קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה תוך כדי ירידה ממשאית: 1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בימ"ש השלום בנצרת (כב' השופט י. סוהייל) מיום 26/09/2009, (להלן: "ההחלטה"), בה נקבע כי האירוע בו נפגע המשיב מהווה תאונת דרכים, כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). 2. ההחלטה, כותרתה אמנם "פסק דין חלקי", אולם למעשה היא איננה בגדר פסק דין הניתן לערעור בזכות ולכן הגישו המבקשים, כנדרש, בקשה למתן רשות ערעור (ראה רע"א 1828/09 המגן חברה לביטוח בע"מ נ. משה ג'ינו, ). 3. המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת הינו 30 יום ממתן ההחלטה (תקנות 399+402 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) (להלן: "תקנות סדרי הדין"). 4. ההחלטה הומצאה למבקשים לכל המוקדם ביום 30/09/09. בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 08/11/09. בהתחשב בפגרת חג הסוכות (בהתאם להוראת תקנות בתי המשפט וההוצאה לפועל (פגרות) התשמ"ג-1983) ולאור תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, הוגשה הבקשה במועד. ב"כ המשיב חזר בו, לאור האמור, מטענתו לסילוק הבקשה על הסף. 5. הצדדים נתנו הסכמתם, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין. 6. בקשת רשות הערעור, שהוגשה על ידי מבטחת כלי הרכב שהיה מעורב בתאונה, מכוונת כנגד קביעתו של בית המשפט קמא לפיה נפגע המשיב כתוצאה מתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים. 7. המשיב, התובע, הגיש לבית משפט השלום תביעה לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה שהתרחשה ביום 23/09/04. התאונה התרחשה לפי גרסת התביעה לאחר שהנתבע מס' 1 (מבקש מס' 1 בבקשה שלפני) (להלן: "הנהג"), הגיע אל ביתו של המשיב, כשהוא נוהג ברכב משאית עם מנוף (להלן: "המשאית" או "הרכב"), עליה הועמסו בלוקים, שהזמין המשיב לבניית ביתו. לפי המפורט בכתב התביעה, הנהג ביקש מהמשיב לעלות לארגז המשאית בכדי להצביע לו על מקום הורדת הבלוקים. לאחר שהדריך והצביע לנהג על מקום הורדת הבלוקים, התכוון המשיב לרדת מארגז המשאית, תוך כדי ירידה הוא החליק, נפל ארצה ונפגע בידו השמאלית. 8. גרסת המשיב לאורך ההליך כולו, (בכתב התביעה, עדויות התביעה וסיכומיה), הייתה כי הוא עסק בהכוונה בלבד של המנוף. מכתב התביעה ותצהיר העדות הראשית של התובע ניתן היה להבין, כי סייע בהכוונת הנהג היכן להניח את הבלוקים, אולם במהלך עדותו הוברר כי נהג המשאית עמד על גג הבית, כשברשותו שלט רחוק, והמשיב כיוון אותו בהרמת המנוף, במטרה שלא יגרם נזק למבנה הבית, תוך כדי הרמת המטען. 9. לאור הכחשת החבות על ידי המבטחת, נשמעו בפני בית המשפט קמא ראיות בשאלת החבות. בהחלטתו, אימץ בית המשפט קמא את גרסת המשיב והוסיף באשר לנסיבות בהן נפגע, כדלקמן: "מהעדות הנ"ל עולה כי התובע עזר לנהג המשאית, שהפעיל את זרוע המנוף, להרים את משטחי הבלוקים בבטחה, על מנת שאלה לא ייפגעו תוך כדי הרמתם בבית התובע או במרפסת שלו, לצורך פריקתם על גג המבנה. 8. מהעדויות שנשמעו בפניי עולה, כי מדובר היה בכ- 6 משטחי בלוקים שהיו על ארגז המשאית, ושנפרקו באותה שיטה, כשהנהג עומד על גג המבנה ומפעיל את המנוף, והתובע על ארגז המשאית. אמנם לא הובאו ראיות בעניין זה, אך סביר להניח, כי התובע לא רק עזר בהכוונת הנהג בהרמת משטחי הבלוקים, אלא גם בהכוונת הנהג כדי לקשור את המשטחים עם זרוע המנוף לצורך הרמתם. היה ברור, כי נהג המשאית, שהיה על גג המבנה, לא ירד מטה אחרי פריקת כל משטח ומשטח כדי לקשור את זרוע המנוף למשטח הבא בתור". (סעיף 7-8 להחלטה, ההדגשה לא במקור - א.ה.). 10. ביהמ"ש קמא קבע כי התובע השתתף באופן פעיל בקשירת משטחי הבלוקים מעל ארגז המשאית, ועל כן יש לראותו כמי שעסק בפריקת המשאית. התאונה התרחשה כאשר סיים את הפריקה וביקש לרדת ארצה, ולכן מתקיימים כל רכיבי ההגדרה בחוק הפיצויים. 11. בית משפט השלום קבע כי אין חולק שהנסיבות האמורות מקיימות את הדרישה בדבר "שימוש ברכב מנועי", בהסתמך על רע"א 418/03, אסם תעשיות מזון בע"מ נ. סמג'ה, (פ"ד נט (4) 541) (להלן: "פרשת אסם"), ודחה טענת המבטחת, כי במקרה זה לא מתקיימת הדרישה בהגדרה הבסיסית של "למטרות תחבורה" או כי אין מדובר בסיכון תחבורתי. 12. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. 13. הכלל הוא, כי ערכאת הערעור איננה מתערבת בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, בפרט בממצאים שנקבעו על סמך התרשמותו ממהימנות העדים שהעידו בפניו, אלא במקרים חריגים בהם שוכנעה כי נפלה טעות בולטת בפסק הדין. 14. עדות המשיב הותירה רושם מהימן על בית המשפט קמא והוא ראה לנכון לסמוך עליה כמהימנה, אף שבמהלך חקירתו הנגדית התברר כי העובדות שפורטו בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית אינן משקפות אל נכונה את נסיבות המקרה, כפי שתיאר אותן המשיב. בעניין זה, אין מקום להתערבות ערכאת הערעור והמבקשת אף איננה עותרת להתערבותו של בית משפט זה בקביעות אלה. 15. לא כך המצב באשר למסקנות שהסיק בית המשפט קמא מעדותו של המשיב ויתר ראיות התביעה שהוצגו בפניו, מסקנות החורגות מגרסת התביעה ואף עומדות בסתירה לעדויות שנמצאו מהימנות עליו. 16. בכתב התביעה טען המשיב כי הנהג ביקש ממנו לעלות לארגז המשאית בכדי להצביע לו על מקום הורדת הבלוקים והוא נפל לאחר שהדריך והצביע לנהג על המקום בו הוא אמור להוריד את הבלוקים. בתצהיר העדות הראשית שלו חזר המשיב על גרסה זו, טען כי נתבקש לעלות על ארגז המשאית בכדי לכוון את הנהג באיזה מקום עליו להוריד את הבלוקים, והסביר כי היה צורך לכוונו מאחר ושדה הראיה שלו מוגבל, במעט לאור השיפוע והפרשי הגובה הקיימים בשטח הבניה. גם בחקירתו הנגדית בבית המשפט טען המשיב, כי עלה לארגז המשאית בכדי לכוון את הנהג, הפעם הסביר כי הנהג שעמד על הגג לא ראה איך לכוון את המנוף ולכן ביקש את עזרתו, מחשש שייגרם נזק למרפסת הבית כתוצאה מפגיעה של משטח הבלוקים במבנה. המשיב נשאל מפורשות האם מטרת עלייתו למשאית הייתה אך ורק לכוון את הנהג והשיב על השאלה בחיוב. 17. פרט למשיב, העיד מטעמו גם נהג המשאית, וגם לפי עדותו, תפקידו של המשיב התמצה בכך שסייע לו לכוון את המנוף. 18. אלו הראיות היחידות שעמדו לנגד עיניו של בית המשפט קמא ואין בהן כל זכר לכך שהמשיב עסק, פרט לכוון הנהג, גם בפעולות של קשירת המטענים. המסקנה כי המשיב עסק גם בפעולת נוספות איננה מתחייבת מתוך הנסיבות שהוכחו, מכל מקום לא מדובר בעובדות שהן בגדר ידיעה שיפוטית והן צריכות היו לבוא לידי ביטוי בראיות שהונחו בפני בית המשפט קמא. לא זאת בלבד שאין הדבר כך, הרי למשיב ניתנה הזדמנות לפרט ולתאר את כל מעשיו על ארגז המשאית והוא השיב כי עלה לשם במטרה אחת ויחידה, כפי שהעיד. 19. ב"כ המשיבה טוען כי בית המשפט קמא היה מוסמך להסיק מן הראיות מעבר למה שהוכח בפניו ומפנה בעניין זה לפסק הדין בעניין אוסם, גם שם לטענתו, קבע בית המשפט קמא את העובדות (שהתובע, לולא נפל, התכוון לסגור את הדלת האחורית של המשאית ולנהוג בה), על סמך מסקנות שהסיק מן העדויות שהובאו בפניו, אף שלא הובאה עדות ישירה לגביהן. לא מצאתי תימוכין לטענה זו בפסק הדין בפרשת אוסם. על פי המפורט בסעיף 2 לפסק הדין, יעקב סמדג'ה, הוא שנהג בפועל במשאית באותו יום, עובר לתאונה. בית המשפט המחוזי קבע שם כממצא, כי לולא נפל, היה מר סמדג'ה, סוגר או אף נועל את הדלת האחורית של ארגז המשאית, חוזר לנהוג, ונוסע לאסוף את חברו שעסק באותה עת בהסדרת הניירת מחוץ לחצר שבה הועמסה המשאית. גם אם נכונה טענת ב"כ המשיב, בכל הנוגע לקביעת הממצאים בפרשת אוסם אין בכך דבר היכול ללמד על כך שגם במקרה שלפנינו היה נכון לפעול כך. אין מניעה כי בית המשפט, בקובעו ממצאיו יסיק מהן מסקנות שהן המסקנות הסבירות המתבקשות ממה שהוכח בפניו, אלא שבפנינו, הרחיב בית המשפט קמא, ייחס למשיב פעולות שאף הוא לא טען כי ביצע וכל זאת, בסתירה לגרסה שמסר המשיב עצמו. 20. נותר לבחון אם כך, האם נפילתו של המשיב תוך ירידה מארגז המשאית, עליו עלה במטרה לכוון את הנהג, אשר עמד על גג הבית ועסק בפריקת המטען תוך שימוש בשלט רחוק, במטרה שזה לא יפגע במבנה תוך כדי הרמת משטחי הבלוקים, הינה בבחינת "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים. 21. יוער, כי גם בסיכומיו של המשיב בפני בית המשפט קמא הוא מיקד טענותיו, במסגרת העובדתית כמפורט בסעיף 20 דלעיל, בטענה כי היא מהווה תאונת דרכים, כך שהאפשרות שהמשיב עסק גם בקשירת המשטחים הועלתה לראשונה בהחלטתו של בית המשפט קמא ומבלי שניתנה למבקשת אפשרות להגיב עליה או להתגונן מפני האפשרות שתהווה בסיס להכרעה. 22. עמדת המשיב בסיכומיו הייתה, כפי שטען גם בפני, שפעולות המשיב הן בגדר פריקה וטעינה, גם אם עסק רק בכוון הנהג, ולכן לגישתו, כפי שנפסק עוד בע"א 498/80 מדינת ישראל נ. קדר בע"מ ואח', , פעולות אלו הן פעולות הנעשות לצורך תחבורתי. לעמדת המשיב, גם ללא התוספת העובדתית שנקבעה בהחלטת בית המשפט קמא, מתקיים הרכיב ל"מטרות תחבורה". 23. בית המשפט קמא קבע כי היסוד "שימוש ברכב מנועי" מתקיים לאור הלכת אוסם, לפיה בהתנגשות בין חריג הטעינה ופריקה לבין אחת מדרכי השימוש המוכרות בחוק, כניסה לרכב או ירידה ממנו, גוברת ההוראה המרבה ויש תחולה לחוק. על קביעה זו אין המבקשת משיגה. לשיטתה, עלייתו של המשיב על המשאית וירידתו ממנה אינם עונים גם על הרכיב של "למטרות תחבורה" ודי בכך בכדי להביא לדחיית התביעה כנגדה. 24. לטענת המבקשת, עלייתו של המשיב למשאית, מטרתה הייתה להצביע היכן להניח את הבלוקים, או לכוון את הנהג כדי שמשטח הבלוקים לא יפגע ויגרום נזק למבנה הבית, עלייתו אינה קשורה למטרה תעבורתית, או לסיכון תעבורתי. המשאית שימשה במקרה דנן כ"זירת אירוע" בלבד, כפי שנקבע בפרשת פדידה (רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר, חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נא(3) 825), באותה מידה יכול היה המשיב לעמוד על סולם ולהצביע לנהג היכן להניח את הבלוקים ואגב כך ליפול מן הסולם. 25. בית המשפט קמא הסתמך על האמור בפרשת אוסם (בסעיף 11 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין), באשר לאופי התעבורתי של פעולת הטעינה והפריקה. את שאלת קיומה של "מטרה תחבורתית" בחן בית המשפט קמא על פי מטרת העלייה לרכב, מטרה זו הייתה לפי קביעתו לסייע בפריקת משטחי הבלוקים, והרכב לשיטתו לא שימש כזירת אירוע בלבד. לצורך קביעה אחרונה זו, נדרש בית המשפט קמא, כאמור, להוסיף לתיאור העובדות את המסקנה כי הייתה חשיבות שהמשיב יעמוד על גג המשאית ולא במקום אחר, מאחר והוא היה שותף פעיל בפריקה, קרי, עסק בקשירת המטענים. 26. משנמצא כי לא היה בסיס למסקנה זו בראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא, נשאלת השאלה האם ניתן להותיר על כנה את המסקנה כי ארגז המשאית לא שימש רק כ"זירת אירוע"? 27. יש לזכור, כי הנטל מוטל על המשיב לשכנע בתחולת ההגדרה הקבועה בחוק על האירוע. אם אכן, לעמידתו על ארגז המשאית בעת שכיוון את נהג המשאית בפעולת הרמת המטען באמצעות המנוף, הייתה חשיבות מיוחדת, ולאו דווקא כאזור מוגבה, שממנו ניתן היה להיטיב ולראות לאן לכוון את נהג המשאית, היה עליו לפרט עובדות אלו במלואן בפני בית המשפט. 28. מעיון בחומר שעמד בפני בית המשפט קמא, לא מצאתי כל בסיס למסקנה כזו. המשיב והנהג, עד התביעה שחיזק את עדותו, שניהם הסבירו כי עלייתו של המשיב על ארגז המשאית הייתה נחוצה בשל כך ששדה הראיה של הנהג, בעומדו על הגג היה מוגבל. הוא לא יכול היה לראות, ממקומו שם, מה היא הדרך הבטוחה ביותר להעלות את המשטח אל גג הבית מבלי לגרום נזקים למבנה. לצורך כך כיוון אותו המשיב, בעומדו על ארגז המשאית, הדריך אותו האם להזיז את המנוף ימינה או שמאלה, ותו לא. המשאית שמשה, אם כך, כמקום מוגבה, שהעניק למשיב שדה ראיה טוב ואפשר לו באותה עת לדווח לנהג ולהדריכו. 29. בפסק הדין שניתן בדנ"א 1963/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אורן כהן, נפסק בנוגע לדרך שבה יקבע בית המשפט מהי מטרת השימוש כדלקמן: "בבירור מטרת השימוש יש לעתים להיזקק לבירור כוונתו הסובייקטיבית של המשתמש. במה דברים אמורים? כאשר השימוש, אף שעל-פניו נמנה עם השימושים המוכרים ברכב מנועי, אינו בהכרח כרוך (לפי מהותו) בסיכון תחבורתי. כך, למשל, נקבע בפרשת פדידה, כי למרות שה"כניסה" וה "יציאה" מהרכב כדי לקחת מצית נכללות בהגדרת ה"שימוש", הרי שהשימוש לא היה "למטרות תחבורה"... אמור מעתה, כי "סיבת" השימוש מתארת אך את מטרתו הסובייקטיבית של המשתמש. לעתים, בהיעדר נסיבות המחייבות מסקנה אחרת, תוכרע הכף על-פי מטרתו הסובייקטיבית של המשתמש (כפי שהיה בעניין פדידה). אך כאשר השימוש כרוך, מעצם טבעו, בסיכון תחבורתי, משפט הבכורה יינתן לאופייה האובייקטיבי של הפעולה. טול, למשל, ילד שלצורכי משחק מתניע מכונית ונוהג בה ברשות הרבים. מבחינתו הסובייקטיבית, "סיבת" שימושו ברכב היא לצורכי משחק ושעשוע. אך לא יכול להיות ספק, כי מבחינה אובייקטיבית שימושו הוא למטרות תחבורה". 30. ההסתמכות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בפרשת טויזר (ע"א (מחוזי יר') 4318/03 שלמה טויזר נ' עילית חברה לביטוח בע"מ, ), איננו יכול לסייע בידי המשיב. באותו עניין נקבע כי: "בנסיבות של שימוש תחבורתי ברכב, היציאה מתא הנהג בסיום הנסיעה אינה צריכה להיות מושפעת ממטרתה, שכן זוהי פעולת השלמה של השימוש התחבורתי. כפי שפורט קודם לכן, יציאה מתא הנהג ברכב דו-תכליתי הנה מקרה פרטי של ירידה מכלי הרכב, ויש לבחון אותה בזיקה לפעולה הקודמת שלשמה נכנס הנהג או הנוסע אל תא הנוסעים. בסיום הנסיעה יוצאים הנהג והנוסעים למעשיהם היום יומיים. יציאה זו, כשלעצמה ובמנותק מהפעילות הקודמת, אינה נוגעת לשימוש התחבורתי... ואכן, הירידה מכלי הרכב אינה יכולה להיבחן מעצמה בלבד, אלא בהקשר הכולל של הפעילות הקודמת. הווי-אומר, אף שמטרתה אינה תחבורתית, הריהי משלימה את הפעולה התחבורתית, אם קודם לכן נעשה בכלי הרכב שימוש תחבורתי". בית המשפט המחוזי הפנה שם ואימץ אץ דבריו של כב' השופט ב' ארבל בת"א (שלום-עפולה) 1587/99 קיסלביץ' נ' מוסטפא, : "לכל ירידה מכלי רכב מנועי מטרה משלה. מטרה זו אינה מטרה תחבורתית, הגם שהינה יכולה להוות עדיין חלק מרצף השימוש התחבורתי. מאידך, לעלייה לכלי-רכב עשויות להיות מטרות רבות. חלקן נוגעות לשימוש תחבורתי וחלקן מנותקות משימוש זה, כפי שראינו לעיל. על-כן, כאשר לפעולות הכניסה לרכב מתלווה אף יסוד הכוונה המנחה את הנכנס לכלי הרכב - האם בכוונתו לעשות שימוש תעבורתי בכלי הרכב, או שימוש אחר - כוונה הצופה פני העתיד, הרי שלפעולת הירידה מן הרכב לא נלווה יסוד הכוונה. סיווגה של פעולה זו, כ'שימוש ברכב' מותנית בשימוש שנעשה קודם לירידה". 31. במקרה שלפנינו, לפעולת העלייה לרכב לא הייתה מטרה תעבורתית וכך גם לא לירידה ממנו. הרכב שימש כ"זירת אירוע" בלבד ולפיכך, אין האירוע מהווה " תאונת דרכים". 32. התוצאה היא שדין הערעור להתקבל. תביעתו של המשיב שעילתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 דינה להידחות. החלטתו של בית המשפט קמא מבוטלת וכך גם ההוצאות שנפסקו לחובת המבקשת. המשיב ישלם למבקשת הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. משאיתירידה ממשאיתיציאה מרכב / ירידה מרכבנפילה