ערעור על ועדת אי כושר 1. התובע הגיש תביעה על החלטת פקיד התביעות מיום 21.2.02 ששלל תביעתו לגימלת נכות בשל העובדה, כי אי הכושר להשתכר של התובע נגרם לו בהיותו בחו"ל ולא בעת היותו תושב ישראל. התביעה כאמור נדחתה על פי סעיף 196(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - "החוק"). מכתב הדחיה צורף לכתב התביעה (נספח ב'). במכתב צויין, כי התובע רשאי לערער על ההחלטה הנ"ל תוך 6 חודשים מקבלת ההודעה. 2. התובע הגיש הערעור הנוכחי על החלטת פקיד התביעות. 3. תביעת התובע סווגה בטעות כערעור על החלטת ועדה לעררים, אולם מדובר למעשה בתיק שיש לסווגו כערעור על החלטת פקיד תביעות, היינו כתביעה רגילה. 4. הצדדים טענו טענותיהם בכתב והתיק הועבר למתן פסק דין. 5. הרקע א. התובע הגיש תביעה לקבלת גימלת נכות ביום 22.7.01. ב. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה לתובע 50% נכות רפואית מ-1.6.98 (החלטה מיום 4.11.01). ג. ביום 21.2.02 קבעה ועדת אי כושר מדרג ראשון אי כושרו של התובע בשיעור 75% מיום 1.6.98. ד. ביום 27.2.02 נשלחה לתובע הודעה מטעם הנתבע, כי נקבעה לו דרגת אי כושר בשיעור 75% החל מיום 1.6.98, המזכה אותו בקיצבת נכות מלאה (נספח א' לכתב הערעור). ה. 6 ימים קודם לכן נשלח לתובע מכתב הדחיה (נספח ב' מיום 21.2.02), לפיו נשללה זכאותו לקבלת הגימלה בגין אי היותו "תושב ישראל" כנדרש בסעיף 196(א) ל"חוק" כתנאי לקבלת גימלת נכות. ו. ביום 3.6.01 ניתן פסק דין על ידי בית דין זה במסגרת תביעה שהגיש התובע להשיב לו התושבות שנשללה בגין תקופה רטרואקטיבית. בפסה"ד הוכר התובע כתושב ישראל החל מ-28.2.00 (תיק 1664/00). על פסק הדין לא הוגש ערעור. יצויין, כי פסק דין זה ניתן בעקבות הודעת הנתבע, לפיה מסכים להכיר בתובע כתושב החל מ-28.2.00. 6. טענות התובע בערעור: א. התביעה הנוכחית הוגשה בעקבות ציון עובדה זו במכתב הדחיה מיום 21.2.02. ב. ה"חוק" קובע בסעיף 211(ב), כי על החלטת פקיד התביעות בעניין אי כושר להשתכר רשאים לערור בפני ועדה לעררים. ג. ב"חוק" קיימת לקונה, שכן לתובע לא היתה כל עילה להגיש ערר על הועדה הרפואית מדרג ראשון או ועדת אי כושר, שכן לא נפגע מהחלטתה. ד. טענת התובע, כי נפגע מהחלטת הנתבע, כי למרות קביעת דרגת אי כושר לתקופה רטרואקטיבית, נשללה תושבות התובע לתקופה זו, בה זוכה בקבלת גימלת נכות, כדי למנוע מאת התובע קבלת הגימלה. ה. החלטת המוסד הינה החלטה שבחוסר תום לב. ו. טעה הנתבע כאשר קבע באופן שרירותי ו/או מגמתי דרגת אי כושר החל מ-1.6.98 כאשר התביעה הוגשה ב-2001. ז. על הנתבע היה לקבוע דרגת אי כושר רטרואקטיבית מפרוץ המחלה (1979) או לחילופין ממועד החמרת המצב (בשנת 2001). ח. הנתבעב פעל בחוסר תום לב כאשר הקדים החלטתו בדבר דחיית זכאותו של התובע לקבלת קיצבת נכות וקביעת דרגת אי הכושר. ט. טעה הנתבע כאשר שלל את התושבות מאת התובע בשנת 1998 ולאחר מכן הסכים להחזיר התושבות מתוך מגמה ברורה ומכוונת למנוע מהתובע את זכאותו לקיצבה. י. טעה הנתבע כאשר קבע, כי אי כושר נגרם לתובע בהיותו בחו"ל, שכן לטענתו אי כושר זה נגרם לתובע בהיותו אזרח ישראל ותושב ישראל. יא. התובע מבקש לבטל את קביעת הנתבע השוללת את זכאותו לקבלת קיצבת נכות, ולקבוע, כי אי הכושר נגרם לתובע בהיותו בארץ עוד בטרם נעדר מהארץ, ולחילופין, כי אי הכושר נגרם לתובע ממועד הגשת התביעה לגימלת נכות (בשנת 2001). 7. טענות הנתבע: א. הנתבע טוען, כי התובע לא הגיש ערעורים על החלטות מדרג ראשון, וכי קודם להגשת התביעה לקבלת גימלת נכות (מיום 21.7.01) ניתן פסק הדין בתיק 1664/00, לפיו הוכר התובע כתושב ישראל מ-28.2.00 ועל פסק דין זה לא הוגש ערעור. לפיכך, מאחר ונקבע על ידי ועדת אי כושר, כי אי הכושר נגרם לתובע משנת 1998 כאשר לא היה תושב ישראל, לא מתקיימים תנאי הזכאות שבסעיף 196(א) ל"חוק". ב. לבית הדין אין סמכות לדון בערר על החלטת מדרג ראשון. כן חלה התיישנות בסוגיה זו. ג. טענות התובע לעניין תושבות נדונו כבר בתיק 1664/00 וניתן פסק דין שהפך לחלוט. 8. לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיות בתיק, להלן החלטתנו: א. ראשית יצויין, כי למרות החלטתי הקודמת בתיק, אין לראות בתביעת התובע כערעור על החלטת ועדה רפואית מדרג ראשון או ועדת אי כושר, ואף אם נטענו בתביעתו הנוכחית טענות בסוגיה זו, אין זה מסמכותו של בית הדין לדון בהם, אלא הסמכות נתונה לועדה לעררים, כפי שטען התובע בסיכום טענותיו. לפיכך שונה סיווג התיק. ב. התובע הגיש תביעתו הנוכחית לבית הדין בגין מכתב הדחיה מיום 21.2.02 ותביעה זו הינה בסמכות של בית הדין כאמור במכתב, היינו ערעור על החלטת פקיד התביעות. ג. אין ספק, כי התובע קיבל שני מכתבים אשר לכאורה "סותרים" זה את זה, אולם אין כך פני הדברים. התובע הגיש תביעה לקבלת גימלת נכות ביום 22.7.01, לאחר שפסק הדין בעניין תושבותו ניתן זה מכבר (בתיק 1664/00 מיום 3.6.01). לפיכך גם אם קבע הרופא המוסמך כי התובע הינו בעל נכות רפואית בשיעור 50% מיום 1.6.98 (החלטה מיום 4.11.01), וועדת אי-כושר קבעה ביום 21.2.02 אי כושרו של התובע להשתכר רטרואקטיבית מאותו מועד, הרי במועד קבלת ההחלטות הנ"ל כבר ניתן פסק דין בדבר תושבות התובע לתקופה שלאחר המועד שצויין בהחלטות הנ"ל. ד. לפיכך טענת חוסר תום הלב של הנתבע לא הוכחה אלא כל שהוכח, כי לאור פסק הדין בתיק 1664/00 מיום 3.6.01 לא ניתן לזכות התובע בגימלה לתקופה שנקבעה בהחלטה מדרג ראשון, שכן לא הוכר כ"תושב" מ-1998 עפ"י דרישת סעיף 196א ל"חוק". ה. לפיכך, במסגרת התביעה הנוכחית מסקנתנו, כי החלטת פקיד התביעות מיום 21.2.02 הינה החלטה כדין, בשים לב למועד בו הוכר התובע כתושב ישראל, היינו מ-28.2.00, ומועד מתן פסק הדין מיום 3.6.01 בתיק 1664/00. 9. לפיכך, דין התביעה להידחות. אין צו להוצאות. 7. זכות ערעור תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. אי כושר עבודהערעור