קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוצאת דיבה כתבה בעיתון: א. מבוא - זוהי תביעה לתשלום סך -.000, 250ש"ח כפיצוי על נזק לו טוען התובע (סוכן ביטוח העוסק בשעות הפנאי שלו בהדרכת מחול אירובי) כתוצאה מלשון הרע שהוציאו עליו עיתון (הנתבעת 1), עורך העיתון (הנתבע 2) ועורכת המדור של הכתבה לעניינו (הנתבעת 3). התביעה מתייחסת לפירסום מיום 4.11.94, בכתבה של עיתון "ידיעות חיפה" ו"ידיעות הקריות" במדור "סיפורי לילה". להלן נוסח הפירסום: "*** דרור סטולרו מגדיל את איבר מינו בצמר גפן, לובש טייץ צמוד ומעביר שיעורים באירובים לנשים חרמניות." (הפירסום הוגש וסומן ת/2) ובנוסף, רשום: "*** סטולרו הנ"ל במגעים לרכישת חדר הכושר של 'דן פנורמה'." על כן, תובע התובע לפגיעה כלפיו, על יסוד עילות שבדין, והם: א. הפרת האיסור על לשון הרע; ב. הפרת הדין בדבר הגנת הפרטיות. ב. טענות הצדדים - באי כוחם המלומדים של הצדדים לא השאירו בטיעוניהם ובסיכומיהם אבן על אבן, כדי להראותינו זה בכה וזה בכה. .1טענות התובע: א. התובע טוען כי בגליון מיום 4.11.94של העיתונים "ידיעות חיפה" ו"ידיעות הקריות" במדור "סיפורי לילה", פורסם דבר לשון הרע ופגיעה בפרטיות: "דרור סטולרו מגדיל את איבר מינו בצמר גפן, לובש טייץ צמוד ומעביר שיעורים באירובי לנשים חרמניות." ב. כי פרסום זה מהווה פירסום לשון הרע, עפ"י סעיף 1לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965(להלן: "החוק"), ופגיעה בפרטיות של התובע עפ"י סעיף 2לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-.1981 ג. כי אין אמת בפירסום על התובע. ד. כי הנתבעים השתמשו בלשון בוטה ושלוחת רסן, בפירסום הפוגע, אודות התובע, וזאת במטרה להגביר את עניין הקורא בפירסום שלהם ותוך הדגשת והבלטת שמו של התובע, כעולה מהפירסום. ה. כי הפירסום הפוגע הוא מעשה מרושע, שנעשה בזדון, משום שלא היה בו כל עניין ציבורי והנתבעים פעלו בלי כל תגובה ובירור אמיתות הדבר, גרם לתובע צער ועוגמת נפש רבה, השפיל את התובע והפכו למטרה לבוז וללעג וכי פרנסתו של התובע כסוכן ביטוח נפגעה כתוצאה מהפירסום. .2טענות הנתבעים: א. הנתבעים הכחישו כי הפירסום מהווה לשון הרע ופגיעה בפרטיות התובע לפי החוק, וטענו כי יש אמת בפירסום. ב. כי הפירסום תיאר את התנהגותו של התובע כפי שהוא פירסם או הודה, ותוצאות מעשיו. ג. כי יש עניין לציבור לדעת אודות האישיות החברתית. ד. כי הנתבעים, כל אחד לחוד/כולם, נוכחו באמיתות הדברים?? ה. הכחישו כל פגיעה בפרטיות התובע וצינעת חייו, וטענו כי התובע בעסקו דאג ו/או השתדל לפרסם את כישוריו הפיסיים בכל מיני דרכים (הופעות פומביות, כתבות, צילומים ומלל). ו. כי לא נגרם נזק לתובע ובאם נגרם לו כזה הרי אין לו אלא להלין על עצמו, וכי טענתו של התובע בפגיעה בעיסוקו הינה ניסיון התעשרות ולא במשפט, ובאם נגרמו נזקים הם מזעריים, וכי התובע מנצל את הכתבה לצרכי הצגת הפסדים ופגיעה בפרנסתו. ז. כי הידיעה הופיעה במדור חברתי ואין לה כל קשר למקצועו או לעיסוקו בשעות הפנאי של התובע, מכחישים כל פגיעה באישיות התובע ובעסקיו. ח. כל הפירסום הוא אמת ויש אינטרס לציבור לדעתו ולא היה בו כל דבר היכול להיחשב כלשון הרע, כי מעשיהם היו כמו שאדם סביר היה עושה. ט. כי עשו את הפירסום בתום-לב עפ"י ההגנות הנתונות להם. י. לחילופין, כי האמינו שמה שפורסם אמת הוא ונקטו באמצעים סבירוים להוכיח כי פרטי הפירסום הינם נכונים. יא. לחילופי חילופין, הם היו משוכנעים באמיתות הפירסום. ג. דיון - (1) בקשות ב"כ התובע לפסילת עדות עדי ההגנה אשר לא הוגש תצהירים מטעמם עפ"י ההחלטה מיום 22.6.97בתיק זה, הוגשו תצהירי העדים של הצדדים שבדעתם היה להעיד. לאחר סיום עדי התביעה, וכמו כן עדי ההגנה שתצהיריהם הוגשו, ביקש ב"כ הנתבעים להעיד עדים נוספים ונימק את בקשתו בכך כי עדים אלו אינם בשליטתו וחלק מהם לא ידע עליהם וחלק הועלו לראשונה, ולכך התנגד ב"כ התובע. ביהמ"ש נעתר לבקשת ב"כ הנתבעים והורה, כי עליו להגיש, תוך 30יום (מיום 20.1.97), תצהירים מאותם עדים אם יסכימו העדים לתת תצהירים ואם לא יזומנו ע"י בית המשפט, וגם נפסקו הוצאות לתובע בגין דחיית הישיבה. ביום 18.3.97הוגשה בקשה לזמן את עדי ההגנה 3ו-4, ובית המשפט נעתר לבקשה. ב"כ התובע התנגד לבקשה להזמנת עדים, וכתוצאה מכך ניתנה החלטה לפיה הבקשה תידון בישיבה הבאה. באותה ישיבה, התנגד ב"כ התובעים להעדת שני העדים הנוספים, ולחילופין טען שאין לו התנגדות שמר גוטסמן (ע.ה. 3) יעיד (עמ' 19לפרטיכל, ש. 18), ובית המשפט התיר העדת שני העדים. במשך עדות עד הגנה 3, חזר ב"כ התובע על התנגדותו וטען כי יש למחוק את עדותו של עד זה משום שלאור העדות לא פנה אליו ב"כ הנתבעים כדי שימסור תצהיר, כמתחייב מהחלטת ביהמ"ש. בנוסף טען ב"כ התובע, ובצדק, בדבר טענת ב"כ הנתבעים בגין אי הידיעה על עדים, משום שהתברר שעד הגנה 4ביקר לפני שנתיים במשרדו של ב"כ הנתבעים, וגם אתמול הוא היה במשרד ב"כ להכנת עדותו, וזה מוכיח כי העד היה בשליטתם של הנתבעים, הגם שחתם על מסמך בו התחייב לבוא לביהמ"ש ומשום כך הוא אינו "עד הפתעה" ויש לפסול את עדותו. ב"כ הנתבעים טען, כי בתצהיר מוקדם ניתן לחסוך בזמן ולכן לא נפגעה זכות מהותית של התובע. העד התחייב לבוא למשפט והוא בא בעל כורחו, ולא התחייב לתת תצהיר וכי פירט בהזמנת העדים מה הולכים לומר בכל אחת מהעדויות. בית המשפט, בהחלטתו מיום 20.1.97ומיום 9.4.97(פתח הישיבה) התיר העדת שני עדי הההגנה הנוספים ( 3ו-4). בית המשפט, כשהתיר העדת שני העדים, הסתמך על כך כי הועלו שמותיהם של אנשים שהנתבעים לא יכלו לצפותם ואשר עדותם יכולה להועיל לבירור השאלות במחלוקת, ואח"כ גם התיר את העדות משום שביהמ"ש סבר, שב"כ הנתבעים פעל כמתחייב מההחלטה מיום .20.1.97 פרק י"ג - קדם משפט של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984- קובע את סמכויותיו של בימה"ש בשלב קדם המשפט ואת אשר רשאי הוא לעשות. ס"ק (5) אומר שביהמ"ש רשאי להורות לבעלי דין שיגישו את תצהירי עדיהם וכי באם לא הגיש בעל דין תצהיר יחולו הוראות תקנה 168(ב). ביהמ"ש נתן החלטה ביום 22.4.96לפיה היה על הצדדים להגיש תצהירי עדיהם. מפרטיכל הישיבות שהיו בדיון, עולה כי שמו של עד הגנה 3- גוטמן יואב - הוזכר ע"י התובע בעדותו, עמוד 7לפרטיכל, שורה 8: "המשרד שלי התנהל בשותפות חלקית עם מר גוטמן יואב... ביני ובין מר גוטמן היה קשר עסקי." ובעמ' 9לפרטיכל, ש. 19נאמר: "אחד הלועגים היה... ועוד הרבה שמות כמו עמיצור, גוטמן יואב". ואילו שמו של עד הגנה 4- איציק קרסנטי - הוזכר בחקירה נגדית של עדת הגנה 1(עמ' 13לפרטיכל ש. 31ואילך), כמי שהזמין ואירגן את המסיבה, והוא (קרסנטי) נתן את תמונת התובע לפרסמה. שמותיהם של שני עדים אלו לא הוזכרו בחומר שהוגש לבית המשפט, לרבות תצהירים ומסמכים, כתב התביעה וכתב ההגנה, ורק במהלך שמיעת הראיות, כאשר שמו של עד הגנה 3אוזכר ע"י התובע, ואילו שמו של עד הגנה 4אוזכר ע"י עדת הגנה .1 בית המשפט נעתר לבקשתו של ב"כ הנתבעים להזמין את העדים, והסכים על כך ששמותיהם עלו לראשונה, ולא יכלו הם לצפותם ואשר עדותם יכולה להועיל לבירור השאלות השנויות במחלוקת (החלטה מיום 20.1.97). ביהמ"ש איפשר את הזמנת העדים בכך שיוגשו תצהיריהם או שתוגש הזמנה ובית המשפט יזמינם אם העדים יסרבו ליתן תצהירים. ב"כ הנתבעים לא פעל כמתחייב מאותה החלטה, בכך שלא הגיש תצהירים תוך שלושים יום ואף לא הגיש רשימה של העדים לצורך הזמנתם ע"י ביהמ"ש, ורשימה כזאת הוגשה רק ביום .18.3.97 עד הגנה 3: ב"כ התובע חזר וביקש למחוק את עדותו של גוטסמן מהנימוק, כי לאור דבריו של העד מתברר כי ב"כ הנתבעים לא פנה וביקשו לתת תצהיר. עד זה (ע.ה. 3) העיד: "עו"ד הנתבעת שהזמינני לישיבה לא פנה אליי ולא דיבר איתי... לא ביקשו ממני לתת תצהיר למשפט הזה." (עמ' 22ש. 3, ועד ל-עמ' 23לפרטיכל, ש. 5) ובחקירה חוזרת, בעמ' 23לפרטיכל, ש. 13ואילך: "אתה פנית אליי בראשונה, בנושא התביעה, לפני מספר ימים וביקשת ממני לומר את כל האמת... זוהי הפעם הראשונה שבה אני רואה אותך." ואילו ב"כ הנתבעים, לאחר שב"כ התובע ביקש למחוק את עדותו של עד זה, טען: "ביקשתי מעד הגנה 3להופיע והוא אף לא הסכים לחתום על תצהיר, ואיימתי עליו כי הוא יובא במשטרה." וב"כ הנתבעים ביקש לקבל את עדותו של עד הגנה .3 מעדותו של עד זה, נראה כי הוא העדיף שלא להגיע ולהעיד כך שניתן להניח כי עד אשר מעדיף שלא להגיע, ורק מגיע כשנודע לו שבאם לא יבוא ביוזמתו יבוא באמצעות המשטרה, הינו עד גם אשר היה מסרב לתת תצהיר, ובנוסף, להסכמתו של ב"כ התובע להעדתו של עד זה בפתח ישיבת יום 30.4.97(עמ' 19לפרטיכל, ש. 19), זהו עד ששמו הוזכר ע"י עד התביעה, כך שלא יכול היה ב"כ הנתבעים לצפות אותו, נוטה הכף להכריע ולהכשיר את עדותו של עד זה, ומשם כך אני דוחה את הנתגדותו של ב"כ התובע למחיקת עדותו של עד זה. עד הגנה 4: גם עד זה לא הגיש תצהיר, והשמעת עדותו ניתנה עפ"י ההחלטה מיום 20.1.97וכן ההחלטה מיום .9.4.97 התנגדותו של ב"כ התובע לעדותו של עד זה, מהנימוק כי שמו אוזכר ע"י עדי ההגנה ולכן יכלו הם לצפות זאת, לא נתקבלה. ב"כ התובע חזר על התנגדותו מהנימוק כי עד זה היה בשליטתם של הנתבעים, וכי עפ"י עדותו של עד זה, הנתבעים לא פנו אליו לבקש תצהיר, וכי הנתבעים הטעו את ביהמ"ש בטענתם כי אינם מכירים את העד ואילו ב"כ הנתבעים, אשר אישר כי העד היה במשרדו לפני כשנתיים טען שהעד התחייב לבוא למשפט אך לא התחייב ליתן תצהיר. לעניין בשלב זה, העד העיד (עמ' 24לפרטיכל, ש. 26): "הגעתי לביהמ"ש בעל כורחי, אין לי כל עניין להיות כאן, אני חולה." ובעמ' 25לפרטיכל, ש. 14, העיד: "בפעם הראשונה הגעתי אליך למשרד ביחד עם הגב' מירה רוזן, הערכילאית של העיתון, לפני שנתיים, וגם אתמול בערב הייתי אצלך. בעמ' 25לפרטיכל, ש. 23-20: "במהלך השיחה לפני שנתיים הובהר לי שישנה תביעה כנגד העיתון בגין משהו שנכתב, וביקשו ממני שאבוא להעיד במשפט בעתיד, ואף חתמתי על מסמך מסויים שבו אני מתחייב להגיע למשפט." מעדותו של עד זה עולה כי הסיבה אשר טענה ב"כ הנתבעים כאשר ביקש לראשונה להעיד עדים נוספים ואשר קבע ביהמ"ש שהינה סיבה מוצדקת נתבררה כלא מוצדקת, כך שהעד לא היה כמי ששמו נזכר לראושנה ולא היה כעד שלא היה ניתן לצפותו ולכן המצב הוא העדר הסבר נאות לגבי העדר אפשרות להביא תצהיר מטעם עד זה בעוד מועד (22.4.96). על כן, התשובה היא, כי ב"כ הנתבעים לא פעל בהתאם להחלטת ביהמ"ש בעניין תצהירים באשר לעד זה, וגילוי מסמכים, כאמור בהחלטה מיום 22.4.96, ואף לא לפי החלטה מיום 9.4.97, ולא הוגש תצהיר מטעם העד עפ"י תקנה 168(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המסביר את הסיבה לאי הגשת תצהיר העד, ולא היה כל הסבר ו/או בקשה לאי הגשת תצהיר כמתחייב מהחלטת 9.4.96, וכי צודק ב"כ התובע שעדות זאת הינה עדות מפתיעה וזאת על אף ובלי להיכנס לעניין מהימנותה. המסתבר מהאמור לעיל, והעובדה שהבקשה להתיר העדת עדים אחרים אשר הוגשה בשלב דיוני מאוחר (לאחר סיום הבאת הראיות של שני הצדדים), מראים כי הנתבעים לא פעלו כדין ובהתאם להחלטת ביהמ"ש. אף שהעד לא נשאל בחקירה אם נתבקש לתת תצהיר, מעדותו של עד זה לא עולה כי ב"כ הנתבעים יצר איתו כל קשר לאחר ההחלטה מיום 20.1.97שלפיה היה עליו לבקש מהעד לתת תצהיר כך שהקשר עם עד זה היה רק בפגישה במשרד ב"כ הנתבעים מלפני שנתיים ופגישה איתו אתמול (יום לפני ישיבת יום 9.4.97). ב"כ הנתבעים טען, כי עד זה בא בעל כורחו ולא רצה לשתף פעולה, פחד מצו ההבאה, התחייב לבוא למשפט אך לא התחייב ליתן תצהיר. מהדברים הנ"ל נובעת תמיהה - באם עד זה אכן לא רצה להיות בעל עניין במשפט, מדוע חתם על מסמך שלפיו התחייב להגיע למשפט, אשר עפ"י עדותו ידע הוא אודותיו?? באם עד זה התחיב לבוא למשפט, מדוע לא הועלה הדבר בתצהירי הנתבעים?? מדוע לא ביקשו הם מבית המשפט, בשלבי הדיון הקודמים, להעיד עד זה??, וזאת גם בניגוד לטענתו של ב"כ הנתבעים, אשר טען כי עלו שמותיהם של אנשים שלא יכול היה לצפות, ולכן ביקש להעידם. בידם של הנתבעים היה נ/5, אשר לטענתם היווה פירסום קודם, ואשר בו הוזכר שמו של עד זה. אכן, היוצא כי ב"כ הנתבעים לא פעל כמתחייב מהחלטת יום 22.4.96, וגם לא פעל כמתחייב מהחלטת יום 20.1.97, ועל כן נשמט כל בסיס אשר לפיו יכול הוא לבקש העדתו של עד זה. לסיכום בשלב זה, נראית לי התנגדותו של ב"כ הנתבעים לגבי עד הגנה מספר 4, ויינתן לעדותו של עד זה משקל ראוי בהמשך, וזאת לאור קביעתי לעיל שהוא אכן יכול היה להגיש תצהיר, ואינו מעלה כל סיבה המצדיקה אי-הגשת תצהיר של עד זה. (2) דיון בטענות הצדדים הנתבעים טענו שאין בפירסום הנ"ל משום לשון הרע, ולחילופין טענו להגנות במסגרת סעי' 14ו-סע' 15לחוק איסור לשון הרע, וכן במסגרת סע' 18לחוק הגנת הפרטיות. אין מחלוקת בין הצדדים בעצם הפירסום שנעשה ביום 4בנובמבר .1994 "מי שנותן ידו לפגיעה גסה בכבודו של אדם ע"י פירסום לשון הרע ברבים, חייב לדעת כי יש דין ויש דיין, והוא יתן את הדין על פגיעה בלתי מוצדקת בזולת" (ע"פ 39/97). סע' 1לחוק איסור לשון הרע מגדיר מהי לשון הרע, כדלהלן: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשינאה, לבוז או ללעג מצידם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלוח ידו או מקצועו; (4) לבזות אדם בשל מוצאו או דתו." וסע' 7לחוק קובע כי פירסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ויחולו עליה, בכפוף לחוק, הוראות שונות מפקודת הנזיקין. האם כוללת הכתבה "לשון הרע" עפ"י סע' 1לחוק?? הכתבה, ביסודה, מייחסת לאדם (התובע) התנהגות שיש בה מרמה שגורמת השפעה על נשים. ברי, כי דברים אלה מתארים מצב פגום או בלתי נכון. אם יש משום "לשון רע" בכתבה, הרי עמוד השער "סיפורי לילה" מוסיף לכך כהנה וכהנה, כך שעניין הכתבה ומיקומה מחזקים את הרושם כי יש בכתבה משום התייחסות לדבר שפרסומו עלול לפגוע בתדמיתו של התובע, בכל דרך שהיא. "בעניין איתורה של פגיעה במשמעות הנדרש עפ"י חוק, איסור לשון הרע מחילים מבחן אובייקטיבי, והחוק מסתפק בכך כי הפרסום עלול להביא לתוצאה של פגיעה, ואינו מחייב הוכחה כי בפועל, אכן, נגרמה תוצאה כזו (ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פד"י ל"ט(4) 734, 740; ע"א 723/74 "הארץ" נ' חברת חשמל, פד"י ל"א(2) 281, 293). גם ללא עדויות מומחים, ועל יסוד נסיון חיים והערכה אוביקטיבית, ניתן לומר כי הדברים האמורים בכתבה בדרך שבה הם מובאים מסוגננים, עלולים לפגוע במידה כזו או אחרת בתדמיתה של החברה עליה הם נסבים." (ת.א. 418/93 [ירושליים], 'ישפאר' חברה נ' "בזק" החברה) וב-ת.א. [ירושלים] 18694/93, מיכאל בן חורין נ' דן לוי ו- 3אח', מפי כב' השופט יואל דור: "בהקשר זה אדגיש שהמבחן לשאלה אם יש או אין במודעה מסויימת משום לשון רע הוא מבחן אובייקטיבי, היינו שהקובע הוא לא מה מרגיש הנפגע (התובע) כי אם כיצד החברה עלולה לקבל את הדברים שבפרסומים. למעשה בית המשפט הוא הקובע מהו המובן שיש לתת לפרסום." התובע הצהיר, כי הפרסום ביזה והשפיל אותו ופגע בפרטיותו ובשמו הטוב, והעיד כי בעקבות הכתבה חבריו לא הפסיקו ללעוג לו ואף הזכיר שמות (עמ' 9לפרטיכל, ש. 17 ואילך). מכל האמור, המסקנה כי מתעורר הרושם שאכן האמור בכתבה מהווה לשון הרע, עפ"י החוק, כלפי התובע, ואשר נלמדת ממהותו וממשמעותו הכוללת בעיני קורא סביר. "העובדה כי אין מדובר בפגיעה קשה עשויה להשתקף בהיקף הפיצוי הראוי בגין הפגיעה באם יתברר בהמשך כי לתובעת עומדת זכות לסעד ואין לנתבעת הגנה טובה כנגד פירסום לשון הרע." (ת.א. 418/93 הנ"ל) האם לשון הרע מתייחסת לתובע והאם יש לראותו כנפגע?? הנתבעים, בכתב הגנתם, הכחישו כל כוונה המיוחסת להם עפ"י כתב התביעה. סע' 3לחוק איסור לשון הרע קובע, בין היתר, כי אין נפקא מינה אם לשון הרע וההתייחסות לאדם הטוען שנפגע בה "משתמעת מן הפירסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה או מקצתן מזה". ב-ע"א 740/86 תומרקין נ' העדני, פס"י מ"ג(2) 333, קבע כב' השופט מלץ: "אין חשיבות לכוונת המפרסם ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את המילים. המבחן הקובע הוא, מה היא, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים." מ-ת/2, הכתבה שפורסמה, עולה כי הכתבה מתייחסת לתובע וכי שמו המלא מוזכר בה. השאלה היא - האם נוכח מצב דברים זה, ניתן לדבר על כתבה שיש בה משום פגיעה בתובע? ברורה התשובה לשאלה הנ"ל, הרי התובע מזוהה מהכתבה ע"י ציבור קוראי העיתון, ואין כל צורך להרים נטל זה ע"י התובע, והרי שמו המלא הוזכר פעמים מספר. הפרסום בכתבה מביא את הקורא לחשוד בכשירותו המינית מחד, משום כך הוא מנסה להגדיל את איבר מינו, ומצד שני בנטיותיו להרשים נשים חרמניות, ובשני המקרים מדובר בפרסום הפוגע בשמו הטוב של התובע. בנוסף, אין ספק כי התקיימו תנאי סעיף 2(א) ו-(ב) לחוק, שהרי הכתבה עמדה בדרישות "הפירסום", וכך שהגיעה לאדם אחר זולת התובע (הנפגע), כך שבנסיבות המקרה, קוראי הכתבה יכולים להבין שמדובר בתובע ואין ליישם כל מבחן של כוונה. כפי שרבות קבעה הפסיקה, די באחוז קטן של קוראים כדי שניתן להסיק מכך שהתובע עשוי להחשב נפגע מן הפירסום לפחות בעיני חלק מן הציבור, ודי בכך לצורך הוכחת היסוד הנדרש בדבר זהות הנפגע בעוולה (אכן שמו של התובע פורסם. הנתבעים טענו בסיכומיהם עניין אחוז הקוראים לגבי גובה הפיצוי שיש לפסוק. ר' ע"פ 677/87 בורבו נ' יפת, פד"י ל"ט(3) עמ' 205, בו סבר כב' השופט גולדברג כי יסוד ה"כוונה לפגוע", כעבירה לפי סעיף 6לחוק איסור לשון עשוי להתמלא גם מכוחו של כלל הציפיות). לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי הכתבה מהווה לשון רע כמשמעות הביטוי בחוק לאיסור לשון רע. ה. הגנות עומדות - הגנות מפני פרסום לשון הרע יש לבחון האם חרף היות הכתבה בבחינת פירסום שיש בו לשון הרע כלפי התובע, הוא נכנס לגדר אחת ההגנות המפורטות בחוק. "נטל ההוכחה להוכחת קיומה של הגנה מפני פרסום לשון הרע מוטל על הנתבע, ועליו לשכנע כי מכוח ההגנה העומדת לו הפירסום אינו אסור. משקל ההוכחה הנדרש לצורך כך עומד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה, על פי מבחנים של שכל ישר והוא פועל יוצא ממהותו וחומרתו של נושא הפירסום." (ע"א 670/79 "הארץ" נ' מזרחי, פד"י מ"א(2) 169, ו-ע"א 475/81, זיקרי נ' כלל, פד"י מ'(1) 589) בענייננו, מדובר בפגיעה בכבודו של אדם שמהמגוון הפגיעות האפשרית בכב' אדם אשר הן נחשבות לפגיעות לא קלות. הנתבעים טענו, כי מדובר בפירסום אודות אישיות ציבורית אשר דאג ו/או השתדל ו/או להבליט את כישוריו הבסיסיים הן בכתבות ו/או בצילומים ו/או במלל ו/או בהופעות פומביות בפני הקהל, כי התובע חשף בפומבי בעבר את אברי גופו ו/או שריריו ו/או מידותיו הפיסיות המרשימות, ואם היה כל נזק הרי אין לתובע אלא להלין על עצמו (סע' 14- 12לכתב ההגנה), כי הינו אדם הנוהג כמתואר מרצונו ואינו יכול לטעון ולמנוע פרוסמים אודות התרברבויותיו. אכן מדובר בפגיעה, ויש צורך במידת הוכחה מתאימה, וברור שבמקרה שלנו הפרסום אינו במסגרתם של אותם פרסומים מותרים. .1הגנת אמת הפרסום: סע' 14לחוק מקנה הגנה טובה, בהתמלא שני תנאים מצטברים: (א) הדבר שפורסם היה אמת, כלומר שקיימת זהות בין המציאות האובייקטיבית לבין תוכן הפירסום. יש להתייחס למידת ההוכחה הנדרשת מן הפרסם הנאחז בהגנה זו; (ב) היה בפרסום עניין ציבורי באותה אמת. ההגנה לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. התובע טען בכתב תביעתו (בסע' 18), כי אין כל אמת בפירסום, הצהיר (ת/1) כי: "עובר לפרסום לא פנה אלי איש מהנתבעים כדי לקבל תגובתי ו/או לברר עימי לאשורן את העובדות הנוגעות לעניין וכי העובדות הן שקר מוחלט." התובע העיד: "מעולם לא אמרתי שהגדלתי את איבר מיני ע"י צמר גפן, משום שאין חדר הלבשה בשום חדר כושר שהתאמנתי... לא נכון שאמרתי זאת לאדם מסויים, הכל שקר וכזב." הנתבעים טענו, בכתב הגנתם, כי אכן יש אמת בפירסום, כי מדובר בידיעה חברתית העוסקת באישיות חברתית ידועה ומפורסמת בעיר חיפה, ואשר יש עניין לציבור לדעת אודותיה (סע' 17- 8לכתב ההגנה), כי הידיעה נכונה ולא היו בה פרטים שאינם נכונים ו/או שניתן לסבור ו/או לדעת כי אינם כאלה (סע' 23לכתב ההגנה), כי כל האמור בידיעה הינו אמת לאמיתה והינו מידע בעל אינטרס לציבור - לדעתו. טענות אלה נדחות מכל וכל, איזה עניין ציבורי יש בגודל איבר מינו של מאן דהוא?? לא כל שכן איש ציבור?? גם אם התובע הינו איש ציבור, דבר שלא הוכח כלל, מדוע חשוב היה לנתבעים לפרסם את הדברים שפורסמו, ואיזה עניין ימצא הקורא באותה ידיעה?? לכל היותר, ניתן לומר, שמדובר ברכילות נלוזה, אשר ללא ספק פגעה בתובע וחדרה לפרטיותו, וגרמה לו לנזק. נתבעת 3הצהירה (נ/2) כי המידע הגיע אליה ממקור שלדעתה הוכיח את עצמו כנאמן, והעידה כי לא דיברה עם התובע, כי לא פנתה לקבלת תגובת התובע לפני הפירסום משום שלא הרגישה צורך בכך, כי לא שמעה את התובע מדבר על העניינים האלה, כי קיבלה את זה מאיש שלה שמוסר לה מקורות כבר הרבה שנים, כי האייטם שקיבלה היה נכון, כי האמינה לאיש שמסר לה את הידיעה. גם אם היא האמינה למקור, מדוע לא מצאה לנכון לקבל את תגובת התובע לפני פירסום הכתבה?? נתבע 2הצהיר (נ/4) כי המידע הגיע לרשותם מאת מקור נאמן שידיעותיו מבוססות ומדוייקות, והעיד כי לא שוחח עם התובע, כי הידיעה הגיעה אליו מעיתונאים, כי לא פנה לתובע לקבל את תגובתו על הפירסום. עפ"י גירסת ההגנה, היה להם בסיס-מה לדברים שפירסמו. בנסיבות אלו, ולאור הרושם השלילי שהשאירה עליי עדותו של עד תביעה 4, ולאור קביעתי לעיל שהפירסום מהווה לשון רע ובהסתמך על עדות עד ההגנה שהעיד כי לא פורסם עניין איבר מינו בעיתונים לפני מקרה זה, הרי בכך שיש צורך בהוכחה במידה מתאימה כדי להשתמש בהגנה שמקנה סעיף 14לחוק, דבר שלא עמדו בו הנתבעים. "הכלל הוא, שאומנם אין קיימות אלא שתי מידות הוכחה - המידה הקיימת במשפט פלילי (מעל לכל ספק סביר) והמידה הקיימת במשפט אזרחי (נטיית מאזן ההסתברות). אלא שבמקרה האחרון, וכשמדובר בטענת אמת הפרסום, עשוי הנתבע להידרש להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה." (ע"א 670/79, 78/80, 82, הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פד"י מ"א(2) 169) בעניין שלנו התייחסה הכתבה לעניין הגדלת איבר מינו של התובע, ונקטה עמדה, ולא חשד, שכך נוהג הוא (התובע) לעשות. מעדותם של העיתונאים, עדי הגנה 1ו-2, עולה כי הם ידעו על העובדה שפירסמו מפיו של מקור נאמן (ע.ה. 4), אשר לאור קביעתי שלעיל אין להסתמך על עדותו, ובהסתמך על הכלל שאין העובדה שהנאשם מאמין באמיתות הפירסום מספיקה כשלעצמה להפעלת טענת ההגנה של אמת דיברתי, קל וחומר שבמקרה שלפנינו מדובר בעיתונאים אשר מטבע תפקידם הינם מקבלים סוגים שונים של מידע, ושבדרך כלל לא נוהגים לפרסם דברים שאינם נכונים או שיש חשש שכך הם. אין חולקין, כי אנשי העיתון לא טרחו לקבל כל הסבר ו/או תגובה מצד התובע, וזאת על אף שזוהי פעם ראשונה שהעיתון מפרסם בעניין איבר מינו של אדם, כך באם צודקת נתבעת 3בטענתה הרי עדיין מוטל עליה נטל של בדיקת המידע ולפחות במידה מסויימת, וזאת לאחר שעדי הגנה 1ו- 2העידו כי לא ראו ולא שמעו מפיו של התובע דבר הפירסום, כך שהנתבעים אשר קיבלו מידע פירסמו אותו מידע, לא טרחו לבודקו או עשו, כטענתם, מה שהיה סביר לעשותו, ועל כן ניתן לראותם כמתרשלים בעבודתם. "... אנו נטיב לעשות, אם נבדוק כל מקרה בשבע עיניים בטרם נכיר ב'חובה' מצד עיתון לתת לדבר פומבי, כשכרוך בהפרת חובה כזאת שהדבר עלול להיות בלתי נכון ויגרום לאדם נזק בל ישוער." (ע"א 213/69 הנ"ל) התוצאה היא, כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי הפירסום הינו אמת. .2עניין לציבור: "המונח 'עניין לציבור' זהה למונח בו השתמש המחוקק בסע' 14לחוק איסור לשון הרע, לאחר שזה תוקן ע"י סעיף 8לחוק לשון הרע (תיקון מספר 2), תשכ"ז- 1967(ס"ח 133), כך שהמונח 'עניין ציבורי' החליף את המונח הקודם 'ענין לציבור'. משמעות שינוי זה הינה כי דרוש עתה 'עניין ציבורי', המתייחס רק לפירסום המביא עימו משום תועלת לציבור, ולא די שיש בפירסום משום 'עניין לציבור', שיש בו לעיתים אך כדי "לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים" (ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עתון הארץ בע"מ, פד"י כ"ג(2)87, 91). פירסום עשוי להביא תועלת לציבור אם תורם הוא לגיבוש דעתו בעניינים ציבוריים, ואם יש בו כדי לגרום שיפור אורחות חייו [ז' סגל, "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת", עיוני משפט ט' (תשמ"ג) 175, 196]." (ע"א 439/88, מ"י נ' ונטורה משה ואח’, פד"י מ"ח(3), תשנ"ד/תשנ"ה 1984, עמ' 826/827) מאחר וקבעתי שלא עלה בידי ההגנה להוכיח כי הפירסום אמת הוא, הרי אין כל צורך לבדוק את העניין הציבורי שבאמת שבפירסום, וזאת משום שלעניין ההגנה שבסעיף 14יש להוכיח שתי המשוכות במצטבר, גם אמת הפירסום וגם העניין הציבורי (ר' ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פד"י מ"ו(5) -1992, 566). אך, גם אם היה אמת בפירסום, עדיין לא הוכיחו הנתבעים שיש בפרסום עניין ציבורי, דהיינו - תועלת לציבור מפירסום הידיעה. יתכן ויש בפרסום נשוא התביעה משום מזון לסקרנים, לרכלנים או לסתם אנשים, אך בוודאי אין בפרסום משום עניין ציבורי, אין בפרסום הכתבה נשוא התביעה כל תועלת לציבור, ובנוסף, הפירסום אינו תורם לגיבוש דעתו של הציבור בעניינים ציבוריים, וגם אין בו דבר שיש בו כדי לשפר את אורחות חייו של הציבור או חלקים ממנו. הפירסום לא שירת כל מטרה ציבורית, ומשום כך לא התמלא גם היסוד השני של ההגנה שבסעיף 14לחוק. .3הגנת תום-לב: הגנה נוספת ממנה מנסים הנתבעים ליהנות היא הגנת תום-לב שבסעיף 15לחוק. התובע טען (סע' 11- 10לכתב התביעה), כי הפירסום נעשה בזדון, הנתבעים לא ביקשו את תגובתו לפני הפירסום, ואילו הנתבעים, בכתב הגנתם, הכחישו פירסום בזדון וכל כוונה אחרת המיוחסת להם עפ"י כתב התביעה, וטענו כי עשו את הפירסום בתום-לב (סע' 36לכתב הגנתם), כי היחסים בין הנתבעים לבין קהל הקוראים שאליו הופנה הפירסום הטילו על הנתבעים חובה חוקית ו/או מוסרית ו/או חברתית, לעשות את אותו הפירסום, כי הפירסום הינו ידיעה על התנהגות התובע בקשר לעניין ציבורי או בעל עניין ציבורי, ו/או התנהגות הציבור כלפי התובע כמושא להתנהגות הציבור, כי הפירסום היה ביקורת ו/או דיווח על פעולה שנעשתה בפומבי (סע' 36א'-ג'). הגנת תום-לב דורשת קיומם במצטבר של שני יסודות: עשיית הפירסום בתום-לב, והתקיימות אחת מן הנסיבות המנויות בסעיף .15 אכן, טענתם של הנתבעים הינה, כאמור בסע' 15(2, 4ו-6) וכך גם טוען ב"כ המלומד של הנתביעם בסיכומיו, ואין ספק כי נטל הוכחה לעניין זה הוא על הנתבעים, כמשתקף מסעיף 16לחוק. סעיף 15(4): "הלכה פסוקה היא, כי בפירסום אשר לגביו נטען שיש בו משום הבעת דעה, יש להפריד בין הדעה המובעת ובין העובדות עליהן מתבססת דעה זו. הגנת סעיף 15(4) חלה רק על הבעת הדעה, ואילו העובדות שביסודה עשויות להיות מוגנות ע"י הגנת "אמת הפירסום" שבסעיף 14לחוק בלבד.... במציאות נקודת האיזון בין המגמה להבטחת חופש ההתבטאות מחד, ובין ההגנה על שמו הטוב של הפרט מאידך. ישנה איפוא הצדקה להקפיד עם המפרסם יותר בכל הנוגע לפירסום העובדות הנטענות, ולעומת זאת להעניק לו הגנה ליברלית ויתר בכל הנוגע להבעת דעותיו." (ע"א 334/89, רבקה נ' אלמוג, הנ"ל) עיון בכתבה נשוא התביעה מלמד בעליל, שאין בה משום הבעת דעה, כך שהנתבעים קובעים עובדה ולא דעה גרידא בכך שייחסו לתובע את הטענה שהוא "מגדיל את איבר מינו בצמר גפן..." כמו כן, הנתבעים, בכתב הגנתם, כשניסו להשתמש בהגנה אשר מקנה ס' 15(4) טענו שהפירסום הוא ידיעה (סע' 36(ב) לכתב ההגנה) ולא טענו שהפירסום הוא דעה, ולכן ומשום שכבר קבעתי אין אמת בפירסום, עובדה זו שטענו הנתבעים בפירסום לא יכולה לחסות בהגנת סעיף 15(ב). אחד הנימוקים שהיה בפס"ד הנ"ל, שבו נדחתה הגנה עפ"י ס' 15(4), הוא כי: "שהקרוא נוהג לרוב להסתמך על העובדות כנכונות, ואילו בהתייחסותו לדעות, המתיימרות להיות דעותיו של המפרסם ותו-לא, גישתו מן הסתם ספקנית יותר, וישתדל הוא ליצור לעצמו דעה עצמית משלו אודות העובודת האמורות." וב-ד"נ 9/77, חברת החשמל נ' הוצאת העיתון הארץ, פד"י ל"ב(3), 337, נאמר כי אין שום מעמד-בכורה לעיתון ומפרסמו על כל מפרסם אחר וזה מתייחס לסעיף 15(2) ו-(4). סעיף 15(6): טענו הנתבעים כי הפרסום היה ביקורת ו/או דיווח על פעולה שנעשתה בפומבי בלבד. בדומה, ניתן גם לדחות הסתמכות המערערים על ס"ק (6), המגן על ביקורת על פעולה שנעשתה בפומבי וזאת משום שסעיף זה גם כאן בא להגן על דברי ביקורת שנאמרו על הפעולה ולא על עובדות אשר נטענו וצוינו בה. על כן, יפים הדברים שנאמרו לגבי ס"ק (4) גם לעניין זה. סעיף 15(2): ס"ק (2) מתייחס למצב בו "היחסים שבינו ובין האדם שאליו הופנה הפירסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פירסום", ולהגנה זו טוענים הנתבעים. טענה דומה לנ"ל נדחתה ב-ע"א 334/88 ושם נאמר, מפי כב' השופט בך - "הלכה היא שאין על העיתון חובה מוסרית או חברתית מיוחדת לפרסם ידיעות בעלות עניין לציבור" - כאשר הוא מסתמך על דבריו של כב' השופט ויתקין ב-ע"א 213/89, חברת החשמל נ' עיתון הארץ, וכאשר מפנה הוא לסייג שהיה באותו פסק דין, שהינם מקרים שיש חובה לפרסם אם קיימת סכנה לציבור, לבריאותו או לרכושו. במקרה שלפנינו, טענו הנתבעים כי ישנו עניין ציבורי, ולמותר לציין שאין המקרה הזה מסוג אותם מקרים שבהם תוכר חובה כזו. בנוסף לאמור, גם אם היו מתקיימות כאן אחת הנסיבות המפורטות בסעיף, ישנה סיבה נוספת אשר מונעת הפעלת הגנת תום-לב, כך שסעיף 16(ב) לחוק מונה מספר נסיבות בהן קיימת "חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפירסום שלא בתום-לב". סעיף 16(ב)(2) קובע חזקה כנ"ל אם "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפירסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא". לאור קביעתי לעיל ובהעדר כל הוכחה שאכן הנתבעים פעלו כפי שעיתונאי סביר היה פועל בנסיבות המקרה (סע' 25ו- 28לכתב ההגנה) והיה עליהם לעשות יותר מאשר לסמוך על אותו מקור נאמן אשר סמכו עליו במשך שנים וזאת לאור פירסום סוג חדש של עובדות שלא פורסמו דומה לו לפני כן. הנתבעים טענו, בכתב הגנתם ובתצהיריהם, כי בדקו ושוב חזרו ובדקו את אמיתות הפירסום (סע' 19לכתב ההגנה), ונקטו באמצעים סבירים להיווכח כי פרטי הפירסום הם אמת (סע' 37לכתב ההגנה), אך לא הוכח הדבר ולא הוסבר איך נעשה דבר זה כאשר אין כל סיבה לפרט עניין הבדיקה שבה נקטו הנתבעים, כדי לבדוק אמיתות הדברים. זאת ועוד, הנתבעים הודו שלא התקשרו עם התובע כדי לקבל את תגובתו לפירסום וזה מראה כי לא עמדו ברמת ההתנהגות הדרושה המתבטאת בנקיטת אמצעים מתאימים בנסיבות מקרה ספיציפי זה, בכך שנקטו בפעולה הטבעית והסבירה ביותר ועל כן החזקה של חוסר תום-לב לא נסתרה. באם רצו הנתבעים להסתמך על החזקה שבסעיף 16(א), כטענתם בסיכומיהם, הרי עליהם הראייה והם לא עמדו בנטל זה. לעניין נטל ההוכחה, ראה את דבר כב' השופט א' מצא, ב-ע"א 184/89, יעקב טריגמן נ' טיולי הגליל, תק-על 92(2), 522, שם אמר: "כבר נתבאר בפסיקה, לא פעם, שכדי לבסס לכאורה הגנת תום-לב מפני תובענה בשל לשון הרע, די לו, לנתבע, להוכיח שתיים אלה: כי הפירסום נעשה על-ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15לחוק, וכי הפירסום לאו חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16(א) לחוק. אך אם הוכיח התובע אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על-פיה וקמה חזקה הפוכה, שהפירסום נעשה שלא בתום-לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז 'ימצא חייב בדין'." מכל האמור עד כה עולה, כי במקרה דנא התיימר העיתון לתת לעובדה פרשנות חד משמעית שנטענה, כאמור, בלב הקורא את הדעה על מה שהתובע עושה. משלא היה כל יסוד להבעת דעה כה נחרצת, לא ניתן לומר כי יש בה פירסום בתום-לב, וכפי שנקבע בהלכה שאין לראות בחובה של העיתון לפרסם ליידע אנשים כחסרת-בלמים, שאחריתה הפיכת העיתונות למוקד כח בלתי מרוסן, וכי בפירסום הכתבה נשוא התביעה שבפנינו היה משום לשון הרע, כהגדרתו בחוק, ושלא חלה על הפירסום אף אחת מההגנות אשר מקנה החוק לפירסומים שיש בהם משום לשון הרע. .4פגיעה בפרטיות התובע: סעיף 1לחוק הגנת הפרטיות 1981(להלן: "החוק"), קובע כי "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו", ומוסיף סעיף 2ומונה מעשים אשר בהם כדי פגיעה בפרטיות. טען התובע בכתב תביעתו (סע' 7ו-12): "הפירסום הפוגע מהווה פגיעה בפרטיות של התובע עפ"י סעיף 2לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, הפירסום נוגע לצינעת חייו האישיים של התובע והוא פוגע בפרטיותו באופן חמור." הנתבעים הכחישו טענתו זו של התובע, וטענו כי: "מדובר בפירסום אודות אישיות צביורית אשר דאג ו/או השתדל לפרסם ו/או להבליט את כישוריו הפיסיים הן בכתבות ו/או בצילומים ו/או במלל ו/או בהופעות פומביות בפני קהל, התובע חשף בפומבי בעבר את אברי גופו ו/או שריריו ו/או מידותיו הפיסיות המרשימות ולפיכך מוכחשת כל פגיעה בפרטיותו באופן חמור ו/או בכל אופן אחר - אם בכלל." אורי שנהר "דיני לשון הרע", בעמ' 378: "סעיף 28לחוק הגנת הפרטיות... אוסר באופן קטיגורי הבאת ראיות בדבר שמו הרע של הנפגע או בדבר אופיו, עבור מעשיו או דעותיו, ואינו מתיר הבאת הראיות כאלה גם לא לשם הפחתת פיצויים." בחוק הגנת הפרטיות אין המחוקק מגדיר פרטיות מה היא, ואין הגדרה לביטוי "ענייניו הפרטיים של אדם" המופיע בו. בסע' 2לחוק, מוצאים אנו רשימה של פעולות שרואים בהן פגיעה בפרטיות ובענייניו הפרטיים של אדם, מבלי להאיר את עינינו בשאלה מה הם עניינים אלה. יש למקד ניתוח בעובדות שבמקרה שלפנינו ואת הפרשנות הראוייה באותו הקשר של העניין. כאמור, טענותיו של התובע בגין עילת הפגיעה בפרטיות הינן בגדר סע' 2לחוק הגנת הפרטיות, וכטענת ב"כ המלומד של התובע בסיכומיו, הינן עפ"י ס"ק 9ו- 11לסעיף 2לחוק - "יש לבחון באם המידע שפורסם הינו בגדר ידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם". למונח "ענייניו הפרטיים" של אדם, ב-ע"א 439/88, ישראל נ' ונטורה, היה כב' השופט בך, בעד הדעה כי יש לתת פירוש רחב למונח האמור התואם את מובנו הטבעי. אין כל ספק, וגם אין הצדדים חולקים על כך, כי הפרטים שפירסמו הנתבעים אכן מתייחסים לענייניו הפרטיים של התובע. דינה של טענה זו שבגדר ס"ק 9להידחות, וזאת לאור קביעתי לעיל, בעניין אמת הפירסום, משום שלא היה כל מסירה למידע זה על איבר מינו של התובע, ע"י התובע, אשר העיד כי: "מעולם לא אמרתי שהגדלתי את איבר מיני ע"י צמר גפן משום שאין חדר הלבשה בשום חדר כושר שהתאמנתי, לא נכון שאמרתי זאת לאדם מסויים. הכל שקר וכזב, לא נכון שאמרתי את הדברים הנ"ל והתרברבתי." (עמ' 11לפרטיכל, ש. 17-14) ואני לא מטיל כל דופי בדבריו הנ"ל של התובע, אשר עשה עליי רושם של אדם מהימן ועדותו בפניי היתה אמינה ועיקבית. לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי אכן התובע אמר את הדברים שבפירסום, הרי כך שאין מקרה זה נופל בגדר ס"ק זה, ואין כל טענה בכתב ההגנה המסתמכת על ס"ק הנ"ל. אכן עולה כי הפירסום נופל בגדר הפגיעה המנוייה בס"ק .11 טענתם של הנתבעים היא הגנה משום שהתובע הוא דמות ציבורית, נתן הסכמתו לפירסום וקיים עניין ציבורי בפירסום. לעניין טענות הגנה אלו ישנם פירושים והסברים בפסיקה ואין בידי לקבל את ההגנות הנ"ל במקרה לפני, שהרי לא הוכיחו הנתבעים כי התובע נתן כל הסכמה שהיא לפירסום, לא הוכח כל עניין ציבורי ואין כל הוכחה לדבר זה בעדותם של עדי ההגנה 3-1, ואף לא כל עניין אשר לפי הקביעה של ביהמ"ש ב-ע"א 439/88 מ"י נ' ונטורה, יכול להוות עניין ציבורי, וכי התובע הינו דמות ציבורית ו/או היה בהתנהגותו משום ויתור על פרטיותו (ר' המ' 20688/97 ב-ת.א. (חי) 10080/97), לא הוכחה הטענה של עד הגנה 2, שהתובע הוא סלבריטי, ולכן הוא דמות ציבורית שויתר על פרטיות תוך כדי התנהגותו, וגם לא הוכח שהיו פירסומים קודמים בהיקף של הפירסום שפירסמו הנתבעים, ואשר עליהם יכלו הנתבעים גם לטעון להגנה כי פירסומם אכן הסתמך עליו, ולא הועלתה טענה כזו בכתב ההגנה. לעניין הפירסום הקודם, הוגשה נ/ 5שהיתה תמונה שבה נכלל התובע עם אחרים ומתחת נרשם "ארבעת השרירים באירוע של כרסנטי" כאשר לא נקבעו שום עובדות ודעות למעט הנ"ל, ואשר יכול עליו הוא להסתמך להגיש תביעה אזרחית או פלילית כנגד עורך העיתון והעיתון שבו התפרסמה התמונה נ/5, וגם ניתן אז להסתמך על האמור מפיו של כב' השופט בך ב-ע"א 439/88 הנ"ל: "... אין להסיק מהסכמתו של פלוני לגילוי פרטים מסויימים לאדם אחד או למספר בני-אדם, שעל-ידי כך מנוע הוא מלהתנגד לפירסום אותם פרטים לציבור", ואכן גם אין בעדותו של עד הגנה 4כדי להראות כי התובע הסכים לפירסום וכי ההסכמה על פירסום תמונת התובע מהמסיבה אינה מהווה הסכמה לפירסום של הנתבעים. יתר על כך, ומלבד נ/ 5לא הביאו הנתבעים כל ראייה לטענתם בכתב ההגנה שהתובע ויתר על פרטיותו בכך שהסכים לפרסום ע"י פירסום קודם, ודאג לפרסם.. [סע' 13-12, 21ו- 30לכתב ההגנה] ואשר יכלה להוכיח פירסום קודם אחר שעליו הסתמך ומכוחו מנוע התובע לטעון בתביעה זו נגדם. התובע העיד כי לא פורסם כל פירסום אחר בעיתון. ו. גובה הפיצוי - נותרה שאלת גובה הפיצוי ששני הצדדים עליה חולקים. התביעה הינה לסכום כולל של -.000, 250ש"ח (סע' 15לכתב התביעה). אורי שנהר, בספרו "דיני לשון הרע", עמ' 367: "העובדה שהפירסום המשמיץ גרם נזק מהווה אמנם תנאי לקבלת פיצויים, אולם תובע יהיה זכאי לפיצויים בגין הפגיעה בשמו הטוב, גם אם לא הביא כל ראייה להוכחת נזקיו, שכן הוא יכול להסתמך על החזקה הקובעת, כי פרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם גורם נזק כלשהו... המחוקק החיל על עוולת פירסום לשון הרע את הוראות סע' 76(1) לפקודת הנזיקין, הקובע כי פיצויים יינתנו בשל "נזק". מכאן עולה, כי סעד הפיצויים כעוולה של פירסום לשון הרע מותנה בקיומו של "נזק" ולא בקיומו של "נזק ממון"... הוא יהיה זכאי לפיצוי בגין עוגמת הנפש והסבל הנפשי שנגרמו לו אישית כתוצאה מעשיית הפרסום, וזאת בגין אם הפרסום השפיל אותו בפועל בעיני הזולת ובין אם לאו... ויהיה עליו להוכיח גם את הקשר בין הפרסום המשמיץ שבין הנזק הקונקרטי שלקיומו הוא טוען." ואומר שנהר כי לצורך פסיקת פיצויים, ישקול ביהמ"ש את הנזק שנגרם לתובע, את התנהגות המפרסם, את זהירותו בעשיית הפרסום, את הכוונות שהתלוו לעשייתו, את התנהגות התובע לפני הפרסום ולאחריו, וכי ההכרעה בעניין זה נעשית בסופו של דבר בדרך של אומדן. הצדדים חלקו בסיכומיהם על הפעלת סע' 19לחוק - כאשר ב"כ התובע טען שאין להפעיל סע' 19, ואילו ב"כ הנתבע אשר לא טען להפעלת סע' 19בכתב הגנתו, טען בסיכומיו שיש להפעיל סע' .19 סע' 19מונה כמה דברים העשויים להקל על הנתבע בקביעת גובה הפיצוי על פרסום לשון הרע. הקלות סע' 19: כב' השופטת בן-פורת עמדה על כך, שגם כאשר הנסיבות המפורטות בסעיף 19מתקיימות, אין בית המשפט חייב להקל עם המפרסם, שכן המחוקק ציין במפורש, כי ביהמ"ש רק 'רשאי' להתחשב בהתקיימות אותן נסיבות (ר' ע"א 723/74, הוצאת עיתון הארץ נ' חברת החשמל, פד"י ל"א(2) 281), ואינני רואה להחיל סעיף זה במקרה שלפניי. ביהמ"ש יירתע מלפסוק לתובע פיצויים מוגברים כאשר מובאות ראיות לכך שדבק בו רבב או שקדמה לפרסום התגרות מצידו (ר' ע"א 670/79, 80/78, 82, הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פד"י מ"א(2) 169, ו-ע"א 1370/91 משעור נ' חביב, פד"י מ"ז(1) 535). שנהר, בספרו הנ"ל, בעמ' 373, סיכם שני מקרים שבהם ביהמ"ש פוסק פיצויים בסכום כה פעוט ומינימלי: "א. כאשר בית המשפט מוצא כי הנתבע אמנם ביצע עוולה של פרסום לשון הרע, אך הוא לא גרם לתובע כל נזק ("פיצויים נומינליים"); ב. כאשר הפרסום אכן גרם לתובע נזקים, אך התנהגותו המבישה של התובע מצדיקה פסיקת פיצוי בסכום נמוך מהסכום הנדרש להטבת נזקיו ("פיצויים לבוז")." במקרה דנן, היתרתי הבאת ראיות לשמו ומעשיו של התובע שהינם עניינים קרובים וקשורים לנושא לשון הרע שהינו נשוא התביעה. לתיק ביהמ"ש הוגשו נ/5, נ/3, נ/ 2ו-נ/1, שהינם תמונות אשר אין התובע חולק עליהן ועל כך שהיה עיסוקו באותו ערב כמופיע מהתמונות, אך חלק על כך שקיבל כסף בעבור זה, וגם עדת הגנה 1העידה כי נכחה באותה מסיבה. התובע טען, כי נ/ 5הינה תמונה מהתקופה של שנה קודם לעניין נשוא תיק זה, כשהיה בצבא. עוד עולה על התנהגותו של התובע מעדותו של עד הגנה 3, אשר העיד (עמ' 21לפרטיכל, ש. 7-3). לנסיונם של הנתבעים להוכיח את תוכנו ומעשיו של התובע לא הביא התובע כל ראייה לסתור את טענותיהם. "קיימת חזקה כי 'לכל אדם יש שם טוב' (ת.א. (ת"א) 22815/85 נוף נ' אבנרי ואח' פ"מ תש"ן (ג)9, 34). אך חזקה זו ניתנת לסתירה ולהוכחה ע"י הנתבע והתובע." שנהר, בספרו הנ"ל, אומר כי: "ניתן להסתמך על שמו הרע של התובע בצורה עקיפה מהוראות סעיף 22(2) כך שביהמ"ש רשאי להתחשב לצורך הפחתת הפיצויים לא רק בשם הרע שיצא לתובע, אלא גם ב"אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים", בין אם הללו ידועים לציבור ובין אם לאו..." (ר' גם יונה יהב "שלון הרע" בעמ' 198ו-153). בפרשת הארץ נ' מזרחי, פסק בית המשפט, כי הטענות החמורות שהועלו בעיתון לא היו אמת. עם זאת קבע, כי הוכחו כמה פרשיות המעידות על קיומם של קווי אופי, מעשים ודעות אצל התובע, שאינם מתיישבים עם נורמות מקובלות. ביהמ"ש קבע, כי התובע נפגע קשות מהפרסום הכוזב אודותיו, "אולם בשל הפרטים המכתימים את עברו יש להפחית באופן ניכר את סכום הפיצויים שראוי היה לפסוק אילו מדובר היה בתובע ללא רבב. על הדרך שבה השפיע הפרסום על האנשים שאליהם הוא הופנה ניתן ללמוד מהפרסום עצמו ואם מצרפים לנתון זה מידע בדבר היקף האנשים שאליהם הופנה הפירסום וזהותם, ניתן להעריך את השלכותיו המסתברות של הפירסום." ב"כ המלומדים של הצדדים חלקו בסיכומיהם על עניין זה של היקף הקוראים וההשפעה של הכתבה עליהם, כאשר הכתבה מופנית לסוג מסויים של אנשים וכאשר עסקו הם בעניין תפוצתו של העיתון ובמקום תפוצתו. "כאשר מדובר בתביעה נגד עיתון, ישקול בית המשפט לא רק את תוכן הקטע המשמיץ אלא גם את מיקומו, לפי כך יתחשב בית המשפט בפגיעה המיוחדת הנגרמת כתוצאה מפרסום דברי לשון הרע מעל גבי עמוד השער של עיתון או בכותרת של כתבותיו, במיוחד כאשר כל מטרתם של אלה היתה גירוי הקורא לקריאה." (ת.א. (ת"א) 2411/84 קליש נ' גנות ואח’, פ"מ תשנ"א (ב) 461) אכן לעניינו, הכתבה פורסמה בשער של "סיפורי לילה". "לצורך הערכת נזקי הפרסום, ביהמ"ש יתחשב במספר האנשים שאליהם הגיע הפרסום, ישקול את זהותם ואת הקשר בין הנפגע לבין הציבור שאליו הופנה הפירסום ואת תפוצתו הטריטוריאלית של הפרסום." (ר' דברי כב' השופט אשר, ב-ע"א 552/73, רוזנבלום ואח' נ' כף, פד"י ל'(1) 589, ו- 1370/91משעור ואח' נ' חביבי, פד"י מ"ז(1) 535) התובע פירט בתצהירו, בעדותו ובכתב, טענותיו - מה הוא הסבל הנפשי שנגרם לו והדרך שבה השפיע עליו הפירסום. "על מידת הסבל הנפשי שנגרם לנפגע יכול ביהמ"ש ללמוד מעדותו של הנפגע וכן מעדויות בדבר הדרך שבה השפיע הפרסום על חייו, על הפגיעה הנפשית שנגרמה לנפגע ניתן ללמוד גם מהפרסום עצמו". (ר' ת.א. (י-ם) 172/89 פלוני נ' הכתב אלמוני ואח’, פ"מ תשנ"ד(ב) 397) "נזק שבגינו ניתן לקבל פיצוי אף ללא הוכחתו נקרא 'נזק כללי' ובית המשפט פוסק אותו על דרך של אומדן. אם התובע אינו מעוניין בפסיקת פיצוי על דרך האומדן, והוא טוען בכתב תביעתו כי הפירסום גרם לו ל'נזק מיוחד', היינו - נזק רכושי הניתן לשומה מדוייקת בכסף והתגבש כבר, אזי יוכל התובע לזכות בפיצוי המלא עבור הנזק המיוחד שלקיומו הוא טוען, רק אם מסר עליו פרטים בכתב התביעה והביא ראיות להוכחותו... יתכן שבמקרים שבהם נתבע נזק רכושי במסגרת הנזק הכללי יידרש התובע להביא בכל זאת ראייה כלשהי שממנה ניתן יהיה ללמוד על הנזק הרכושי שנגרם לו; מכל מקום נראה, כי הפיצוי שיינתן במקרים כאלה יהיה נמוך מזה שיכול היה התובע לקבל לו הוכיח את נזקיו." (שנהר, בספרו הנ"ל, פסקאות 26.2.25-26.2.29) כאמור, במקרה שלפנינו, התובע טען לנזק כללי בסך -.000, 250ש"ח, ומסר פרטים מעטים על נזק זה. הוא לא הביא כל הוכחה לנזקיו בכתב התביעה וטענותיו לגבי הנזק הספיציפי וגם טענתו לעניין הפסדי והנזק הרכושי נשללו ע"י עדותו של עד הגנה 3, אותה אני מקבל כעדות מהימנה ומשום כך אני קובע כי התובע לא הוכיח קיומו של כל נזק מיוחד כתוצאה מהפירסום. ז. לסיכום - .1לאחר ששקלתי את כל השיקולים, ומאחר ולא הוכיח התובע קיומו של נזק מיוחד, הרי אני פוסק לתובע סכום גלובלי של -.000, 100ש"ח, המהווה פיצוי על כל הנזקים הכלליים שנגרמו לתובע כתוצאה מפירסום לשון הרע. אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של -.000, 100ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. .2כן אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של - .000, 15ש"ח. עיתונותלשון הרע / הוצאת דיבה