רקע התובע יליד נפגע בתאונת דרכים ביום 7.7.07 (להלן: "התאונה"). בזמן אירוע התאונה ביטחה הנתבעת את הרכב בו נהג התובע בביטוח חובה. לכן הגיש התובעת את תביעתו בשל נזקי הגוף שהסבה לו התאונה כנגד הנתבעת, בעילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). החלטה זו עוסקת בשאלת החבות כאשר במסגרתה מתעוררת שאלה אחת ויחידה האם לתובע היה מורשה לנהוג בעת אירוע התאונה. ביום 21.9.2010 נשמעו עדויות הצדדים במסגרתם רק התובע העיד והוגשו ראיות מטעם הצדדים לרבות תעודות עובד ציבור. אין חולק בין הצדדים כי רישיונו הקבוע של התובע פקע ביום 4.4.2004 ולא חודש אלא באופן זמני כל זאת בשל אי תשלום קנסות. אין חולק עוד כי רישיונו של התובע חודש באופן זמני מיום 8.1.2006 לתקופה המסתיימת ביום 8.7.2006 (להלן: "רישיון הזמני הראשון"). התובע הציג רישיון זמני נוסף המתחיל ביום 21.6.2007 ומסתיים ביום 21.12.2007 (להלן: "הרישיון הזמני השני") ולכאורה מכסה את מועד אירוע התאונה. עיקר המחלוקת בין הצדדים נטושה סביב רישיון זה והאוטנטיות שלו הכל כפי שיפורט להלן. הנתבעת נסמכת בעיקר על האמור בתעודות עובד הציבור שהוצגו על ידה לפיהן הרשיויון הזמני לא הונפק ממשרד הרישוי. טענות הצדדים התובע טוען במסגרת סיכומיו את הטענות כדלקמן: א. הרישיון הזמני השני הינו רישיון אוטנטי. התובע העיד כי הוציא רישיון זה בעצמו ממשרד הרישוי. האמור בתעודות עובד הציבור מקורו בטעות או השמטה כאשר התובע מצרף ראיות לסיכומיו ממקרה אחר. ב. התובע מוסיף וטוען לחילופין כי גם אם תתקבל הטענה שהרישיון הזמני השני מקורו שלא ממשרד הרישוי מאחר ומדובר בפקיעת רישיון נהיגה בשל אי תשלום קנסו ומאחר וחלפו פחות מ- 12 חודשים ממועד פקיעת הרישיון השמני השני ועד אירוע התאונה יש כיסוי ביטוחי. ג. התובע טוען עוד כי האמור ברישיון הנהיגה הזמני השני לפיו הוא רשאי לנהוג ברכב עד 4,000 ק"ג אינו בבחינת הגבלה אלא בבחינת הרחבה. הנתבעת טוענת בסיכומיה את הטענות כדלקמן: א. הרישיון הזמני השני חסר כל תוקף מאחר ולא הונפק על ידי משרד הרישוי כאמור בתעודות עובד הציבור. ב. את ה- 12 חודשים מפקיעת הרישיון יש למנות ממועד פקיעת הרישיון הקבוע ולא ממועד פקיעת הרישיון הזמני. ג. גם אם תתקבל הטענה כי הרישיון הזמני השני בתוקף ישנה הגבלה ברישיון זה לפיה לתובע מותר לנהוג ברכב שמשקלו עד 4 טון. במקרה זה מדובר בנהיגה במשאית העולה על משקל זה. דיון והכרעה הלכה פסוקה היא כי הנטל להוכיח טענה לפיה הנוהג ברכב היה חסר רישיון נהיגה מוטל על הנתבעת הטוענת את הטענה (ראה: רעא 2573/07 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' צבי גינזבורג [פורסם ביום 22.10.2007 באתר בתי המשפט]). התובע העיד לפניי כי פנה למשרד הרישוי אשר הנפיק לו רישיון הזמני השני. רישיון זה הוגש במקור וסומן על ידי ת/1. הסיבה להנפקת רישיון זמני זה הייתה על פי עדות התובע אי תשלום קנסות. התובע העיד כי לאחר תום תוקף הרישיון הזמני השני לא פנה עוד למשרד הרישוי לחדשו (עמ' 13 ש' 1 - 2). עוד העיד כי פנה למרכז הקנסות והאגרות לצורך הסדרת תשלום הקנסות אך הוא לא עמד בהסדר (עמ' 13 ש' 4 - 8). לתיק המוצגים הוגשו ארבע תעודות עובד ציבור. בתעודה שסומנה נ/1 נרשם בין היתר: "במענה לצו בימ"ש מיום 9/4/2010, הריני להדגיש כי בתעודה אשר נתנה לבימ"ש - לא הופק ממחשב משרד הרישוי. כמו-כן אין לנו מידע על מקורו של המסמך." בתעודת עובד הציבור נ/4 צוין כי לאחר סיום תוקפו של הרישיון הזמני הראשון לא חודש הרישיון עד למועד מתן התעודה קרי 4.11.2009. טענת הנתבעת שהתובע מחוסר רישיון נהיגה וכי הרישיון הזמני השני שהציג ת/4 אינו אוטנטי או מזויף יש בה משום הטלת דופי בהתנהגות התובע על ידי החשדתו במעשים פליליים. טענה מסוג זה מחייבת את הנתבעת להציג ראיות ברמה העולה על מאזן הסתברויות. נפסק כבר כי שמדובר בהטלת "סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית" ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת - של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח - דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589 (1986)). לכן גם כאשר מדובר בטענת זיוף דרושות ראיות כבדות משקל. לכן על הנתבעת היה להתכבד ולהציג ראיות ברף העולה על הרף הנדרש ברגיל במשפט אזרחי. במקרה דנן הראיות שהוצגו מובילות למסקנה כי כפות המאזניים מעויינות. מצד אחד התובע העיד כי הוציא את ת/1 ממשרד הרישוי ולא מצאתי בעדותו סימן כלשהו לאי אמירת אמת או לחוסר מהימנות. מצד שני קיימת תעודת עובד ציבור שהוצגו על ידי הנתבעת בהן נטען כי לא הוצא רישיון כלשהו לאחר תום תקופת הרישיון הזמני הראשון. אולם בתעודות אלו לא נאמר בהן בשום מקום כי רישיונות שמניים הוצאת ותיעוד הוצאתם ברישומי המחשב קונקלוסיבי ובמידה והדבר לא מופיע ברישומי המחשב המסקנה היחידה היא שלא הוצא לתובע רישיון זמני. התעודה אינה קובעת כי ת/1 מזויף ואינה מתייחסת לאפשרות של טעויות כגון הנפקת תעודות זמניות ללא שהדבר יופיע ברישומי המחשב. לכן משכפות המאזניים שקולות והנטל על הנתבעת מלכתחילה יש לדחות את הטענה. בהקשר זה אינני מקבל את טענת הנתבעת לפיה הרישיון הזמני השני מוגבל לנהיגה ברכב פרטי עד 4 טון. בת/4 תחת הכותרת "הגבלות והיתרים" צוין: "רשאי לנהוג בדרגה B עד 4000 ק"ג בישראל." תחת הכותרת דרגות צוין שהתובע מחזיק ברישיון נהיגה בדרגות " E C B 1". לאחר ששקלתי את הטענה נחה דעתי כי דינה להידחות וצודק בא כח התובע בטיעוניו בכל הקשור בנקודה זו. ראשית, בהגבלות והיתרים לא צוין כי התובע רשאי לנהוג בדרגה B בלבד. לא צוין אף אם מדובר בהגבלה או בהיתר. לכן אין כל בסיס לטענה כי מדובר בהגבלה. שנית, עיון בתקנה 180 (א) (1) לתקנות התעבורה מלמד כי זו תוקנה בשנת 2005 במסגרת תקנות התעבורה (תיקון מס' 3), תשס"ה - 2005 (ק"ת 6360 עמ' 292) כך שהמחזיק ברישיון מסוג B מאפשר נהיגה ברכב שמשקלו עד 3,500 ש"ג. בשים לב לכך צודק בא כח התובע בטענתו כי ההיתר לנהוג עד 4000 ק"ג מהווה הרחבה של הרישיון ולא הגבלה כפי שסברה הנתבעת. לכן גם דינה של טענה זו להידחות. אולם גם אם טעיתי במסקנתי לעיל יש לקבוע כי קיים כיסוי ביטוחי מסיבה אחרת והיא שלא חלפו 12 חודשים ממועד תום תוקף הרישיון הזמני הראשון ועד מועד אירוע התאונה. אינני מקבל את טענת הנתבעת לפיה יש למנות את ה- 12 חודשים מפקיעת הרישיון הקבוע דווקא ויש למנות קופה זו מתום פקיעת הרישיון האחרון שהיה בידי התובע בין אם מדובר ברישיון זמני ובין אם מדובר ברישיון קבוע. סעיף 7(3) לחוק הפיצויים קובע כי אלו נפגעים , בין היתר, שאינם זכאים לפיצויים: "מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967;" תקנה 172א לתקנות התעבורה עומת זאת קובעת כי: "לא יחודש רשיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות כאמור בחלק זה כאילו היה מבקש רשיון נהיגה, ובלבד שרשות הרישוי רשאית לפטור אדם כאמור מהבדיקות ומהבחינות, כולן או מקצתן." בע"א 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח נ' נאוה יחיאל, פ"ד נג(2) 193 נפסק כי רישיון נהיגה שפקע מחמת אי תשלום קנסות כאשר התאונה אירעה פחות מ- 12 חודשים מפקיעת הרישיון אינו שולל כיסוי ביטוחי. הנימוק לכך היה כדלקמן:   "המחוקק בחר לסייג את שלילת הזכאות לפיצויים, כאשר רשיון הנהיגה של הנהג אשר נפגע בתאונה פקע מחמת אי תשלום אגרה. מאחורי סייג זה, ניצבת התפיסה המשקפת את תכליתו: הואיל ומדובר בעניין פיסקלי-פורמלי באופיו, אשר אינו משליך על כושרו של הנהג לנהוג, על כן אין טעם טוב לשלול בגינו את זכותו לפיצויים." ברע"א 4874/04 יצחק רביבו נ. אליהו חברה לביטוח בע"מ התייחס בית משפט העליון ליחס בין שתי ההוראות הנ"ל בסיטואציה בה חלפו ה- 12 חודשים מפקיעת רישיון הנהיגה ועד אירוע התאונה בקובעו: "מקובלת עלי העמדה שהביע בית המשפט המחוזי בפסק-הדין נשוא הערעור, לפיה "הסיפא בסעיף 7(3) אינה עומדת לנצח". לדעתי, חלוף הזמן עשוי להפוך מחדל פורמאלי של אי-תשלום אגרה למחדל מהותי העולה כדי התעלמות מעצם הדרישה לנהוג עם רישיון נהיגה תקף. אכן, אינני סבור שניתן לראות ברישיון שלא חודש משך קרוב לעשרים שנה כ"רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה". אינני מוצא כי ניתן לראות באי-קיום רישיון נהיגה במקרה כזה כעניין טכני ותוּ לא. יותר קרוב הדבר, בעיני, לאי-קיום רישיון נהיגה מדעיקרא. תקנה 172א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 משקפת עמדה זו, בקבעה כי "לא יחודש רשיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות כאמור בחלק זה כאילו היה מבקש רשיון נהיגה, ובלבד שרשות הרישוי רשאית לפטור אדם כאמור מהבדיקות ומהבחינות, כולן או מקצתן". לאמור, הסעיף מניח כי בחלוף תקופה מסוימת, חידוש רישיון כמוהו כבקשה לרישיון נהיגה, והנחה זו הגיונה בצדה. רישיון נהיגה ניתן על בסיס נתונים מסוימים ואלה עשויים להשתנות בחלוף הזמן. נתונים אלה עשויים להתייחס לעצם כשירותו לנהוג של מבקש הרישיון. רוצה לומר: בחלוף תקופה מסוימת שבה לא החזיק אדם ברישיון, הוא נתפס כמי שמרחף סימן שאלה על עצם כשרותו לנהוג ומיומנותו. הרישיון "ההיסטורי" מאבד מכוחו כסימן להתאמה לנהיגה. לכן, חידוש הרישיון אינו כרוך אך ורק בתשלום אגרה אלא מחייב עמידה במבחנים ובבדיקות, או לחלופין, קבלת פטור לפי שיקול דעתה של רשות הרישוי הבוחנת את ענייננו (להקלות שעשויות להינתן לבעל רישיון נהיגה זר - על-פי תנאים שונים ולפי שיקול-דעתה של רשות הרישוי - ראו תקנה 216 לתקנות התעבורה). דעתי היא, אפוא, כי אי-חידוש רישיון במשך שנים רבות מקרב עצמו לאי-קיום רישיון מלכתחילה, ולעניין אחרון זה נאמר: "אין חולק כי סעיף 7(3) לחוק חל על נהג שנפגע בתאונת דרכים כאשר אין בידו רשיון נהיגה והוא מעולם לא החזיק רשיון כזה" (דנ"א 10017/02)." במקרה הניצב לפני כשחידש משרד הרישוי את רישיון הנהיגה בפעם הראשונה לאחר פקיעת הרישיון הקבוע היה זה למעלה משנה לאחר שהרישיון הקבוע פקע. למרות זאת משרד הרישוי לא עמד על כך כי התובע יעמוד במבחנים בהתאם לסמכות המוקנית לו בתקנה 172א לתקנות התעבורה ומכאן הביע את דעתו כי התובע כשיר לנהוג. לכן אין כל הגיון בטענה לפיה יש למנות את ה- 12 חודשים ממועד פקיעת הרישיון הקבוע. הדבר אינו עולה מלשון התקנה ואף אינו עומד בהיגיון מאחורי ההלכה הפסוקה בעניין זה. באותו שלב של חידוש רישיון הנהיגה הזמני לא ריחף "סימן שאלה" מבחינת משרד הרישוי באשר לכושרו של התובע לנהוג ויש להתחיל ולמנות את ה- 12 חודשים ממועד פקיעת הרישיון הזמני. בשים לב לכך ומשחלפו פחות מ- 12 חודשים בין פקיעת הרישיון הזמני הראשון ובין מועד אירוע התאונה קיים העד רישיון נהיגה בתוקף מחמת אי תשלום קנסות אינו שולל את הכיסוי הביטוחי. לאור זאת רני קובע כי הנתבעת אחראית לפיצוי התובע על נזקיו. הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך של 3000 ₪. קובע ישיבת קדם משפט ליום 12.9.2011 שעה 9:50 ובאותו מועד במידה ותהיה הסכמה אשמע טיעונים על דרך הפשרה. המזכירות תמציא העתק מההחלטה לבאי כח הצדדים. ניתן היום, א' תמוז תשע"א, 03 יולי 2011, בהעדר הצדדים. משפט תעבורהקנסרישיון נהיגה