1. תובענה זו הוגשה על ידי התובע בטרם היה מיוצג על ידי עו"ד. התובענה הוגשה במקורה כנגד נתבע מס' 1 בלבד (שייקרא להלן: "הנתבע"). לכתב התביעה צורפו מסמכים רבים, אך בכתב התביעה עצמו לא הועלתה טענה כלשהי, אלא נאמר כי התובע מבקש לטעון בעל פה את טענותיו כנגד האמור במכתב הנתבע מיום 14/7/09. במכתב זה נאמר כי הנתבע קיים את ההסכמה בין התובע לבין גרושתו (גרושתו של התובע היא נתבעת מס' 2, אשר צורפה לתובענה מאוחר יותר ואשר תיקרא להלן: "הנתבעת"). 2. בעת הדיון המוקדם הראשון שהתקיים בתובענה התברר כי בין התובע לבין הנתבע קיימת התחשבנות ארוכה וסבוכה בעניינים שונים. כדי להבין את פשר הדברים, התבקש הנתבע להגיש פרטים שונים בקשר לאותה התחשבנות, בכל הנוגע לאמור להלן: קצבת נכות מעבודה, גמלת הבטחת הכנסה, קצבת נכות כללית, תוספת תלויים לקצבת נכות כללית, הבטחת תשלום מזונות לילדי התובע, חובות של התובע לנתבע. בנוסף, מאחר שהתברר כי קבלת התביעה עלולה לפגוע בזכויות הנתבעת, הודע לצדדים שנשקלת האפשרות לצרף את הנתבעת (שאז טרם היתה נתבעת, כנתבעת נוספת בתובענה). 3. לאחר מספר בקשות להארכת מועד, הגיש הנתבע את אשר היה עליו להגיש על פי ההחלטה שניתנה בדיון המוקדם. מאחר שהיה נראה כי ההסברים שמסר הנתבע בהודעתו, היו מספקים, התבקש התובע להודיע אם הוא עומד על תביעתו, ואם כן - מה הוא מבקש שייפסק לזכותו. גם לשם כך נדרשה הארכת מועד, ולאחר שהיא ניתנה, החל התובע להיות מיוצג על ידי בא כחו, אשר הודיע שהוא עומד על התביעה, אך לא הודיע מה התובע מבקש שייפסק לו. גם לב"כ התובע ניתנו ארכות לשם הודעה כאמור, ובסופו של דבר התברר כי מה שהתובע מבקש שייפסק לו, כפי שנוסח על ידי בא כחו, הוא קביעה שלפיה הנתבע שילם לנתבעת גמלה להבטחת מזונות אשר לא הגיעה לה, וכי על כן - על הנתבע להשיב לתובע את אשר גבה ממנו בקשר לאותה גמלה. משהתברר שמשלל טענות התובע נותרה עתירה זו בלבד, ומאחר שהתובע כבר היה מיוצג על ידי עו"ד, התבקש בא כחו להגיש כתב תביעה מתוקן שיתייחס לטענתו העדכנית של התובע. אכן, הוגש כתב תביעה מתוקן (גם זאת - לאחר הארכת מועד). כתב התביעה המתוקן הופנה גם כנגד הנתבעת, ובו עתר התובע לחייב את הנתבע להשיב לו סך של 38,657 ₪, אשר לטענת התובע קוזז מהגמלאות שהגיעו לתובע, בגין חוב שהנתבע ייחס לתובע עקב תשלום גמלה להבטחת מזונות לנתבעת במועדים שלדעת התובע - הנתבעת לא היתה זכאית בהם לגמלה. 4. לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן, קיבל הנתבע שהות לבחון את עמדתו בענין זה. לאחר מספר הארכות מועד, הודיע הנתבע כי אם הוא יעשה בדיקה מחודשת של זכאות הנתבעת לקבלת הגמלה להבטחת מזונות, תישלל זכאותה לגמלה זו בעבור חלק מהתקופה, בשל גובה הכנסותיה. הזכאות שתישלל, אינה בסכום שהתובע טען לו בכתב התביעה המתוקן, אלא בסך של 20,840 ₪. אולם, אם הנתבע ידרוש מהנתבעת להחזיר לו את הסכום ועקב כך - ישיב הנתבע את הסכום לתובע, הוא ידרוש את הסכום מהנתבעת, ולשם כך הוא יבקש להגיש כנגדה הודעה לצד שלישי. 5. התובע התבקש להודיע אם הוא עומד על תביעתו, ולאחר הארכת מועד - הודיע שאכן כך. 6. התיק שוב נקבע לדיון מוקדם, שבתומו ביקש הנתבע שהות לשקול את עמדתו. ושוב, לאחר הארכת מועד, הודיע הנתבע כי אין שינוי בעמדתו. 7. משכך - ניתנה לצדדים ההזדמנות להודיע אם לדעתם יש עובדות שנויות במחלוקת שבגללן נכון לשמוע עדויות. הצדדים לא הודיעו שכך, ועל כן - ניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומים בכתב, שאכן הוגשו. כעת ניתן פסק דין זה על יסוד כלל החומר שבתיק. אלה העובדות שאותן אנו קובעים 8. התובע הוא תושב טבריה, גרוש (מהנתבעת) ואב לילדים שהיו קטינים. 9. התובע נפגע בעבר פגיעה בעבודה. נקבעה לו דרגת נכות מעבודה בשיעור 30% לתקופה שמיום 28/2/82 ושולמה לו קצבת נכות מעבודה בהתאם, עד לחודש פברואר 2008. 10. התובע קיבל מהנתבע גם גמלת הבטחת הכנסה. 11. בחודש ינואר 2000, התגרשו התובע והנתבעת. ילדיהם של בני הזוג עברו לחזקתה של הנתבעת. התובע חוייב לשלם לנתבעת תשלומי מזונות בעבור הילדים, על פי פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בטבריה. עוד בטרם הגירושין ניתנו החלטות מחייבות על ידי בית הדין הרבני, כך שהתובע היה חייב לשלם לנתבעת דמי מזונות בגין התקופה שמיום 10/1/96 ועד יום 31/1/07. 12. התובע הגיש לנתבע תביעה לקצבת נכות בנכות כללית. בשנת 2007, נמצא כי התובע זכאי לקצבת נכות (כללית) כבר החל מיום 30/6/00. לאחר אותה קביעה, בחר התובע לקבל את קצבת הנכות הכללית במקום לקבל קצבת נכות מעבודה. על קצבת הנכות הכללית היה התובע זכאי לקבל גם תוספת תלויים בעבור שני ילדיו שהיו קטינים בזמן הזכאות לקצבת נכות כללית. 13. בקשר לתוספת התלויים, נערך הסכם בכתב בין התובע לבין הנתבעת. על פי ההסכם תוספת התלויים בעד העבר תחולק כך ששני שלישים ממנה יועברו לנתבעת, ושליש אחד - לנתבע. תוספת התלויים בעד העתיק - תשולם במלואה לנתבעת. מדובר בהסכם מיום 27/1/08, שנביא כאן ציטוטים ממנו: "מוסכם שכל סכום שמאיר יקבל מהביטוח הלאומי בקיצבת הנכות עבור הילדים, (הסכומים שיתקבלו עבור השנים לאחור מאז 4/00) (להלן:'הסכום המצטבר') מאיר ישלם מתוך סכום זה עבור התלויים 2/3 מהסכום לתמר. היה ותמר תקבל במקום מאיר את כספי הסכום המצטבר עבור התלויים מהביטוח הלאומי היא מתחייבת להעביר מיד עם קבלתם 1/3 מהם לידיו של מאיר לחשבונו בבנק הבינלאומי טבריה. מאיר מבקש להודיע בזה לביטוח לאומי שהוא ממחה 2/3 מהסכום המצטבר מאז שנת 2000 שמוקצב לתלויים בקיצבת הנכות הכללית לתמר דעי, המחזיקה את הילדים כמוסכם וכנאמר בהסכם הגירושין. מאחר והביטוח הלאומי יעשה חישוב המגיע למאיר כל השנים לאחור, הביטוח הלאומי מתבקש להעביר כאמור מהסכום שיצטבר מהשנים שעברו 2/3/ לתמר, ושליש אחד למאיר דעי. היה והביטוח הלאומי מסיבותיו היא לא יבצע את המחאת הזכות כאמור ויעביר את הסכום המצטבר מחלקם של התלויים לתמר, תמר מתחייבת להעביר מכל סכום מצטבר שיתקבל עבור התלויים מהביטוח הלאומי 1/3 למאיר, וזאת תוך 3 ימים מקבלת הכספים מהביטוח הלאומי. היה וכספי הסכום המצטבר יועברו למאיר בלבד, מאיר מתחייב להעביר מכספי התלויים 2/3 לתמר תוך 3 ימים מקבלתם. למען הסר ספק קיצבת התלויים שתשלום בעתיד עבור הילדים תועבר לתמר בשלמותה, קיצבת הנכות הכללית תשאר בשלמותה בידי מאיר בין בעבר ובין בעתיד. הצדדים מסכימים להגיש הסכם זה לביטוח הלאומי לצורך ביצוע התשלומים כאמור.". ההסכם אכן הוגש לנתבע. 14. בהתאם לבחירתו של התובע בקבלת קצבת הנכות הכללית על פני קצבת הנכות מעבודה, ערך הנתבע חישוב של זכאותו של התובע לקצבת נכות כללית החל מיום 30/6/00 כאשר קוזזו קצבאות שקיבל התובע במהלך השנים, וכן קוזז חוב של התובע לנתבע בשל חיובו לשפות את הנתבע על תשלומים שהנתבעת קיבלה במסגרת ביטוח הבטחת תשלום מזונות. 15. מהמסמכים שהוגשו לתיק ניתן ללמוד פרטים על ההתחשבנות שנעשתה. נסקור כאן חלק מהמסמכים וממה שאפשר ללמוד מהם: א. מכתב מאת פקיד תביעות נכות כללית, מיום 23/12/07, שבו הודע לתובע כי הוא זכאי לקצבת נכות כללית מיום 30/6/00 ובנוסף, לקצבת נכות מעבודה מיום 28/8/82. על פי האמור במכתב, ערך קצבת הנכות מעבודה בחודש יוני 2000 היה בסך 1,225 ₪ ובמועד משלוח המכתב - בסך של 1,397 ₪, ואילו ערך קצבת הנכות הכללית באותו בחודש יוני 2000 עמד על סך של 1,698 ₪, ובאת משלוח המכתב - 1,937 ₪. התובע התבקש לבחור באחת משתי הגמלאות, וכאמור - הוא בחר בקצבת נכות כללית והנתבע ביצע חישוב רטרואקטיבי וקיזז הקצבאות בהתאם. ב. מכתבים מאת מחלקת נכות כללית, מיום 26/3/08 (נכתב בכתב יד) ומיום 21/5/08, שבהם פורטו הניכויים עבור התקופה הרטרואקטיבית (מיום 30/6/00 ועד יום 23/2/08). אלה הסכומים אשר קוזזו בהתאם למכתבים האמורים: (1) חוב מזונות בסך 2,416 ₪ (2) חוב נפגעי עבודה בסך 121,840 ₪ (בהתאם למכתב מיום 26/3/08) או בסך 122,093 ₪ (בהתאם למכתב מיום 21/5/08). (3) חוב הבטחת הכנסה בסך 78,680 ₪. לאחר ניכוי הקיזוזים האמורים, נותרה לתובע יתרת זכות בסך של 13,340 ₪ אשר שולמה לו ביום 13/3/08. תוספת התלויים חולקה בין התובע לבין הנתבעת באופן שהוסכם ביניהם. ג. בעקבות תחשיב הנתבע, קיבל התובע, כאמור, סך של 13,340 ₪. הנתבעת קיבלה - בהתאם לאופן שבו יישם הנתבע את ההסכם מיום 27/1/08 - סך של כ-72,000 ₪. ד. כאמור לעיל, התובע היה אמור לשפות את הנתבע על דמי המזונות ששולמו לנתבעת על ידי הנתבע במקום על ידי התובע, במסגרת גמלה להבטחת תשלום מזונות. הנתבע גבה מהתובע את חובו זה תחילה באמצעות קיזוז מקצבת הנכות מעבודה ולאחר מכן - באמצעות קיזוז מקצבת הנכות הכללית. ה. הנתבע שילם לתובע גמלת הבטחת הכנסה לתקופה שמחודש אוקטובר 1999 ועד חוש פברואר 2008. עם הקביעה שהתובע זכאי לקצבת נכות כללית החל מיום 30/6/00, נשללה זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה, רטרואקטיווית, החל מחודש יולי 2000. ו. כאמור כבר לעיל, חישוב מאוחר שעשה הנתבע, הראה כי בשל הכנסות הנתבעת מעבודה, היתה אמורה להישלל זכותה לגמלה להבטחת תשלום מזונות, החל מחודש פברואר 2007, ובשל כך שהיא לא נשללה, קיבלה הנתבעת סכום עודף של 20,840 ₪. 16. עד כאן פירטנו את העובדות שעולות מהמסמכים שבפנינו. גדר המחלוקת 17. אין בין התובע לבין הנתבע מחלוקת על כך שהנתבעת קיבלה מהנתבע תשלום עודף של גמלה להבטחת תשלום מזונות, שכן הנתבע שילם לה גמלה זו גם בתקופה שלפי הכנסותיה, היא לא היתה זכאית לגמלה. עקב אותו תשלום עודף, ייחס הנתבע חוב של התובע, ואותו חוב קוזז מגמלאות של התובע. 18. לטענת התובע, על הנתבע להשיב לו את הסכום העודף שקוזז ממנו, סכום שיוחס לו כ"חוב" רק בשל כך שהנתבע שילם לנתבעת גמלה שהנתבעת אינה זכאית לה. לטענת הנתבע, מאחר שהנתבע לא הגיע להחלטה בדבר שלילת זכותה של הנתבעת לגמלה להבטחת תשלום מזונות, הרי שהסכומים שנגבו מהתובע כשיפוי על כך, נגבו כדין, ולתובע אין זכות עמידה בשאלה אם לשלול מהנתבעת את זכאותה לגמלה. בנוסף, טוען הנתבע כי דרישת התובע חסרת תום לב, מאחר שהנתבע נהג כפי שנהג על פי בקשת התובע עצמו, בהסכם בינו לבין הנתבעת. טענה נוספת של הנתבע היא כי השבת הסכום לתובע, תהיה בלתי צודקת. גורל התביעה 19. בטרם נעסוק בדרישת התובע להשבת מה שקוזז ממנו, נתייחס לטענת הנתבע בדבר "זכות העמידה" של התובע. אין אנו מקבלים טענה זו. לדעתנו, מאחר שסעיף 14(א) לחוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972 (שייקרא להלן: "חוק המזונות"), מחייב את התובע לשלם לנתבע כל סכום שהנתבע שילם לנתבעת כגמלה לפי חוק המזונות, הרי שברור שיש לתובע ענין לגיטימי בשאלת גובה הגמלה שהנתבעת זכאית לה מהנתבע. קבלת טענה על כך שכביכול לתובע אין "זכות עמידה" בשאלה זו, תביא למצב שבו הנתבע יוכל לחייב את התובע בסכומים בלתי מוגבלים, מבלי שהתובע יוכל לעשות דבר בענין זה. על כן, אנו דוחים את הטענה בדבר העדר "זכות עמידה" של התובע בשאלת שלילת זכאותה של הנתבעת לגמלה. ברור, עם זאת, שבעת שבאים לברר את השאלה אם הנתבעת קיבלה גמלה עודפת, יש לדאוג גם לזכויות הנתבעת. על כן, ניתנה ההחלטה המקורית על האפשרות שהנתבעת תצורף כנתבעת נוספת בתובענה, ועל כן נהג ב"כ התובע באופן נכון כשבכתב התביעה המתוקן הוא כלל את הנתבעת כאחת הנתבעים בתובענה. 20. שאר טענות הנתבע מקובלות עלינו בכללותן. 21. לדעתנו, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהנתבע נהג כשורה באופן שבו הוא פעל על פי ההסכם מיום 27/1/08 שנכרת בין התובע לבין הנתבעת. התובע הוא זה שביקש מהנתבעת לחלק את תוספת התלויים בין הנתבע לבין הנתבעת. ההסכם כלל את ההוראה שלפיה תוספת התלויים שתשולם לתובע בעד תקופה עתידית להסכם - תשולם במלואה לנתבעת. כך פעל הנתבע. 22. בנוסף, אנו סבורים שנכון לפעול כאן על פי הוראותיו של חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (שייקרא להלן: "חוק עשיית עושר"), ולקבוע כי השבת סכומים לתובע תהיה בלתי צודקת, הכל - כפי שיוסבר להלן. 23. חוק עשיית עושר קובע ככלל - בסעיף 1(א) - כי מי שקיבל דבר מה מאדם אחר, שלא על פי זכות שבדין, חייב להשיב לו את הזכיה. למעשה, כשהנתבע ייחס לתובע "חוב" בשל תשלום גמלה עודפת לנתבעת, ובשל כך הנתבע קיזז את אותו "חוב " מגמלאותיו של התובע, הרי שהנתבע קיבל מהתובע כספים שלא על פי זכות שבדין, כך שחל על הענין סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר, ובהתאם לכך, עקרונית חלה על הנתבע חובת ההשבה. 24. אולם, סעיף 2 לחוק עשיית עושר, קובע מתי יחול היוצא מן הכלל, לענין חובת ההשבה. כך נקבע שם: "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת.". השיקולים שעלינו לשקול בבואנו להחליט אם לפטור את הנתבע מחובת ההשבה, אינם מוגבלים על פי סעיף 2 לחוק עשיית עושר. עלינו לשקול כל שיקול רלוונטי. לדעתנו, השיקול המרכזי בנסיבות שבפנינו, הוא השיקול בשאלה אם חיוב הנתבע בהשבת הסכומים אכן יביא לתועלת כלשהי לנתבע. לדעתנו, חיובו של הנתבע להשיב לתובע את סכומי ה"זכיה" לא יוכלו בסופו של חשבון להועיל לתובע, שכן בכל מקרה מדובר בכספים שהנתבעת זכאית להם על פי פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בטבריה. כלומר, גם אם הסכומים האמורים יוחזרו על ידי הנתבע אל התובע, הרי שהנתבע יהיה זכאי לקבל החזר של אותם סכומים מהנתבעת, שכן היא קיבלה אותם מעבר למה שהגיע לה. מעת שהנתבעת תידרש להשיב לנתבע את הסכומים האמורים, היא תוכל לגבות אותם מהתובע, שכן הוא זה שחייב בתשלומם. אכן, ייתכן שהנתבעת תיזקק להפעיל אמצעי גביה בלשכת ההוצאה לפועל כדי לקבל את הסכומים בחזרה מהתובע, אך בסופו של חשבון, התובע הוא זה שאמור לדאוג לכך שהכספים יגיעו אל הנתבעת. כלומר - אם נקבל את התביעה ונחייב את הנתבע להשיב לתובע את הסכומים העודפים שהוא גבה ממנו בשל הסכומים העודפים שהנתבע שילם לנתבעת, לא יהיה בכך כדי להביא למצב שהתובע יישאר עם הסכומים האמורים, אלא יהיה על התובע ממילא לשלם סכומים אלה לנתבעת. התוצאה היא שחיוב הנתבע באותה "השבה" תביא למעגל של חיובים אשר עם סיומו של המעגל - יהיה התובע שוב בלי הסכומים האמורים, סכומים שיהיה עליו להחזיר לנתבעת, וכל זאת - כשכפי הנראה הנתבעת תצטרך להוציא הוצאות נוספות לשם גביית הסכום מהתובע, והתובע - יהיה אמור לשפות את הנתבעת גם על הוצאות אלה. בנסיבות אלה, חיובו של הנתבע להשיב לתובע את הסכומים - יהיה מנוגד לצדק. הצדק מחייב, לדעתנו, את השארת המצב כפי שהוא. 25. על האמור לעיל, ניתן להוסיף גם את הוראת סעיף 15 לחוק המזונות, שבו נאמר כי במקרה שבו נגבו מהחייב במזונות תשלומים עודפים על המגיעים לזוכה, הנתבע אינו אמור להחזיר את העודף לחייב, אלא דווקא להעביר אותו אל הזוכה. הוראת סעיף 15 לחוק המזונות, מלמדת - לדעתנו - כי בענייני חיובי מזונות, המחוקק מעדיף שיתקיים מצב של גביה עודפת מן החייב, על פני מצב של דקדקנות בענין סכומים אלה. את העקרון האמור - יש ליישם גם בענין שבפנינו. לסיכום 26. אף, שכאמור לעיל, התברר כי הנתבע גבה מהתובע סכומים בגין "חוב" מעבר למה שאכן היה ראוי להיגבות ממנו, וזאת - מאחר שהנתבע שילם לנתבעת גמלה להבטחת מזונות, גם בתקופות שהיא לא היתה זכאית לגמלה בשל הכנסותיה, הרי שאין מקום לחייב את הנתבע להשיב לתובע את הסכומים העודפים, סכומים שממילא אמורים להגיע בסופו של חשבון אל הנתבעת, כך שהשבתם לידי התובע לא תועיל לתובע, אלא אך תזיק לנתבעים. 27. התוצאה שאליה הגענו, תואמת - לדעתנו - לא רק את כוונת המחוקק בחוק עשיית עושר, אלא גם את כוונת המחוקק בחוק המזונות, כפי שהיא משתמעת מהאמור בסעיף 15 לחוק המזונות. 28. לפיכך, התביעה נדחית. 29. אין צו בדבר הוצאות. 30. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו. ניתן היום, י"ב באב תשע"ב, 31 ביולי 2012, בהעדר הצדדים. דוד נחום, נציג ציבור חיים ארמון, שופט קרן קנדרו, נציגת ציבור קצבת נכותנכות כלליתנכות מעבודהנכות