בפני תביעתה הכספית של התובעת כנגד הנתבע,אשר הוגשה בסדר דין מהיר. התובעת הנה חברה העוסקת בין היתר במתן שירותי מוקד, והנתבע הינו בעל עסק לממכר תכשיטים. טוענת התובעת באמצעות ב"כ, כי בתאריך 21.06.90 נחתם חוזה בין הצדדים שעניינו מתן שירותי בקרה וסיור (להלן:"החוזה המקורי"), וביום 12.07.99, אושרר חוזה זה מחדש, (להלן "החוזה השני") להוכחת דבריה מצרפת התובעת לכתב התביעה, העתקי המסמכים הנ"ל ומסומנים א1 ו-א2. ומוסיפה התובעת וטוענת כי בס' 11 לחוזה המקורי נאמר: "מוסכם עוד בין הצדדים כדי למנוע ספק, כי במקרה שהמנוי או כל אדם הקשור אליו כאמור יתרשלו באופן הפעלת המערכת, או החזקתה, או בתיקון המערכת ו/או החלפתה ו/או בהחלפת כל חלק ממנה ועקב כך יופעל המוקד ע"י אזעקות שווא מצד המערכת ויגרום להפעלתה לא לצורך של ניידת החברה, יחוייב המנוי בתשלום, בגין כל פעולה כזאת של החברה, לפי המחירים שיהיו נהוגים בחברה אותה שעה לכל פעולה כזאת והתשלום יבוצע מיד לאחר שיידרש ע"י החברה." ובחוזה השני נאמר "מחיר קריאת שווא יהיה שווה ערך ל-40$ (לפי השער היציג)" טוענת התובעת כי בין חודש דצמבר 1999, לבין חודש אוגוסט 2002, התובעת נאלצה להגיב ל-210 קריאות שווא לעסקו של הנתבע, ובגין קריאות אלו זכאית היא לתשלום של 39,900 ₪, ולמרות דרישות חוזרות ונשנות לא הסדיר את חובו עד עצם היום הזה. מנגד טוען הנתבע, כי מערכת האזעקה נרכשה מאת התובעת, והיא אשר התקינה מערכת זו בבית עסקו, וכי רכש מאת התובעת ביטוח תיקונים, ועל כן האחריות לתיקון התקלות, והשמירה על תקינות מערכת האזעקה הינו באחריותה הבלעדית של התובעת, ועל כן אין לחייבו בתשלום עבור קריאות השווא. ומוסיף וטוען כי, תנאי זה הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד, וכי המחיר של 40$ לקריאת שווא הינו מקומם ושערורייתי, וכי סכום זה עולה על דמי שירות בגין חודש שלם. ומוסיף הנתבע וטוען כי לראשונה פנתה אליו התובעת בטענות בגין ליקויים במערכת האזעקה וקריאות השווא אך בחודש יולי 2001, ובדרישה לתשלום בגין אזעקות השווא אך בחודש אוגוסט 2002, ואילו הייתה פונה אליו קודם לכן בדרישה כספית שכזו הרי שהיה מביא ההתקשרות בין הצדדים לסיומה. בנוסף כופר הנתבע בעצם קיומן של קריאות השווא. בכדי לחסוך בהוצאות ובזמן שיפוטי יקר, הצדדים בחרו להפקיד את ענייניהם בידי בית המשפט, על מנת שזה יפסוק בהם על פי הקבוע בסעיף 79 א' לחוק בתי המשפט, ללא נימוקים. פסק הדין ניתן בקצרה. כך הסכימו הצדדים מראש, וזוהי גם הדרך הנכונה בפסיקה על פי סעיף 79 (א) לחוק הנ"ל, הן על מנת שפסק הדין יהיה סופי ויסיים הסכסוך בין הצדדים, הן על מנת לקצר את זמן מתן פסק הדין והן על מנת לחסוך בהוצאות לצדדים. למען הסר ספק אוסיף עוד, כי הואיל ופסק דין זה ניתן לפי סעיף 79 (א) כאמור, הרי שאין בו משום קביעת ממצאים ולא קביעות בנושא מהימנות. זהו עוד אחד היתרונות שישנם למתן פסק דין זה. יפה עשו הצדדים שהסכימו לסיים המחלוקת ביניהם בדרך זו. יש ופסיקה על דרך הפשרה מבוססת כל כולה על "כללי צדק טבעי" (הנשקלים במאזני המשפט), כגון פשרה המביאה בחשבון שיקולים מוסריים טהורים כמו גם עקרונות של חירות, צדק, יושר ושלום (ראה: דנ"א ‎2401/93 נחמני נ' נחמני, פ"ד נ(4) 661 וכן: ע"א ‎3798/94 פלוני נ' פלונית ואח', פ"ד נ(3)‎ 182,133. מכל מקום הרעיון הבסיסי העומד בבסיסה של הפשרה על פי סעיף 79א' הוא הקטנת סיכון ("התניית סיכון") , הן לנתבע שאם יפסיד יצטרך לשלם הכל, והן לתובע שעלול לצאת וידיו על ראשו. לצדדים ניתנת האופציה לבחור בקניית מלוא הסיכון או חלקו, הכל ע"פ הסכמתם (וראה לענין זה את מאמרם המאלף של ד"ר ח. בן נון ועמוס גבריאלי יקוב הדין את הפשרה", הפרקליט מ"ו (2) 2002"). לגופן של טענות, בהתנהגותה של התובעת בכל הנוגע לאיחור בפנייה לנתבע בגין אזעקות השווא, הנתמכת בנספח ג' לכתב התביעה, וגם בדברים שנאמרו בבית המשפט, יש כדי להצביע על ויתור מסויים מצד התובעים על הדרישה הנ"ל. וכפי העולה מעדותה של כוכבה טבקה מנהלת המוקד הארצי ואחראית מחלקת התביעות אצל התובעת (עמ' 13 ש' 21): "המנוי הוא מנוי שלנו וככזה לא הייתה לי כל כוונה להתנצח איתו ולהקטין לו את השירותים, המטרה הייתה שיטפל באזעקות השווא."   הדבר מתחזק לאור הנסיבות של אי דרישת תשלום, אי כתיבת כל דרישה בכתב בענין זה, אי הזכרת הנושא, והדברים שאמר מר גבאי דוד מנהל התובעת בעדותו בבית המשפט בדבר התייחסותו לכל העניין הכספי, (עמ' 9 ש' 1) "לקוח שנמצא באזעקות שווא אנו מחייבים אותו לעשות ביטוח תיקונים ואנו שולחים לו דרישה לביטוח תיקונים ולשירות מונע ואנחנו מחייבים אותו לשלם את זה כי אנו לא מוכנים גם לרוץ אליו באזעקות שווא וגם שהוא לא ישלם." התובעת הגישה לראשונה דרישה לתשלום בתאריך 29.08.02, כמעט 3 שנים לאחר שהחלו קריאות השווא, הדרישה הוגשה איפוא בשיהוי רב ביותר.   בעקבות השיהוי הרב האמור, שינה הנתבע את מצבו לרעה, שהרי אילו היה יודע את התשלום הכרוך בזאת היה פועל למניעת אזעקות שווא ביתר שאת, מפסיק את ההתקשרות בין הצדדים, או מנסה להגיע להסדר עם התובעת. .   בע"א 403/63 זאב תמיר (הוכמן) נ' שמאלי, פ"ד י"ח (1) 47, נאמר: "בדרך כלל לא תתקבל טענת ההשהיה על סמך עבור זמן בלבד, אלא אם יש בנסיבות המקרה כדי להראות שהתובע השלים עם המצב וזנח את זכות התביעה או שבמשך הזמן שינה הנתבע מצבו לרעה" הימנעותה של התובעת מלנקוט פעולה לאורך זמן רב, וכאשר יכולה הייתה לפעול ללא מאמץ רב מצדה מעלה תהיות רבות אשר יש בהם להשפיע רבות על דרישתה הכספית, וכפי שכבר ראינו, תורת המניעות, ההשתק, נקלטה במשפטנו טרם חקיקת חוק החוזים (ראו: ע"א תרשיש נ' שיינליכט, פ"ד כח(1) 572, 579. לפירוט התפתחות דיני ההשתק במשפט הישראלי ראו: ג' שלו, "הבטחה, השתק ותום לב" משפטים טז (תשמ"ו) 295). לאחר חקיקת חוק החוזים המשיכו בתי המשפט לעשות שימוש בתורת ההשתק אם כתורה עצמאית (כך למשל בע"א 815/81 כליפא נ' שאול, פ"ד לו(3) 78, 83; ע"א 811/81, 612/82, שעשוע נ' מועלם, פ"ד לח(4) 583, 586), אם כחלק מעקרון תום הלב הקבוע בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (כל למשל בע"א 846/76 עטיה נ' אררט, פ"ד לא (2) 780; ע"א 829/80 שיכון עובדים נ' זפניק, פ"ד לז (1) 579; ע"א 651/82 מדינת ישראל נ' החברה האילתית לשירותים באניות בע"מ, פ"ד מ(2) 785). בין אם נבחר בגישה זו ובין בגישה האחרת הבסיס הוא זהה. תורת המניעות מבוססת, כמו חובת תום הלב על בסיס של הגנת ההסתמכות, הגינות וצדק. דוקטרינה זו מרחיבה, למעשה, את תחום האחריות החוזית. הבסיס הוא חוזי - הסכמה, אולי הסכמה שבשתיקה, אך קיים בו מאפיין נזיקי - הנזק הנגרם מהסתמכות. הרחבת האחריות מנומקת בכך שלא יהיה זה ראוי והוגן לאפשר למבטיח לחזור בו מהבטחתו בנסיבות בהן הסתמך הצד השני על ההסכמה או אי ההתנגדות, ופעל על פיה ושינה את מצבו. כלומר שלושת התורות: מניעות, תום לב ושימוש לרעה בזכות בסיסן הוא חיובם של צדדים במשפט הפרטי להתנהגות הוגנת. חובה זו נקבעה במפורש בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) ומוחלת באמצעות סעיף 61(ב) לחוק על כלל המשפט הפרטי. תום הלב סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ז - 1977, המורה לאמור: "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה". על חובת תום הלב שלפי סעיף ‎39 לחוק החוזים ועל "הנשמה היתרה" של הדין אמר השופט מ' אלון: "עקרון תום הלב שבסעיף ‎39 לחוק החוזים בא להורות על קיומו וביצועו של חיוב מחיובי החוזה בדרך עשיית הישר והטוב ומתוך רצון לקיים את כוונתם של הצדדים לחוזה לפי רוחו של החיוב לא רק לפי אותיותיו הטכניות והפורמאליות שבהן הוא נוסח - - -" (ע"א ‎391/80 לסרסון נ' שכון עובדים, פ"ד ל"ח (2) ‎237, 263. ועוד אמר: "כלל גדול בידינו, שאין מערכת משפטית יכולה להתפרנס מגופו של הדין בלבד. גופה של מערכת המשפט זקוק הוא לנשמה, ויש שאף לנשמה יתרה; נשמה זו תימצא למערכת המשפט בדמותן ובצלמן של נורמות ערכיות שונות, שיסודן בעקרון העל של עשיית הישר והטוב, ועקרון תום הלב הוא אחד החשובים והמיוחדים שבנורמות ערכיות אלה" (ע"א ‎391/80 הנ"ל, בעמ' ‎264. ) במקרה שלפנינו אוחזת התובעת בידה "מידת משפט", שאותה מבקשת היא לגזור מנוסחו היבש וחסר החיים של החוזה. וכפי שראינו בע"א ‎453/80 מתתיהו בן נתן נ' יצחק נגבי, פ"ד ל"ה (2) ‎141: "עלינו "להתיר את מוסרותיהן של המלים הכתובות ולהגיע לחקר הכוונה האמיתית, שהייתה לנגד עיניהם של המתקשרים". עלינו להחזיר לתוך נוסח הערבות את "נשמת החיים" שלו ולפרש אותו לפי תכליתו האמיתית, שלאור חובת תום הלב שבסעיף ‎39 לחוק החוזים." וכפי שאמר השופט ח' ברנזון: (ד"נ ‎22/73 יגאל בן שחר נ' יוסף מחלב, פ"ד כ"ח (2) ‎(89, עמ' 96: "אצלנו, אולי יותר מאשר אצל כל עם אחר, משפט וצדק הם שמות נרדפים, והמושג משפט צדק מושרש עמוק עמוק בתודעת העם. והנה דוגמאות אחדות מני רבות הלקוחות מהמקרא: "הוי בונה ביתו בלא-צדק ועליותיו בלא משפט" (ירמיה, כ"ב, י"ג), "האל יעות משפט ואם שדי יעות צדק" (איוב, ח', ג'); "שופטים ושוטרים תתן לך וכו' ושפטו את העם משפט צדק" (דברים, ט"ז, י"ח). הסמכות הטבעית שמדובר בה במשפט זה אינה אלא אותה סמכות מינימלית בעניני נוהל, יעילות המשפט וצדקתו הדרושה לבית-המשפט כדי שיוכל למלא את התפקיד שלמענו הוא קיים: עשיית משפט צדק. סמכות זו היא הביטוי החיצוני לחוש הצדק הפנימי שהשופט ניחן בו והנותן לו פורקן בעשיה היומיומית שלו" סוף דבר אשר על כן ולאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים, (ראה ת"א (ב"ש) 187/93 פרץ אשר נ' קופת חולים של הסתדרות (טרם פורסם). וכן ראה רע"א 5192/01 די וורלי נ' הליל (טרם פורסם), ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בעדויות ובטעוני הצדדים והמסמכים שבתיק, ובסיכומים, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק לחייב את הנתבע לשלם לתובעת, לסילוק כל טענה מכל מין וסוג שהוא, נשוא תיק זה, סך כולל של 10,000 ₪, וכן סך של 3,000 ₪ כולל מע"מ בגין שכ"ט עו"ד והוצאות. כשסכום זה ישולם ב-13 תשלומים שווים ורצופים של 1,000 ₪ כ"א, החל מיום 30/11/2003 ובכל 30 לחודש שלאחר מכן, במידה ולא ישלם הנתבע אחד התשלומים מלוא הסכום יעמוד לגביה מידית כשהוא צמוד ונושא ריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.   חוזההסכם למתן שירות