ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב יפו ( כבוד השופט ישי קורן) בו נדחתה בקשתו של המערער לרשות להתגונן נגד תביעה לביטול רשות להשתמש בקרקע שבוטלה על ידי העיריה המשיבה. כן נתבקש ביטול הרשות לפיצול הסעדים שניתנה למשיבה. המערער שהוא בן 68 נמצא בטיפולו של אגף השיקום של משרד הבטחון בעקבות נכותו. עילת ההתדינות היא חזקה במקרקעין הידועים כחלקה 368 בגוש 6191. ייעודם של המקרקעין לפי תכנית בנין העיר (566 מיום 11.6.01) הוא שטח ציבורי פתוח, דרך מוצעת ודרך מאושרת. העיריה פועלת לפי התכנית כדי לבנות את הדרך, והמקרקעין הנ"ל דרושים לה לצורכי הציבור. בתחילת שנות ה - 80 תפס המערער חזקה במקרקעין הנ"ל ועשה בהם שימוש. המערער הקיף את השטח (450 מ"ר) בגדר רשת וכיסה אותו באספלט. נגד המערער הוגש כתב אישום בגין בצוע עבודות בניה ושימוש ללא היתר. כפי שעלה מן הראיות לא נחתם מעולם הסכם או חוזה שכירות בין המערער לבין העיריה. המערער נדרש להחזיר את החזקה במקרקעין אך סירב לעשות כן וטען כי הוא מחזיק במקרקעין ברשיון. העיריה טוענת כי המערער תפס חזקה במקרקעין שלא כדין. אם נתנה לו רשות בעבר, הרי היא בוטלה זה מכבר. בענין זה הגיש המערער בקשה לרשות להתגונן שנתמכה בתצהיר בנו, אשר כנראה הפעיל את המשתלה כדי לסייע בכך לאביו. מן הראיות עלה כי המערער סובל מנכות צמיתה של 50% בגין הלם קרב ממלחמת ששת הימים והוא מתפקד כיום בקשי רב. אגף השיקום במשרד הבטחון פנה בענינו לעירית בני ברק, המשיבה, וזו העמידה לרשות המערער חנות ברח סוקולוב 44 בבני ברק. אולם המערער לא החזיק בה מעולם ולא הפעיל בה חנות. במקום זאת הקים יחד עם בניו בשנת 1986 עסק על המקרקעין הנל שהוקצו לו באופן זמני בלווית הבטחה לפנותם במידת הצורך , הפעיל שם תחילה חניון למכירת מכוניות ובשנת 1996 הפך את החניון למשתלה. לפי הטענה משולמים מיסי עיריה אולם שובר התשלום של הארנונה שהוגש היה ללא חותמת הבנק המעידה על תשלום. גם חברת החשמל נתבקשה לחבר את השטח לקו החשמל המערער נדרש לשלם סכום של 4,665 ₪ אולם אין עדות לבצוע התשלום. בשנת 1999 שילם המערער לעיריה 644 ₪ תמורת התקנת מד מים במקרקעין. כן קיבל מן העיריה רשיון להצבת שלט בו צויין כי מדובר במשתלה. אין חולק כי לא ניתנה למערער זכות קנינית ולכן סוכם בין אגף השיקום במשרד הבטחון לעיריה כי התנאי העיקרי על פיו העמידה העיריה למערער את המקרקעין היא התחייבות משפטית מפורשת של המערער כי כאשר ימצא שטח קרקע קבוע הוא יסכים לפנות את השטח ללא עיכובים. לטענת המערער, לא ידע שהקצאת השטח היתה באופן זמני, ובכל מקרה לא נמצא עבורו שטח קבוע. טענת המערער היתה כי העיריה לא נתנה לו רשות חינם במקרקעין אלא הקצתה לו מקרקעין מכוח סמכותה על מנת לשקמו כנכה צה"ל והקצאה זו אינה ניתנת לביטול ולכן העיריה אינה יכולה לדרוש את סילוקו. המערער טען כי לא ניתן להוכיח שניתן לו רשיון בלתי הדיר להחזיק במקרקעין בלא שניתנה לו רשות להתגונן, כן נטען כי לא ניתן לדרוש את סילוקו מן המקרקעין ללא תשלום הולם בגין השקעותיו ונזקיו כתוצאה מן הסילוק. בכל אלו טען יש כדי להצדיק מתן רשות להגן. בהצביעו על כך כי במסגרת זו אין בודקים את טיב ראיותיו של אדם אם הוא מראה הגנה לכאורה. בדיון בבית משפט השלום מסר ב"כ המשיבה כי "המבקש יושב בקרקע מכוח זכות שימוש שניתנה לו על ידי העיריה באופן זמני והוא השתמש במשך 23 שנים בזכות זו". בכך הופרכה לסברת בימש שלום טענת הפלישה. כן הסתבר כי ניתנה לו על ידי העיריה זכות שימוש זמנית. על כן קבע בית המשפט כי אין מדובר בתפיסת חזקה שלא כדין, אולם על המערער להראות מכוח איזו זכות הוא מוסיף להחזיק במקרקעין לאחר שהתבקש על ידי העיריה לפנות את המקרקעין. כאשר נדונה הבקשה לרשות להתגונן נשאל המצהיר מטעם המערער, בנו, שאלה אחת בלבד באשר לתשלומים. המצהיר אישר כי המערער לא שילם דבר בגין החזקתו במקרקעין שכן מעולם לא נדרש לשלם תשלום כלשהוא. בא כוחו של המערער שב וטען כי הקרקע ניתנה לו לבעלותו לצמיתות. בית משפט קמא הסתמך על הדברים שנאמרו בעא 1471/06 עגיב ייעוץ וניהול בעמ נ. יאיר רבינוביץ לפיהם לא תינתן רשות להתגונן אם אין לנתבע סיכוי להדוף את טענותיו של התובע. מקום בו מתברר לבית המשפט מתוך תצהירו של מבקש הרשות להתגונן כי הגנתו אינה אלא הגנת בדים או כאשר הגנתו מתבדית מיני וביה בחקירה הנגדית, לא תינתן רשות להתגונן (עא 9654/02 אלפי נ. בנק לאומי פדי נט 3 41,47). מאידך אם יש בידי מבקש רשות להתגונן לראות כי בפיו הגנה אפשרית ולו בדוחק על ביהמש להסתפק בכך בשלב זה ולאפשר את ההתגוננות. בית המשפט הסתמך על סעיף 188 לפקודת העיריות וסעיף 203 א לאותה פקודה ועל סעיפים 2 ו16 לחוק המקרקעין . סעיף 16 האמור קובע כי בעל מקרקעין הוא מי שזכאי לדרוש ממי שמחזיק בהם שלא כדין מסירת המקרקעין. בית המשפט קבע כי המקרקעין בהם מחזיק המערער שייכים למשיבה וזו זכאית לדרוש את מסירת החזקה ממי שמחזיק בהם שלא כדין. הנטל להראות כי הכניסה למקרקעין לא ניתנה שלא כדין מוטל על הנתבע, לאחר שהנתבע מוכיח כי נכנס כדין עובר הנטל לבעל הקרקע. בית המשפט קבע כי בא כוחו של המערער הודה בבית המשפט כי המבקש יושב בקרקע על פי זכות שימוש שניתנה לו באופן זמני והוא ראה בכך הודאת בעל דין. לא היה בידי המערער מסמך כלשהו המעיד על הקניית הבעלות במקרקעין שכן גם לא נרשמה כל עיסקה כזו. גם לא היה בידיו הסכם או מסמך המצביע על התחייבות של העיריה . המקרקעין שניתנו למערער הם מקרקעי ציבור הדרושים למשיבה על מנת ליישם את הת.ב.ע החלה על המקרקעין. השימוש שעשה המערער במקרקעין ועתה עושים בהם בניו עומד גם בניגוד לת.ב.ע. המערער החזיק במקרקעין כבר רשות. רשות שאינה בלתי הדירה והמשיבה הודיעה למערער על סיום הרשיון, ולכן עליו להחזיר את החזקה במקרקעין למשיבה. המערער לא פירט כדבעי את השקעתיו אךגם אילמלא מחדל זה אין הדרישה לפיצויים מצדיקה עיכוב בפנוי המקרקעין. אין הדבר מונע מהמערער להגיש תביעה נפרדת בגין השקעותיו, אם אכן השקיע. על כן סבר ביהמש כי אין בפי המערער הגנה ולו לכאורה ולכן בקשתו לרשות להגן נדחתה. בהמשך הורה למערער לפנות את החלקה ולהחזירה למשיבה עד ליום 1.9.10 למשיבה ניתנה רשות לפיצול סעדים כדי לתבוע את הסעדים הכספיים הנובעים מהחזקת המערער במקרקעין. בערעור חזר המערער על הטענות שנטענו על ידו בערכאה הדיונית. לא מצאנו להעתר לבקשתו מן הטעמים שהובאו על ידי בית משפט קמא ובשל הנימוק כי הקביעות העובדיות שנקבעו שם והמסקנה המשפטית אליה הגיע בימש קמא הינה המסקנה הנכונה. המערער לא הראה הגנה ולו לכאורה. אין מחלוקת כי ניתנה לו רשות הדירה להחזיק במקרקעין לזמן קצוב ומשתמה הרשות והודעה על כך נמסרה לו, עליו לפנות את המקרקעין. הערעור נדחה. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים. ניתן היום, ה' אלול תשע"א, 4 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים. אסתר קובו, סג"נאב"ד מיכל רובינשטיין, סג"נ שופטת עופרה צ'רניאק, שופטת שימוש במקרקעין