קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה בתוספות שכר כחלק מהמשכורת הקובעת: .1ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בחיפה (השופט גוטמכר אב-בית-הדין; נציגי הציבור - ה"ה לרנר וענבר; תב"ע מה/7-7) שדחה את עתירת המערער להכיר בתשלומים הקרויים "רכב גלובלי" ו"תמריץ" כחלק של משכורתו הקובעת לצורך חישוב הגמלה המשתלמת לו לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] תש"ל- 1970(להלן - חוק שירות המדינה (גמלאות)). .2אין זו הפעם הראשונה שבית-דין זה נדרש לעניינו של המערער. באחד הגלגולים הקודמים (דב"ע מו/10- 7- לא פורסם), נקבעו עובדות המקרה, במה שנוגע ל"תמריץ", כלהלן - א) ב- 16.1.1985הגיש המערער תביעה לפסק-דין הצהרתי בה עתר כי יוצהר בין השאר, שתשלום הקרוי - "תמריץ" הינו רכיב מרכיבי משכורתו הרגילה, ויש, לכלול אותו במשכורתו הרגילה, ויש לכלול אותו במשכורת הקובעת לצורך חישוב הגמלה המשתלמת לו מכוח חוק שירות המדינה (גמלאות); ב) המערער, עורך-דין לפי מקצועו, שימש רשם בית-הדין האזורי בחיפה עד שפרש לגמלאות ביום 1.10.1980; ג) בתקופת שירותו היווה התשלום הקרוי "תמריץ" (להלן - "התמריץ") אחד מרכיבי משכורתו; ד) על תשלום "התמריץ" הוחלט בסיכום שנערך ביום 12.9.1979בין הממשלה ואחרים לבין איגוד המשפטנים (להלן - הסיכום); ה) על מקבל "התמריץ" להתחייב לשרת במשך שלוש שנים רצופות ( 1.10.1979עד 30.9.1982); ו) פסק בוררות של המוסד לבוררות מוסכמת (מיום 5.6.1980) חייב את המדינה לשלם את התמריץ גם לרשמים ולמפקחים על רישום מקרקעין במשרד המשפטים. הערכת המוסד לבוררות מוסכמת היתה כי "התמריץ" משתייך לאותן "המצאות פיקטיביות חדשות למתן תוספות שכר שאין ביניהן ובין המצב האמיתי בעבודה ולא כלום"; ז) בהסכם קיבוצי שבין הממשלה ואחרים לבין ההסתדרות (מיום 31.10.1984) נקבע כי "התמריץ" מהווה "שכר לכל דבר ועניין ואין תשלומו מותנה עוד בחובת שירות קצובה". .3הפעם נסב הערעור על שני עניינים ("תמריץ" ו"רכב גלובלי") שבגינם, אומר בית-הדין קמא, "בא התובע על הנתבע במקלו ובתרמילו" כשהוא "מתריס כנגד הנתבעת בשבט פיו, בחריפות ובתקיפות", אך יצא - "עינינו הרואות - וידיו על ראשו". .4בית-הדין קמא סמך על האמור בתצהיריהם של עדי המדינה, חיים פונדמינסקי סגן החשב הכללי במשרד האוצר, וגלעד נויברגר - רכז תקנים בנציבות שירות המדינה. הראשון הצהיר כי התשלום "רכב גלובלי" מותנה בשני תנאים: רשיון נהיגה ובעלות על הרכב. השני הצהיר כי ה"תמריץ" לא היה שכר לכל דבר ועניין עד לפסק-בוררות צדוק (23.8.1983), ואף זאת החל מ- 1.4.1985בלבד. לעומת זאת - סבר בית-הדין - לא הוזכר בתצהירו של המערער דבר היותו בעל רשיון נהיגה ובעליו של רכב, ונמצאה עתירתו לפסק-דין הצהרתי "חסרה את עמוד התווך" (הכוונה, מסתמא, לעילת תביעה) לעתירתו. שנו בית-הדין קמא לפי עצתו של הרמב"ם "ושמע האמת ממי שאמרו", ומשלא מצא תשתית עובדתית לתביעה, דחה את העתירה במה שנוגע ל"רכב גלובלי", בקובעו, בין השאר שהתשלום "הלזה" לא קיבל מעמד של "תוספת קבועה" כמשמעותה בסעיף 8לחוק שירות המדינה (גמלאות). אשר ל"תמריץ": תשלום זה אמנם שולם למערער אחת לשישה חודשים (ובכך טעה בית-הדין עובדתית, כפי שיובהר להלן), אך לא נתמלאו בו התנאים של התחייבות לשרת 3שנים במקום עבודתו; של היות ה"תמריץ" מוכר כתוספת קבועה; של היותו, לפני פסק הבוררות (צדוק) בבחינת "שכר לכל דבר ועניין", ולא הוכח שאשר נפסק בדב"ע מה/6- 7אריה טל - מדינת ישראל - לא פורסם (להלן - עניין טל) - כי ה"תמריץ" אינו מהווה חלק משמשכורת הקובעת של המשפטנים - אינו חל על המערער. מטעמים אלה נדחתה התביעה גם לעניין "תמריץ" כחלק מהמשכורת הקובעת. .5בדיון לפנינו השליך המערער את יהבו (לעניין "התמריץ") על אבחנה שאיבחן בין עניינו של אריה טל (דב"ע מה/6-7) לבין עניינו הוא. עתירתו של טל נדחתה, משהוכח כי קבלת ה"תמריץ" על ידו הותנתה בחתימה על התחייבות לשרת שלוש שנים באותו מקום עבודה, ולעומת זאת לא הוכח שאין נוהגים על-פי ההתחייבות, ושאין גובים החזר תמריץ ממי שאינו עומד בהתחייבות. גם צורת התשלום - אחת לשישה חודשים - הראתה שאין מדובר במשכורת, כי אם בתוספת. בעניין טל - שאוזכר בסעיף 2דלעיל - תואר בקצרה כיצד הוצנח למשכורתם של הרשמים רכיב הקרוי "תמריץ", וכיצד העריך המוסד לבוררות מוסכמת את טיבו של אותו תשלום (מצוטט בסעיף 1.2דלעיל). עיון נוסף בפסק-הבוררות ממחיש את העובדה שתשלום זה נטול כל סממן של "תוספת" כמשמעותו בהלכה הפסוקה, שיסודותיה הונחו בדב"ע לד/3- 7[1], היינו היות התשלום "מותנה בתנאי או בגורם מיוחד, ותלוי בכך שמי שבו מדובר, מתקיים בו אותו תנאי או גורם" (שם [1], בע' 427, מול האות ג'). בפסק הבוררות של המוסד לבוררות מוסכמת, סופר על הדרך המפותלת בה הוצרך רשם ללכת (מסתמא "במקלו ובתרמילו") כדי להיטיב את שכרו, טלאי על גבי טלאי. תחילה הדרך היתה בהכרה שהרשמים המהווים "חלק אורגני ממערכת בתי-המשפט במדינה", ומן הראוי לשלבם בחטיבה מיוחדת בדירוג השופטים, כך ששכרם ייקבע על-ידי ועדת הכספים של הכנסת. על כך הומלץ עוד באוקטובר .1975תחת זאת "הוסכם לתת לרשמים תוספת שכר מקבילה לתוספת ההופעה של הפרקליטים", וקראו לה "תוספת שיפוטית". כאשר תוספת ההופעה של הפרקליטים הועלתה ב-%20, עודכנה התוספת השיפוטית בהתאם, ושוב כעבור זמן מה ב-%.25 חלפו שנתיים-שלוש והממשלה, הכירה בתוספת ההופעה של הפרקליטים כ"תוספת קבועה", וב- 1.10.1979הונהג ה"תמריץ" (ראה סעיף 2ד'-ה' דלעיל). משסרבו להרחיב את תחולת התמריץ על הרשמים, הובא העניין למוסד לבוררות מוסכמת. המוסד קבע ללא היסוס כי יש להיענות לתביעת הרשמים, ולהשוות את שכרם לשכר הפרקליטים, וכך אירע שהרשמים זכו אף הם לרכיב שכר הקרוי "תמריץ". .6לגבי דידם של הפרקליטים הותנה התמריץ בתנאים מסויימים אשר הישוו לו אופי של "תוספת", והוציאוהו מכלל תחומה של "המשכורת הקובעת" (עניין של הנ"ל, דב"ע מה/6-7). לא כן לגבי הרשמים שזכו ל"תמריץ" מבלי שהדבר הותנה "בתנאי או בגורם" כלשהו, לשון אחר - "תוספת" פיקטיבית המהווה, פשוטו כמשמעו חלק מ"משכורתו היסודית" של הרשם, כמשמעותה בסעיף 8לחוק שירות המדינה (גמלאות). .7מקובלת עלינו טענת המערער שה"תמריץ" לא נועד מלכתחילה ובדיעבד, לעשותו נחוש ונחרץ יותר "להילחם בהון השחור להעמיק גביית מס אמת ולהגביר אכיפת החוק", ולא הביא כל שינוי בעבודתו הרגילה. הוא גם לא נדרש להתחייב להמשיך ולשרת שלוש שנים בתפקידו, וממילא לא היה צפוי לכך שהתמריץ כולו או מקצתו ינוכה משכרו, למקרה שיפר התחייבות שלא נטל על עצמו. ועוד: התמריץ שולם לו מידי חודש בחודשו ולא אחת לשישה חודשים כפי ששולם לפרקליטים. .8א) על אף שהרשמים ביקשו מהמוסד לבוררות מוסכמת לקבל את תוספת התמריץ "באותם סכומים מועדים ותנאים שהוא ניתן לפרקליטים", ועל אף שלפרקליטים ניתן התשלום כל ששה חודשים - נקבע בפסק הבוררות שלרשמים יינתן התשלום מדי חודש בחודשו. ככלל - אין לפסוק מעבר למבוקש, אך כיוון שהמדינה לא ביקשה ביטול הפסק בשל כך, הרי שסברה וקיבלה, ויש בכך ויתור על התנאי לגבי הרשמים. אמנם אין לייחס חשיבות יתרה לעובדה שתוספת התמריץ שולמה אחת לששה חודשים או אחת לחודש, אולם מאחר שדבר זה נזכר מפורשות בפסק הבוררות אין להתעלם מכך; ב) התנאי מחייב שרות של שלוש שנים, אף הוא לא יושם לגבי הרשמים, וגם כאן ניתן להבין שלגביהם ויתרה המדינה על תנאי זה; ג) לאור האמור לעיל אין ללמוד ממה שנפסק בעניין טל (מה/6-7) לענייננו. שם נקבע כי התשלום הוא תשלום מותנה רק בשל קיומם של שני התנאים: התחייבות לשרת שלוש שנים ותשלום כל שישה חודשים (סעיף 2לפסק-הדין); ד) לבסוף הערה - כידוע, בבוא בית-הדין לקבוע אם תוספת מסוימת היא "תוספת", או חלק מהשכר, אין הוא מסתפק בשם שניתן לאותה תוספת אלא בודק את מהותה, לאמור אם ההתנייה היא מהותית. ספק אם התנאי לשרת שלוש שנים יש בו כדי לקבוע את מהותה של תוספת התמריץ. נראה שמהותו של התשלום היא תמורה בעד ההסכמה לתת שכם במלחמה בהון השחור ובהעמקת גביית מס אמת (סעיף 1בסיכום מיום 12.9.1979), ונקבע שבפועל ישולם רק למי שהסכימו לשרת שלוש שנים. אילו התכוונו לומר שגם תנאי זה הוא ממהותה של התוספת - לא היה צריך לקבוע כללים להחזר יחסי של התוספת לגבי מי שלא השלימו שלוש שנים (סעיף 4לסיכום הנ"ל), אלא כל מי שלא השלימו שלוש שנים לא היו זכאים כלל לתוספות והיו חייבים להחזיר הכל. .9העולם מהאמור הוא כי "תוספת התמריץ" היה חלק מ"המשכורת הקובעת". .10ומכאן ל"רכב הגלובלי". א) בית-הדין האזורי בפסק-דינו, כותב, כי לא למד מחומר הראיות אם מילא המערער אחר שני התנאים לקבלת ה"רכב הגלובלי" - רשיון ובעלות על רכב; קריאת כתב התביעה והסיכומים, כשלמות, מביאה למסקנה כי המערער טוען כי אף שמילא אחר שני תנאים אלה יש לראות בתשלום ה"רכב הגלובלי" חלק משכר היסוד, מאחר ש"התנאים" אינם "תנאים" וכל התשלום כולו אינו אלא פיקציה; ב) אין חולק כי תשלום זה מותנה בתנאים, והם קיום רשיון נהיגה ובעלות של עובד על רכב. תנאים אלה התמלאו במערער כעולה מכתבי הטענות ומטיעוני הצדדים; ג) העובדה שהמערער מקבל תשלומים אחרים הקשורים בנסיעות אינה מעלה ואינה מורידה. ייתכן (ויודגש כי ב"ייתכן" מדובר), שהתוספות האחרות הן חלק מ"המשכורת הקובעת", אך אותן לא תבע המערער לכלול בה. בהקשר זה יצויין כי גם בעניין המרצים של האוניברסיטה (דב"ע מה/150- 3[2]), בו שולמו שישה (!) רכיבים שונים עבור רכב או נסיעות, לא נתבעו, ולא הוכרו, שניים מהרכיבים כחלק מהמשכורת הקובעת. אשר הכריע את הכף בעניין מרצי האוניברסיטה היתה העובדה כי התשלומים שולמו גם למי שלא היה לו רכב כלל; ד) אשר לתשלום עבור הרכב בתקופת חופשה או מחלה - נטען בתצהיר מטעם המשיבה כי "לא תמיד זוכה בהם העובד", ודברים אלה לא נסתרו. בעניין זה אין לנו אלא להביא דברים שאמר בית-דין זה באותה סוגיה: "הוכח שהתשלום "החזר הוצאות רכב" משתלם לעובד בעל רכב שמשתמש בו לנסיעה לעבודה. העובדה, שאין דורשים (או שחדלו לדרוש) דיווח על היקף הנסיעות, וכי התשלום נקבע בסכומים אחידים מודרגים, אינה גורעת מן העובדה שביסודו של התשלום מונח הרעיון להחזיר הוצאות שהוצאו, ותכלית זו מתקיימת לגבי העובדים בעלי הרכב" (דב"ע לט/56- 3[3], בע' 50). וכפי שנאמר בדב"ע לט/56- 3[3] הנ"ל, הנימוקים שהביאו בשעתו לקביעה כי הקצובה לרכישת ספרות מקצועית הינה "תוספת", (דב"ע לט/5- 7[4]), יפים אף לענייננו; ה) ולסיום - מובאה נוספת מפסיקתנו שעניינה תשלום עבור נסיעות או שימוש ברכב: "בא-כוח המערער טען בהטעמה, שעיניו נשואות לכך שיוכר ויוצהר, כי כל ההסדרים הנהוגים בענייני רכב, נסיעות, מכסת ק"מ, דיווחים וכדו', אינם אלא אחיזת עינים ופיקציה. מחומר הראיות שהיה בפני בית-הדין האזורי עולה, כי לא כך פני הדברים. בסוגיה סבוכה זו הונהגו כללים ונהלים, שנועדו לקיים נורמות מסויימות ולפקח על קיומן" (דב"ע שם/60- 3[5], בע' 29); ו) לא הובא בפני בית-הדין האזורי אף לא מקרה אחד על פיו בשירות המדינה קיבל עובד כלשהו תשלום עבור "רכב גלובלי" מבלי ששני תנאים אלה התמלאו בו, או שהתשלום לא הופסק מיד לכשהתברר למדינה כי אחד התנאים פסק להתקיים באותו מועד; ז) מכאן כי אין ה"רכב הגלובלי" חלק מ"המשכורת היסודית". .11התוצאה היא כי הערעור בעניין "תוספת תמריץ" מתקבל, ובעניין ה"רכב הגלובלי" - נדחה, אף כי לא מטעמיו של בית-הדין האזורי. פסק-הדין, כפי שפורט לעיל, הוא על דעת שלושה מחברי המותב. א) שניים מחברי המותב בדעה שיש לקבל את הערעור גם בעניין ה"רכב הגלובלי", ואלה נימוקיהם. (1) המערער השיג על כך שבית-הדין קמא התייחס לתצהירו של מר פונדמינסקי והתעלם מתצהירו הוא, וזאת שעה שלשני התצהירים היה משקל שווה מבחינה הוכחתית. בתצהירו, אליו צורפו תלושי משכורת (נ/1, ת/ 4ת/6) הבהיר המערער כי קיבל "רכב גלובלי" מאוקטובר 1978עד לסיום עבודתו: תשלום חודשי, בסכום אחיד וללא דיווח, ששולם גם בעת חופשה שנתית, מחלה וכל תקופת העדרות אחרת. (בעניין אחרון זה, הצהיר מר פונדמינסקי, סתמית - בסעיף 8לתצהירו - כי "בעניין קבלת החזרי הוצאות רכב בחופשה ובמחלה קיימים כללים שלפיהם לא תמיד(?) זוכה העובד בתשלומים אלו בתקופת חופשה או מחלה"). אף כי התשלום ניתן "עבור שימוש ברכב פרטי בתוך העיר", (תצהיר פונדמינסקי, סעיף 6) לא נתבקש המערער להשתמש ברכבו בעיר, ובעד נסיעה לעבודה וחזרה, קיבל מידי חודש בחודשו החזר הוצאות נסיעה ברכב ציבורי ("קצובת נסיעה"). (2) המערער דנן לא "זכה" לכך ששכרו יכלול שישה רכיבים שונים עבור רכב או נסיעות, דוגמת הפרופסורים (דב"ע מה/150- 3[2]), אך גם צירוף בתלוש משכורת אחד - של תשלום קבוע ("רכב גלובלי") ותשלום להחזר הוצאות נסיעה בפועל ("קצובת נסיעה") אומר דרשני. בדב"ע מה/150- 3[2], נפסק כי שלושה מששת הרכיבים שולמו "ללא כל תנאי, ללא דיווח ואף בזמן חופשה, מחלה או מילואים" (שם [2], בע' 256). שיעורם היה בהתאם לדרגה וללא כל זיקה להוצאות בגין רכב או נסיעה שהוצאו בפועל, ואף הוכח שגם מי שלא היה לו רכב - קיבל רכיבים אלה. בענייננו שולם "רכב גלובלי" רק למי שהיה בעל רשיון נהיגה ובעליו של רכב. שאלה היא: היש בשני "תנאים" אלה כדי להביא לאבחון ממה שנפסק בדב"ע מה/150- 3[2]? תשובתנו היא - לא. "התנאי" או "הגורם" המאפיינים "תוספת", צריך שיהיו "תנאי" ו/או "גורם" של ממש. דרישה ערטילאית שלעובד יהיו רשיון נהיגה ורכב, ללא שובר בצדה, אינה תנאי של ממש, כי אם תנאי פיקטיבי והעובדה שמחזירים לעובד את הוצאות הנסיעה ברכב ציבורי, היא הנותנת; ב) שני חברים אחרים של המותב בדעה שיש לדחות את הערעור בעניין תוספת התמריץ, ואלה נימוקיהם: (1) בהחלטתו (בר"מ 5/80) קובע המוסד לבוררות מוסכמת: "נחזור לענייננו, שהוא תביעת הרשמים והמפקחים לקבל את התמריץ החדש באותם סכומים, מועדים ותנאים שהוא ניתן לפרקליטים מקבלי תוספת ההופעה בשיעור הגבוה ביותר. כבר אמרנו כי התביעה נראית לנו כמוצדקת ולפיכך אנו מחליטים לקבלה ופוסקים שעד שלא יחול שינוי בדרך ובשיטת קביעת משכורתם של הרשמים והמפקחים, על המדינה להעניק להם את תוספת התמריץ כנ"ל, שניתנה ושתינתן לפרקליטים מקבלי תוספת ההופעה בשיעור הגבוה ביותר". (2) הפרקליטים ביקשו, ובקשתם נענתה, לקבל את התמריץ באותם סכומים, מועדים ותנאים שהוא ניתן לפרקליטים, ולא הובאה כל ראיה כי המדינה ויתרה במקום כל שהוא על תנאי שהתנתה עם הפרקליטים. החזקה היא כי המדינה נהגה, עם הרשמים, בעקבות פסק הבוררות, כשם שנהגה עם הפרקליטים, וחזקה זו, כאמור לא נסתרה על ידי המערער; זאת ועוד - משקבעה "בוררות צדוק", שדנה בעניינם של הפרקליטים, כי אותה תוספת תהפוך לרכיב פנסיוני - הוחלה הפסיקה אף על הרשמים. (3) גם אם לא הוכח כי כך הדבר - הרי שתביעת הרשמים וכוונת המוסד לבוררות מוסכמת בהחלטתו היתה ליתן לרשמים את אותה זכות שמקבלים הפרקליטים, ולא למעלה ממנה, הן מן הטעם שאין לפסוק (גם בבוררות) מעבר למבוקש, והן מהטעם שהדברים נאמרו במפורש בהחלטה. (4) אין לייחס חשיבות לעובדה שתוספת ה"תמריץ" שולמה לרשמים אחת לחודש ולפרקליטים אחת לחצי שנה. תשלום חודשי קובע אינו אמת מידה לקביעה אם הוא "תוספת" או חלק מהמשכורת הקובעת. (5) על כך כי תוספת התמריץ לפרקליטים הינה "תוספת", ולא חלק מ"המשכורת הקובעת" כבר פסקנו (דב"ע מה/6-7, אריה טל נ. מדינת ישראל (לא פורסם)). מן הראוי כי דין זה יחול אף על הרשמים, מאחר שאין להעלות על הדעת כי הרשמים יקבלו משכורת, לרבות ה"תמריץ", השווה לזו של עמיתיהם הפרקליטים (באותה דרגה) אולם גמלתם תהא גבוהה יותר, רק מהטעם שלא נדרש מהם תנאי זה או אחר הנדרש מהפרקליטים כתנאי לקבלת התמריץ. .12בטרם סיום: המערער ביקש וחזר וביקש שלא נעבור בשתיקה על אמירות פוגעות בפסק-הדין שבערעור. על כך שתי תשובות: א) סימן ההיכר של פסק-הדין שבערעור הוא היותו רצף של מליצות, ואפשרי שהמערער סבר שאחת או אחדות מהן נועדו למתוח עליו ביקורת, ובכך מן הסתם שגה, שכן לשון הכתוב היתה בעליל "לתפארת המליצה"; ב) אם עדיין דרוש הדבר להפיס את רוחו של המערער, ייאמר כי בהופיעו לפנינו הצטייר כאדם העומד בדרכי נועם ובדין על זכויותיו - והתוצאה, לפחות בחלקה, מדברת בעד עצמה. .13התוצאה היא כאמור בסעיף 11רישא לעיל. אין צו להוצאות. משכורתהשכר הקובע / משכורת קובעתתוספות שכר