קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פטירת חבר קיבוץ לפני הליך שיוך דירות: הקדמה: לפני תביעה לסעד הצהרתי בדבר זכותו של התובע, יורש המנוחה ריטה אמיר ז"ל (להלן: "המנוחה"), אשר היתה עובר למותה חברת קיבוץ "נאות מרדכי" (להלן: "הקיבוץ"), והתגוררה בקיבוץ מיום היווסדו, לשיוך דירתה של המנוחה בקיבוץ, ובתוך כך למניעת שיוך הדירה או מסירתה לחבר קיבוץ אחר. בישיבה שנקבעה ליום 9/6/10 הגיעו הצדדים לכדי הסכמה דיונית, אשר קיבלה תוקף של החלטה שיפוטית, לפיה פסק הדין בתובענה יינתן על סמך סיכומים וראיות שיוגשו מטעם הצדדים, וללא שמיעת עדים או חקירת מצהירים.   רקע עובדתי: במסגרת החלטה 751 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 27/2/96 שכותרתה "שינויים במבנה הארגוני והקצאת קרקע בקיבוצים" (להלן: "החלטה 751") נתקבלה החלטה בדבר שינויים במבנה הארגוני של הקיבוץ והקצאת מגרשי מגורים לחברי הקיבוץ (להלן: "שיוך הדירות"). ביום 14/4/96 הוציא האגף החקלאי במינהל מקרקעי ישראל הוראת אגף שמספרה 53 (להלן: "הוראה 53"), שעניינה הנחיות בדבר אופן היישום של החלטה 751. בסעיף 7(ה) להוראה זו נקבע כדלקמן: "תוקף הזכאות לחכירת יחידת מגורים קיימת יהיה תאריך החלטת האסיפה הכללית של האגודה בדבר השינוי. זכות זו תהיה שמורה לצאצאים, במקרה של פטירת החבר, חו"ח, בין מועד ההחלטה לבין המועד שההחכרה תהיה ניתנת למימוש בפועל, בכפוף להסכמת האגודה, בהתאם להחלטה". ביום 9/8/02 נתקבלה באסיפת הקיבוץ החלטה על כניסה לתהליך של שיוך דירות הקיבוץ לחברים (להלן: "החלטת השיוך"), במסגרתה נקבעו כללים לרישום הבתים על שם החברים בקיבוץ (להלן: "כללי שיוך הבתים" או "כללי שיוך הדירות"), ובכלל זה נקבע כי המועד הקובע לצורך קביעת זכאותם של חברי הקיבוץ לרישום זכויותיהם בדירות יהיה יום קבלת החלטת השיוך, היינו ה- 9/8/02. בפרק ההגדרות של כללי שיוך הבתים נקבע כי "חבר" הינו "מי שהיה רשום במועד קבלת ההחלטה בפנקס החברים כחבר האגודה והתגורר על דרך קבע במקרקעי הקיבוץ או ששהה מחוצה לו באישור האסיפה הכללית, לרבות חברת אגודה". ביחס לחבר אגודה שנפטר לאחר מועד קבלת ההחלטה, נקבע בסעיף 6 לכללי שיוך הבתים כי "יהיו יורשיו זכאים לקבל מן האגודה את ערך זכאותו לבית מגורים או לבוא בנעליו של הנפטר, לצורך רישום הזכויות בבית המגורים, הכל על פי בחירתה הבלעדית של האגודה, אך זאת רק בתנאי שבוצע הרישום בפועל של הדירות על שם כלל החברים, ובכפוף לכך שתינתן הסכמת מינהל מקרקעי ישראל לכך ושיורשיו יעמדו בכל התנאים והדרישות שהיה הנפטר נדרש לעמוד בהם כתנאי לרישום, לו היה חי ביום הרישום". אין חולק כי במועד קבלת החלטת השיוך - הוא המועד הקובע לצורך קביעת זכאותם של חברי הקיבוץ לרישום זכויותיהם בדירות - התגוררה המנוחה בדירה בקיבוץ, וכי הלכה לעולמה כשנתיים לאחר מכן, ביום 15/7/04, בטרם הושלם הליך שיוך הדירות ובטרם החל רישום הדירות בפועל על שם חברי הקיבוץ. לאחר פטירת המנוחה, נחתמו בין התובע והקיבוץ שני הסכמים בעניין זכותו של התובע להמשיך ולהשתמש בדירה: הסכם ראשון שכונה "הסכם האירוח" מיום 8/12/04 (להלן: "הסכם האירוח"), והסכם נוסף מיום 1/6/05 (להלן: "ההסכם השני"). במסגרת "הסכם האירוח" הסכים הקיבוץ להעמיד את דירת המנוחה לרשותו של התובע ולשימושו, לתקופה מוגבלת. כן נקבע כי הסכמת הקיבוץ למגורי התובע בדירה אינם בגדר החכרה של הדירה והתובע הינו בר רשות בדירה בלבד. בנוסף, הוסכם כי במהלך תקופת החזקתו בדירה, יינתנו לתובע שירותי האירוח של הקיבוץ, כמפורט בהסכם. עוד נקבע בהסכם כי בתום "תקופת האירוח", יפנה התובע את הדירה, אלא אם יוסכם אחרת בין הצדדים. כן נקבע כי הקיבוץ רשאי, על פי שיקול דעתו הבלעדי, שלא לחדש את ההסכם בתומו. "הסכם האירוח" הוארך בהסכמת הצדדים עד ליום 30/4/10, וביום 13/4/10 ניתן צו מניעה זמני (אשר עדיין עומד על כנו), האוסר על הקיבוץ לפעול להקצאת הדירה למאן דהוא או לפעול לפינויו של התובע מהדירה. במסגרת ההסכם השני, הוסכם בין הצדדים כי חלים על המנוחה ויורשה, התובע, הוראות סעיף 6 לכללי שיוך הבתים והוסדרו זכויות הצדדים בהתאם לכללים אלה. נקבע כי בגמר "הסכם האירוח" יפנה התובע את הדירה ויותירה פנויה. בנוסף נקבע כי אם יפנה הקיבוץ את חבריו למנהל מקרקעי ישראל לשם רישום דירה על שמם, יהא גם התובע זכאי להפניה כאמור, אולם הקיבוץ יהא רשאי, לפי בחירתו והחלטתו הבלעדית, להמיר את זכות התובע לרישום דירה על שמו במענק כספי "בשווי של ערך דירת תקן כפי שתיקבע על ידי השמאי עליו החליט הקיבוץ", ואז ייחשב הקיבוץ כמי שמילא את כל התחייבויותיו כלפי התובע והמנוחה. במסגרת ההסכם השני הובהר כי כל עוד לא ביצע הקיבוץ בפועל את החלטתו האמורה, אין הצוואה מקנה לתובע זכויות כלשהן בדירה. עם זאת, הוסכם כי אין בפינוי הדירה משום ויתור על טענות התובע ביחס ל"זכויות המגיעות לו או שיגיעו לו מהקיבוץ על פי החלטות קיימות ו/או שיתקבלו בעתיד לגבי חברים אשר נפטרו בהיותם חברי קיבוץ לאחר 9/8/02". בטרם סיום פרק זה יוער כי ביום 6/7/08 נתקבלה החלטה 1155 של מינהל מקרקעי ישראל ובה נקבעה זכות ראשונים לשיוך דירה לחברי האגודה וליורשיהם (להלן: "החלטה 1155"). עם זאת, יובהר כבר כאן, כי מאחר וההחלטה על שיוך הדירות בקיבוץ לפי החלטה 751 התקבלה ואושרה על ידי וועדת הפרוגראמות עובר להחלטה 1155, הקיבוץ רשאי להמשיך בהליך שיוך הדירות בהתאם להחלטות הנ"ל (ראה סעיף 5.11.1 להחלטה 1155), כך שאין להחלטה 1155 משמעות מעשית לענייננו. טענות התובע: התובע טוען כי המנוחה היתה זכאית ל"שיוך דירות", קרי: לרישומה כמיועדת לשיוך הדירה בה התגוררה במשך שנים רבות, ומדובר בזכות קניינית, על כל המשתמע מכך. על פי הנטען, בנסיבות אלה, גם זכותו של התובע לקבל לידיו את זכות המנוחה לשיוך דירה, הינה זכות קניינית, כפי שהוכר - כך על פי הנטען - גם בפסיקת בתי המשפט. התובע סבור כי זכותה הקניינית של המנוחה, שהועברה לידיו בהמשך, קמה מיד לאחר קבלת החלטה 751 בעניין שיוך הדירות, והקיבוץ אינו רשאי לפגוע בזכות זו. התובע מוסיף וטוען כי בעוד תקנון הקיבוץ קובע את הזכות הקניינית של החבר לשיוך דירה, אין הוא כולל כל הוראה המקנה הרשאה לקיבוץ לשלול זכות זו, וכך גם יתר החלטותיו של הקיבוץ. עוד מבהיר התובע כי אף כללי שיוך הבתים אינם מאפשרים לקיבוץ לשלול את הזכות הקניינית האמורה, וודאי לא באופן שרירותי. לטענת התובע, על פי כללים אלה, היתה המנוחה זכאית לשיוך הדירה, אותה שיפצה מכספה, והוא כיורשה, זכאי לקבל לידיו את הזכויות בדירה. לשיטתו, האפשרות להתנות את השיוך, מצדו של הקיבוץ, קיימת רק מקום בו מבחינה אובייקטיבית לא ניתן לשייך דירה (למשל מקום בו היורש אינו עומד בתנאי מינהל מקרקעי ישראל), דבר שאינו קיים במקרה זה. לטענת התובע, בהינתן זכותו העקרונית לשיוך הדירה, אין "לנשל" אותו מירושתו רק מפאת העובדה שהמנוחה הלכה לעולמה בטרם נרשמו הזכויות בדירה על שמה (שאז וודאי היה זכאי לקבל את הזכויות במלואן). התובע מוסיף כי לפי פרשנות הקיבוץ לסעיף 6 לכללי שיוך הבתים, יוצא כי סעיף 6 הנ"ל מנוגד להחלטות מועצת מקרקעי ישראל, להוראות תקנות האגודות השיתופיות (שיוך דירות בקיבוץ מתחדש), התשס"ו-2005 (להלן: "תקנות שיוך הדירות") ולתקנון הקיבוץ עצמו (סעיף 43 לתקנון), ומשכך, אין ליתן תוקף לפרשנות זו. כן טוען התובע כי החלופה הכספית המוצעת בסעיף 6 לכללי שיוך הבתים לזכות לשיוך דירה, אינה שוות ערך, אינה הולמת ואינה ראויה. בהקשר זה מבהיר התובע כי הסעיף אינו מגדיר את המונח "ערך זכאותו לבית מגורים", וכתוצאה, השווי שהקיבוץ מציע אינו שווי שוק ריאלי של הדירה, אלא שווי הדירה בלבד, ללא שיוך הקרקע וללא התחשבות בכך שהזכויות בדירה עתידות להיות רשומות על שם חבר הקיבוץ. עוד מציין התובע כי בסופו של יום לא ברור כלל מה יוותר מהקיבוץ לשלם לו את ערך דירתו. אי לכך, סבור התובע כי החלופה לשיוך דירות הקבועה בסעיף 6 לכללי שיוך הבתים אינה שוות ערך לזכות השיוך, ומדובר בחלופה מקפחת ובלתי ראויה. בנוסף, לטענת התובע, עמדת הקיבוץ שרירותית, אינה סבירה ומבטאת הפרה בוטה של החובה לנהוג בשוויון. בתוך כך טוען התובע כי הקיבוץ לא הבהיר לפי אילו קריטריונים הוא קובע אימתי תשויך דירה ליורשים, על שום מה החליט להפעיל דווקא בעניינו את החלופה הכספית לפי סעיף 6 לכללי שיוך הבתים, ומדוע הוא מסרב לשייך לו או לביתו (נכדתה של המנוחה) דירה. לדידו, עמדת הקיבוץ נגועה בחוסר תום לב ופוגעת בעיקרון השוויון הקבוע בתקנה 3 לתקנות שיוך הדירות, בייחוד ביחס לקשישים אשר עלולים להיפטר בטרם יבוצע השיוך בפועל, דוגמת המנוחה דנא. כמו כן, טוען התובע כי הפרשנות שמבקש הקיבוץ להעניק לסעיף 6 לכללי שיוך הבתים מהווה הפרה בוטה של חובות הנאמנות המוטלות על הקיבוץ כלפי המנוחה וכלפיו הוא - הן חובות נאמנות מפורשת המוטלות על הקיבוץ בתקנון והן חובות נאמנות קונסטרוקטיבית המוטלות עליו מן הדין. התובע טוען עוד כי הפרשנות שמבקש הקיבוץ להעניק לסעיף 6 לכללי שיוך הבתים מנוגדת גם לדיני הירושה, שכן לפי דינים אלה, זכות המנוחה לשיוך הדירה הינה בגדר עיזבונה, וככזו עוברת באופן "אוטומטי" ליורשיה, מבלי שהקיבוץ יכול להתערב בכך ולהפחית ממסת העיזבון. התובע מוסיף וטוען כי עמדת הקיבוץ ביחס לסעיף 6 האמור אף אינה מתקבלת על הדעת ועלולה להביא לתוצאות אבסורדיות המשנות את המועד הקובע מיום החלטת השיוך ליום השיוך בפועל (תוך פגיעה באלו שלא זכו להאריך חיים עד לאותו מועד), וגם מטעם זה יש לדחותה. לבסוף, טוען התובע כי לאחר פטירת אימו, התנה הקיבוץ את המשך החזקתו בדירה בכך שיחתום על "הסכם אירוח", שאם לא כן, יפונה מהדירה באופן מיידי. לשיטתו, הקיבוץ הציג לו מצג מטעה לפיו הסכם דומה נחתם על ידי יורשי אחרים בקיבוץ שהוריהם נפטרו לאחר המועד הקובע, וכן הטעה אותו לחשוב כי זהו ההסדר החוקי ואין בחתימה עליו כדי לפגוע בזכויותיו. התובע טוען כי "הסכם האירוח" חסר תוקף משפטי ובטל עקב הטעייה, מצג שווא וכפיה, ומכל מקום, אין בו, באותו מסמך, כדי ללמד על וויתור מצד התובע על זכותו בדירה או הסכמה מצדו למסירת הדירה לחבר קיבוץ אחר. טענות הקיבוץ: הקיבוץ טוען בראשית דבריו כי ביום פטירת המנוחה, אמו של התובע, פקעה חברותה בקיבוץ וכך גם זכות השימוש שניתנה לה בדירה. לטענת הקיבוץ, התובע לא הראה עילה להתערבות בית המשפט בהחלטות האסיפה הכללית של הקיבוץ בעניין שיוך הדירות, ובפרט לא במנגנון הקבוע בהן לגבי זכויות יורשים. בתוך כך, טוען הקיבוץ כי כללי שיוך הדירות מותירים בידי הקיבוץ את הבחירה האם להעניק לתובע את שווי הדירה או להפנותו למינהל מקרקעי ישראל לשיוך הדירה, וכך גם נקבע בהסכם השני שנחתם בין הצדדים. כן נטען כי המנגנון שקבעה אסיפת הקיבוץ במסגרת כללי שיוך הבתים (ושאומץ לאחר מכן לתוך ההסכם השני בין הצדדים) נבחן ונמצא לפי הפסיקה - כך נטען - חוקי, סביר וראוי. יתירה מכך, לטענת הקיבוץ, כללי שיוך הבתים אף עולים בקנה אחד עם החלטות המינהל ותקנות שיוך הדירות, אליהן מפנה התובע בטיעוניו. הקיבוץ מוסיף וטוען כי בתי המשפט הכירו גם בזכותה הבלעדית של האגודה בדירה ושללו את זכות היורש לתפוס בה חזקה בטרם ביצוע השיוך ובניגוד להחלטות הקיבוץ. עוד טוען הקיבוץ כי יש לקיים את הוראות ההסכם השני שנחתם בין הצדדים, ולפיו רשאי הקיבוץ להמיר את זכויות התובע במענק כספי בשווי "דירת תקן" בהתאם לכללי שיוך הבתים. הקיבוץ מוסיף וטוען כי אין כל עילה לביטול ההסכם השני (ההסכם שעניינו הסדרת זכויות הצדדים לפי כללי שיוך הבתים), שנחתם גם הוא - כמו "הסכם האירוח" - לאחר משא ומתן ממושך בין הצדדים, וממילא התובע לא פעל לביטול ההסכם בתוך זמן סביר והקיבוץ מצדו הסתמך על ההסכם ושינה את מצבו לרעה בכך שהקצה את דירתה של המנוחה למשפחה אחרת, הזקוקה לה לפתרון מצוקת הדיור שלה. לשיטתו של הקיבוץ, הסכם דומה לזה עליו חתם התובע, נחתם עם רוב משפחות היורשים של חברים שהלכו לעולמם בטרם הלכה המנוחה לעולמה ביום 15/7/04 (על פי הנטען, המשפחות אותן מונה התובע בתביעתו הן יורשיהם של חברים שהלכו לעולמם לאחר פטירת המנוחה), ולכן התובע לא הוטעה על ידי הקיבוץ, וכאמור, לא מתקיימות עילות הבטלות האחרות הנטענות על ידו. כאן המקום להעיר כי לאור הסכמת הצדדים לפיה יהיו רשאים לצרף לסיכומיהם כל מסמך שלדעתם הוא מסמך רלוונטי, שאין בו משום הרחבת חזית (ראה ישיבת 9/6/10), לא מצאתי פגם בצירוף הסכמי יורשי חברים אחרים לסיכומי הקיבוץ, ודין טענות התובע בהקשר זה להידחות. ביחס לטענת האפליה והפגיעה בשוויון אותה העלה התובע, טוען הקיבוץ כי התובע אינו חבר הקיבוץ (אלא אך יורשה של חברת קיבוץ), ולכן טענתו לפיה הקיבוץ חייב לנהוג בו בשוויון - בטעות יסודה. כן טוען הקיבוץ בהקשר זה כי התובע ידע על כוונת הקיבוץ זה כמעט שנתיים בטרם הגשת התביעה, ובנסיבות אלה הוא מושתק ואינו זכאי לקבל את הסעדים המבוקשים על ידו. בנוסף, התנהלותו של התובע נגועה בחוסר תום לב, וגם מטעם זה יש להורות על דחיית התביעה. באשר לטענות התובע שעניינן קיפוח זכויותיו, טוען הקיבוץ כי מדובר בטענות מוקדמות שיכול ויתגבשו רק לאחר ביצוע שיוך הדירות, במועד בו ייקבע שווי דירת תקן והקיבוץ יידרש לקיים את חיוביו. לפני סיום, מבקש הקיבוץ לדחות את כל הטענות העובדתיות החדשות והסעדים הנוספים המופיעים לראשונה בסיכומי התובע, המהווים הרחבת חזית אסורה. כן טוען הקיבוץ כי אי צירופה של משפחת דנן, לה מיועדת דירת המנוחה להיות משויכת ואשר עשויה להיפגע מתוצאות ההליך, די בו כדי להצדיק דחיית התביעה. בנסיבות אלה מבקש הקיבוץ לדחות את התביעה נגדו תוך חיוב התובע בהוצאות. תשובת התובע לטיעוני הקיבוץ: בתשובתו לסיכומי הקיבוץ, שב התובע על מרבית הטענות המועלות בסיכומיו, וטוען כי הקיבוץ מצידו לא התייחס לטענותיו ו/או לא התייחס לטענות בצורה עניינית, ועל כן, אותן טענות שלא קיבלו התייחסות כנדרש - יש לראות את הקיבוץ כמודה בהן. כן משיב התובע לטענות המועלות בסיכומי הקיבוץ. דיון והכרעה: בראשית הדברים מצאתי לנכון לייחד מספר מילים ביחס לטענתו של התובע כי זכותו לקבל לידיו את זכותה של המנוחה לשיוך דירות הינה זכות קניינית. לדעתי, טענה זו שגויה מיסודה. תקנון הקיבוץ, המהווה חוזה בין חברי האגודה, בינם לבין עצמם ובין כל אחד מהם לבין האגודה, מסדיר את זכויותיהם של חברי הקיבוץ ביחס לדירת המגורים בה הם מתגוררים (לעניין מעמדו של התקנון ראה ע"א 8398/00 יונה כץ נ' קיבוץ עין צורים, תק-על 2002(3) 1653 (2002); ע"א 524/88 "פרי העמק" -אגודה חקלאית נ' שדה יעקב - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח', פ"ד מה(4) 529 (1991)). ביום 4/6/02, עובר לפטירתה של המנוחה, אישר רשם האגודות השיתופיות את תיקון סעיף 44 לתקנון הקיבוץ במסגרתו נקבע כי "רכוש הקיבוץ אינו ניתן לחלוקה בין החברים בזמן קיומו של הקיבוץ", בכפוף לאמור בסעיף 4 לתקנון, אשר מגדיר את הנכסים שיהיו בבעלותו הפרטית של חבר הקיבוץ, כדלקמן: "1. פקדונות שהפקיד החבר בקיבוץ... 2. מיטלטלין לשימושו האישי של החבר... 3. זכויות לדמי עזיבה... או לחלופין זכויות בדירת המגורים בה מתגורר החבר על פי החלטת מועצת מקרקעי ישראל 751 או החלטה אחרת שתחליף אותה ובהתאם לכל דין קיים או עתידי העוסק בעניין זה. הקיבוץ ייחשב כמי שמחזיק בזכויות הנ"ל בנאמנות עבור החבר, עד להעברתם בפועל... 4. תקציבים שונים... 5. הזכויות המצטברות ב"קרנות תשורה... ו/או תוכניות חסכון אשר פתח הקיבוץ על שמו של החבר...". (ההדגשות במקור - ע.ע.) עיניינו הרואות, אם כן, כי על פי תקנון הקיבוץ, הקיבוץ מחזיק בנאמנות, עבור חבר הקיבוץ, בזכויות בדירת המגורים בה מתגורר החבר, עד להעברתן בפועל לידיו. השאלה הנשאלת היא מה טיבן ומהותן של זכויות החבר המוחזקות בנאמנות בידי הקיבוץ? סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 קובע כי עסקה שלא נגמרה ברישום, רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה. במקרה שלפנינו, החלטת השיוך אמנם "שדרגה" את זכויותיה של המנוחה בדירת המגורים באופן המקדם אותן שלב נוסף לכיוון הגדרתן כ"זכויות קנייניות", שהרי הזכויות של חברי הקיבוץ בדירות המגורים לפני החלטת השיוך אינן זהות מבחינת "משקלן" לזכויות לאחריה. עם זאת, בהתחשב בעובדה שהליך השיוך טרם הושלם, וכן בהתחשב בכך שאף אחת מדירות הקיבוץ טרם נרשמה על שם מי מחברי הקיבוץ וחברי הקיבוץ טרם הופנו למנהל לשם רישום הזכויות (ראה סעיף 3.15 לתגובת הקיבוץ לבקשה למתן צו מניעה זמני), לא ניתן לייחס למנוחה זכויות קנייניות בדירת המגורים, כי אם לכל היותר זכויות חוזיות לרישום הדירה על שמה, לכשיושלם הליך השיוך (ראה בהקשר זה גם פסק דינה של כב' השופטת מוניץ בתיק המקביל: ת.א. 104/10 (מחוזי נצרת) לוי נ' קיבוץ נאות מרדכי (טרם פורסם, פסק דין מיום 31/8/10)); וכן ת.א. 819/06 (מחוזי חיפה) רתם נ' קיבוץ שדות ים (לא פורסם, פסק דין מיום 1/5/08). יושם אל לב כי אף מסעיף 15 להחלטה 751 ניתן ללמוד כי זכותו הקניינית של חבר הקיבוץ בדירה, לרבות יורשיו, תקום רק לאחר שתוחכר לו הדירה, וגם נתון זה מלמד על כך שבמועד מוקדם יותר לא עומדת לחבר הקיבוץ זכות קניינית בדירה. כפועל יוצא, זכות הקניין בדירות המגורים, עד למועד שיוך הדירות, היא של הקיבוץ, ולחברים זכויות משניות בדירה, הנגזרות מזכותו של הקיבוץ והכפופות לסייגים הקבועים בתקנון. אי לכך, למנוחה היו בעת מותה, לכל היותר, זכויות מעין קנייניות בדירת המגורים, אשר אף הן כפופות למגבלות בתקנון הקיבוץ, כפי שיפורט בהמשך. ודוק: אין כל משמעות, לעניין סיווג זכותה של המנוחה, לעובדה שהמנוחה שיפצה את הדירה על חשבונה בשנת 2002, כנטען על ידי התובע. טענה זו, אין לה כל רלוונטיות לשאלה שבמחלוקת, בייחוד בהתחשב בכך שכפי שהבהיר הקיבוץ, לפי הכללים המיוחדים שנקבעו בנדון, אין חבר קיבוץ שביצע שיפוץ על חשבונו בדירה זכאי לפיצוי מהקיבוץ, ונוהגים בו ובעיזבונו כמי שלא בנו בניה פרטית. אשר על כן, אין בהשבחת דירתה של המנוחה או בשיפוץ פרטי שנעשה בדירה כדי להקנות למנוחה או לתובע זכויות קנייניות שלא היו להם מלכתחילה. יוצא אפוא, כי בהתחשב בכך שבמועד פטירתה של המנוחה טרם נרשמו הזכויות בדירה על שמה ולא היו בידיה כל זכויות קנייניות בדירה, כי אם לכל היותר התחייבות עתידית לרישום הדירה על שמה, לאחר שיושלם הליך השיוך, ברי כי אין התובע יכול ליהנות ממעמד של בעל זכויות קנייניות בדירה, והמנוחה לא יכולה היתה להעביר לידיו זכויות קנייניות שלא היו לה במותה. אשר לזכות המעין קניינית שעמדה למנוחה טרם פטירתה, הרי שזו היתה כפופה מראש להגבלות ולתנאים כמפורט בתקנון הקיבוץ ובכללי שיוך הדירות אותם קבע הקיבוץ, שהרי לקיבוץ זכות לסייג את זכויותיהם של יורשי החברים בכל הנוגע לדירת המגורים (ובכלל, בכל הנוגע לסחירות דירת המגורים) כך שיישמר צביונו המיוחד של הקיבוץ. על זכותו העקרונית של הקיבוץ להגביל את זכויות החברים בדירות המגורים שבתחומו, ניתן ללמוד מסעיף 68 לתקנון הקיבוץ (שלא חל על נכסים ודירות ששויכו לחברים בהתאם לסעיף 44 לתקנון), הקובע כי נכסים שנמסרו על ידי הקיבוץ לשימושם של חברי הקיבוץ הם רכוש הקיבוץ, וכי הקיבוץ ממשיך להיות בעליהם מבחינת זכות הקניין בהם ולחברי הקיבוץ נתונה רק זכות השימוש בהם, בהתאם למטרות שקבע הקיבוץ. כן נקבע כי בכל עת שנפסק השימוש בנכסים אלה על ידי חברי הקיבוץ, מסיבה כלשהי, חוזרת החזקה בהם לידי הקיבוץ. על פי סעיף 35 לתקנון, חברותו של חבר קיבוץ פוקעת, בין היתר, במותו. בנוסף, בסעיף 64 לתקנון נקבע כי כאשר נפסקת חברותו של חבר בקיבוץ, עליו לפנות מקרקעין המוחזקים על ידיו, או על ידי התלויים בו בקיבוץ (אשר לפי סעיף 81 לתקנון הינם ברי רשות בלבד בקיבוץ), מבלי שיהא זכאי לקבל או לתבוע פיצויים או תשלום תמורה כלשהי בכסף או בעין, בסייגים מסוימים המנויים בסעיף 77 לתקנון. עוד נקבע בסעיף 68 בתקנון כי חבר אינו רשאי להתיר להתגורר, למסור את השימוש או לתת רשות שימוש בדירה שנמסרה לשימושו על ידי הקיבוץ לאדם אחר, שאינו חבר הקיבוץ, ללא קבלת הסכמה מפורשת מהקיבוץ, אשר מצידו רשאי לבטל את ההסכמה שניתנה בכל עת. היינו: לקיבוץ פררוגטיבה לקבוע את זהות חבריו ואת זהות המתגוררים בתחומיו ובתוך כך להטיל מגבלות על חבריו, העושים שימוש בדירות המגורים, באופן שיישמר צביונו הייחודי, בהתאם להוראות ולמגבלות שנקבעו בתקנון ולפי שיקול דעתו. בנוסף, לקיבוץ שמורה הזכות לקבוע מגבלות על זכותו של החבר לשיוך דירה על שמו, משיקולים דומים. סייגים ומגבלות אלה חלים הן על חבר קיבוץ חי והן על חבר קיבוץ שהלך לעולמו. ביחס לחברי הקיבוץ שעודם בחיים, נקבע בסעיף 5 לכללי שיוך הדירות, כי זכויותיהם לקבל מהקיבוץ הפניה למנהל לרישום זכויות החכירה בדירות על שמם כפופות למספר תנאים מוקדמים מצטברים, ובכלל זאת, עמידה בהתחייבויות כלפי הקיבוץ, לרבות הסכמים שנחתמו עמו; חתימה על הסדר ביחס לזכויות הצדדים בדירת המגורים, לפי הנוסח המקובל בקיבוץ; חתימה על המסמכים הנדרשים על ידי צד שלישי כלשהו; ולבסוף, הסדרת נושא התשלום אל מול הרשויות המוסמכות, לרבות המיסים, ההיטלים ותשלומי החובה החלים על חבר הקיבוץ. ביחס לחבר קיבוץ שנפטר לאחר קבלת החלטת השיוך, קובע סעיף 6 לכללי שיוך הדירות, כאמור, כי, יורשיו יהיו זכאים לקבל את ערך זכאותו לבית מגורים או לבוא בנעליו לצורך רישום הזכויות בדירה, לפי בחירתה הבלעדית של האגודה ובכפוף לתנאים נוספים, כמפורט שם. לא מצאתי כל בסיס לטענת התובע כי יש לקרוא את סעיף 6 האמור כך שהמנגנון המאפשר בחירה בלעדית של הקיבוץ - למי שיוך דירה ולמי כסף - יופעל רק במקרים בהם קיים, מבחינה אובייקטיבית, קושי לשייך דירה. מדובר בסעיף ברור שאינו טעון פרשנות, ועל כן, יש לקרוא את הדברים כלשונם, ללא כחל ושרק. כוונת הסעיף היתה לאפשר לקיבוץ בחירה בלעדית האם לאפשר ליורשי חבר קיבוץ שנפטר לקבל זכות לשיוך דירת מגורים או שמא להעמיד לזכותו את ערך הזכאות בלבד, ואין ליצוק לתוך הסעיף פרשנות שאינה נדרשת ואינה קיימת. על יסוד האמור, כל עוד לא הסתיים הליך השיוך, כפופה היתה זכות המנוחה בדירה למגבלות הקבועות בתקנון. משנפטרה המנוחה, אף זכות התובע, יורשה, כפופה למגבלות שמטילים עליה התקנון וכללי שיוך הדירות, לרבות סעיף 6 לכללים אלה. כאן המקום להדגיש כי לא מצאתי כל פגם בעובדה שלקיבוץ סמכות בלעדית לקבוע מי מיורשי חבר קיבוץ שנפטר יהיה זכאי לשיוך הדירה ומי יהא זכאי לקבל את ערך הזכאות בלבד. כאמור, לקיבוץ אוטונומיה בכל הנוגע לקביעת זהות חבריו, על בסיס נקודת מבט הלוקחת בחשבון אינטרסים רחבים של כלל חברי הקיבוץ, להבדיל מזכויותיהם האינדיבידואליות של חברים יחידים. סמכות בלעדית זו קיבלה ביטוי בתקנון הקיבוץ ובכללי שיוך הדירות, והינה עולה בקנה אחד גם עם הוראות תקנות שיוך הדירות (ראה בייחוד תקנה 5 לתקנות הקובעת כי הקיבוץ ישייך דירות לחבריו בהתאם להסדרים שיקבע בתקנונו ובהתאם לדין). לדידי, מדובר במנגנון סביר, התואם את ההווי הקיבוצי ומטרות הקיבוץ, ואשר התקבל בידי הרשות המוסמכת של הקיבוץ, ובהסכמת חבריו. אשר על כן, לא מצאתי כל דופי בתנאי החלופה שנקבעה בסעיף 6 לכללי שיוך הדירות, ולקיבוץ עומדת הזכות החד צדדית להמיר את זכויות החבר לשיוך דירת מגורים בכסף, לפי שיקול דעתו. יוער כי עניין ת.א. 549/07 (מחוזי נצרת) שפק נ' קיבוץ נאות מרדכי (לא פורסם, פסק דין מיום 25/8/08), עליו נסמך הקיבוץ, שנידון בפני בעניין אחר, אינו רלוונטי לעניינו, משום שבאותו מקרה נבחנה סבירות עצם הגדרתו של "מועד קובע" לבחינת הזכאות, ולא נבחן המנגנון המאפשר לקיבוץ באופן בלעדי את ההכרעה למי מיורשי חבר קיבוץ שהלך לעולמו תינתן זכות לשיוך הדירה ולמי יימסר ערך הזכאות בלבד. עם זאת, משנכתבו כעת הדברים ברחל בתך הקטנה, אין עוד צורך להידרש לאותו עניין והדברים ברורים. אוסיף עוד כי התובע אינו יכול להיבנות מטענות הנוגעות לאפלייה ופגיעה בשוויון ואין זכויותיו שוות ערך לזכויותיהם של חברי הקיבוץ, שכן הוא אינו נכנס לנעליה של המנוחה בכל הנוגע לזכויות בדירת המגורים, כמו גם ביחס ליתר הזכויות שעמדו לה כחברת קיבוץ בטרם פטירתה, כך שאין מדובר באפלייה בין שווים כי אם בהבחנה ראויה בין שונים. אשר לטרונייתו של התובע אודות הפגיעה הלא מוצדקת בקשישים שאיתרע מזלם ונפטרו בטרם בוצע השיוך בפועל, דוגמת המנוחה דנא, להבדיל מקשישים שזכו להאריך חיים עד לאחר סיום הליך השיוך, סבורני כי הדבר מחויב המציאות ואין בטענה זו כדי לסייע לתובע. כפי שנאמר לא אחת, השרירותיות במועדים אינה זרה למשפט הישראלי והיא נדרשת כדי להקנות וודאות ויציבות בתחומי משפט שונים. כך ביחס לקביעת גיל הבגרות וביחס לקביעת גיל האחריות הפלילית והנזיקית, וכך גם ביחס לקביעת הזכות לשיוך דירות בקיבוץ מתחדש. לפני ימים ספורים דחה בית המשפט העליון בע"א 385/08 לאה חן נ' קיבוץ תל קציר (טרם פורסם, פסק דין מיום 14/10/10) ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, במסגרתו נקבע כי לתובעת אין זכויות קנייניות בדירת המגורים בקיבוץ. באותו עניין, לא היתה מחלוקת כי הליך שיוך הדירות וההחלטה בדבר ההפרטה נתקבלו בקיבוץ לאחר פקיעת חברותה של התובעת (להבדיל מהמקרה דנא). בית המשפט העליון דחה את טענתה של התובעת כי החלטה 751 מקימה לה זכות עקרונית לשיוך דירות בקיבוץ וקבע כי החלטה 751 אינה מקנה לה זכות קניינית בדירה. לעניין אותה תחושת אי צדק הנלווית לכל אותם מקרי ביניים, הנופלים מעט לפני קו התפר של המועד הקובע, ראה דבריו של כב' השופט הנדל: "החיים המשפטיים בנויים על כך שלעתים כוחו של מועד מסוים להכריע בדבר זכויותיו של הפרט. מצב דברים זה, עשוי ליצור תחושה של פספוס ואף אי צדק לגורם אשר עניינו נופל מאחורי המועד הקובע, אך כל עוד הצד האחר פועל כנדרש לפי כלל המוגן בחוק, לא ניתן לשלול את התנהגותו". דברים אלה, מן ההיבט המהותי, יפים גם לענייננו. בנוגע לטענת התובע לפיה לא נקבעו כללים ברורים בנוגע להפעלת המנגנון בסעיף 6 לכללי שיוך הדירות, סבורני כי אכן, כעיקרון, מן הראוי כי ייקבעו פרמטרים כלליים קבועים ומוגדרים מראש להפעלת סעיף 6 האמור בכדי למנוע משוא פנים מצד הקיבוץ. עם זאת, הואיל וטענה זו הועלתה בכתב התביעה מבלי שנתבקש סעד מתאים בצידה, ובהינתן הפסיקה הקובעת כי יש לנהוג בריסון ובאיפוק בכל הנוגע לביקורת השיפוטית על החלטות האסיפה הכללית, אין לי אלא להותיר את הדיון המעשי בעניין זה למקרה המתאים, מבלי לקבוע מסמרות בנדון. אשר לטענת התובע כי הפרשנות שמבקש הקיבוץ להעניק לסעיף 6 לכללי שיוך הדירות מהווה הפרה של חובות הנאמנות המוטלות עליו כלפי המנוחה וכלפיו, סבורני כי טענה זו דינה דחייה. ראשית, מדובר בטענה שלא הועלתה בכתב התביעה, ומשהתנגד לה הקיבוץ, יש לקבוע כי מדובר בהרחבת חזית אסורה. לגופו של עניין, אמנם סעיף 4 לתקנון הקיבוץ קובע כי הקיבוץ ייחשב כמי שמחזיק בזכויות בדירת המגורים בנאמנות עבור חבר הקיבוץ, עד להעברתם בפועל לידיו. דא עקא שהתובע אינו חבר קיבוץ, ולגבי יורשו של חבר קיבוץ לא נקבע כי הלה יהא זכאי, בכל מקרה, לזכויות עתידיות בדירת המגורים, ואף נקבע כי הסמכות אם ליתן לו זכויות לשיוך הדירה או שמא תמורה כספית, מוקנית באופן בלעדי לקיבוץ, כך שבהינתן העובדה כי זכותו של התובע כפופה להוראות התקנון והחלטות האסיפה הכללית, לא מוטלת כל חובה על הקיבוץ לפעול להעברת הזכויות בדירה לידי התובע וטענתו של התובע בנדון מוטעית ודינה להידחות. בנוגע לטענת התובע כי זכות המנוחה לשיוך הדירה עוברת באופן אוטומטי ליורשיה, בגדר עיזבונה, הרי שטענה זו אף היא אינה נכונה, שכן כפי שציינתי בראשית הדברים, גם זכותה של המנוחה לא היתה מוחלטת כי אם כפופה למגבלות שהוטלו במסגרת תקנון הקיבוץ, כך שמקל וחומר אף זכויותיו של התובע, שאינו חבר קיבוץ כאמור, כפופות לתנאי התקנון ולמגבלותיו. בהתייחס לטענה כי עמדת הקיבוץ עלולה להביא לתוצאות אבסורדיות המשנות את המועד הקובע מיום החלטת השיוך ליום השיוך בפועל, תוך פגיעה באלו שלא זכו להאריך חיים עד לאותו מועד, לדעתי, גם טענה זו דינה דחייה, שכן נפקות יום החלטת השיוך הינה לעניין קביעת עצם הזכאות לשיוך דירה, בעוד שלמועד ביצוע השיוך בפועל עשויה להיות השלכה רק בשאלת שווי הזכות והגדרתה. בהקשר זה, לדעתי, יש לראות בהליך השיוך כמסלול מדורג שתחילתו בזכות אובליגטורית מעין קניינית וסופו בזכות קניינית, שככל שמתקדמים בו, כך גדל ערכה ושוויה של הזכות המעין קניינית. לכן, לשלב בו נפסקת חברות החבר בקיבוץ ומידת ההתקדמות אל עבר אותה זכות קניינית ישנה השלכה לעניין תמחורה של הזכות, בבוא היום, ולא לעניין עצם קיומה. אי לכך, מבחינה מעשית, על הקיבוץ לבחון בכל מקרה ומקרה באיזה שלב הופסקה חברותו של חבר הקיבוץ, ובהתאם לכך לגזור את שוויה הכספי של זכות יורשיו, וכל זאת, ככל שלא ניתנה לו, לאותו יורש, זכות לבוא בנעליו של החבר לצורך רישום הזכויות בדירה על שמו. אשר לטענות התובע בכל הנוגע ל"הסכם האירוח" ו"ההסכם השני", הדיון בטענות אלה מתייתר לנוכח הקביעות העקרוניות בפסק דין זה, אולם מכל מקום, לאור העובדה שההסכמים שנכרתו עם יורשי חברים אחרים מנוסחים באופן דומה לנוסח המסמך עליו חתם התובע, לא נראה כי הוצג לתובע מצג מטעה או מצג שווא, ויתר הטענות שהעלה התובע בהקשר זה לא הוכחו כדבעי. הערה לפני סיום: בהינתן העובדה שטרם הסתיים הליך שיוך הדירות וטרם נרשמו הזכויות בדירות על שם חברי הקיבוץ, כל שעמד למנוחה בעת פטירתה הוא זכות מעין קניינית מסוייגת להירשם כבעלת זכויות בדירה בעתיד, לכשיושלם הליך השיוך, ואין ליורשה - התובע - זכות קנויה לשיוך הדירה על שמו. בנסיבות אלה, משהחליט הקיבוץ, לפי שיקול דעתו ובהתאם להוראות כללי שיוך הדירות ולתקנון הקיבוץ, לאפשר לתובע לקבל את ערך זכאות המנוחה לבית מגורים ולא לשייך לו את הדירה עצמה, אין לתביעת התובע על מה שתסמוך. עם זאת, לא אסיים את דברי בטרם אשוב ואציין כי יש להניח שהקיבוץ, בבואו לפדות את זכותו של התובע בעתיד, יתחשב בשלב בו הופסקה חברותה של המנוחה בקיבוץ, באופן שככל שפטירתה אירעה קרוב יותר למועד ביצוע השיוך, כך יהא שווי הזכות גבוה יותר. סיום: התוצאה היא, אפוא, שאני דוחה את התובענה כנגד הקיבוץ ומחייב את התובע לשלם לקיבוץ הוצאות משפט, כולל שכ"ט עו"ד, בסך -.5,000 ₪ ומע"מ כחוק. צו המניעה הזמני שניתן ביום 13/4/10 מבוטל בזאת. שיוך דירותמקרקעיןקיבוץחברות בקיבוץ