תנאי יסודי ליצירת החוזה הוא גמירת דעתם של הצדדים להתקשר זה עם זה בחוזה המסוים. בתנאי גמירת הדעת באה לידי ביטוי הדרישה למפגש רצונות הצדדים והסכמתם ההדדית להתקשר בחוזה. החוק אינו מסתפק בגמירת דעת בעלמא אלא תובע השתקפות חיצונית שלה. הן לעניין ההצעה הן לעניין הקיבול נדרשת העדה על גמירת הדעת. בעוד המונח גמירת דעת מתייחס להחלטה פנימית של האדם, מתייחס המונח העדה לביטוי החיצוני של החלטה זו. הדרישה לקיום גמירת דעת כוללת לפיכך שתי דרישות משנה: דרישה פנימית-פסיכולוגית של יצירת הכוונה ודרישה חיצונית התנהגותית של ביטויה. מבחן גמירת הדעת הוא אפוא מבחן אובייקטיבי, שמשמעותו המעשית היא כי גמירת דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על פי אמות מידה חיצוניות. נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו, הם הנתונים שעל-פיהם יקבע בית המשפט קיומה או העדרה של גמירת דעת. הדרישה לגמירת דעת מתמלאת אפוא כאשר הפניה מעידה על גמירת דעת, ולאו דווקא כאשר קיימת גמירת דעת בפועל. הצד האובייקטיבי חיצוני של הדרישה גובר כאן על הצד הסובייקטיבי פנימי שלה. (גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 172-174 (2005)). גמירות דעת