חיים משותפים עם עובדת זרה 1. עניינה של העתירה בהחלטת המשיב לדחות את בקשתם של העותרים להחיל עליהם את ההליך המדורג על פי נוהל הטיפול בהסדרת מעמדם של בני זוג של אזרחים ישראלים (נוהל מס' 5.2.2009). העותרת היא אזרחית מולדוביה. העותר הוא אזרח ישראלי אשר עלה ארצה מחבר העמים בשנות התשעים. העותרת נכנסה לישראל כדין במאי 2005, ובידה אשרת עבודה מסוג ב/1, כעובדת סיעודית. אשרה זו הוארכה מעת לעת עד לסוף חודש אוקטובר 2010. העותרים שניהם גרושים, והם הכירו באמצעות חברה משותפת לפני כשלוש שנים. לטענתם, החל מלפני כשנתיים וחצי הם מתגוררים יחדיו ומנהלים חיים משותפים כבני זוג לכל דבר. אין הם יכולים להינשא בישראל, שכן אין הם בני אותה דת. על פי העתירה, בקשו השניים להינשא במדינת מוצאה של העותרת, מולדובה, ואף יצאו לשם כך לאותה מדינה ביוני 2009. הדבר לא הסתייע משום שהתברר כי עליהם להרשם לנישואין ולשהות במקום למעלה מחודש ימים. העותר לא יכול היה להיעדר מעבודתו בישראל תקופה כה ממושכת ולפיכך שב לישראל, מבלי שהתכנית להינשא לעותרת התממשה. כעבור כשנה, הגישו בני הזוג בקשה למתן מעמד לעותרת מכוח הנוהל האמור. על יסוד הבקשה נערך לעותרים שימוע, ומסקנת עורכת השימוע הייתה כי לא השתכנעה מכנות הקשר. חילופי מכתבים שבאו בעקבות החלטת המשיב לדחות את הבקשה לנוכח תוצאות השימוע, לא הביאו לשינוי ההחלטה, ומכאן העתירה. 2. לטענת העותרים, גישת המשיב אינה מכבדת את זכותם לחיי משפחה, והמסקנה לפיה לא הוכחה כנות הקשר אינה עולה בקנה אחד עם העובדות כהווייתן. על פי הטענה, פרש המשיב עובדות שונות פרוש מוטעה. כך, למשל, העובדה שהסכם השכירות של הדירה בה מתגוררים בני הזוג הינו על שמו של העותר, אין בה כדי לחתור תחת טענתם כי הם בני זוג לכל דבר, שכן העותרת החלה להתגורר עם העותר בדירה שהוא שכר קודם לכן. וכך אין להסיק מסקנה מן העובדה שאין השניים מנהלים חשבון בנק משותף, שכן העותרת הינה עובדת זרה והקשיים שהבנק מציב בפני בעל מעמד כזה בישראל אינם מאפשרים פתיחתו של חשבון בנק משותף. לטענת העותרים, בשלב זה של פנייתם, היה על המשיב לאפשר להם כניסה להליך המדורג, שכל תכליתו לבחון את כנות הקשר, ולא לדחות את הבקשה על הסף. 3. לטענת ב"כ המשיב, ממצאי השימוע מעלים סתירות ותמיהות, אשר אינם מאפשרים היענות לבקשה. ב"כ המשיב סוקרת בתשובתה מספר תמיהות. כך, למשל, ספרו העותרים לעורך השימוע כי הם חולקים דירת 3 חדרים ביחד עם אדם נוסף, אשר אשתו מתגוררת בליטא ומגיעה מדי פעם לבקרו ומצטרפת לדירה. העותרת טענה כי שכר הדירה נחלק לשניים, ואילו העותר טען כי שכר הדירה נחלק לשלושה חלקים. סתירה נוספת התגלעה בכל הנוגע לסיבה אשר בשלה לא יצאה אל הפועל התכנית להינשא במולדובה. העותרת טענה כי העותר צריך היה לקבל אישור מישראל שהוא יכול להינשא (הכוונה, ככל הנראה, לאישור משרד הפנים בדבר מעמדו האישי כפנוי). ואילו העותר טען, כי דרשו ממנו להמתין חודש, בעוד שהוא יכול היה להעדר מעבודתו שבועיים בלבד. ב"כ המשיב סבורה, כי בנוסף לסתירה המתוארת, מתעוררת תמיהה הכיצד זה לא יכול היה העותר לשהות שבועיים נוספים במולדובה תוך שהוא מוותר מסיבה זו על עניין כה חשוב כנישואיו. סתירה נוספת עולה לטענת ב"כ המשיב בכל הנוגע למקום עבודתו של העותר. העותרת אמרה כי היא חושבת שהעותר עובד ברמת גן אולם אינה יודעת, ואילו העותר טען כי הוא עובד ברמת אביב. העותרת אמרה כי העותר נוסע לעבודתו בשני אוטובוסים או הולך ברגל, ואילו העותר טען כי הוא נוסע למשרד ולעיתים מישהו לוקח אותו. ואילו לגבי עבודת העותרת, הרי שהיא טענה כי עבדה כמטפלת בפתח תקווה בשעות היום, אולם עזבה את מקום עבודתה לפני כחודש ועתה היא יושבת בבית וממתינה לאישור הבקשה לאיחוד משפחות. העותר טען, כי העותרת עבדה עד 21:00 בעבודות ניקיון, ולא ידע להשיב על השאלה באיזו עיר. סתירה נוספת התגלעה בכל הנוגע להעברת כסף אל בן העותרת. העותרת טענה כי יש לה בן במולדובה מנישואין קודמים, וכי היא שולחת לו 200$ בכל חודש, ולעיתים סכום גדול מזה. העותר טען כי היא שולחת לו 100$ מדי חודש, ולעיתים 200$. כך גם לא ידעה העותרת להשיב על השאלה באיזו קופת חולים מבוטח העותר, ואילו העותר לא ידע האם העותרת מבוטחת בקופת חולים כלשהי. אשר לחשבונות הבנק, העותרת טענה כי לה עצמה יש חשבון בבנק הדואר ואילו לעותר חשבון בבנק לאומי. העותר טען כי חשבונו מתנהל בבנק הפועלים דווקא. אשר לשאלה אם יש להם כספים משותפים, השיבה העותרת בשלילה וטענה כי אינה מבקשת כסף מן העותר, ואילו העותר השיב כי אינו משתמש כלל בכסף אלא בכרטיס אשראי, וכי לעותרת יש כסף משלה. לעומת זאת, בהסכם השיתוף עליו חתמו העותרים ואשר צורף לעתירה, התחייבו כי יפתחו חשבון משותף. גם בעניין ההוצאות התגלעו סתירות. העותרת טענה כי הוצאות הבית מתחלקות לשניים ואילו העותר טען כי אין הם מתחלקים בהוצאות האוכל. בכל הנוגע לשכר הדירה טען העותר כי העותרת משלמת אם יש לה כסף, ואם לא, הוא עוזר לה. גם בהקשר זה מעירה ב"כ המשיב כי בהסכם השיתוף האמור הוסכם כי בכל חודש ישתתף כל אחד מבני הזוג בסכום מוסכם של 1,500 ₪ לצורך תשלום דמי השכירות, החזקת הבית והוצאות המחייה השוטפות. לנוכח המפורט לעיל, התרשמה עורכת השימוע כי השניים מתגוררים כשותפים ולא כמי שחיים בקשר זוגי. 4. גם אם חלק מן הסתירות בגרסאותיהם של העותרים, עליהן הצביעה ב"כ המשיב, ניתנות להסבר כזה או אחר או אינן מהותיות, התמונה בכללותה אינה תומכת בטענת העותרים כי הם מנהלים חיים משותפים כבני זוג. המסקנה אליה הגיעה עורכת השימוע לפיה המדובר בשותפים לדירה, להבדיל מבני זוג, מעוגנת בראיות של ממש. העותרים אינם מעורים באופן משמעותי האחד בחיי השני, אינם מנהלים את ענייניהם הכספיים במשותף, אין בפיהם גרסה אחידה באשר לנשיאה בהוצאות המחייה, ואין הם נוהגים על פי הסכם השיתוף אותו הציגו על מנת לבסס את טענתם כי הם חיים כבני זוג. גם צורת מגוריהם, ביחד עם אדם שלישי, המארח בדירה לעיתים את אשתו, כשהיא מגיעה ממקום שהותה בחו"ל (או עוזב את הדירה למקום אחר עם הגיעה, כגרסת העותר), אינה מתיישבת עם חיים של זוגיות. הטענה כי השניים נסעו למולדובה על מנת להינשא אף היא מעוררת תהייה. קשה להניח כי לו זו הייתה תכלית הנסיעה, לא היה העותר מברר קודם לכן מה המסמכים הנדרשים על מנת להינשא שם, וכיצד מתנהלת הפרוצדורה לשם אישור הנישואין. הטענה כי רק בהגיעם לשם התברר כי על העותר להציג אישור ממשרד הפנים הישראלי בדבר היותו פנוי, וכי לשם קבלת אישור כזה היה עליהם להמתין כחודש (כגרסת העותרת), או שלשם עצם עריכת הנישואין היה עליהם להמתין כחודש, על פי דרישת הרשויות במולדובה, דרישה שעילתה אינה ברורה (כגרסת העותר), היא טענה משונה. המדובר בנסיעה שעלותה משמעותית, העותר נדרש לקחת לשם כך ימי חופשה, ואין זה מתקבל על הדעת כי נמנע מלתכנן את צעדיו מראש ולברר את הטעון ברור, על מנת שניתן יהיה לממש את התכנית שעמדה ביסוד הנסיעה. 5. הנוהל המסדיר את אופן הטיפול בהסדרת מעמדם של בני זוג המקיימים חיים משותפים ללא נישואין מבטא את ההכרה בזכותו של אזרח ישראלי לחיי משפחה, אולם מבקש הוא להבטיח כי לא ינוצל לרעה. אין להתעלם מכך שהטענה בדבר חיים משותפים הינה טענה שקל לטעון אותה. המשיב מבקש, אפוא, להתרשם כי המדובר בקשר כן ואמיתי כבר בעת הגשת הבקשה. ממכלול הנסיבות שפורטו לעיל, רשאי היה המשיב להגיע למסקנה כי לא הוכחה כנות הקשר בין העותרים, והמדובר במסקנה סבירה שלא מצאתי עילה להתערב בה. החשש מפני פתיחת פתח לניצול לרעה מצדיק בדיקה מדוקדקת והטלת נטל הוכחה מוגבר על הטוענים לקשר מן הסוג הנדון (עע"מ 4332/06 ספרו ואח' נ' משרד הפנים). בנטל זה לא עמדו העותרים. העתירה נדחית, ועל העותרת לעזוב את ישראל עד ליום 31.3.11. בנסיבות העניין לא אעשה צו להוצאות. משרד הפניםחיים משותפיםעובדים זרים