קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מוגבל בניידות משתכר: השופט אזולאי: .1מדובר בערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי, אשר קבע כי המשיבה זכאית לקצבת ניידות בגובה קצבת "מוגבל בניידות משתכר", בתקופה שמיום 1.9.1985עד ליום .31.8.1986 .2להלן העובדות שלא היו שנויות במחלוקת: א) המשיבה הינה עובדת הוראה, ובתקופת עבודתה הרגילה היתה "מוגבל בניידות משתכר", כמשמעות מונח זה בהסכם בדבר מוגבלים בניידות (להלן - הסכם הניידות); ב) בתקופה שמיום 1.9.1985עד 31.8.1986היתה המשיבה בשנת השתלמות (להלן - תקופת ההשתלמות) במסגרת קרן ההשתלמות למורים ולגננות בע"מ (להלן - קרן ההשתלמות); ג) בתקופת ההשתלמות קיבלה המערערת מקרן ההשתלמות מענקי השתלמות חודשיים, ובנוסף לכך עבדה במשרה חלקית בהוראה; ד) מקור הזכאות למענקי ההשתלמות החודשיים בתשלומים שוטפים לקרן ההשתלמות של העובד בשיעור של % 4.2ממשכורתו, ושל המעביד בשיעור של % 8.4ממשכורת העובד; ה) הכנסות המשיבה מהעבודה במשרה חלקית לא הגיעו לכדי קצבת יחיד מלאה כמשמעותה בסעיף 127לז לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח- 1968(להלן - חוק הביטוח הלאומי), כנדרש בהסכם הניידות כתנאי לזכאות כ"מוגבל בניידות משתכר", בעוד שצירוף תשלומי המעביד והעובד לקרן ההשתלמות מעמיד את ההכנסה על סכום העולה על קצבת יחיד מלאה כאמור, בכל תקופת ההשתלמות. צירוף תשלומי המעביד בלבד בסכומם הנומינלי להכנסות המשיבה מעמיד את ההכנסות על סכומים העולים על קצבת יחיד מלאה כאמור בחודשים ינואר, אפריל, מאי, יוני, יולי ואוגוסט 1986בלבד. (ראה הטבלה המצורפת לפסק-הדין, לאחר הורדת שליש מהתשלומים לקרן ההשתלמות). .3המערער דחה את תביעת המשיבה לקבלת קצבת ניידות כמשתכרת, ובתביעה שהוגשה לבית-הדין האזורי, קביל בית-הדין את התביעה, בנימוק שיש לראות את תשלומי המעביד והעובד לקרן ההשתלמות כ"הכנסה" לעניין זכאות כ"מוגבל בניידות משתכר" לפי הסכם הניידות. .4לטענת המערער, טעה בית-הדין האזורי בכך שראה את תשלומי המעביד והעובד לקרן ההשתלמות כהכנסה בעת קבלת מענק ההשתלמות, ולחילופין טעה בית-הדין בקביעה האמורה ביחס לתשלומי העובד, אף אם הקביעה היתה נכונה לגבי תשלומי המעביד. .5להלן הוראות הסכם הניידות והוראות פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן - פקודת מס הכנסה), הנוגעות לעניין: הסכם הניידות: " .2מוגבל בניידות משתכר" - מוגבל בניידות שהכנסתו בחישובה החודשי, עולה על קצבת יחיד מלאה כמשמעותה בסעיף 127לז לחוק..." "הכנסה" - הכנסה מעבודה או ממשלח-יד מהמקורות המפורטים בסעיפים 2(1)2(2) ו-2(8) לפקודת מס הכנסה..." פקודת מס הכנסה: "2(2) השתכרות או ריווח מעבודה; כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו; 3(ה) סכומים ששילם מעביד לקרנות ההשתלמות בשביל עובדים בגבולות שנקבעו בהסכם קיבוצי כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז 1957(להלן - הסכם קיבוצי) ולגבי עובד שאין הסכם קיבוצי החל עליו בגבולות שנקבעו בהסכם קיבוצי החל על עובד שמקצועו, הוותק שלו ותנאי העבודה שלו דומים, אך לא יותר מ-% 8.4מהמשכורת הקובעת לגבי עובד הוראה ולא יותר מ-% 7.5מהמשכורת הקובעת לגבי כל עובד אחר, יראום כהכנסת עבודה של העובד בעת שקיבל אותם; ואילו סכומים ששילם מעביד מעל לגבולות כאמור יראום כהכנסת עבודה של העובד בעת ששולמו לקרן". .6לגבי מהותם של תשלומים לקרן ההשתלמות, נקבע בד"נ 9/85[1], כלהלן: א) תשלומי העובד לקרן השתלמות אינם אלא הפקדת חלק מהכנסת העבודה שלו לקרן ההשתלמות, והן מהוות הכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה בעת התשלום לקרן, בעוד שקבלת התשלום מהקרן אינה אירוע החייב במס הכנסה (בע' 354מול האות ו'); ב) תשלומי המעביד לקרן בגבולות ההסכם הקיבוצי הן על פניהן הכנסת עבודה כהגדרתה בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, הואיל והן מהוות טובת הנאה או קצובה שניתנה לעובד ממעבידו, שיכולה להינתן הן במישרין והן בעקיפין או לאחר לטובת העובד (בע' 354מול האות ז'); ג) סעיף 3(ה) לפקודת מס הכנסה אינו קובע את הגדרתם של תשלומי המעביד כהכנסה מעבודה; קביעה זאת נובעת במישרין מסעיף 2(2) לפקודה, וכל עניינה של ההוראה בסעיף זה הוא לקבוע את מועד החיוב במס על הסכום המופרש לטובת העובד לקרן ההשתלמות; אלאלא סעיף 3(ה) היה מועד החיוב במס על-פי סעיף 2(2) לפקודה, במועד התשלום לקרן ההשתלמות, בעוד שסעיף 3(ה) לפקודה דחה את מועד החיוב במס למועד בו מקבל העובד את התשלומים מהקרן (בע' 355מול האות ז'; בע' 356, מול האות א'); ד) הרווחים מהקרן, היינו: כל הסכומים שמקבל העובד העולים על תשלומיו הוא ותשלומיו הנומינליים של מעבידו הינם רווחים מסכומי הקרן שהופקדו ואינם הכנסת עבודה. .7לאור הניתוח האמור, צדק בית-הדין האזורי בכך שקבע שתשלומי העובד והמעביד הנומינליים היו הכנסה מעבודה על-פי 2(2) לפקודת מס הכנס, בעוד שהרווחים לא היו בגדר הכנסה מעבודה כאמור, אך השאלה שנמנע בית-הדין האזורי מלדון בה היא שאלת העיתוי בו רואים את התשלומים לקרן כהכנסת עבודה לעניין הסכם הניידות; האם - במועד התשלומים לקרן או בעת קבלת מענק ההשתלמות? לעניין תשלומי העובד אין ספק שיש לראותם כהכנסה מעבודה בעת התשלום לקרן, ולא בעת קבלת מענק ההשתלמות כפי שעולה מפסק הדין בעניין בר-זאב [1]. ההגדרה של "מוגבל בניידות משתכר" דורשת שההכנסה "בחישובה החודשי" תעלה על קצבת יחיד מלאה, וברור שהכוונה היא להכנסה בחישובה החודשי, במועד קבלת התוספת לקצבה כמוגבל בניידות משתכר, ולא להכנסה שהיתה במועד כלשהו בעבר. לאור זאת לא היה מקום לראות את תשלומי העובד כהכנסה ביחס לזכאות לתוספת לקצבת הניידות במועד קבלת מענק ההשתלמות. .8השאלה האחרת שיש לדון בה היא ביחס לתשלומי המעביד לקרן ההשתלמות, האם לאור הוראת סעיף 3(ה) לפקודת מס הכנסה, יש לראות גם לענייננו את עיתוי ההכנסה במועד קבלת מענק ההשתלמות כאמור בסעיף זה, או שמא הוראה זאת אינה מתייחסת אלא למועד ראיית התשלום כהכנסה לעניין המועד לחיוב במס הכנס, ולא לענייננו. לאחר ששקלנו את העניין, נראה לנו שיש להעדיף את האפשרות השניה, מהנימוקים הבאים: הגדרת המונח "הכנסה" בהסכם הניידות מתייחסת רק להכנס לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה ולא להכנסה לפי סעיף 3(ה) לפקודה; אף שסעיף 3(ה) לא בא לקבוע את אופיה של ההכנסה כהכנסה אלא רק את עיתוי החיוב במס, הרי שלפי הסכם הניידות יש צורך שההכנסה לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה תהא בעיתויה החודשי הממשי במועד קבלת קצבת הניידות, ולא להכנסה אשר על-פי סעיף 2(2) לפקודה הופקה בעבר, ורק לעניין החיוב במס נדחה המועד למועד קבלת מענק ההשתלמות. לעניין הזכאות לתוספת לקצבת הניידות יש לפרש את הוראות הסכם הניידות על-פי מטרות ההסכם. סעיף הזכאות לתוספת לקצבת ניידות ביחס למוגבל בניידות משתכר הוא סעיף 14 (א) להסכם הניידות, הקובע תנאים נוספים לזכאות כמוגבל משתכר כגון - מרחק מינימלי בין מקום המגורים לבין מקום העבודה, עבודה ברציפות שישה חודשים לפחות בתכוף לפני הגשת הבקשה לקבלת תוספת הקצבה, ושימוש ברכב בקביעות לצורך נסיעה למקום העבודה. מהוראות אלו ניתן ללמוד כי תשלום התוספת לקצבה למוגבל בניידות משתכר, היא להקל עליו את הניידות לצרכי העבודה. מבחינה זאת חשוב יותר לעניין עיתוי ההכנסה הקשר בין מועד ביצוע העבודה לבין המועד שבו רואים את ההכנסה כהכנסה, מאשר המועד שבו רואים את ההכנסה כהכנסה לעניין החיוב במס. במקרה הנדון אין כל טענה שיש לראות את ההשתלמות עצמה כעבודה, וברור שאלמלא עבודתה של המשיבה במשרה חלקית לא היה למשיבה כל שימוש ברכב לצורך נסיעה למקום העבודה, כנדרש בסעיף 14להסכם הניידות. במצב זה יש לפרש את הביטוי "שהכנסתו בחישובה החודשי", האמור בהגדרה של "מוגבל בניידות משתכר" כמתייחס להכנסה שעיתוי הפקתה בפועל היה בסמוך למועד הזכאות לקצבת הניידות, באופן שבו מתקיים קשר בין קבלת ההכנסה כביטוי להשתכרות, לבין השימוש ברכב לצורך נסיעה למקום העבודה. .9לאור האמור, אנו מקבלים את הערעור וקובעים שאין לראות את המשיבה כ"מוגבל בניידות משתכר" בתקופת ההשתלמות - אין צו להוצאות. חוזהניידות