועדה עיינה בחוו"ד של דר' פלד לעניין הצלקת ומאחר ומדובר בהורדת נכות - הוועדה עוצרת דיון. 10% 34 ב' 18/4/05....אין מקום להפעלת תקנה 15". ד. ביום 01.11.11 התכנסה הוועדה בפעם שלישית, בפניה הופיעה המערערת בליוות ב"כ - עו"ד שילוני. בפרק "נימוקי הערעור", נרשמו הדברים הבאים: "לדברי עו"ד שילוני לתובעת כאבי ראש עם תיעוד כנראה על בסיס נפשי, עו"ד שילוני אינו מושך את הערעור ומציין את הסבל הנפשי של התובעת, כולל תוצאות האבחון ומתאים לחוו"ד של ד"ר נייל (עדכון). מבקש הפעלת תקנה 15". הוועדה סיכמה את דיונה כדלקמן: "הועדה התכנסה למס' סוגיות לאחר תקנה 30. הטענה כי לאור כוונת ההפחתה של הנכות הפלסטית יש לקצוב תקופת נכות זמנית ארוכה יותר, סוברת הוועדה כי אין לעשות כך כי נגרם שיהוי בהגשת התביעה לנכות ל- 8/10 ולכן, תקופת נכות זמנית גבוהה יותר היתה כ- 4 שנים קודם לכן. באשר להפניה לועדת רשות בשאלה של הגדלה על פי תקנה 15, מוסרת הועדה כי אכן לא שבה לעבודתה הזמנית בתור סלקטורית אלא המשיכה והשקיעה את מירב זמנה בלימודים. לגבי כאבי הראש אשר מתלוננת עליהם מקורם בתגובה הנפשית למצב והתלונות הללו כלולות באחוזי הנכות שקיבלה עבור מצבה הנפשי, לאור זאת הועדה קובעת נכות צמיתה בשיעור 10% לפי ס' 34 ב". ה. באשר לטענה בדבר חובתה של הוועדה לקבוע למערערת אחוזי נכות זמניים - מדובר בעניין הנתון לשיקול דעתה המקצועי של הוועדה. יתרה מזאת, לא מצאתי כל נימוק שהצדיק קביעתה של דרגת נכות זמנית, מעבר לתקופת אי הכושר בה שהתה המערערת. מדברי ב"כ המערערת (עמ' 2 שורות 25-28 לפרוטוקול), וגם מעיון בדו"ח הוועדה, עלה כי המערערת הייתה באי כושר לתקופה שמיום 03.04.05 ועד ליום 17.04.05. ב"כ המערערת לא הפנה למסמכים רפואיים או לתעודות אי כושר, להם היה על הוועדה להתייחס ובזיקה אליהם לקבוע נכות זמנית. לפיכך ובשים לב לטעם שמצאתי בטענות באת כח המשיב, בענין הנ"ל, הריני דוחה טענתה זו של המערערת. ו. באשר לטענה בענין הצלקות: חוות דעתו של פרופ' פלד יצחק מיום 22.05.11, שאומצה כאמור על ידי הוועדה, קיימת התייחסות מנומקת לאותו עניין: "בחלק העליון של המצח צלקת רוחבית מגבילה לכפלים טבעיים של העור לאורך 18 מ"מ ורוחב ממוצע של 1 מ"מ, ללא סימני צלקת או גירוי, שטוחה לא רגישה, בקו השיער (בתוך השיער), צלקת שקשה לזהותה אפילו במרחק הבדיקה, בצבע העור, ללא פגיעה בשיער...הצלקות הגלידו היטב, לא רגישות ולא מכערות, מצבם תואם ל - 75(2)א' 0%. היועץ מתכוון להפחית את אחוז הנכות שנקבעו בגין הצלקת, לתשומת לב הועדה היועץ מפחית את דרגת הנכות שנקבעה ע"י הועדה מדרג ראשון". עיון בדו"ח הוועדה, מעלה, שלנוכח ממצאי פרופ' פלד הנ"ל, הוועדה הזהירה, כמתחייב, את המערערת על כוונתה להפחית דרגת הנכות בגין הצלקות ודחתה את הדיון לאחר מכן, ומשלא הודיעה המערערת מאומה בעניין זה, כאשר מטעם ב"כ - עו"ד שילוני הודע במפורש חוסר הכוונה למשוך את הערר, קבעה שאין למערערת נכות בגין צלקות. לא מצאתי, אם כן, כל פגם משפטי בהתנהלות הוועדה בדרך פעולתה בתחום זה. מסקנת הוועדה מוסברת היטב ותואמות את ממצאי פרופ' פלד, ומהווה בנסיבות העניין קביעה רפואית שבשיקול דעתה המקצועי של הוועדה, ובית הדין נטול הכלים והסמכות להתערב בו. ז. באשר לטענה בעניין כאבי הראש: הוועדה ערכה למערערת בדיקה בתחום זה, תוך שציינה, כאמור לעיל:"קיימנו ראיון ארוך ולמעשה תלונות כאבי הראש מגלות את כל המאפיינים הסותרים אבחנה של מיגרנה, יש להוסיף כי גם לא נרשם טיפול ספציפי..". בישיבתה מיום 30.08.11 הוסיפה הוועדה וציינה כי "מבחינה נוירולוגית אין סימנים של נכות ספציפית לרבות תלונות של מיגרנה", ובישיבתה מיום 01.11.11, סיכמה הוועדה את מסקנותיה באשר לכך תוך קביעה כי "כאבי הראש אשר מתלוננת עליהם מקורם בתגובה הנפשית למצב והתלונות הללו כלולות באחוזי הנכות שקיבלה עבור מצבה הנפשי". הנה כי כן נמצאה התייחסות מפורשת על ידי הוועדה לאותו עניין. בקביעה זו אם כן, שהיא בתחום מומחיותה של הוועדה לא נפל כל פגם. ח. באשר לטענה בעניין הנפשי: הוועדה, כאמור, קבעה למערערת 10% נכות בגין "הפרעות פסיכונוירוטיות", בהתאם לפריט 34ב למבחני הנכות שבתקנות. בהתאם לאותו פריט ליקוי, דרגת הנכות בשיעורה נקבעת כאשר "ישנם סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה". אלא שבחירת הוועדה באותו פריט ליקוי ובהתאם קביעת דרגת הנכות על פיו - בשיעור של 10%, אינה מובנת דיה לנוכח המתואר בסיכום ההערכה הפסיכודיאגנוסטית המקיפה שנערכה למערערת, בגדרה נרשם בין היתר, כדלקמן: "נרקיס סובלת מהפרעה רגשית חריפה בעלת מאפיינים דכאוניים חרדתיים קיים שילוב של מאפיינים אישיים ומשבירים-זמניים אשר מעמידים אותה בקבוצת סיכון גבוה לאובדנות, נטיה לביקורת עצמית הרסנית, כאבי נפש...להערכתי קיימת פגיעה משמעותית בכושר השתכרותה...אני סבורה כי היא זקוקה לטיפול נפשי פסיכולוגי ופסיכיאטרי דחוף וכאגע להאיט את המירוץ התפקודי שבו היא נתונה, כלומר להפחית מטלות לימודיות ותעסוקתיות לטובת טיפול עצמי" (ההדגשה אינה במקור, א.י). מסיכום ההערכה הפסיכודיאגנוסטית, עולה כי הממצאים שנרשמו שם תואמים, לכאורה, דווקא את ממצאיו של ד"ר וייל ביחס למערערת, הן בחוות דעתו מיום 01.12.10 והן במכתבו מיום 07.09.11, ויש לזכור כי פרופ' וייל בחוות דעתו מיום 01.12.10, העריך את נכותה של המערערת בשיעור של 20% בהתאם לפריט 34ג' לפרטי למבחני הנכות. לנוכח האמור לעיל, משנימוקיה של הוועדה בהקשר זה אינם מובנים דיים, לפחות למי שאין מקצועו בתחום הרפואה, מוצאת אני שהוועדה לא יצאה ידי חובת ההנמקה בעניין זה, לרבות בדבר הסטיה ממסקנותיו של ד"ר וייל, ובכך יש כדי להוות טעות משפטית. על רקע האמור והמודגש לעיל בעניין ההפחתה המשמעותית בכושר ההשתכרות וההפחתה ב"מטלות לימודיות ותעסוקתיות לטובת טיפול עצמי", הרי שגם לא מובנת קביעת הוועדה ככל שהיא נוגעת להימנעותה מהפעלת תקנה 15 לתקנות בעניינה של המערערת. ט. באשר לטענה בעניין בעיית המשקל: מעיון בדו"ח, לא עולה שהייתה התייחסות כלשהי מצד הוועדה ל"תת משקל" ו/או "תת משקל קיצוני" ממנו על פי המתואר סובלת המערערת. הוועדה לא הפגינה כל התייחסה לאפשרות הקניית למערערת נכות בתחום זה, ובהתאם עריכת דיון באשר לקשר הסיבתי בין אותה נכות (ככל שתקבע) לבין מצבה הנפשי של המערערת הנובע מפגיעתה. מכאן שגם בהיבט זה, נפל פגם משפטי בהתנהלות הוועדה, המחייב את התייחסותה. י. בכל הקשור לטענה בדבר הרכב הוועדה: בהתאם להלכה הפסוקה, הכלל הוא שבמידה ובית הדין מורה על החזרת עניין לוועדה הרפואית, מוחזר העניין לוועדה באותו הרכב וזאת מכיוון שחזקה על הוועדה שתעשה את תפקידה נאמנה, כאשר החריג לכלל זה הוא החזרה לוועדה בהרכב שונה. מאחר ולא שוכנעתי שעניינה של המערערת נופל בגדר חריג זה, הרי שלא מצאתי שיש מקום לסטות מדרך המלך בענין. 7. לסיכום לנוכח האמור לעיל ,הריני מורה על החזרת עניינה של המערערת לוועדה, על מנת שתפעל כפי שיפורט להלן: א. תזמין את המערערת ותתייחס מחדש למצבה הרפואי בתחום הנפשי ובכלל זה תתייחס לסיכום הערכה פסיכודיאגנוסטית מיום 24.07.11, ותסביר הכיצד האמור בו (כפי שצוטט לעיל בסעיף 6(ח) לפסק דין זה) מתיישב עם קביעתה לעניין דרגת הנכות שהוקנתה למערערת, כשבעניין זה תביא לתשומת לבה את דרגת הנכות בשיעור של 20% כפי שהוערכה על ידי ד"ר וייל בחוות דעתו מיום 01.12.10. הוועדה תשקול מחדש, האם לנוכח אותם ממצאים, יש לפסוק, אחוזי נכות נוספים לאלו שנפסקו. ב. תתייחס למצבה הרפואי בעניין בעיית המשקל, וכן תשקול האם בגין כך, יש לפסוק, אחוזי נכות כלשהם. ג. תשקול מחדש את מידת יישומה של תקנה 15 לתקנות, בהתחשב באמור בסעיף 6(ח) לעיל, ורשאית היא, ככל שתמצא לנכון, להיוועץ עם וועדת הרשות לעניין זה. ד. תנמק את החלטתה כדבעי באופן שגם מי שאינו רופא יוכל לרדת לסוף דעתה. במידה והמערערת מעוניינת להפנות את תשומת ליבה של הוועדה למסמך ספציפי, המבסס טענותיה בתחומים הנ"ל לרבות לעניין הפעלת תקנה 15 לתקנות, היא תוכל לעשות כן וזאת עוד בטרם תתכנס הוועדה. 8. בנסיבות העניין, יש לחייב את המשיב לשלם למערערת סכום של 2,200 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. הסכום ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום אם לא ישולם בתוך 30 יום. 9. כל צד רשאי להגיש בקשת רשות ערעור לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. ניתן היום, ד' באב תשע"ב, 23 יולי 2012, בהעדר הצדדים. נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשינכותהפרעה פסיכונוירוטית