חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת גם כן עפ"י מבחן הציפיות. השאלה היא אם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבות המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק, ואם כן האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשות הנזק. "בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיזית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמטיבי)... חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי סיכונים אלה ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה, סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעת של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר, רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? ... אותו סיכון שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת הזהירות הקונקרטית: .1התובעת ילידת 1941עבדה אצל הנתבעת, ונפגעה בתאונת עבודה ביום 15.3.96(להלן: התאונה). הצדדים אינם חלוקים בעניין אירוע התאונה ומסכימים שקרה כדלקמן: ביום התאונה עבדה התובעת כאשנבאית בדואר. התובעת מיהרה לצאת לשרותים. לשם כך עברה במעבר היחיד האפשרי, העובר דרך חדר מיון הדואר. במעבר זה נתקלה התובעת בחוט שהיה קשור בצורת לולאה, המשמש לקשירת דברי דואר. כתוצאה מכך נפלה התובעת ונחבלה. .2הנתבעת חולקת על אחריותה לתאונה ולחילופין - על גובה הנזק שנגרם לתובעת. לאור הסכמת הצדדים נקבע כי תוכרע תחילה שאלת האחריות, ורק אם ייקבע שהנתבעת אחראית לתאונה - יתקיים דיון לעניין הנזק שנגרם לתובעת עקב התאונה (ר' החלטה מיום 8.9.99). לפיכך, השאלה היחידה שבפני, בשלב זה, היא שאלת האחריות. .3התובעת טענה, כי הנתבעת אחראית עקב היותה המעביד של הנתבעת. ככזו חלות עליה חובות של הספקת תנאי עבודה בטוחים לעובדים, הספקת כלי עבודה וציוד שימנעו סכנות, מתן הוראות בטיחות לעובדים ופיקוח כי הוראות אלה מתמלאות, הנהגת שיטת עבודה בטוחה והבטחת סביבת עבודה בטוחה לעובדים. התובעת טוענת כי הנתבעת התרשלה בכך שלא מילאה אחר חובותיה אלה ובכך הביאה לקרות התאונה ולנזק שנגרם כתוצאה ממנה. הנתבעת טענה, כי לא הוכחה התרשלותה. לעובדים סופקו כלי העבודה הנחוצים לשם עבודה בטוחה, שיטת העבודה הנהוגה לא היתה מסוכנת, והיא נקטה באמצעים הסבירים למנוע את התאונה, בהתחשב בכך שהיא גוף ציבורי הכפוף לתקציבים ואילוצים שונים. .4רשלנות בבוא בית המשפט לקבוע אחריות בעוולת הרשלנות עליו לבדוק האם חב המזיק חובת זהירות לניזוק, האם הפר המזיק את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליו דהיינו אם סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו והאם הפרת החובה היא שגרמה לנזק (ר' ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה מקומית בית שמש לז (1) 113 בעמ' 122). שאלת קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק מצויה במבחן הציפיות הכולל את "חובת הזהירות המושגית" ואת "חובת הזהירות הקונקרטית". לעניין קיומה של חובת הזהירות המושגית בין עובד למעביד, אין לי אלא להפנות להלכה הפסוקה הקובעת מפורשות כי: "נראה היום שאין עוד צורך לבחינת שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה ענפה ועקבית. קיימים רק הבדלים בין פסקי הדין השונים ביחס למימדיה של אותה חובה וביחס להדגשים בדבר גורמיה השונים. יש ומדובר בחובה לנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות, במקרים אחרים מצויינת החובה להזהיר את העובד בפני סכנות קיימות, ולעיתים מודגשת החובה למנוע מהעובד סיכונים בלתי רגילים" (ר' ע"א 663/88 שיריזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ פ"ד מז (3) 225, בעמ' 229ר' גם ע"א 250/64 לוגסי נ. שק"ם בע"מ יט (1) 30, 32, ע"א 686/77 מקורות חברת מים לישראל בע"מ נ. מרג'י ואח' פ"ד לד (4) 365, בעמ' 371). חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת גם כן עפ"י מבחן הציפיות. השאלה היא אם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבות המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק, ואם כן האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשות הנזק. "בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיזית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמטיבי)... חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי סיכונים אלה ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה, סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעת של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר, רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? ... אותו סיכון שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ר' ע"א 145/80 שם, בעמ' 126-127). השאלה היא, האם צריכה היתה הנתבעת לצפות התרחשותו של הנזק שנגרם לתובעת. דהיינו: האם צריכה היתה התובעת לצפות שעובד שיעבור במעבר שבחדר המיון יפול כתוצאה ממכשול המצוי במעבר, ויגרם לו נזק עקב כך. אין ספק שבנסיבות העניין שבפני, צריכה היתה הנתבעת לצפות, פיזית, את נזקי התובעת. מן העדויות שהובאו בפני ביהמ"ש עולה כי היתה דרך אחת בלבד דרכה ניתן היה להגיע לשרותים מן המקום בו עבדה התובעת. "המעבר לשרותים הוא המעבר היחיד שיש" (פר' עמ' 11ש' 16). "אין עוד דרך להגיע לשרותים" (פר' עמ' 17ש' 24). במעבר זה, שעובר דרך חדר מיון הדואר, היו מפוזרים חוטים רבים, דוגמת החוט עליו נפלה התובעת, וכן דברי דואר וחבילות, שהקשו על המעבר. תמונה זו עלתה מעדויותיהם של העדים כולם: התובעת העידה כי "על כל הרצפה היו מפוזרים חוטים.. ." (פר' עמ' 11ש' 4). ע"ת מס' 2, מפקחת המשמרת, הגב' זמירה בן דוד (להלן: זמירה) תארה כי "באותו יום היו המון חוטים על הריצפה... ביום התאונה שפתחנו את החבילות הורדנו את החוטים והחוטים נשארו על הריצפה... היו על הריצפה הרבה חוטים בגלל המיון הלחוץ... אלה היו התנאים בבית הדואר באותה תקופה ולכן פרקנו את החבילות במעבר" (פר' עמ' 17ש' 26, עמ' 19ש' 17, 21). גם ע"ה מס' 2, סגן מנהל המרחב העיד כי ראה חוטים וגומיות מפוזרים על הריצפה (פר' עמ' 32ש' 1, 4, ור' גם את דו"ח החוקר ת/ 2שנעשה לבקשת הנתבעת ואת התמונה המצורפת לו ומסומנת ב.- xלהלן: דו"ח החוקר). השאלה היא אם בענייננו התגבשה חובת הזהירות הקונקרטית - בהיות הסיכון בלתי סביר כך שעל הנתבעת היה לנקוט אמצעי זהירות סבירים למניעתו, או שמא המדובר בסיכון רגיל שאין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגינו. נראה לי, כי בענייננו התשובה היא שקיימת חובת זהירות קונקרטית. על המעביד חלה חובה כללית וגורפת לנקוט אמצעים סבירים על מנת שעובדיו יבצעו עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. רק מידתם ומהותם של אותם אמצעים משתנה לפי טיבו וחומרתו של הסיכון (ר' ע"א 741/83 גוריון ואח' נ. גבריאל פ"ד לט (4) 266, 271; ע"א 663/88 שם בעמ' 229). הסכנה הנובעת מהליכה במקום המשמש מעבר לעובדים במקום עבודתם, כשהמעבר אינו בטוח להולכים בו כיוון שפזורים בו מכשולים לרוב, היא סכנה שעל המעביד להבטיח את העובד מפניה. קל וחומר כשהמעבר הוא מעבר יחיד ומלבדו אין אחר. בענייננו הובאו שתי סיבות לכך שבמעבר נמצאו חפצים שהפכו אותו למסוכן למעבר העובדים. הראשונה היא, כאמור לעיל, שהעבודה שצריכה היתה להתבצע בחדר מיון הדואר נעשתה, בזמנים לחוצים, גם במעבר. השניה היא העובדה שחוטים ששימשו לקשירת דברי דואר הוסרו מהם ע"י העובדים מבלי לגזור אותם (כך שנשארו בצורת לולאה) ומבלי שהושלכו לפח או למקום איסוף מסודר אחר והתגוללו במעבר, וברחבי אולם המיון. בעניין זה העידה התובעת: "אם החוט פתוח את יכולה להחליק אבל אם זה סגור זה נשחל לך ברגליים ואז אפשר לעוף" (פר' עמ' 11ש' 26-25). זמירה העידה על דרך פרוק החבילות: "כל חבילת דואר כזאת... קשורה בשני חוטים. אחד לרוחב ואחד לאורך, והתחלנו להוריד חוטים מהצד... כמובן שהחוטים נפלו על הריצפה כתוצאה מהלחץ. לא היה לי מספריים ולא היה לי סכין ולכן הורדנו את זה מהצד שזה מקל על העבודה... המפקח לא העיר לנו על שיטת העבודה של פתיחת החבילות. גם הוא פתח את החבילות על ידי הורדת החוטים מהצד. שאנו מסיימים את העבודה אז באה מנקה ומרימה את החוטים ומנקה אותם" (פר' עמ' 17ש' 21-9). כמו כן העידה זמירה, כי אחרי התאונה של התובעת נעשה כיום מאמץ לחתוך את החוטים ולהשליכם לפח וגם פעולות הנקיון נעשות במהלך העבודה - ולא רק בסיומה. אך "לפני הארוע כל אחד פתח את החבילות איך שהוא מבין, מי שהיה לו סכין עם סכין. רק לסבל יש סכין. ואם מישהו מביא מהבית אז יש לו" (פר' עמ' 18ש' 12-3). זמירה אמרה אמנם כי "עובד שצריך ציוד כמו סכין או מספריים פונה למנהל" (פר' עמ' 18ש' 29), אך הוסיפה כי "אני לא פניתי למנהל כדי לבקש סכין או מספריים כי לא אמרו לי... מסתדרים אז עושים את העבודה" (פר' עמ' 19ש' 2-1). "הפחים לא נמצאים בכל מקום ואינם בהישג יד ולכן יש חוטים על הריצפה" (פר' עמ' 21ש' 13). מכל האמור לעיל עולה, שאופן ביצוע העבודה וסביבת העבודה שיצרה הנתבעת עבור עובדיה מהווה סיכון בילתי סביר שהיה עליה למנוע. עתה נשאלת השאלה, האם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות שלה כלפי הנתבעת. גם כאן דעתי היא כי התשובה היא חיובית. הכלל הוא כי "מזיק החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק... חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים ואחריותו מתגבשת רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אוביקטיביות המגולמות באמירה כי על המזיק לנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין... רמת זהירות זו נקבעת על פי שיקולים של מדיניות משפטית. השאלה אינה מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק אלא השאלה היא מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו בו בנסיבות העניין. על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לבטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחפש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה אם בהפסקתה של אותה פעילות" (ר' ע"א 145/80 שם בע"מ 131). ולגבי מעביד באופן ספציפי קובעת ההלכה: "השאלה אינה: האם עשה המעביד את הכל, אלא האם עשה כל מה שסביר לדרוש מאדם שבאותו מצב, בהתחשב בכל הנסיבות לרבות גודל הסכנה מזה והיעילות והמעשיות שבנקיטת אמצעי מניעה זה" (ר' ע"א 559/77 למפרט נ. מדינת ישראל פ"ד לג (3) 649, עמ' 652). ובענייננו - מהם האמצעים הסבירים שהיה על הנתבעת לנקוט בנסיבות העניין? על הנתבעת היה לספק לעובדים הפותחים את חבילות הדואר מספריים או סכין, כדי לחתוך את החוטים, וכן לדאוג לכמות מספקת של פחים שיפוזרו בחדר מיון הדואר, כך שהחוטים הגזורים יושלח לפח ע"י העובדים מייד כשהם מוסרים מחבילות הדואר. בנוסף על כך היה על הנתבעת להדריך את העובדים באשר לחשיבות גזירת החוטים ושמיר על סביבת עבודה נקיה ולדאוג לגוף שיפקח שהוראות אלה אכן מיושמות הלכה למעשה ע"י העובדים. פיקוח זה יכול להעשות, למשל, ע"י מנהלי המשמרת שבין כה מצויים בתפקיד פיקוח. מדובר באמצעים פשוטים, זולים ויעילים, שסביר לנקוט אותם בענייננו ובכך נמצא איזון בין הגנה על העובדים לבין המשך עבודה יעילה ומהירה של המעביד. עוד ראוי לציין, כי הנתבעת יכולה לנקוט אמצעים אלה מבלי שהדבר יטיל עליה עול כלכלי כבד בו לא תוכל לעמוד, גם בהתחשב באילוצים להם היא כפופה עקב היותה גוף ציבורי. משלא נקטה הנתבעת באמצעי הזהירות הסבירים, הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה כלפי התובעת. התנאי האחרון שיש להוכיח בתביעת רשלנות הוא קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעת לבין הנזק שנגרם לתובעת. בעניין זה לא היתה מחלוקת בין הצדדים, שהתנאי התקיים ולכן אני קובעת, לאור כל האמור לעיל, כי התובעת הוכיחה את עוולת הרשלנות כנגד הנתבעת. .5אשם תורם הנתבעת טוענת שלתובעת אשם תורם לאירוע התאונה בשיעור של % 100או לחילופין בשיעור של % 50ואלה נימוקיה: התובעת עבדה שנים רבות בסניף הדואר בו התרחשה התאונה והכירה היטב את המעבר לשירותים ואת העובדה שבמעבר - כמו בכל חדר המיון - ישנם מכשולים לרוב, בשל הצפיפות הרבה והלחץ בחדר המיון. לכן היה עליה לדעת שיש לצעוד במעבר בערנות ובזהירות. לא רק שהתובעת לא עשתה כן, אלא היא העידה כי לא הסתכלה לאן היא הולכת, שכן מיהרה לשירותים. עולה מכך שהתובעת, בחוסר זהירותה, היא שגרמה לתאונה להתרחש ועליה לשאת בכל הנזק שנגרם ממנה, או לפחות בחלקו. התובעת מצידה טוענת שאין להטיל עליה אשם תורם כלשהו, שכן התאונה אירעה באשמת מחדליה של הנתבעת בלבד והעובדה שהתובעת מיהרה לשירותים, כדי שתוכל לשוב לעבודה במהירות הרבה ביותר, לא צריכה לעמוד כנגדה. העקרונות והכללים המנחים את בית המשפט בבואו לקבוע רשלנות תורמת של עובד סוכמו בע"א 655/80 קרור בצפון בע"מ נ. מרציאנו ואח’, פ"ד לו (2) 596, בעמ' 603, 604: "במקרה שמדובר בתאונת עבודה אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או תרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטת העבודה יהיה בטוחים והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו... (ע"א 573/70 רביבי נ. חברת החשמל לישראל בע"מ פ"ד כה (1) 724). "עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה וענין עפ"י נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה" (ר' ע"א 492/81 בן לב בע"מ נ. מגד פ"ד לח (4), 70בעמ' 74). שני המבחנים העיקריים שהוצבו בפסיקה לבחינת האשם התורם הם - מבחנו של האדם הסביר - דהיינו האם אדם סביר היה נזהר יותר מן התובע (ר' ע"א 145/80 שם בע"מ 148), ומבחן "מידת האשמה" - שעיקרו הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להעריך מידתם ומשקלם (ר' ע"א 417/81 רמדה שלום נ. אמסלם פ"ד לח (1) 72, בע"מ 81). צודקת הנתבעת בכך שהתובעת הכירה היטב את תנאי העבודה בדואר, ובפרט את המעבר לשירותים. ואולם, בכך אין די כדי להטיל עליה אשם תורם. הנתבעת הסבירה את הסיבה לכך שמיהרה אותו יום: "מיהרתי לצאת מהר לשרותים כדי שלא יהיה לי לחץ עם הקהל. בבוקר יש אצלנו לחץ. זה גם היה ערב חג פסח" (פר' עמ' 10ש' 28-27). "אני מיהרתי חשבתי שיהיה לי קהל הרבה, ואני לא הסתכלתי על שום דבר כי מיהרתי כדי לחזור ויש לנו מפקח שב- 15לחודש הוא מלחיץ..." (פר' עמ' 13ש' 22-21). על כך שמדובר היה בתקופה לחוצה בדואר העידה גם זמירה: "אותו יום היה עמוס מאוד, זה היה תקופה שלפני החגים..." (פר' עמ' 16ש' 29). עולה מכך, שהתובעת מיהרה כדי שתוכל לשוב לעבודתה במהירות הרבה ביותר, וזאת כדי להמשיך ולתת שירות לקהל הרחב. על עובד שבשל רצונו לבצע עבודתו בזהירות ויעילות ותוך כדי כך נופל על מכשול שלכאורה צריך היה לראותו אמר כב' השופט אור כי "תוצאה כזו של התקלות בקרש ונפילה עלולה לקרות בלהט העבודה ומתוך רצון לבצעה ביעילות ובזריזות, ולא תמיד תצביע על קיום התרשלות". (ע"א 1958/97 בן שטרית נ. רשות הנמלים והרכבות, דינים עליון כרך נה, 823). זאת ועוד. בדוח החוקר, שהוזמן, כאמור, על ידי הנתבעת, נאמרו הדברים הבאים: "חרף הטענות כי מדובר בעובדת ותיקה האמורה לדעת כי תיתכן אפשרות שיהיו חוטי קשירה על הריצפה הרי שבזמן עבודות מיון הדואר שבוצעו בעת התאונה באולם וכך גם בהווה ובשל העובדה שהמקום צפוף מאוד ודחוס, חומר רב כולל חוטים מתפזר על הריצפה וקיים קושי של ממש להבחין ולהמנע מדריכה על חוטי הקשירה - מה גם שכבר קרו תקדימים דומים בעבר עם השלכות קלות יותר מבלי שהמבוטחים הפיקו לקחים. נראה לנו כי לא ניתן היה לצפות מהנפגעת לחזות בחוט הקשירה על הארץ מבעוד מועד..." (ר' נ/ 2בעמ' .7הדגשות שלי מ.נ.). לכן אני קובעת שלתובעת אין אשם תורם לאירוע התאונה. חובת זהירות קונקרטיתחובת הזהירות