רקע לפניי תביעה לפיצויים בגין עוולת הרשלנות ו/או הפרת חובת חקוקה. לטענת התובע שהינו יליד 2.8.1937, ביום 26.6.07 פסע בדרכו לעבודה על מדרכה ברחוב קפלן בעיר פתח תקווה. במדרכה בלטה מרצפת ורגלו נתקלה בה. כתוצאה מכך נחבל התובע בפניו, בכתפו הימנית ובברכו הימנית (להלן: "התאונה"). התובע, המועסק בחברת אבטחה, שב לביתו, שטף את פצעיו ויצא לעבודתו. לאחר מספר ימים בהם כאביו לא חלפו פנה התובע לקבלת טיפול רפואי בקופת החולים, שם הופנה לחדר מיון. התובע שוחרר בו ביום מחדר המיון, עם המלצה לשלושה ימי מחלה ומעקב רפואי. לטענת התובע, פגיעתו רובצת לפתחה של הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"). לטענתו, מעידתו אירעה כתוצאה מהליכה במדרכה מסוכנת אשר בבעלותה ובהחזקתה של הנתבעת, ועל-כן היא אחראית לתחזוקתה השוטפת ולמצער לאזהרה מפני מפגעים הנמצאים בה. הנתבעת טוענת כי אין המדובר במפגע כלל, שכן בליטת המרצפת, ככל שקיימת, הינה מזערית ועל-כן לא התרשלה בתחזוקת המדרכה כלל. לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בראיות שהוגשו, לא שוכנעתי כי עלה בידי התובע להוכיח רשלנות או הפרת חובה חקוקה מצד הנתבעת, ומכאן שדין התביעה להידחות. להלן אפרט את נימוקיי: הראיות התובע הגיש תצהיר לבית-המשפט. לדבריו, לאחר קרות התאונה שב לביתו כדי לחטא את פצעיו ולהחליף בגדים ומיהר לעבודה הואיל והיה עליו להחליף מאבטח אחר, ובשל כך לא פנה לקבלת טיפול רפואי באופן מיידי לאחר פגיעתו. יחד עם זאת, היה עליו לבקש כי יחליף אותו עובד אחר בשל כאביו, ולסיים את משמרתו מקודם מהרגיל (ס' 4). למחרת פנה לקופת החולים, שם נבדק והופנה לחדר מיון. בחדר המיון נבדק ובהמשך שוחרר. לאחר מספר ימים חש הפרעה בראיה ולכן שב לחדר המיון שם נבדק ושוחרר עם המלצה למעקב. התובע העיד בבית-המשפט. בעדותו מסר כי עבר ניתוח מעקפים, כי הוא סובל מבעיות לחץ דם וסוכרת וכן הוא סובל מבעיה בעורקים הגורמת להפרעה בהספקת הדם ולבעיות בדיבור, בראייה ובתנועה (עמ' 8, ש' 1; 6). עובר לתאונה לא היו לו נפילות. לדבריו, הוא גר במקום מזה 30 שנים ועובר במקום מדי יום. עוד העיד כי לא הביט על המדרכה עת פסע בה, אלא לכיוון תחנת האוטובוס אליה הלך. לדבריו, ראה את האוטובוס עליו התעתד לעלות, האיץ את הליכתו ואז נתקעה רגלו השמאלית (עמ' 10, ש' 1-2). לאחר שקם ראה כי ישנה אבן בולטת. עוד העיד כי לא הודיע לעירייה כי ישנה אבן בולטת במדרכה (עמ' 11). לדבריו, התאריך הנקוב בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה שהוצאה עבורו (נספח 3 לתצהיר) אינו נכון (עמ' 13, ש' 24-25). עוד העיד כי לא היו לו הוצאות כספיות בגין התאונה. בשל ההפרעה בראיה שהחלה מספר ימים לאחר התאונה ניגש לבית החולים רק לאחר מספר שבועות. לדבריו, המדרכה תוקנה פעמיים מאז התאונה (עמ' 16, ש' 14-15). לאחר התיקון המרצפות היו ישרות. אשת התובע, גב' ציפי יגר, העידה אף היא בבית המשפט. לדבריה היא צלמה את התובע לאחר פגיעתו (ת/2) ואת המקום בו אירעה התאונה (ת/3 א'-ג'). לדבריה, התמונות אשר צילם החוקר מטעם הנתבעת צולמו שלושה חודשים לאחר התאונה, ובזמן זה תוקנה המדרכה. את התיקונים שנערכו במדרכה ראתה נעשים מחלון ביתה. כמו-כן, העידה כי היא עוברת בדרך זו בדרכה לעבודתה. לדבריה התמונות אינן משקפות את מצבה של המדרכה ביום התאונה. עוד העידה כי ת/2 ו-ת/3 א'-ב' צולמו יום למחרת התאונה ואילו ת/3 ג' צולמה לאחר כשבועיים שלושה. המדרכה תוקנה לאחר צילום תמונה זו (עמ' 6, ש' 16). עוד העידה כי התובע לא נפל עובר לתאונה. לבית-המשפט הוגש מטעם הנתבעת דוח חוקר של מר עומר טראובה (להלן: "החוקר"), לפיו ביקר בביתו של התובע ובמקום בו מעד ביום 24.9.07. לדבריו, התרשם כי המדרכה תקינה לחלוטין (ס' 3). התובע צולם מצביע על מקום מעידתו. עוד עולה מהדוח כי לגרסת התובע המקום לא תוקן עד ליום בו שוחח החוקר עם התובע. במקום נמדד הפרש בין המרצפות שלא עולה על 0.5 ס"מ. הודעת התובע בפני החוקר הוגשה (נ/2). בעדותו בבית-המשפט, מסר החוקר כי התובע לא אמר לו שהמדרכה תוקנה. עוד העיד כי ההפרש המקסימאלי בין המרצפות במקום בו הצביע התובע כי נפל לא עולה על חצי ס"מ. דיון עוולת הרשלנות נדמה כי לא יכולה להיות מחלוקת אודות קיומה של חובת זהירות מושגית שחבה הנתבעת שהינה עירייה כלפי התובע, תושב העיר. הסוגיה המרכזית שבמחלוקת הינה סוגיית חובת הזהירות הקונקרטית וסוגיית הפרתה - ההתרשלות. בעניין זה, ולאחר שעיינתי בתמונות של המדרכה אשר צולמו על-ידי אשת התובע, לא שוכנעתי כי העירייה התרשלה בטיפול במדרכה או באזהרה מפני מפגע. עיון בתמונות מעלה כי המדרכה מרוצפת באבנים משתלבות. הבליטה של האבן הרלוונטית על-פי התמונה הינה קלה ביותר, ואינה עולה על כחצי סנטימטר. עוד יודגש, כי אחת התמונות (ת/3 א') צולמה על-ידי אשת התובע מן הצד ההפוך לכיוון הליכתו ומעידתו של התובע, ומכאן שאין בתמונה זו כדי להצביע על הבליטה בכיוון שבו הלך התובע, לדבריו (עמ' 12). התמונה אשר משקפת את הבליטה בכיוון הליכתו של התובע (ת/3 ב') מעלה כי מדובר בבליטה מינימאלית, שאינה עולה, כאמור, על חצי סנטימטר. עוד יש ליתן את הדעת לכך שמדובר בתמונות תקריב של האבן המשתלבת, וכלל לא ברור אם ללא הגדלה כאמור ניתן להבחין בבליטה כלשהי. אין ביכולתי לקבל את טענת ב"כ התובע בסיכומי התשובה לפיהם הבליטה בגובה באה לידי ביטוי בכל כיווני ההליכה. אבן מדרכה עשויה לבלוט מעל אבן אחרת בכיוון הליכה מסוים, ולא לבלוט מעל חברתה בכיוון ההפוך. לפיכך, במקרה דנן קיימת חשיבות רבה לכיוון הליכתו של התובע ולכיוון הצילום של התמונות. מכאן, שלא ניתן לייחס שום משקל לתמונה שסומנה ת/3א', וההתייחסות לבליטה הינה בהתאם לתמונה ת/3ב' בלבד. בנוגע למקרים מסוג זה קבעה הפסיקה לא אחת כי לא בכל מקרה של נזק יש לקבוע כי קיימת אחריות. יפים לעניין זה דברי כב' השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982): "אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק. "נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים"... אלה הם סיכונים סבירים. אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום. ההולך לבית-מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה..., והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה... המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים". דברים דומים קבע כב' השופט מ' חשין בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345 (1993): חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח, ולחיובו בדין בגין תאונה שאירעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו; כך עילת רשלנות... וכך העוולה של הפרת חובה חקוקה... אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית". דברים אלה נקבעו בנוגע לאחריות מעביד כלפי עובדו, ואולם יפים בשינויים המחויבים אף בנוגע לחבות העירייה כלפי תושב העיר או כלפי הצועד ברחובה של עיר. אף באופן ספציפי בנוגע לרשלנותה של עירייה לתיקון מדרכות קבעו בתי-המשפט כי בליטה כה מזערית אינה עולה כדי הפרת חובת הזהירות הקונקרטית. כך למשל, קבע בית-המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטים אילן ש' שילה, אסתר דודקביץ' ומאיר יפרח) בע"א 1391-08-07 כפיר נ' המועצה המקומית גני תקווה (2007): "ידוע הוא כי מדרכות אינן מישור גיאומטרי. לעולם תימצאנה בהן בליטות או שקערוריות... המשיבה אינה מצווה לתור אחר בליטות או שקערוריות נקודתיות שגובהן ½1 ס"מ במדרכה (כך הוא אף שעה שהבליטות הן בגובה של ½2 ס"מ כבפרשת כהן הנ"ל). אין למצוא התרשלות (ואין לומר כי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית) מצד המשיבה בשל כך שלא שלחה צבא של אנשי פיקוח מצוידים בכלי מדידה לבחון בקפידה כל מדרכה ומדרכה וכל אריח ואריח. בליטה נקודתית של ½1 ס"מ, במדרכה אינה בגדר מפגע, המצריך תיקון על אתר. דומה כי הוצאות המניעה במקרה כגון זה, עולות על תוחלת הנזק". דברים אלה נכונים מקל וחומר למקרה דנן. במקרה דנן, כאשר אין המדובר בבליטה משמעותית של האבן המשתלבת אלא בבליטה קלה בלבד, שאינה עולה על חצי סנטימטר, לא ניתן לקבוע שהעירייה הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה. זאת ועוד, הנתבע ואשתו גרים בסמוך למקום האירוע הנטען. אף אשת התובע אישרה שכלל לא ידעה קודם לכן שיש במקום מפגע, וזאת על-אף שהיא עוברת במקום מידי יום בדרכה לעבודה (עמ' 6, ש' 12-20). גם לאחר הפגיעה לא טרחה אשת התובע להתקשר לנתבעת ולדווח על המפגע לכאורה (עמ' 6, ש' 24). באופן דומה גם התובע העיד שהוא עובר במקום מידי יום במשך שנים ארוכות ומעולם לא הבחין בבליטה כלשהי (עמ' 10, ש' 11-17). גם התובע, בדומה לאשתו, לא סבר אף לאחר התאונה כי יש צורך לדווח לנתבעת על המפגע לכאורה (עמ' 11, 19-10). בנסיבות אלה, כלל לא ברור כיצד היה ביכולתה של עירייה סבירה לדעת על המפגע, ככל שמדובר במפגע. כאשר מדובר בבליטה זעירה של מרצפת, אשר כלל לא דווחה, לא ניתן לצפות מעירייה סבירה שתדע על קיומה. לא ניתן לצפות מעירייה סבירה, אשר אמונה על תקינות כל המדרכות בעיר, לשלוח צבא של עובדים כדי לסרוק כל מרצפת ומרצפת בעיר ולוודא שאין שום בליטה מזערית. זאת ועוד, ב"כ התובע טען בסיכומיו כי אשת התובע העידה בחקירתה הנגדית כי הפרש הגובה היה קצת יותר מ- 2 ס"מ. ראשית, אציין כי עיון בפרוטוקול אינו תומך בכך. כך נרשמו הדברים בפרוטוקול בחקירתה הנגדית (עמ' 5, ש' 23-26): "א. איך צילמת את התמונות. ת. שאני כורעת. ש. התקרבת הרבה למדרכה? ת. אני לא יכולה לזכור את זה, זה היה קצת יותר מ- 2 ס"מ". כלומר, נדמה שתשובת אשת התובע הינה שהיא התקרבה למדרכה בעת הצילום לגובה של מעט למעלה מ- 2 ס"מ, ולא שאבן המדרכה בלטה בלמעלה מ- 2 ס"מ. ברם, אף אם אקבל את טענת התובע לפיה אשתו העידה כי הפרש הגובה בין האבנים היה למעלה מ- 2 ס"מ, הרי שאין ביכולתי להעניק משקל כלשהו לעדות זו הואיל והעדה לא ערכה מדידה מדויקת של הבליטה. הערכה כללית אינה בגדר ראיה ממשית. אי-ביצוע מדידה מדויקת של הפרש הגובה בין האבנים נזקף לחובת התובע. לא זו אף זו, מעדותו של התובע עולה כי הוא סובל מבעיה מסוימת בראייתו, כאשר הוא רואה מעין יתוש בשדה הראייה שלו (PVD, עמ' 15). לדבריו, הבעיה החלה לאחר הנפילה, אך לא ניתן להוציא מכלל אפשרות כי הבעיה החלה עוד קודם לכן. כמו-כן, סובל התובע מבעיות בריאות נוספות לא מעטות. לכך יש להוסיף את העובדה שמיהר אל האוטובוס במועד האירוע. לפיכך, לא ניתן לדחות את טענת הנתבעות לפיה גורם מרכזי לנפילתו טמון במצבו הבריאותי של התובע ובהתנהגותו ולא באבן המשתלבת. כמו-כן, בתאריך 24.9.07 שוחח התובע עם חוקר פרטי מטעם הנתבעת (נ/1). התובע מסר לחוקר הפרטי כי עד למועד השיחה המפגע לא תוקן (נ/1, ס' 4(א)). גם בטופס הודעה שנרשם על-ידי החוקר מפיו של התובע, אשר נחתם על-ידי התובע, רשום כי עד לאותו יום המפגע לא תוקן (נ/2). לעומת זאת, בעדותו הכחיש התובע את הדברים, וטען כי המדרכה תוקנה בסמוך לאחר האירוע וכי כך אמר לחוקר הפרטי (עמ' 17). לא ניתן ליישב את הדברים אלו עם אלו. אני מקבל בעניין זה את דברי החוקר לפיהם התובע מסר לו שעד למועד פגישתם לא תוקנה המדרכה. בהקשר זה, קיים קושי לקבל את עדות התובע ואשתו לפיה העירייה ביצעה תיקונים במקום. טענה זו הועלתה לראשונה בשלב המשפט בתגובה לתמונות שהציגה הנתבעת, ואין ביכולתי לקבל את הדברים. לאור כל האמור לעיל, לא שוכנעתי כי עלה בידי התובע להוכיח את רשלנותה של הנתבעת. הפרת חובת חקוקה בהתאם למסקנתי בנוגע לעוולת הרשלנות לעיל, לא שוכנעתי אף כי העירייה הפרה חובה חקוקה כלשהי. לא עלה בידי התובע להצביע על הפרת חובה חקוקה כנדרש. סוף דבר אשר על-כן, אני דוחה את התביעה. התובע יישא בהוצאות הנתבעות וכן יישא התובע בשכר טרחת עורך דינן של הנתבעות בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. סכומים אלה ישולמו לנתבעת תוך 30 ימים. אם לא ישולמו הסכומים במועדם, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, תוך 45 ימים. מזכירות בית-המשפט תשלח העתק פסק-הדין לצדדים. ניתן היום, א' אדר ב תשע"א, 07 מרץ 2011, בהעדר הצדדים. רשלנותעירייה