הפרעת דחק פוסט-טראומטית לאחר תאונת דרכים 1. נושא ערעור זה היא שאלת ה"קשר סיבתי" בין מצבו הנפשי של המערער לבין תאונת-דרכים, מיום 17.09.99, שבה נפגע המערער. 2. בתאריך 17.10.99, היה המערער מעורב בתאונת-דרכים, שקרתה תוך כדי נסיעה בדרכו לעבודתו בכביש באר-שבע - אשקלון. לפני מעבר-חציה האיט מהירות-הנסיעה, אולם רכב, שבא מאחור, פגע ברכב שבו נסע המערער. 3. המערער פונה לבית-החולים ע"ש "ברזילי", באשקלון, לשם קבלת טיפול רפואי ולאחר בדיקות שוחרר מבית-החולים (ראה: - מסמכים 35 ו-49 בתיקו-הרפואי), ללא הערות שהצביעו על זעזוע-מוח או מימצאים נוירולוגיים חריגים. 4. לאחר התאונה חזר המערער לעבודתו בשב"ס, כסוהר בבית-הכלא "אשל", אולם, במשך החודשים הבאים הועסק בעבודה רק לסירוגין. 5. בתאריך 29.03.00, דנה ועדה-רפואית של שירות בתי-הסוהר בעניין התאמתו של המערער בשאלת המשך עבודתו בשירות בתי-הסוהר, וזאת לאור טענתו, כי אינו מסוגל לתיפקוד-מלא ומבקש לשבצו בעבודה קלה, בעבודת-יום עד 6 שעות עבודה. בדו"ח הועדה צויין, כי במהלך השיחה עם המערער, פרץ בבכי וסיפר, כי רעייתו נמצאת במצב קשה לאחר אירוע מוחי וכי הוא נאלץ לטפל באשתו ובילדיו וכמו כן מסר על חובות כספיים רבים. בסופו של דיון, הגיעה הועדה לכלל מסקנה, כי מטעמים רפואיים, אין הוא כשיר להמשיך ולשרת, ואי לכך הוא שוחרר מהשירות בשב"ס, בתאריך 30.07.00. 6. בתאריך 04.07.01, דחה קצין-התגמולים את תביעת המערער להכיר בו כ"נכה", לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), ה'תשי"ט - 1959 [נוסח משולב], וזאת בגין 3 פגימות הקשורות עם בעיות אורטופדיות בגב-תחתון ובעמוד-שידרה צווארי, נכות נוירולוגית ומצב נפשי, כתוצאה מתאונת הדרכים מיום 17.10.99. 7. בתאריך 30.07.01, הגיש המערער ערעור זה על החלטתו האמורה לעיל של קצין-התגמולים מיום 04.07.01. 8. לכתב-הערעור לא צירף המערער כל חוות-דעת רפואית, שיש בה כדי לסתור את קביעותיהם של המומחים הרפואיים, עליהן הסתמך קצין-התגמולים שעה שדחה, כאמור, את תביעת המערער. ובהחלטה שניתנה על-ידינו ביום 14.02.02, הורינו למערער לדאוג ולהגיש לנו חוות-דעת רפואיות מתאימות וניתנה לו אורכה בת 5 חודשים. 9. הדיון בערעור, נקבע, לישיבה ראשונה, ליום 11.03.02, ועל-פי בקשותיו של המערער ניתנו לו מספר אורכות לשם הגשתן. 10. תחילה, קיבל עו"ד ירון שחר על עצמו את ייצוג המערער, אולם, משנפטר עו"ד ירון שחר, קיבלה על עצמה עו"ד יונית זורניצר את ייצוגו. 11. נתקיימו מספר הליכים מקדמיים, שבמהלכם הוגשו לנו מסמכים שונים, ובדיון ביום 15.03.04, רשמנו את הצהרתו של המערער, שלפיה לא יוגשו מטעמו חוות-דעת רפואיות בקשר לבעיות האורטופדיות והנוירולוגיות, כך שנושא הדיון התמקד אך ורק בפגימה הקשורה למצב נפשי. 12. המומחה הרפואי מטעם המערער, ד"ר מיכאל סוסנובסקי, מומחה בפסיכיאטריה, קובע בחוות-דעתו הרפואית, מיום 15.10.02 (מוצג מע/2), כי המערער סובל מתסמונת בתר-חבלתית כרונית (P.T.S.D), עם סיבוך של פסיכוזה והפרעה-מוחית אורגנית, לאור כך, שבתאונת הדרכים, מיום 17.10.99, הוא נפגע בחבלת-ראש סגורה, שהביאה לפרוץ מצבו הנפשי. לעומתו, המומחה הרפואי מטעם המשיב, ד"ר אליעזר פלדינגר, מומחה בפסיכיאטריה, קובע בחוות-דעתו הרפואית, מיום 22.06.01 (מוצג מש/4), כי לא קיימת סימפטומטולוגיה אופיינית של דיכאון מג'ורי, או של תסמונת פוסט-טראומטית, אלא שהוא סובל, מבחינה נפשית, מתלונות השייכות לקשת הסימפטומים של Adjustment Disorder (דהיינו, הפרעה-הסתגלותית) בלבד, שאינה מוכרת כ"נכות", כמוגדר כחוק הנכים. עוד מוסיף מומחה זה, כי המערער עבר בירורים רפואיים שונים, בעיקר בתחום האורטופדי, ועקב כך התקשה לשוב לתיפקוד תקין, הוא ממורמר על המימסד שאינו עוזר לו, רב עם אשתו וילדיו, שרוי במצוקה כלכלית ולחוץ בגין חובות הרובצים עליו, קיימת אצלו תחושת קיפוח, ועקב כך הופסקה עבודתו בשב"ס. אולם, לכל אלה אין כל "קשר סיבתי" לתנאי השירות שלו ולתאונת-הדרכים מיום 17.10.99. 13. לאחר שב"כ הצדדים הגישו לנו את ראיותיהם והצהירו, כי אין להם מסמכים נוספים להגשה, הוחל בשמיעת ההוכחות, ביום 25.10.06. תחילה, העיד בפנינו המערער, שנחקר שתי-וערב ע"י ב"כ המשיב על האמור בתצהירו, מיום 14.02.05 (מוצג מע/3); לא היתה חקירה-חוזרת וגם חברי-הועדה לא הציגו לו שאלות כלשהן. אחריו, העידה אשתו, הגב' רחל אבו-חצירא, שנחקרה שתי וערב ע"י ב"כ המשיב על האמור בתצהירה, מיום 27.02.05 (מוצג מע/6); בחקירה-חוזרת ע"י ב"כ המערער; חברי-הועדה לא הציגו לה שאלות כלשהן. לאחר מכן, העיד ה' שמעון פרץ, מפקד אגף בשב"ס, שבתאריך הרלוונטי לנושא הדיון שימש כקצין משמרת בשב"ס. מטעמו של עד זה לא הוגש לנו כל תצהיר והוא נחקר, בחקירה-ראשית, ע"י ב"כ המערער; בחקירה-נגדית ע"י ב"כ המשיב וכמו כן השיב לשאלות שהוצגו לו ע"י אב-בית-הדין. לאחר מכן, העיד ה' אשר פבריקר, אשר משרת בשב"ס החל משנת 1985, ובמסגרת תפקידו כסמל-משמעת שימש, בתקופה הרלוונטית לערעור זה, כמפקדו הישיר של המערער. עד זה נחקר, בחקירה-ראשית ע"י ב"כ המערער; בחקירה-חוזרת ע"י ב"כ המשיב, וברשות שניתנה על-ידינו השיב לשאלות נוספות שהוצגו לו ע"י ב"כ המערער וע"י ב"כ המשיב; חברי-הועדה לא הציגו לו שאלות כלשהן. אחריו, העידה בתו של המערער, הגב' זהבית אזולאי (לבית אבו-חצירה), שנחקרה שתי-וערב ע"י ב"כ המשיב על האמור בתצהירה, מיום 27.02.05 (מוצג מע/4); לא היתה חקירה חוזרת ע"י ב"כ המערער; חברי-הועדה לא הציגו לה שאלות כלשהן. לאחר מכן, העיד בנו של המערער, ה' אסי אבו-חצירה, שנחקר שתי-וערב ע"י ב"כ המשיב על האמור בתצהירו, מיום 01.03.05, (מוצג מע/7); בחקירה-חוזרת ע"י ב"כ המערער; חברי-הועדה לא הציגו לו שאלות כלשהן. אחרון העדים בישיבה זו, העיד בן אחר של המערער, ה' דביר אבו-חצירה, שנחקר שתי-וערב ע"י ב"כ המשיב על האמור בתצהירו, מיום 27.02.05 (מוצג מע/5); בחקירה-חוזרת ע"י ב"כ המערער; חברי-הועדה לא הציגו לו שאלות כלשהן. 14. המשך הדיון נדחה, לשם שמיעת עדויותיהם של המומחים-הרפואיים, ליום 14.11.07. ד"ר מיכאל סוסנובסקי נחקר בחקירה-נגדית ע"י ב"כ המשיב על האמור בחוות דעתו הרפואית, מיום 15.10.02 (מוצג מע/2) וכן על תגובה , מיום 28.03.05 לחוות-הדעת רפואית של המומחה הרפואי מטעם המשיב (מוצג מע/8); לא היתה חקירה-חוזרת מטעם ב"כ המערער; העד השיב לשאלותיה של חברת-הועדה, ד"ר קלרה שניידרמן. אחריו, העיד ד"ר אליעזר פלדינגר, שנחקר-נגדית ע"י ב"כ המערער על האמור ב-3 חוות-הדעת הרפואיות שהוגשו על-ידו, מיום 22.06.01 (מוצג מש/4), מיום 06.12.04 (מוצג מש/5) ומיום 11.10.05 (מוצג מש/6); בחקירה-חוזרת ע"י ב"כ המשיב; חברי-הועדה לא הציגו שאלות כלשהן לעד זה. 15. בתום שמיעת העדויות הנ"ל, הצהירו ב"כ הצדדים, כי אין להם עדים נוספים וביקשו להגיש את סיכומי טיעוניהם, בכתב. ניתנה החלטה כמבוקש ע"י ב"כ הצדדים, ונקבע, כי פסק-הדין יישלח אליהם וכי הם פטורים מהופעה לשמיעתו. סיכומי ב"כ המערער הוגשו ביום 02.01.08, לאחר קבלת הארכה להגשתם. סיכומי ב"כ המשיב הוגשו ביום 16.03.08, לאחר קבלת הארכה להגשתם. בתאריך 06.04.08, הגישה ב"כ המערער תגובה לסיכומי ב"כ המשיב. 16. הרקע האישי: א. נולד ביום 05.05.57, נשוי + 4. ב. בשנת 1975 התגייס לצה"ל ושירת בשירות חובה עד לשנת 1978. ג. בין השנים 1979 ו-1988 עבד באופן עצמאי. ד. בשנת 1988 התגייס לשרת בשב"ס. ה. השתתף בקורס סוהרים ובקורס מש"קים קצר. ו. עלה בסולם הדרגות ובתאריך 15.07.98 הועלה לדרגת רס"ב. ז. בתאריך 30.07.00 שוחרר מהשירות בשב"ס מטעמים רפואיים. 17. האם סובל המערער מהפרעת דחק פוסט-טראומטית? הפרעת דחק פוסט-טראומטית היא אחת מתופעות החרדה, שעלולה להיווצר אצל נפגע בעקבות אירוע טראומטי חד-פעמי, כגון: - תאונת-דרכים. אלא מאי? לא כל חוויה של תאונת-דרכים ניתן להכלילה במסגרת זו. הקריטריונים לאבחון הפרעת דחק פוסט-טראומטית הם שני היסודות הבאים: - א. אדם חווה, היה עד, או עמד בפני אירוע שהיווה סכנת-מוות ממשית, חבלה חמורה, איום על החיים או על השלימות-הגופנית. ב. תגובות שכוללות תחושות עזות של חרדה, פחד עמוק, תחושת חוסר אונים או תחושת זוועה, וכן כל אותם מרכיבים רגשיים המפריעים לניהול חיים תקינים. 18. המומחה-הרפואי מטעם המשיב, שולל במפורש קיומה של תסמונת פוסט-טראומטית. לדעתו, תסמונת פוסט-טראומטית מוכרת ומוגדרת בצורה מאוד ברורה וכוללת שורה שלמה של סימנים, ביניהם: תלונות גופניות וגם תלונות הקשורות לאירוע הטראומטי. בנוסף לכך, לעיתים קרובות, בסמוך לאירוע, קיימת חרדה גדולה, מצב קיצוני של חרדה, ואז התסמונת הנ"ל מאובחנת כחודש ימים לאחר האירוע הטראומטי. רק במקרים נדירים, כאשר קורה משהו שיש בו כדי להחזיר את החולה לאירוע הטראומטי - יכולה התסמונת להיות מאובחנת גם שנים לאחר האירוע. באחת - מומחה-רפואי זה אינו מייחס את מצבו הנפשי של המערער לתאונת-הדרכים, נשוא הערעור, והוא מייחס זאת לקושי הסתגלותי של המערער למצבו הכלכלי, למצב הקיים בביתו ואף נותן משקל לעניין שתיית האלכוהול, אבל אין הוא פסיכוטי, ואין הוא בדיכאון מג'ורי. הקביעה האמורה לעיל מסתמכת, בעיקרה, על שיחה שניהל הרופא-המומחה עם המערער שהשיב לשאלות, מסר פרטים מעברו, התמצא בזמן, במקום ובסיטואציה, תיאר את תשובותיו בהתאם למה שקרה ומצבו הקוגניטיבי היה תקין. הגם שהמומחה-הרפואי התרשם שהמערער הציג מצוקה אמיתית, אין בכך כדי לשלול בעיות הסתגלות. אנשים הנמצאים במצב כלכלי קשה, מפתחים דיכאון קשה, שלעיתים עלול אף להסתיים בהתאבדות, ומצב כלכלי יכול בהחלט להשפיע על המצב הנפשי ולגרום למצב דכאוני או פסיכוטי. מכל מקום, הגם שהמומחה-הרפואי מודע לבעיות הכלכליות הקשות של המערער, סבור הוא, שתאונת-הדרכים, נשוא הערעור, היא רק משנית לבעיותיו הכלכליות. הוא מודע לעובדה כי המערער ניסה לחזור לעבודה, לאחר מקרה התאונה, אולם בסופו של דבר שוחרר מהשירות, ברם, אין הוא סבור שתאונת-הדרכים היוותה את "הקש ששבר את גב הגמל", מאחר והוא רואה את תלונותיו של המערער כממוקדות, בעיקר, במצוקה הכלכלית שלו, וכי גם אלמלא תאונת-הדרכים, היה המצב מתפתח בכיוון זה. נכון הוא הדבר, כי מבחינה כרונולוגית אובחן מצבו של המערער לאחר קרות תאונת-הדרכים, ואז בא הדבר לידי ביטוי, אבל לא קיים כל קשר בין אותה תאונה לבין התלונות שעליהן קבל המערער. ולסיום, חוזר מומחה זה וקובע, כי תאונת-הדרכים עצמה היתה, באופן יחסי, תאונה מינורית, אם נתייחס לכל הבדיקות שהוא עבר, ומן הבחינה הגופנית לא אובחן כל נזק גופני שיש בו כדי למנוע את המשך יכולת עבודתו. 19. האם נתקיימו אותם יסודות בתאונת הדרכים, מיום 17.10.99, שבה היה המערער מעורב? א. חבלה חמורה או סכנת חיים: לא מדובר, ואף לא נטען, שבתאונה האמורה עמד המערער בפני סכנת-מוות. "חבלה חמורה" לעניין זה - היא חבלת ראש. אין מחלוקת, שחבלת-ראש עלולה לגרום לנכות נפשית והתנהגותית משמעותית. המערער מציין, כי נפגע בעמוד-שידרה צווארי וסובל מסחרחורות וכאבי-ראש, ולא קיימת שמץ של ראייה ממשית כי נחבל בראשו. הלכה למעשה, גם המומחה-הרפואי מטעמו של המערער אינו מייחס את התאונה במפורש לחבלת ראש. גירסתו של מומחה זה היא, כי כאשר קיימת בראשו של הנפגע רגישות קלה, נקודתית, וגם רגישות של עמוד-שידרה צווארי, הרי שיכול הוא להסיק שמדובר בחבלת ראש במנגנון של "צליפת שוט" או טלטלה (ראה: - עמ' 57 בפרוטוקול בית-המשפט), ומה עוד, שאפילו במקרים של פגיעות ראש קלות בלבד מתגלים, אצל עשרות מהנפגעים, מימצאים נוירופיזיולוגיים הנובעים מהפגיעה. מומחה-רפואי זה מפנה אותנו למאמרו של פרופ' עמיחי לוי בנושא: - "נכות נפשית כתוצאה מחבלת-ראש", שבו נאמר: - "גם חבלות-ראש, מינוריות, עלולות לגרום לתוצאות נפשיות/ התנהגותיות קשות; לעיתים - אפילו בעוצמה פסיכוטית". דא-עקא, שבאותו מאמר, בפרק הדן ב"תסמונת שלאחר זעזוע מוח" (פוסט-קונקשנל), מצויין, כי: - "התסמונת חלה אחרי חבלה-בראש (ובדרך-כלל 'די חמורה' עד כדי אובדן ההכרה...)". במקרה שלנו, לא רק שאין מדובר כלל ב"חבלת ראש עד כדי אובדן ההכרה", אלא מדובר ב"חבלה אורטופדית שאינה קשה". ב. תחושות חוסר אונים: כעולה מגירסת המומחה-הרפואי מטעם המערער, גם אם לא נגרם למערער נזק, אורטופדי או נוירולוגי כלשהו - הרי שכתוצאה מהתאונה הוא פיתח תחושות- פחד וחוסר-אונים, והמומחה מציין, כי התרשם שתחושות אלה יכולות להתעורר בעקב כך שהמערער מצא עצמו באמבולנס כשהוא נלקח לבית-החולים (ראה: - עמ' 60 בפרוטוקול בית-המשפט). ושוב, חוזרים וניצבים אנו בפני אותה הסוגייה: האם אותן תחושות שפיתח המערער הינן אכן עקב התאונה? ההלכה כבר קבעה, כי אין זה די בתחושה סובייקטיבית של חייל, על-מנת להוכיח "קשר סיבתי" בין פגימה, ממנה הוא סובל, לתנאי-השירות. פרט לתחושתו הסובייקטיבית עליו להוכיח גם אירוע אובייקטיבי הקשור לתנאי-השירות. במקרה שלפנינו, בהעדר נזק, אורטופדי או נוירולוגי כלשהו, עצם העובדה שהמערער מצא עצמו באמבולנס כשהוא נלקח לבית-החולים - אינה דיה כדי למלא אחר הנדרש לעניין ה-"ממשות" האובייקטיבית, כפי שנקבע בפסיקה. 20. השימוש באלכוהול: המערער מאשר כי הוא משתמש ושותה הרבה אלכוהול. כידוע, אצל רבים מהמשתמשים בסמים או באלכוהול מתפרצת מחלה או הפרעה נפשית. ואמת היא - כי רבים מהסובלים מהפרעות נפשיות משתמשים בסמים כריפוי עצמי לשיכוך בעיותיהם. גם אלכוהול, כמו סם אחר, הוא חומר המשנה מצב-תודעה ותהליכי-חשיבה, תחושות ומצבי-רוח. מבחינת ההתמכרות הפיזית, אין הבדל בין סמים לאלכוהול, למעט העובדה ששתיית אלכוהול נחשבת לחוקית. הסיבוכים של ההתמכרות לחומרים אלה מקצרת את תוחלת החיים בכ-15 שנים. באלכוהול - הסיבוכים קשים אף יותר מסיבוכי הסמים. אין אנו באים בזאת לומר, כי כל מי ששותה אלכוהול יחלה במחלת נפש, אך מי שממשיך בכך לאורך זמן - עלול לפתח דיכאון, העדר-מוטיבציה, חוסר-ריכוז ועוד כדומה. 21. פשיטא, כי שעה שבה מוגשות לנו 2 חוות-דעת של מומחים-רפואיים והן מתייחסות לאותם ממצאים עצמם, אולם כל אחד מהמומחים מעריך את הנכות, באותם תחומים, באופן שונה - שומה עלינו לבדוק את חוות-הדעת, לאמץ אחת מהן, או להגיע למסקנה העצמאית משלנו, על-פי שיקול דעתנו, אך תוך התחשבות בשתי חוות הדעת גם יחד. 22. הפרעה הסתגלותית: כפי שישנם סימנים קליניים ברורים המגבילים באופן ניכר את ההתאמה-הסוציאלית ואת כושר-העבודה, באותה מידה ישנם סימנים קליניים מובהקים וקבועים שאין בהם כדי להגביל את ההתאמה-הסוציאלית ואת כושר-העבודה באופן ניכר. ד"ר אליעזר פלדינגר, המומחה הרפואי מטעם המשיב, מתייחס למכתב אל מנהל בית-הסוהר, שנשלח ע"י קצין-הרווחה של שירות בתי-הסוהר, שלדעתו, הגם שקצין-הרווחה אינו רופא, קובע הוא, כי לעובדים סוציאליים יש נגיעה מאוד משמעותית לתחום בריאות-הנפש והם יכולים לתת אבחנת-דיכאון. ממכתבו של קצין-הרווחה, נמצא מומחה זה למד, כי אשתו של המערער סובלת מיתר לחץ דם ובעיות לב. החליקה באמבטיה, לאחר סחרחורת ועברה שבץ-לב מוחי (C.V.A), שממנו נותרה משותקת בחצי פלג גוף ימין. חודש לאחר מכן, שוב החליקה ואושפזה בחדר מיון. היא אינה מתפקדת בבית ורוב הזמן יושבת על כסא גלגלים. לעיתים גם אין לה שליטה על הסוגרים. בעקבות מצבה היא מוכרת כזכאית לנכות במוסד לביטוח לאומי. בשל מצבה של האישה, המרבה לבכות, כל המעמסה לטיפול בבית נופל על המערער ועובדה זו גם משפיעה על מצבו הנפשי. מאחר וקיבל כקשה את האירוע שקרה לאשתו, הוא מצוי בדיכאון-תגובתי מחשש לעתיד המשפחה והילדים. אין ספק, כי המצב הנ"ל גרם למערער גם בעיות משמעת, שבגינן אף הועמד לדין משמעתי. אנו מסכימים עם הדברים שנאמרו ע"י עדי האופי שהעידו באחד מהבירורים המשמעתיים, ולפיהם סובלת האישה מבעיה רפואית וכי גם אחת מילדותיו של המערער סובלת מפיגור קל. 23. לאור המצב הנ"ל, קובע המומחה הרפואי מטעם המשיב, כי היו למערער בעיות אישיות, וזאת עוד טרם אירוע התאונה נשוא הערעור. העד מסכים כי ניתן לתפקד, בצורה זו או אחרת גם במצבו של המערער, וכי התמודדות ממושכת עם בעיות מסוג זה, יכולה לגרום למצבים נפשיים מסויימים, ופירושו של דבר הוא, שאדם שמגיב במצב של דיכאון תגובתי - יכול הדבר להתפתח בהדרגה והוא בטוח בכך, כי לאדם שיש בעיות אישיות - ההשפעה היא לאורך זמן. 24. כאמור, ד"ר מיכאל סוסנובסקי, המומחה-הרפואי מטעם המערער, מייחס את מצבו הרפואי של המערער כשינוי שחל בו לאחר אירוע תאונת הדרכים מיום 17.10.99. מומחה-רפואי זה קובע, כי בתאונה הנדונה נחבל המערער בראשו, והגם שבמכתב השחרור של בית-החולים לאחר התאונה (ראה מסמך 35 בתיקו הרפואי של המערער), נאמר: - "כאבי ראש, רגישות קלה נקודתית", הרי שלאחר שחרורו מבית-החולים פנה לקופת-חולים והתלונן על כאבי-ראש וסחרחורות. מכל האמור לעיל, מגיע מומחה-רפואי זה לכלל מסקנה, שבמקרה התאונה הנוכחית נחבל המערער, חבלת-ראש, במנגנון של "צליפת ראש או טלטלה". כשנשאל מומחה-רפואי זה על-סמך מה מבסס מסקנתו זו, השיב הוא, כי המסמכים מדברים על חבלה בראש ולצוואר: - "כשמחברים ראש וצוואר ביחד - זו פגיעה של צליפת שוט". מומחה-רפואי זה מוצא קשר ישיר בין חבלת ראש לבין חבלה בצוואר. לגירסתו, הצוואר משמש מעין ציר, שעליו מונח כדור הראש, וכי ברגע שהראש, הנשען על הצוואר, נפגע - הרי שהוא מקבל מכה. עוד מוסיף הוא ואומר, שגם אם לא נגרם נזק בעמוד-השידרה הצווארי, עדיין קיימת אפשרות שתהא פגיעת ראש. באחת - מודה מומחה זה, כי קיימת בעייה נוירופסיכולוגית אצל המערער, והוא ציין, במפורש, בחוות דעתו, כי מבקש הוא כי תיערך עוד למערער בדיקת-העמקה, שתכלול בדיקות אצל נוירופסיכולוגים מאחר והחלק הקוגניטיבי של המערער יכול ונפגע בתאונה, נשוא הערעור, ואי-לכך הוא התרשם מהמערער, כאדם שניהל את חייו בצורה מסודרת שלפתע נתקל בתחושה של פחד וחוסר-אונים. בעמוד 62 של פרוטוקול בית-המשפט, כאשר נשאל המומחה-הרפואי מדוע לא היה מספיק שלם עם עמדתו ומדוע ביקש השלמת בדיקות נוספות, הוא השיב, כי לא יכול היה לתת עדות מוצקה הואיל ולא היו מספיק בדיקות. 25. כאן המקום לציין, שמלכתחילה, כלל לא הועלתה סוגייה בדבר פגימה הקשורה במצבו הנפשי של המערער. מן הבחינה העובדתית, לאחר תאונת-הדרכים הנדונה, שממנה עלה כי למערער פגימות הקשורות בעמוד-שידרה צווארי והמותני וכן פגיעת-ראש, הופנה המערער לבדיקות רפואיות אל מומחה בתחום האורטופדי (ד"ר דניאל פלוטקין), ואל מומחה-רפואי בתחום הנוירולוגי (פרופ' ג. ברהם). רק משנבדק המערער על-ידי פרופ' ג. ברהם, ביום 05.12.00, והגיע למסקנה, כי אין מימצאים נוירולוגיים חריגים, הוסיף הוא, בסייפא של חוות-דעתו, את המילים הבאות: - "לדעתי, אין עדות לפגיעה במערכת העצבים והתלונות הן ברקע אורטופדי. (אולי "למען הסדר הטוב" - יש הצדקה לחוות-דעת פסיכיאטרית)". בעקבות הערתו הנ"ל של פרופ' ג. ברהם נשלח המערער לבדיקה פסיכיאטרית אל ד"ר אליעזר פלדינגר שבחוות-דעתו הרפואית מיום 22.06.01, הגיע לכלל מסקנה, כי לא קיימת סימפטולוגיה אופיינית של דיכאון מג'ורי או של תסמונת פוסט-טראומטית וניתן לאבחנו כסובל מ"הפרעה הסתגלותית", באשר תלונותיו הינן משניות למצבו הכלכלי ואינן קשורות לתנאי שירותו. חוות-הדעת הרפואית, מיום 15.10.02, של ד"ר מיכאל סוסנובסקי, ניתנה כאשר ד"ר סוסנובסקי כלל לא ראה את חוות-הדעת הרפואית, מיום 22.06.01, של ד"ר אליעזר פלדינגר ורק בחוות-הדעת הרפואית השניה של ד"ר סוסנובסקי, מיום 28.03.05, קיימת התייחסות מצידו לאמור בחוות-הדעת הנ"ל ובחוות-דעת רפואית נוספת של ד"ר אליעזר פלדינגר מיום 06.12.04. חוות-הדעת הרפואית, הנוספת, של ד"ר מיכאל סוסנובסקי, מיום 28.03.05 - דוברת בעד עצמה ואנו לא נוסיף דבר. 26. כאשר אנו באים לסכם את מצבו של המערער, ברי לנו, כי עוד בתקופה שלפני תאונת-הדרכים, נשוא הערעור, כבר נתגלתה אצלו רמת חרדה גבוהה בשל אותם גורמי-לחץ, הקשורים עם מצב בריאותה של אשתו, ילדתו והמצב הכלכלי בבית. כאשר אנו מדברים על הפרעות חרדה, חשוב לציין, שמדובר בקבוצה של ליקויים נפשיים, אשר הסובלים מהם נדונים לתחושות עזות של חרדה המופיעות בעיתוי בלתי הולם ומפריעות לניהול חיים תקינים. למערכת הגופנית, המפיקה חרדה, יש ערך אבולוציוני ברור. את הפרעות החרדה יש לראות כ"התפרעות" של מנגנונים המונעים לקיחת סיכונים מופרזים. מנגנונים אלה מנוהלים בידי מערכת העצבים הסימפטטית. 27. כידוע, הנטל להוכיח את ה"קשר הסיבתי" בין פרוץ מחלה לבין השירות הצבאי, רובץ על התובע (ראה: - ע"א מס' 472/89, קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מ"ה (5), ע' 203 בע' 214). לא שוכנענו בקיומו, בעליל, של "אירוע חריג" שהביא לפרוץ מצבו של המערער, ואין אנו סבורים כי די בהוכחות שהובאו בפנינו כדי למצוא את "הקשר הסיבתי" הנדרש. 28. אנו מעדיפים את חוות-דעתו הרפואית של המומחה מטעם המשיב ואת מסקנותיו על פני האמור בחוות-דעתו הרפואית של המומחה מטעם המערער ואת מסקנותיו. יצויין, כי תחושותיו הסובייקטיביות של המערער אין בהן די על-מנת להוכיח קשר סיבתי, בין פגימה כלשהי, שממנה הוא סובל לבין תנאי-השירות. פרט לתחושה הסובייקטיבית עליו להוכיח אירוע אובייקטיבי כלשהו הקשור עם תנאי-השירות. המערער מנסה לקשור אירוע אובייקטיבי בתאונת הדרכים, שבה היה מעורב מיום 17.09.99. אנו לא מצאנו קשר כלשהו לאותה תאונה ובהחלט סביר להניח כי המצוקות האישיות של המערער, כפי שתיארנו לעיל, הן הן שגרמו למצבו, מצב שאינו הפרעת-דחק פוסט-טראומטית אלא הפרעה הסתגלותית, שאינה מוגדרת כ"נכות", עפ"י חוק הנכים. 29. דין ערעור זה להידחות והחלטת קצין-התגמולים מיום 04.07.01, נשארת על כנה. 30. בהתחשב במצבו של המערער, אין צו להוצאות. 31. זכות ערעור כקבוע בסעיף 34 לחוק הנכים. התחום הנפשיפוסט טראומהתאונת דרכים