1. מדובר ב- 4 תביעות לשכר עבודה, קצבה מולנת ופיצויי הלנת שכר, שאוחדו והתנהלו בדרך של דיון מהיר.   2. התובע מס' 1, התובע בתיקים דמ 2475/01 ו- דמ 1355/02, הוא פנסיונר המקבל קצבה מהנתבעת, וטוען כי קיבל את הקצבה בגין חודשים 11.99, 11.00-2 1,2,4,5,11,12.01 ו-1.02 באיחור, ולא קיבל כלל את הקצבה בגין חודשים 6,7,8.01.   התובע מס' 2 טוען כי לא קיבל את שכרו בגין חודשים 6,7,8.01 ומבקש לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת שכר. בסעיף 6 לכתב התביעה של התובע מס' 2 נטען כי הנתבעת ניכתה שלא כדין סכומים משכר התובע בגין חודשים 7,8.01. אולם, בדיון מתאריך 11.12.01 שהתקיים בפני כב' הרשמת רים נדאף (כתוארה אז) נאמר ע"י ב"כ התובע כי אין תביעה לקבלת הסכומים שנוכו משכר התובע.   התובע מס' 3 טען כי קיבל את שכרו בגין חודשים 9.00-2, 11.00, 5.01-1, 8,9.01 באיחור, ולא קיבל את שכרו בגין חודשים 6,7,10.01.   על פי האמור בסיכומי ב"כ התובעים, כל השכר והקצבה של התובעים, בסכומי הקרן, שולמו וב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי אין מחלוקת לגבי המועדים וסכומי התשלום. לכן, התביעות שנותרו הן בגין פיצויי הלנת שכר/קצבה בגין הסכומים ששולמו באיחור.   3. בתיקים ד"מ 01/ 6-2475 נטענה טענת התיישנות של פיצויי הלנת שכר, שנידונה, על פי החלטת כב' הרשמת רים נדאף (כתוארה אז) כטענה מקדמית. לאחר שכב' הרשמת דנאף סיימה את תפקידה בבית הדין, התיקים הועברו אלי להחלטה. בתאריך 6.3.02 נתתי החלטה על פיה נדחתה טענת ההתיישנות של פיצויי הלנת שכר.   ב"כ הצדדים הסכימו שינתן פס"ד על פי סיכומים בכתב, מבלי שישמעו ראיות.   4. להלן טענות ב"כ הנתבעת בסיכומיו:   א. הנתבעת, כמו רשויות מקומיות רבות אחרות, נמצאת בגרעון תקציבי עמוק. מצבה אינו בשליטתה ולא נגרם מרצונה החפשי, שכן ההקצבות מרשויות המדינה הן דלות וזה הפך להיות מהמפורסמות שלא צריך עליהן הוכחה והשביתות של ראשי המועצה והמועצות מוכיחות זאת. ב. הגביה העצמית אשר עיקרה מארנונה הולכת בעצלתיים, שכן ישנו מצב אבטלה ורבים אף מקבלים קיצבת הבטחת הכנסה. מצבים אלה גוררים הנחות מופלגות מארנונה בהתאם לקרטריונים שקובע משרד הפנים, כך שמדובר בגביה עצמית נמוכה. הגביה העצמית יש לה השלכה על גובה התיקצוב מטעם רשויות המדינה. ג. הנתבעת נקטה בכל אמצעי אפשרי לנסות ולצאת מהמשבר בו שרויה, לרבות אימוץ תכנית הבראה והקפאת פרויקטיים ופעילותה הצטמצמה עד למינימום של שירותיים חיוניים בסיסיים, אך גרעון אשר נמשך על גבי שנים לא מוטעות לא ניתן למחוק בנקל ומהירות. ד. הנתבע אף דאגה לייעל את הגביה העצמית ע"י שכירת שירותי חברת גביה, אכן חל שיפור כלשהו, אך כאמור, הסף העליון של אפשרות הגביה הוא נמוך לאור מצב האבטלה. ה. המועצה נהגה באופן שווה עם כל עובדיה, כך כשהמצב אפשר היא שילמה לכולם באותו מועד ולא נהגה אפליה פסולה.   5. הפחתה או ביטול של פיצויי הלנת שכר:   סעיף 18 לחוק הגנת השכר קובע:   "בית דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, בלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו".   במאמרו של כב' הנשיא בית הדין הארצי, השופט ס. אדלר ("פיצוי הלנה: חוק ופסיקה", שפורסם בשנתון משפט העבודה, תשנ"ו - 1996) נאמר ש"בחיפוש אחר מדיניות אשר תשיג את התוצאות החיוביות שצויינו לעיל, תוך איזון נאות בין זכויות העובד למעביד, יש מקום להעלות לדיון את הפירוש של הסיבות המסמיכות את בית הדין לשקול הפחתת פיצויי הלנה ולקבוע את שיעור ההפחתה. מדובר בפירוש רחב של מושגים "טעות כנה", "חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש" ו- "נסיבות שלמעביד לא היתה שליטה עליהן". פירוש אשר בעקבותיו ישקול בית הדין את מכלול נסיבות המקרה, ויביא להכרעה צודקות ומאוזנת יותר. מדובר בפירוש מציאותי מעוגן במציאות, בהקשר התעשייתי וביחס האנוש. פירוש זה יתן לבית הדין את שיקול הדעת להעניש את החזק המתכוון לרמוס את החלש, ולמתן את הפיצוי במקרים שלא היתה כוונה של המעביד לפגוע בעובד או לשלול ממנו את זכויותיו".   כב' הנשיא אדלר מתייחס לפרשנות - שלטעמו צריכה להיות מרחיבה יותר - של הנסיבות שבסעיף 18 לחוק הגנת השכר. אולם, יש לציין כי כל עוד סעיף 18 לחוק הגנת השכר קיים ובעל תוקף, בית הדין אינו רשאי להתעלם ממנו, ולכן אינו רשאי להפחית או לבטל את פיצויי הלנת השכר בכל מקרה, אלא צריכה להתקיים אחת מהנסיבות שבהתאם לסעיף 18 לחוק הגנת השכר מאפשרות לבית הדין לעשות זאת.   לעניות דעתי, זו גם כוונתו של כב' הנשיא, שרואה צורך לתת פרשנות עדכנית לסעיף 18 לחוק הגנת השכר, בהתאם לרוח חוקי היסוד, ותוך איזון נאות בין תכליתו של החוק, וזכויות היסוד של העובד ושל המעביד.   כמו-כן אוסיף, כי סעיף 10 לחוק יסוד: "כבוד אדם וחירותו" קובע כי "אין בחוק יסוד זה כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד".   אולם, הפרשנות של הדין הקיים בעת חקיקת חוק יסוד: "כבוד אדם וחירותו" משתנה בהתאם לרוח ולמטרות שבחוקיי היסוד.   הפרשנות של הסעיפים 18-17 לחוק הגנת השכר בהתאם לרוח החקיקה של חוק היסוד: "כבוד האדם וחירותו" מצריכה לערוך איזון בין הפגיעה בזכות הקניין של המעביד, כאשר יש בקביעה המקסימלית שבס' 17 לחוק הגנת השכר פגיעה ברורה בזכות הקניין של המעביד, לבין פגיעה בזכות הקניין של העובד אשר לא קיבל את השכר, מקור הפרנסה, בזמן.   לעניין מהותם של פיצויי הלנת השכר, נאמר בהלכה פסוקה ובדוקטרינה שמדובר ב "פיצויים עונשיים", אשר מטרתם העיקרית הינה "הרתעה", "חינוך", ו"ענישה".   לדעתם של אליהו בן-טובים ומנחם פסטרנק, במאמרם "פיצויי הלנת שכר - הצורך ברפורמה" (פרקליט כרך מ"ד, עמוד 483) "המטרות של הרתעה, של חינוך ושל ענישה כוללות בתוכן את המטרה של 'גמול' ושל 'גינוי' - וזאת אף אם המחוקק לא הזכיר במפורש מטרות אלה".   דעתו של כב' השופט הנשיא אדלר שונה והוא סבר, במאמרו שהוזכר לעיל, כי פיצויי הלנת שכר אינם בגדר "פיצויים עונשיים", אלא המצאה מקורית של המחוקק הישראלי. אני מסכימה עם דעתם של בן-טובים ופסטרנק בקובעם, כי המחלוקת הלכאורה בנקודה זאת אינה מחלוקת של ממש אלא מחלוקת סמנטית בלבד, כאשר הנשיא אדלר סבור, כי פיצויי ההלנה לא נקבעו לפי מידת ניזקו של הניזוק ומטרתם להרתיע מפני הלנת השכר.   נפוצה בזמן האחרון הביקורת על החקיקה של חוק הגנת השכר לעניין פיצויי הלנת השכר, שיעורם המוגזם בהתאם לנסיבות הכלכליות דהיום והנוקשות בקביעתם והעדר שיקול דעת רחב של בית הדין אשר מוגבל לצורך הפחתה או ביטול בקיום הנסיבות אשר נקבעו בסעיף 18 לחוק.   כך נאמר ע"י בן-טובים ופסטרנק, במאמרם שהוזכר, שהחוק פגום באופן משמעותי בכך שהוא אינו מגשים את הטעמים העומדים ביסודו וכישלונו נובע משניים מכלליו: הראשון- הוא המנגנון של שיעור פיצויי הלנת השכר - באחוזים מן השכר והשני - מורכב משילוב של העדר תיקרה לשיעורם של פיצויי ההלנה והמכניזם האוטומטי בקביעתם, כל זאת במקרים שבהם אין עומדת למעביד אחת ההגנות שבסעיף 18 לחוק, כאשר "העדר התקרה, משמעותו שרק השמיים הם הגבול לשיעורם של פיצויי ההלנה" (עמודים 491-490 למאמר שהוזכר).   לאחרונה נקבעה הלכה חדשה בפסק דין ע"ע 300029/98, מכון בית יעקב למורות ירושלים נ' ג'וליה מימון (פסק דין מתאריך 29.11.00, טרם פורסם). בהתאם לאותה הלכה, על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו לעניין קיום הנסיבות שבס' 18 לחוק הגנת השכר, על בית הדין לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע הסנקציה הדרקונית של פיצויי הלנת שכר, כאשר נאמר באותו פסק דין (חוות דעתה של כב' סגנית הנשיא, השופטת אלישבע ברק):   "אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה שיקול דעת לבית הדין... אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה... את שיקול דעתו זה הוא מפעיל על פי אמות המידה החלות על בית משפט, תוך התחשבות בנסיבות, בתום ליבם של הצדדים ובתכלית החקיקה".   על כן, בהתאם להלכה פסוקה, על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו לגבי קיום הנסיבות שבס' 18 לחוק הגנת השכר ומידת ההפחתה או ביטול של פיצויי הלנת השכר.   6. האם קיימות במקרה זה נסיבות אשר מצדיקות להפחית או לבטל פיצויי הלנת שכר:   בפסק דין ע"ע 30029/98, מכון בית יעקב למורות ירושלים נ' ג'וליה מימון, שהוזכר לעיל, שונתה הלכה פסוקה שהיתה קיימת עד אז בהתאם לפסק דין דב"ע מ"ח 1/1 אגברייה אחמד טאהא נ' עירית אום אל פחם (פד"ע כ' 136) ועל פיו המצב הכלכלי של רשות מקומית בשל עיקולים על כספים המועברים אליה ממשרדי הממשלה אינו נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה אשר מאפשרת להפחית או לבטל פיצויי הלנת שכר.   בהתאם להלכה פסוקה החדשה, הקשיים הכספיים של המעביד בשל עיקולים שהוטלו כנגדו הם נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה, המצדיקה להפחית את פיצויי הלנת השכר. על מנת לבדוק אם מצב כלכלי קשה של המעביד מאפשר הפחתה או ביטול של פיצויי הלנת שכר יש לאבחן בין מקרה שבשליטתו לבין מקרה שהחוסר בכספים אינו בשליטתו.   כאשר מדובר במצב של מועצה שלא מצליחה לאזן את תקציבה, הצטברות של חריגות תקציביות, העדר נקיטת תוכנית הבראה סבירה על מנת ליישב את המצב, בתוספת מספר רב של תביעות ועיקולים של נושים ועובדים שלא קיבלו את התשלומים המגיעים להם במועד וחוב מצטבר, בין היתר בגין פיצויי הלנת שכר על החודשים שלא שולמו בזמן, מדובר בנסיבות שלא בשליטת המעביד כדברי ס' 18 לחוק הגנת השכר.   אני בדעה כי יש להגמיש יותר את הדרישות בס' 18 לחוק הגנת השכר כאשר מדובר בגוף ציבורי הממומן מכספי הציבור.   במקרה המיוחד של רשויות שלטוניות שפועלות כגוף מתוקצב ואין בשליטתן להגדיל את מקור הכנסותיהן, יש להשוות את המושג של "נסיבות בשליטת המעביד", כלשון ס' 18 לחוק הגנת השכר, לנסיבות שלא באשמתו.   אין לי ספק שלתובעים נגרם נזק רב בכך שלא קיבל את השכר/קצבה, שמהווים מקור עיקרי לפרנסתם, בזמן. אולם, לצורך הכרעה בשאלה של זכאות לפיצויי הלנת שכר יש להסתכל על הפן העונשי שבחיוב בפיצויי הלנת השכר.   הנסיבות אשר גרמו לכך שהתובעים לא קיבלו את שכרם וקצבה בזמן, למרות מאמציה של הנתבעת, הן נסיבות שלא בשליטתה, אשר מצדיקות להפחית פיצויי הלנת שכר, אך לא לבטלם.   7. שיעור ההפחתה:   כפי שנאמר לעיל, קיימות נסיבות בהתאם לאמור בס' 18 לחוק הגנת השכר אשר מצדיקות להפחית את פיצויי הלנת השכר, אך לא לבטלם.   בקביעת שיעור ההפחתה, ולמרות שמדובר בפיצויים עונשיים כפי שנאמר לעיל, אני רואה צורך להכניס את האלמנט של פיצוי עבור הנזק שנגרם לעובד כתוצאה מאי תשלום השכר וכן, את האלמנט ההרתעתי על מנת להגיע לאיזון הנדרש בין הפגיעות בזכות הקניין של שני הצדדים ולמען שמירה על זכויות היסוד.   בתקופה נשוא התביעה, הריבית לאשראי לא צמוד ממוצעת במשק, בהתאם לנתונים שמפורסמים ע"י בנק ישראל, היתה פחות מ- 1.5% לחודש. בנוסף, מדובר בתקופה של אינפלציה נמוכה, שהתבטאה בשיעורים נמוכים ואף שליליים של מדד המחירים לצרכן.   בנסיבות העניין, אני רואה לנכון לקבוע פיצויי הלנת שכר מופחתים בשיעור של 5% לחודש, אשר נותנים פיצוי הוגן תוך פגיעה סבירה בקניין המעביד ובהתחשב בשיעור האינפלציה ובריבית החלה במשק.   8. סכומים עליהם יש לחייב בפיצויי הלנת שכר/ קצבה:   יש לחייב בפיצויי הלנת שכר אך ורק על שכר/קצבה נטו, ולא על תשלומים בגין החזרי הוצאות או זכויות סוציאליות שאינן שכר הנושא פיצויי הלנת שכר. התובע מס' 1 הוא, כפי שנאמר, פנסיונר, ומעיון בתלושי השכר שלו עולה כי הוא קיבל תשלומים בגין ביגוד, דמי הבראה ומענק חד-פעמי, שאינם שכר ואין לחייב לגביהם בפיצויי הלנת שכר. לגבי התובע מס' 2 הוא קיבל, בתקופה של שלושת החודשים שהוא תובע, מענק חד-פעמי, דמי הבראה, תשלום שיחות טלפון, שאין לחשב עליהם פיצויי הלנת שכר. התובע מס' 3 קיבל בתקופת התביעה, כפי שעולה מתלושי השכר, תשלומים בגין הואצות נסיעה, הוצאות רכב, תשלום שיחות טלפון, ביגוד, דמי הבראה, מענק חד-פעמי. תשלומים אלה אינם שכר ואין לחייב בגינם בפיצויי הלנת שכר. על הסכומים שאינם שכר תשלם הנתבעת הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א- 1961.   9. לסיכום:   לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים פיצויי הלנת שכר בשיעור 5% לחודש (או חלק יחסי) על השכר נטו, ללא רכיבים שאינם שכר, בגין החודשים נשוא התביעה, החל מ- 1 לחודש שלאחר החודש שבגינו משולם שכר/קצבה, ועל ליום התשלום בפועל, כפי שעולה מסיכומי ב"כ התובעים.   על הסכומים של פיצויי הלנת שכר יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממועד התשלום ועד לתשלום המלא בפועל. על הרכיבים שאינם שכר יחושבו הפרשי הצמדה וריבית כחוק בין אותם תאריכים.   הסכומים יחושבו ע"י ב"כ הנתבעת תוך 15 ימים מקבלת פסק הדין, התחשיב יישלח ישירות לב"כ התובע תוך מתן אפשרות לבדוק אותו. אם לא תהיה התנגדות מטעם ב"כ התובעים תוך 15 ימים מקבלת התחשיב, תשלם הנתבעת לתובע, תוך 15 ימים מאז את הסכום כאמור, כשהוא משוערך ליום התשלום. היה ותתעורר מחלוקת לגבי התחשיב, יכלו הצדדים לשוב ולפנות לבית הדין בעניין זה בלבד, לא יאוחר מ- 60 יום מקבלת פסק הדין. במקרה זה, ימנה בית הדין חשב שכר והצדדים יחוייבו בתשלום שכרו.   על הנתבעת לשלם לתובעים סך של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, שישולם תוך 15 ימים מקבלת פסה"ד.           10. הצדדים רשאים לפנות בבקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15 יום מתאריך המצאת פסק הדין.       עידית איצקוביץ, רשמת   הלנת קצבה