התביעה 1. בפניי תביעה לתשלום חוב ארנונה אשר לטענת התובעת חבים לה הנתבעים. מאחר והנתבעת 1 לא הגישה בקשת רשות להתגונן ניתן כנגדה פסק דין על מלוא סכום התביעה ביום 30/7/07. 2. המחלוקת העיקרית בתביעה מתמקדת בסוגית שיוך חוב הנתבעת 1 לנתבע 2 באופן אישי מכח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 (להלן:"חוק ההסדרים"). 3. כהערה מקדמית, אני רואה בטענות שהועלו בכתבי הטענות ולא הועלו בסיכומי הצדדים, כטענות שנזנחו (וראה גם י' זוסמן : סדרי הדין האזרחי (מהדורה שישית - 1991), עמ' 483). טענות התובעת 4. הנתבעת 1 (להלן:"הנתבעת"), החזיקה בנכס המצוי ברח' מוצקין 1 בטירת כרמל (להלן:"הנכס"). על פי רישומי התובעת, קיימים חובות בגין אי תשלום תשלומי ארנונה של הנתבעת. 5. הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") ניהל את הנתבעת, היה בעל מניות יחיד בה וחתם מטעמה על הסכם לשכירת הנכס. הנתבעת הפסיקה פעילותה בשנת 2003. בשים לב לאמור, עותרת התובעת לחייב את הנתבע בחוב הארנונה של הנתבעת, בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, אשר מפנה לס' 119א לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) (להלן: "פקודת מס הכנסה"). 6. התובעת שלחה לנתבעים הודעות ודרישות תשלום. הנתבעים לא שילמו את החוב ולא השיגו עליו. 7. יתרת החוב ליום הגשת התביעה הינה 41,862 ₪. טענות הנתבע 8. הנכס הוחזק על ידי הנתבעת עד 12/1/05. דיווח על כך הוגש כדין לתובעת. 9. טענת התובעת בדבר תחולת ס' 8(ג) לחוק ההסדרים הייתה צריכה להיות מועלית בכתב התביעה. הואיל והטענה הועלתה לראשונה בתצהיר התובעת יש בכך משום שינוי/הרחבת חזית ועל כן דין הטענה (שהיא בסיס התביעה נוכח זניחת טענת הערבות לחוזה השכירות), להדחות וכפועל יוצא דין התביעה להדחות . זאת ועוד, בטענה לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מקופל יסוד של תרמית, ועל כן קיימת חובת פירוט מיוחדת לפי תקנות 78 וְ-89 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:"תקסד"א"). הואיל והטענה כלל לא הועלתה בכתב התביעה והואיל ולא ניתן הפירוט הנדרש, יש לדחות את התביעה. 10. הנתבע טוען שלא מדובר בחוב ארנונה סופי, הנתבע לא נרשם בספרי התובעת כמחזיק ולא ניתנה לו (כאישיות נפרדת מהנתבעת), אפשרות להשיג על החיוב, ועל כן לא ניתן לדבר על חוב ארנונה שחלף מועד ההשגה לגביו. 11. לטענת הנתבע, סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים המפנה לסעיף 119א (א) (3) לפקודת מס הכנסה מאפשר לגבות את חוב המס רק מתוך הנכסים שהוברחו. במצב דברים זה אין לגבות מהנתבע מכלל נכסיו באשר הם, אלא מנכסים שהוברחו אליו (ככל שהוברחו), וככל שיש בהם לכסות את החוב, דבר המחייב תשתית ראייתית להברחה ושומת שוויה. 12. עוד נטען, לחלופין, כי עד למועד פינוי הנכס שילמה הנתבעת את התשלומים השוטפים באמצעות שיקים וקיזוזים מסחורה שהוזמנה ע"י התובעת וסופקה לה בפועל ע"י הנתבעת באופן שלא רק שאינו חב דבר אלא שהתובעת אף נותרה חייבת לנתבעת סך 3,378 ₪. דיון והכרעה: 13. לאחר ששמעתי את העדויות ושקלתי את הטענות, דין התביעה להתקבל ולהלן נימוקיי. טענות הסף-חובת פירוט מיוחדת של כתב הטענות/הרחבת חזית 14. אין בידי לקבל עמדת הנתבע לפיה הטענה בענין החלת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים עלתה לראשונה בתצהיר. משניתנה לנתבע רשות להתגונן הפך התצהיר לכתב הגנה והתובענה נדונה כתובענה בסדר דין מהיר. במסגרת זו היתה התובעת זכאית להגיש כתב תשובה ואכן הגישה בפועל כתב תשובה ומסרה אותו לנתבע ב-10.12.06. (אמנם כב' הרשמת ברנע-ספרא כתבה בהחלטתה מ-14.12.06 כי אין צורך בכתב תשובה ודי בתצהיר עדות ראשית ואולם בודאי שאין בהחלטה זו משום קביעה כי יש להוציא מהתיק את כתב התשובה). בכתב התשובה שהגישה התובעת נטען לתחולת סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים ועל כן הטענה הועלתה בכתב הטענות ולא היה בה משום חזית חדשה מפתיעה לנתבע במסגרת התצהירים. 15. יתר על כן, לנתבע ניתנה הזדמנות להתמודד עם הטענה אשר הופיעה בתצהיר מטעם התובעת ואולם בהתאם לשתי הודעות שהוגשו לבית המשפט הודיע הנתבע שאין בדעתו להגיש תצהירים נוספים זולת התצהיר שהוגש על ידו בבקשת הרשות להתגונן. נמצא אפוא כי הנתבע נמנע, מטעמיו, להתמודד עם הטענה המרכזית מושא התביעה לאחר שידע עליה הן מכתב התשובה והן מתצהיר נציג התובעת. 16. בהקשר זה יפים דברי כב' השופט שמגר לעניין העלאת טענה חדשה בערעור ולפיהם: "מקום בו מדובר על העלאתה של טענה משפטית, שהיא במסגרת עילת התביעה והנובעת מן הנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים ופתוחים בפני בית-המשפט ובפני הצד שכנגד - הרי אין לנעול את הדלת בפניה", ע"א 271/75 שושן נ' שושן פ"ד ל(1) 473, בעמ' 476. ואם בטענה משפטית המועלית לראשונה בערכאת הערעור יהיה נכון להתיר השמעתה, כפי שהותר בפרשת שושן לעיל, על אחת כמה וכמה בתובענה בענייננו בה הועלתה הטענה במפורש כבר בכתב התשובה. 17. לעניין פירוט טענת תרמית- אכן תקנה 78 לתקסד"א קובעת כי "כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג-שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת, ובכל מקרה אחר המזקיק לפרטים, יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות". תקנה 89 קובעת כי יש לפרש ולפרט כל טענה שיש בה "כדי להפתיע את בעל הדין שכנגד או לעורר שאלות שבעובדה שאינן עולות מתוך כתבי הטענות הקודמים, כגון תרמית, התיישנות, שחרור, תשלום, ביצוע או עובדות המגלות מעשה לא חוקי". מצד שני, תקנה 74 (ב) לתקסד"א קובעת כי מותר (ואין חובה) להביא את הוראת הדין עליה מסתמכים, וניתן להסתמך על הוראת דין שלא הובאה בכתב הטענות, כלומר אי-הכללת הוראת דין בכתב הטענות אינה מונעת הסתמכות עליה, כל עוד מגלות העובדות עילה וראה גם אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית - 2007) בעמ' 74. תקנה 81 לתקסד"א קובעת שאין בעל דין חייב לטעון בכתב טענותיו עניין עובדתי שחזקה מן הדין שהוא לזכותו, או שחובת הראיה בו מוטלת על בעל הדין שכנגד (ראה גורן בעמ' 86). 18. בענייננו, אני סבורה כי לא מדובר בטענה המחייבת פירוט, החסר בפועל בכתב הטענות. התובעת אינה נזקקת לטענת תרמית, אלא להתקיימות התנאים בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים המקים חזקה לפיה נכסי החברה הועברו לבעלי השליטה. מדובר בחזקה שבדין, בהרמת מסך סטטוטורית, וככזו פוטר המחוקק את העירייה מהצורך להוכיח בפועל קיום תרמית של הברחת נכסים ופוטר אותה מהנטל הכבד של הרמת מסך לפי דיני החברות. אילו היה צורך להוכיח תרמית כי אז לא היה רבותא בהוספת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. סעיף זה שתוקן במסגרת תיקון מס' 7 לחוק ההסדרים בא לאפשר לרשות המקומית לגבות מבעל השליטה בחברה את חובה של החברה שהיא אישיות משפטית נפרדת ושונה. 19. לסיכום, דין טענות הסף להידחות. חבות הנתבע מכוח ס' 8(ג) לחוק ההסדרים: 20. הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מאפשרת לגבות חוב ארנונה סופי בגין נכס שאינו משמש למגורים ומוחזק בידי חברה פרטית, מבעל השליטה בחברה הפרטית, אם התקיימו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה. מצירוף סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה עולה כי סעיף 8(ג) מסמיך את הרָשות לגבות את מלוא חוב ארנונה כללית שהותירה חברה פרטית שהפסיקה את פעילותה, מבעל שליטה באותה חברה ובלבד שבעל השליטה קיבל לידיו נכס מנכסי החברה בלי תמורה או בתמורה חלקית (הברחת נכסים). סעיף 119א (א) (3) קובע חזקה לפיה מבלי לפגוע בס"ק (1), (2), "היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו ללא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה". מדובר אם כן בחזקה (הניתנת לסתירה ע"י בעל השליטה), לפיה נכסי החברה הועברו ללא תמורה לבעל השליטה (ראה עת"מ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ' עיריית רעננה (לא פורסם, ניתן ביום 16/10/07), ,2654/05 (רמ') עיריית ראשל"צ נ' בילדינג מרקט (לא פורסם, ניתן ביום 20/12/07)). 21. מהוראת סעיפים אלו וצירופם, עולה כי על מנת שניתן יהיה לחייב את הנתבע בחובות הנתבעת יש צורך שיתמלאו התנאים הבאים: א. הפסקת פעילות הנתבעת ואי תשלום הארנונה על ידה. ב. חוב ארנונה סופי . ג. יש לראות בנכסי הנתבעת נכסים שהועברו לנתבע. 22. אני סבורה שהתמלאו התנאים לחיובו של הנתבע בחובות הנתבעת כפי שיפורט להלן: א. אין מחלוקת כי הנתבע היה בעל שליטה בנתבעת. הנתבע מודה שהנתבעת החזיקה בנכס מיום 1/10/01 ועד 12/1/05 ובמועד זה הפסיקה פעילותה, עזבה את הנכס והותירה חוב ארנונה. ב. חוב ארנונה סופי - אינני מקבלת את טענת הנתבע לפיה מדובר בחוב ארנונה שאינו סופי כיוון שלא ניתנה לנתבע אפשרות להשיג על גובה החוב וכי לא קיבל דרישות/מכתבי התראה. באופן עובדתי, אני מקבלת את עדותו של מר אולאשוילי מטעם התובעת לפיה נשלחו הודעות ודרישות תשלום (אשר נשלחו לחברה ואליו באופן אישי) על בסיסן אף הגיע הנתבע בעצמו למשרדי התובעת בניסיון להגיע להסדרים ונערכו מספר פגישות בין הצדדים. הנתבע לא העלה טענה (למעט טענת בא כוחו בסיכומים) לפיה לא קיבל את הדרישות. בשאלה המשפטית לעניין טענת הנתבע בדבר אי מיצוי זכותו להגשת השגה, אני מסכימה עם קביעת כב' השופט ימיני ת.א(רמ') 4012/05 עיריית ראשל"צ נ' ברזילי צפניה (לא פורסם, ניתן ביום27/7/06) , עמ' 7 לפיה: "סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע שאם החברה הפרטית לא שילמה את חוב הארנונה רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית. המדובר בחוב של החברה ולא של בעל השליטה, כך שהחוב צריך להיות סופי כלפי החברה ולא כלפי בעל השליטה... משדיבר המחוקק על גביית ארנונה מבעל השליטה ולא על הטלתה עליו, משמע מכך שכל ההליכים והמועדים שהיו תקפים כלפי החברה תקפים גם כלפי בעל השליטה". הבקשה לחיובו של הנתבע לא מוגשת אפוא מכוח היותו מחזיק, או נישום אלא מכוח הרמת המסך הסטטורית שהעניק המחוקק לרשויות המקומיות ביחס לחוב סופי של החברה. בענייננו הוכח כי חוב הארנונה של הנתבעת סופי. ג. בשאלת החזקה בדבר הברחת נכסים, הנתבע לא הגיש תצהיר עדות ראשית והסתפק בתצהיר שהוגש על ידו בבקשת הרשות להתגונן ולמעשה לא הביא כל ראיה לסתור את החזקה שבחוק. עובר להגשת התביעה פנתה התובעת לנתבע בדרישת תשלום חוב הארנונה של החברה ובשל סירובו לשלם הגישה תביעה ולא פתחה בהליכי גבייה מינהליים (לעניין זה ראה עת"מ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ' עיריית רעננה (לא פורסם, ניתן ביום 16/10/07) עמ' 14 לפסק הדין). במסגרת התביעה ניתנה לנתבע האפשרות להתגונן בטענות עובדתיות ומשפטיות כנגד החזקה שבדין ,ומשלא עשה כן, יש לקבוע במקרה דנן כי החזקה לא נסתרה על ידו בכל דרך. 23. אין בידי לקבל טענת הנתבע לפיה המילה: "וניתן לגבות מהם את חוב המס" שבסעיף 119א(א)(3) מתייחסת לנכסים ולא לבעלי השליטה. אכן נשאלת השאלה הפרשנית האם צרוף סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119 א(א) לפקודת מס הכנסה מצביע על כך שניתן לגבות מבעל השליטה את מלוא החוב ללא קשר לשווי הנכסים של החברה, או שמא מוגבלת הגבייה להיקפם של הנכסים שהועברו (או שמתקיימת חזקה שהועברו) לבעל השליטה. סקירה מקיפה בשאלה פרשנית זו לרבות תכליתו המוצדקת של סעיף 8(ג) ועמידתו בכללי המידתיות חרף פגיעתו בעיקרון האישיות הנפרדת, הובאה בפרשת רובינשטיין לעיל מפי כב' השופט מודריק. לדעתו הוראות הסעיפים לעיל הִקנו סמכות לגבות את חוב הארנונה מבעל השליטה ולאו דווקא מתוך הנכס שקיבל לידיו (או שיש חזקה שקיבל). הנמקתו מתבססת על כך שסעיף 119א (א) (1) מאפשר גבייה ממי שקיבל את הנכסים תוך הברחתם. סעיף 119א(א) (2) מאפשר גבייה מחֶבר בני אדם אליו הוברחו הנכסים ומכיון שענינו של סעיף 119א(א) (3) הוא בחזקת ההברחה בלבד, ברור שאת תוכנה יש לפרש בהתאם לפרשנות שתי הפסקאות שקדמו לו. גם סעיף 8(ג) נוקט בלשון הברורה של גבייה מבעל השליטה. זאת ועוד המחוקק ראה לנכון לאמץ לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים רק את הוראת סעיף קטן (א) של סעיף 119א לפקודה. סעיף קטן (ג) של סעיף 119א לפקודה לא הוכלל באימוץ שעושה סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. מכלל הלאו שבסעיף קטן (ג) המגביל את זכות הגבייה מאלו שאליהם הוברחו הנכסים לשווי הנכסים שהוברחו בלבד, שומעים את ההן בסעיף קטן (א). במילים אחרות אי הכללת ההגבלה בהיקף הגבייה לשיעור הנכסים המועברים משמעה כי ניתן לגבות מבעלי השליטה בחברה בלי קשר למספר הנכסים שהוברחו ושווים. ובמילות בית המשפט: "סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מסמיך את הרשות לגבות את מלוא חוב ארנונה כללית שהותירה חברה פרטית שהפסיקה את פעילותה מבעל שליטה באותה חברה ובלבד שבעל השליטה קיבל לידיו נכס מנכסי החברה בלי תמורה (או בתמורה חלקית). מתקיימת חזקה הניתנת לסתירה שנכסי החברה הועברו ללא תמורה לבעל השליטה" שם עמ' 10 . אמור מעתה, מקום בו החזקה של הברחת נכסים לא נסתרה, אין בוחנים את שווי הנכס וניתן לגבות מבעל השליטה את מלוא חוב הארנונה גם אם הנכס שהוברח שווה פחות מהחוב. טענת הקיזוז 24. טענת הקיזוז נטענה על ידי הנתבע באופן סתמי. טענת קיזוז היא מסוג טענות ההודאה והדחה בהן מונח הנטל לפתחו של הטוען. הלכה פסוקה היא כי טענת קיזוז חייבת להיות מפורטת כדבעי ויש להציג במדויק את מערכת הנתונים, אשר עליהם היא מבוססת (ע"א 579/85, אריאן נ' בנק לאומי, פ"ד מ(2) 765, 767-768 ). הנתבע צרף לתצהירו (נ/1), שתי קבלות מיום 25/7/05 ע"ס 781.14 וע"ס 690.67 ₪ מהן כביכול ניתן ללמוד כי שולמו כל תשלומי הארנונה. כמו כן צרף הנתבע אסופת הזמנות של התובעת ואישורים על קבלת הסחורה אצל התובעת אשר טרם שולמו בסך מצטבר של 3,378 ₪. התובעת מצידה טענה כבר בכתב התשובה כי החוב נשוא כתב התביעה נערך לאחר קיזוז. ההזמנות שצורפו לנ/1 ולא שולמו קוזזו מחוב הארנונה. מטעם התובעת הוגש תצהיר מטעם מנהל מחלקת הגביה מר פיני אולאשוילי (ת/1) לפיו התובעת שילמה עבור מרבית הסחורה אשר סופקה לה כנגד חשבוניות שהנתבעת המציאה לה. לתמיכה בתצהיר צורפו לתצהירו תדפיסים ממוחשבים: כרטיסיות הנהלת חשבונות, כרטיס מחלקת הגבייה ופירוט מפנקסי העירייה המהווים רשומה מוסדית כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת הראיות, התשל"א-1971 וקבילים כראיה לפי סעיף 36 לפקודה. עוד הצהיר מר אולאשוילי כי הנתבע פנה אליו וביקש לבדוק את החוב. ע"פ תצהירו הוא נפגש עם הנתבע והראה לו שכל הסחורה שהוזמנה שולמה ו/או קוזזה וכי החוב שנותר הוא חוב לאחר ביצוע הקיזוזים והתשלומים. עוד הצהיר כי בעקבות הסברים אלו הבטיח הנתבע לשלם את החוב (סעיף 4-5 לת/1). הנתבע לא הזים את העדויות ואת הטענה לפיה לאחר שהוסבר לו כי זה החוב לאחר קיזוז אף הבטיח לשלם ועל כן לא הרים את הנטל בטענת הקיזוז במידה הנדרשת במשפט האזרחי. 25. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה נגד הנתבע ומחייבת אותו לשלם לתובעת סך 41,862 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"מ - 1980 מיום הגשת התביעה עד לתשלום בפועל. כמו כן ישא הנתבע בשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ + מע"מ, וישפה את התובעת בגין האגרה ששולמה על ידה. מובהר כי חיוב זה הינו יחד ולחוד עם חיוב הנתבעת לפי פסק דין שניתן נגדה ביום 30.7.07. ניתן היום א' בניסן, תשס"ח (6 באפריל 2008) בהעדר הצדדים. ארנונה (חובות)חובארנונה