קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להארכת מועד להישפט בגין קנס: ערעור על החלטתו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט י' ריבלין, ס. נשיא) מיום 23.12.09, בתיק ב"ש 1648/09, בו נדחתה בקשתו של המערער להארכת המועד להישפט. 1. ביום 2.1.08 נעברה ברכב שבבעלות המערער עבירת אי ציות לרמזור אדום, לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. בעקבות האמור נשלחה לביתו של המערער הודעה לתשלום קנס בסך 1,000 ₪. המערער מודה כי קיבל ההודעה, אלא שלטענתו "עקב חוסר תשומת לב" והואיל כי "כלל לא העלה בדעתו כי ביצע עבירה", לא שולם הקנס. משכך נשלחה למערער ביום 21.6.09 הודעת תשלום קנס ותוספת פיגור בסך 1,500 ₪. 2. אף כי הקנס שולם, הוגשה למאשימה ביום 3.11.09 הודעת ערעור מטעם אשתו של המערער, גב' אתי ספדה, בה נטען כי במועד הדו"ח היה הרכב ברשותה והיא נהגה בו. על יסוד האמור ביקשה להסב הדו"ח על שמה. בקשה דומה הוגשה בהמשך גם מטעם בא-כוחו של המערער, מלווה בתצהירה של האישה. במכתבו מיום 20.12.09, דחה ראש אגף התביעות, מר אודי רונן, את הבקשה, מן הנימוק כי המועד להסבת הדו"ח חלף זה מכבר ומשכך על המערער לשאת בתוצאות ביצוע העבירה. 3. על יסוד האמור פנה המערער ביום 16.12.09 בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט לבית משפט קמא. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 24.12.09 כהאי לישנא: "1. אין הסבר מניח את הדעת מדוע לא פנה המבקש במועד הקבוע בחוק בבקשה להישפט / הסבת הדו"ח לאשתו. 2. מעבר לכך הקנס שולם. 3. משני הטעמים הנ"ל אין מקום לאפשר למבקש להישפט והבקשה נדחית מכל וכל". על החלטה זו הוגש הערעור דנן. 4. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא עת דחה בקשתו להארכת המועד להגשת בקשה להישפט, וזאת לאור "הראיות החד משמעיות" כלשונו, שהובאו על ידו, לכך שלא הוא שנהג ברכב, ונוכח העובדה כי מדובר בעבירה שלא נרשמה בנוכחות נוהג הרכב. עוד לטענתו, בנסיבות אלה תשלום הקנס אינו בעל נפקות כלשהי, מה גם שהדבר לא נעשה על ידו אלא על ידי בנו. מוסיף המערער וטוען, כי באמתחתו סיבה מוצדקת לחלוף הזמן בין מועד קבלת הדו"ח ובין הגשת ההשגה עליו, שכן לטענתו כלל לא ידע כי ברכבו בוצעה עבירה. בנוסף מלין המערער על מדיניותה של רשות התביעה, שכנטען יוצאת מנקודת הנחה לפיה "כולם שקרנים" ומשכך מסרבת באופן גורף לבקשות להסבת דו"חות, המוגשות באיחור. לטענת המשיבה, דין הערעור להידחות, תוך שהיא סומכת ידיה על הנימוקים בהחלטתו של בית משפט קמא. בנוסף טענה, כי בנסיבות בהן המערער קיבל הדו"ח אולם לא עשה מאום בעניין למשך שנה, קשה לקבל את טענת האישה לפיה היא נהגה ברכב במועד הרלוונטי. מה גם, שלמעט תצהיר לקוני בעניין לא הובא מטעמה כל "ארוע מיוחד המעיד שהיא זוכרת ששנה אחורה היא שנהגה ברכב". 5. דין הערעור להידחות. על פי סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 "שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו. אולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על אדם ששילם את הקנס ותובע ביטל את הודעת תשלום הקנס לפי סעיף קטן (ג)". מוסיף החוק וקובע, בסעיף 230 לו, כי "הודיע אדם לפי סעיף 229 (א) שברצונו להישפט על העבירה, תישלח לו הזמנה למשפט תוך שנה מיום שנתקבלה הודעתו; בית המשפט רשאי, מנימוקים שיירשמו, לקיים את המשפט גם אם ההודעה האמורה ניתנה באיחור. הורשע האדם בבית המשפט על העבירה ונגזר דינו לקנס, לא יפחת הקנס מהסכום הנקוב בהודעת תשלום הקנס, אלא אם כן ראה בית המשפט נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו". מהמורם לעיל עולה, כי מששולם קנס על ידי הנאשם, רואים אותו כמי שהודה באשמה, הורשע ונשא את עונשו. ממילא, בקשות להארכת המועד להישפט בגין הקנס, יתקבלו אך מטעמים מיוחדים ויוצאי דופן שכן מבחינה מהותית מדובר בהליך ערעורי על פסק דין חלוט (ראו, לדוגמה, ע"פ (מחוזי ב"ש) 7197/02 עמר נ' מדינת ישראל, תק-מח 2003(3) 18432, 18433 (2003); ע"פ (מחוזי חי') 1067/00 רז נ' מדינת ישראל, תק-מח 2000(4) 3942, 3943 (2000)). אמנם, לטענת המערער, לא הוא ששילם את הקנס אלא בנו. אולם, למעט טענה בעלמא לא הובאה על ידו כל ראייה לכך, בין אם אסמכתא לתשלום הכוללת פרטי המשלם, או תצהיר ענייני מטעמו של הבן. בנסיבות אלה, שונה המצב מהעניין שנדון בע"פ (מחוזי י-ם) 4839/09 טפרברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 27.10.2009), אליו הפנה המערער, שכן בעניין טפרברג הקנס לא שולם וטענתה של המערערת היתה כי לא קיבלה את הודעת הקנס, אף כי היא לא הרימה את הנטל להוכיח כי אי קבלת ההודעה הייתה בנסיבת שאינן תלויות בה. מנגד, בענייננו, התקבלה הודעת הקנס והקנס אף שולם על ידי המערער או מטעמו. מכל מקום, גם בהנחה שהקנס לא היה משולם, די בהעדר טעם מספיק לפרק הזמן הארוך שחלף בין המועד בו התקבלה אצל המערער הודעת הקנס המקורית, לבין הפנייה לרשויות התביעה ולבית המשפט בעניין, כדי להביא לדחיית הבקשה. על פי סעיף 230 לחוק, נדרשים "נימוקים שיירשמו" לצורך היעתרות לבקשה להארכת מועד, כאשר נימוקים אלה פורשו בפסיקה על דרך הצמצום (ראו, לדוגמה, ע"פ (מחוזי י-ם) 40599/07 רואמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.12.2007)). טענתו של המערער בענייננו, לפיה כלל לא העלה על דעתו כי ביצע עבירה, לא רק שאינה עולה כדי נימוק מיוחד כאמור, אלא גם נסתרת מיניה וביה בגרסתו לפיה הודעת הקנס המקורית הגיעה לידיו במועד. לכך יוסף, כי למערער נשלחה הודעת קנס נוספת, ביום 21.6.09, אולם גם ממועד זה חלפו כמעט חמישה חודשים עד להגשת הודעת הערעור לאגף התנועה. 6. גם לגופם של דברים אין מקום לקבל הערעור. עיון בתצהיר שהוגש על ידי האישה, בתמיכה לבקשה בבית משפט קמא, מעלה כי למעט אמירה לקונית על כך שהרכב היה ברשותה במועד האירוע והיא נהגה בו, לא הובאה כל גרסה ממשית או פירוט עובדתי שיש בו כדי להסביר הכיצד הדבר נחרת בזיכרונה, ושמהווה אף ראשית ראייה לצורך סתירת החזקה הקבועה בסעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה ("נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי הענין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן - המחזיק) או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו"). משלא נטען כי הרכב משמש אך את האישה, קשה עד בלתי אפשרי לזכור כשנה לאחר מעשה מי מבני הזוג נהג ברכב במועד הרלוונטי. מטרתו של ההליך הפלילי היא להביא לגילוי האמת. עם זאת, אין בכך כדי למתוח עד בלי די את המסגרת הדיונית שנקבעה בחוק ובתקנות, ומן הדין לשמור את האפשרות לסטות מהמועדים הקבועים בדין, על כל העומס המערכתי הנגרם מכך, למקרים בהם קיימת הצדקה, ולו לכאורית, לכך. לכך יוסף, כי מאחר שמדובר בבני זוג, יש לבחון בקשות להסבת הדו"ח במשנה זהירות, בשל החשש מהודאות שווא ונטילת אחריות על מנת לפטור מאשמה את בן הזוג שעברו הפלילי מכביד יותר. אשר על כן הערעור נדחה. הארכת מועדקנס