קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים בגין מוות בתאונת דרכים לפני הלכת השנים האבודות: 1. המנוחה נולדה ב- 8 ביולי 66' ונהרגה בתאונת דרכים ב- 21 באוגוסט 93'. 2. התובעים הם: עזבון המנוחה; שלשת ילדיה הקטינים (להלן גם - הילדים), שהם גם יורשיה היחידים, בחלקים שווים, על פי צו הירושה שניתן ב- 21 במרס 94' בתיק עזבונות 150/94; אחי המנוחה (להלן גם - האפוטרופוס) שהתמנה ב- 4 באפריל 94', בתיק המר' 9/94 שבתיק זה, כאפוטרופוס נוסף (על אביהם) של שלשת ילדי המנוחה וכאפוטרופוס הבלעדי בכל הנוגע לכספים המגיעים או שיגיעו להם בתביעה זו; אחות המנוחה, ליליאן (להלן - הדודה); וכן - הסב והסבתא. הנתבעים הם: הנהג שהיה מעורב בתאונה וחברת הבטוח שביטחה את נהיגתו. שניהם מודים בחבותם לפצות את התובעים על נזקיהם כפי שאלה ישומו על ידי בית המשפט ומכאן - שהדיון מצטמצם לשאלות הכרוכות במהות הנזקים וגובהם בלבד. 3. המנוחה היתה אשה גרושה. היא התגוררה עם שלשת ילדיה הקטינים בדירה שבבית שמש ועבדה כמזכירה - במשרה מלאה - במפעל תעשייתי הנמצא באיזור התעשיה המערבי של העיר. אבי התובעים הקטינים לא גילה כל ענין בהם, הן לפני התאונה והן לאחריה, ולפיכך, בעקבות התאונה, הם עברו להתגורר בירושלים, אצל סבם וסבתם. דירת המנוחה נותרה נעולה ובלתי מיושבת (עמ' 65). 4. התובעת הקטינה (מס' 2) היא ילידת ה- 27 באוקטובר 83'; התובע הקטין (מס' 3) הוא יליד ה- 15 בספטמבר 87'; והתובעת הקטינה (מס' 4) היא ילידת ה- 27 במרס 89'. המדובר איפוא בילדים שהיו, בעת קרות התאונה, כבני 4, 6 ו- 10 שנים. 5. הפסדי התלות (א) השתכרות המנוחה הוכח בעדותו של מנהל כח האדם במפעל שבו עבדה המנוחה ובתלושי השכר שהוגשו והומצאו לתיק, כי המנוחה עבדה שם החל מחודש נובמבר 92' ועד ליום התאונה, באוגוסט 93'. היא החלה לעבוד בחצי משרה ועברה, כעבור מספר חודשים, למשרה מלאה. שעות העבודה, במשרה מלאה, היו מ- 08.00 עד 16.00 ולרשות המנוחה עמדה הסעה שהוליכה אותה, לפי הצורך, מביתה למפעל ובחזרה (עמ' 40- 41). המנוחה "אהבה לעבוד", היתה "עובדת מסורה" ובעלת "יזמה מעולה" (עמ' 42, 52) ועבדה, לעיתים, גם שעות נוספות. חרף זאת, גם בהיותה במקום העבודה, דאגה המנוחה שמישהו יהיה עם הילדים "כל הזמן" (עמ' 42). המפעל שבו עבדה המנוחה הוא מפעל פרטי שבו נהוג לערוך, אחת לששה חודשים, דיון בהעלאות שכרם של העובדים הראויים לכך (מעבר לתוספות היוקר). במהלך עשרת חודשי עבודתה זכתה גם המנוחה בהעלאה אחת כזו. נוסף על המשכורת מפריש ומשלם המפעל עבור עובדיו - כעבור שנה מתחילת עבודתם בחברה - כ-% 20 (וליתר דיוק % 19.33) משכרם לקופת הגמל תשורה בע"מ או % 22.5 לביטוח מנהלים, הכולל גם ביטוח עבור אבדן כושר העבודה (עמ' 46- 47 וכן ת/2). אכן, גם העובדים אמורים להשתתף בתשלומים אלה, בשעור %5, ואולם, כפי שהעיד מר אוחיון (מנהל כח האדם): "כמעט ולא היו עובדים שאני ניכיתי משכרם את החמישה אחוז" (עמ' 46). על מנת להגיע לרמת ההשתכרות של המנוחה (ליום עריכת הסיכומים) ערכו הנתבעים ממוצעים של משכורות חמשת החודשים אפריל - אוגוסט 93' כשהם מפחיתים מן השכר את דמי ההבראה ששולמו למנוחה במהלך חודשים אלה. כמו כן, הנתבעים אינם מביאים בחשבון את שווים של "התנאים הסוציאליים" הנ"ל ומציעים - בהסתמכם על מספר תקדימים - לחשב את עלות שכרה של המנוחה "על פי שעור עליה של % 80 בלבד משעור עלות המדד" (עמ' 2). גם לאפשרות של הענקת "תוספת אישית" - אחת לכל חצי שנה - לא ניתן כל משקל בסיכומי הנתבעים (תוך ציטוט מתוך ע.א. 5532/90, שלא פורסם, ושאיננו נראה לי ישים כלל למקרה שנדון בתיק שבפני). בסיכומם של דברים, מציעים הנתבעים להעמיד את שכרה הצפוי של המנוחה על -.100, 2 ש"ח (מדד דצמבר 94'). מנגד, עורכים התובעים את חישוביהם בהביאם בחשבון לצורך קביעת ממוצע השכר רק את שלשת חודשי העבודה האחרונים (כפי שעושה המוסד לביטוח לאומי) ובהוסיפם על המשכורות הללו גם את החלק היחסי של דמי ההבראה שהשתלמו למנוחה (כמשתקף מתלוש השכר שצורף ל-ת/2). ואכן, גם לדעתי, זוהי הדרך הנכונה שיש לנהוג לפיה. בנושא עידכון השכר ליום פסק הדין טוענים התובעים (ומביאים אסמכתאות מן הפסיקה ומן הספרות - בסיכומיהם, בעמ' 2) כי יש לעדכן את השכר בטרם הפגיעה על ידי הצמדתו למדד יוקר המחייה המחייב בעת מתן פסק הדין, וגם בזה דעתי כדעתם. זאת ועוד, גם אם אניח כי צודקים אלה האוחזים בשיטת ה"% 80 מתוך תוספות היוקר", הרי במקרה מיוחד זה, די לי באפשרות של "התוספת האינדיבידואלית" שעליה העיד אוחיון, בכדי להגיע למסקנה שעידכון בהצמדה מלאה למדד, כאמור, יביא לתוצאה נכונה וצודקת יותר. לפי החשבון הזה השכר הנכון להיום (ללא ההפרשות ל"תשורה בע"מ" או לביטוח המנהלים) הוא -.409, 2 ש"ח בחודש. מאחר ובמועד התאונה המנוחה טרם השלימה את שנת עבודתה הראשונה במפעל ואין לדעת באיזה משתי החלופות (תשורה בע"מ או ביטוח מנהלים) היא היתה בוחרת, יש להוסיף על שכרה, מאז נובמבר 94' ואילך, עוד % 19.33, לפחות, ומכאן, שהשכר החודשי שאני פוסק לצורך עריכת חישוב הפסד התלות של התובעים הקטינים הוא: -. 875, 2 ש"ח (במעוגל). התובעים מציעים, לענין זה, משכורת חודשית של -. 500, 3 ש"ח ועוד הם מציעים להוסיף - על כל משכורת שתיקבע - לבד מן ההפרשות לתגמולים ופיצויי פיטורין גם דמי פדיון חופשה המגיעים על פי דין ודמי הבראה. הצעה זו איננה נראית לי. המנוחה, ככל עובד אחר, זכאית היתה לחופשה שנתית על פי הדין והדעת נותנת כי היא היתה נוטלת את החופשה הזו. דמי פדיון חופשה מגיעים למי שלא יצא לחופשה וכאמור, לא הונחה כל תשתית כדי להניח או לקבוע שהמנוחה היתה מוותרת על חופשתה המגיעה לה כדין תמורת תשלום. ודמי ההבראה? - אלה כבר נלקחו פעם אחת בחשבון, כמבואר לעיל. (ב) תלותם של הקטינים - עד מתי? בעקבות הלכת יחזקאל (ע.א. 5/84, פד"י מה'(3) 374) קיימת בתיק זה הסכמה שכל תובע קטין נחשב כתלוי בהוריו עד הגיעו לגיל .21עד הגיעו לגיל 18הוא זכאי לידה אחת שלמה, ומגיל 18ועד גיל 21התלות היא בשעור של שליש הידה בלבד. (ג) עקרון "הקופה המשותפת" עובר לתאונה התפרנסו המנוחה וילדיה מהכנסות המנוחה מעבודתה, מקצבת הילדים שקיבלה המנוחה מן המוסד לביטוח לאומי (להלן - המ.ל.ל.) ומתשלומי מזונות ששילם המ.ל.ל לתובעים הקטינים (מפני מחדלו של אביהם מלעשות כן - וראה: נ/6). הואיל והמנוחה התגרשה מבעלה שנים אחדות לפני התאונה, הדעת נותנת, כי המדובר הוא במזונות שנפסקו רק לזכות הילדים = הקטינים (שכן אשה יהודיה גרושה איננה זכאית, כידוע, למזונות לאחר שנתגרשה). על רקע זה, טוענים הנתבעים, כי בחישוב הפסדי הילדים התלויים יש להחיל את "עקרון הקופה המשותפת" "...שכן המנוחה "נגסה" לא רק בחלק מהכנסתה שלה אלא בכלל הכספים שנכנסו לקופת המשפחה (ההכנסה והמזונות) ועל כן חלקה בהוצאות המשפחה היה גדול יותר" (עמ' 7בסיכומיהם - וכן ראה: ע.א. 206/87 פד"י מה' (3) 72, בעמ' 79, שצוטט שם). התובעים מבקשים לדחות טענה זו בעיקר מן הטעם שהנתבעת "לא הוכיחה טענה - הנחה זו". לאחר העיון, נראית לי דעת הנתבעים מדעת התובעים בנדון זה. ממכלול הראיות - ואף מעצם העובדה שענין לנו באם ושלשה ילדים קטנים הסמוכים כולם אל שולחן אחד - מוכח, ואף הדעת נותנת, כי במשק הבית הזה התקיימה קופה משפחתית משותפת. ולא זאת אף זו. עקרונית, אינני מוצא יסוד משפטי כלשהו לאבחנה שמציעים התובעים לעשות , בנושא זה, בין שני בני זוג המנהלים קופה משפחתית משותפת לבין אם וילדיה (או אב וילדיו) המתקיימים בצוותא מכיס אחד המתמלא מהכנסת ההורה הבגיר, מחד, ומהכנסות הילדים הקטינים מתשלומי מזונות שמשלם להם המ.ל.ל, תחת אביהם, מאידך. לשיטתי, בנסיבות מקרה זה, לא על הנתבעים היה להוכיח שהמשפחה התקיימה מ"קופה משותפת" אלא שעל התובעים הנטל להראות כי היתה הפרדה בשמוש - בכלכלת המשפחה ובניהול משק הבית ואחזקתו - בין הכספים שמקורם במשכורתה של המנוחה לבין הכספים שהגיעו מן המ.ל.ל. כדמי מזונות (להבדיל מקצבת הילדים). אשר על כן, סבורני, כי בעריכת חשבון הפסדי התלויים יש לנקוט על פי עקרון הקופה המשותפת גם במקרה זה. (ד) "ידת הבית" הנתבעים מוסיפים וטוענים כי הואיל והתובעים - הקטינים מתגוררים מאז התאונה (וימשיכו להתגורר עד להתבגרותם) בבית סבם וסבתם, התובעים מס' 7ו-8, אין להם הוצאות לאחזקת הבית, ולפיכך יש לחשב את נזקיהם ואת הפיצויים המגיעים להם, כתלויים, ללא "ידת הבית". הנתבעים מסכימים אמנם כי "במנין הידות של המשפחה יש לקחת בחשבון כי לכל ילד היתה ידה אחת וכי למנוחה היתה ידה אחת ולמשק הבית ידה נוספת ובסך הכל, ביום ארוע התאונה היו במשפחת התובעים חמש ידות הכוללות את ידת המנוחה, ומכאן שהחל מיום מות המנוחה ועד הגיע הבן הבכור (צ"ל הבת הבכורה - ש.ב.) לגיל 21חישוב הפיצויים צריך להעשות לפי ארבע ידות, אחת לכל ילד ואחת למשק הבית (לאחר הפחתת הידה של המנוחה)" (עמ' 6). ועם זאת, טוענים הם, כי מאחר והילדים מתגוררים בבית הסבים אין להם הוצאות אחזקת הבית ולכן: "נבקש לקבוע כי הילדים זכאים לפיצוי עבור הפסדי התלות על פי הידות שלהם בלבד לאחר ניכוי ידת המנוחה וידת הבית" (עמ' 7, ההדגשה לא במקור). אינני מקבל טענה זו. הוצאות אחזקת הילדים (גם בבית הסבים) כוללות, כדבר המובן מאליו, גם את כל ההוצאות - היחסיות - הכרוכות בהחזקת אותו הבית והנובעות מכך שמתגוררות ומשתמשות בו עוד שלש נפשות. נושא הפיצוי בגין ההוצאות הכלליות לאחזקת הילדים נדון בנפרד בפסק דין זה, במסגרת הדיון בפיצויים עבור אובדן שרותי המנוחה, ובמסגרת זו אתחשב, בין היתר, גם בכך שהילדים כבר זוכים בפיצויים עבור חלקם בהוצאות הבית הכלליות של הסבים באמצעות "ידת הבית" שבדיון. אינני רואה איפוא מקום לגרוע את הידה המיועדת לכיסוי הוצאות משק הבית - הלא היא "ידת הבית" מחשבון הפיצוי המגיע לילדים כתלויים. 6. הפיצויים עבור אבדן שירותי המנוחה בבית שבו מתגוררים הילדים מתגוררת גם דודתם הצעירה, אחות אמם, שהיא כבת 16 שנים. דוד אחר, שהיה חייל, השתחרר מצ.ה.ל. ונסע לחו"ל. דוד נוסף, שהתגורר בבית, נפצע קשה במהלך שרותו הצבאי בלבנון (רגלו נקטעה) והוא עקר לדירה משלו. לדעת הנתבעים, הנתמכים גם בחוות דעתו של מומחה התובעים, מר כרוך (ובראיות אחרות) מגורי הילדים וגידולם בבית הסבים הוא הפתרון הטוב ביותר עבורם וכי אין זה רצוי להוציאם להתגורר עם משפחה אחרת או לגור לבדם עם מטפל כלשהו. מנגד, התובעים גורסים (תוך התנסחות צינית ומיותרת), כי: "באמצעות טיעון זה מנסה הנתבעת להקטין את הפיצויים שתשלם ליתומים" (עמ' 5). אינני בדעה זו. אכן, זה לא מכבר לקה הסב (שהוא חרש-אילם מלידתו וגילו מתקרב ל-70) בשבץ מוחי שכתוצאה ממנו "הוא גורר יד ורגל". הסבתא, הצעירה מבעלה בכשתים עשרה שנים, עדיין עובדת בחצי משרה בביה"ח "הדסה". בנסיבות אלו, נטל הטיפול בילדים התחלק, עד כה, בין הסבים, האפוטרופוס (התובע מס' 5) - ולפי הנטען - גם הדודה (התובעת מס' 6). התובעים מס' 5ו- 6 הם שכירים ובעלי משפחות הטרודים גם בבעיות ובדאגות משלהם, ואינם ערוכים לשכן בדירותיהם את הילדים ולטפל בהם כפי שהם מטפלים בילדיהם. לפיכך, לאחר ששקלתי את כל הראיות והטענות שהועלו בנדון זה וחרף כל המתלאות המצערות שעברו על המשפחה המורחבת וקשיי היום-יום שהיא נטרדת מהם - לא מצאתי כי קיים פתרון טוב יותר לילדים מאשר לגור בבית הסבים, עד להתבגרותם, כפי שסבורים הנתבעים, העובדים הסוציאליים ואף המשפחה כולה (בעמ' 66 ובעמ' 77) ולפצותם בגין אבדן שרותי אמם שהוא בגדר "הפסד ממון" כמשמעו בסעיף 80 לפקודת הנזיקין. הפיצוי שמציעים הנתבעים למימון התחליף (הכלכלי, כמובן) של שרותי המנוחה לילדים איננו סביר כלל ועיקר ורחוק מלהניח את הדעת, והוא הדין בסכומים המוגזמים (מאד) שדורשים התובעים בסיכומיהם. הנתבעים הגישו לתיק, לענין זה, את חוות דעתו של העובד הסוציאלי מר גדעון האס (נ/9). מר האס גם נחקר, בחקירה שכנגד, על חוות דעתו. ברם, מתוך עיון בחוות הדעת (נ/9) ומתשובותיו של מר האס, התברר לי כי לא ניתן לסמוך על חוות דעתו של העד הזה ועל עדותו (והמדובר, כמובן, במסגרת התיק הזה) במאומה.לצערי, מסקנות חוות הדעת ותשובות העד נתגלו כמלאכותיות, שטחיות, מגמתיות ואף גובלות באבסורד. קצר המצע מהשתרע ולכן אסתפק בהפנייה להערות ב"כ התובעים, בסיכומיו, לענין חוות הדעת והעדות הזו (סעיפים 9- 15 שבעמ' 6- 6). הנתבעים מקבילים את משפחת הסב והסבה ל"משפחה אומנת". הם מציעים לפצות את הילדים בהתאם לחוזרי מנכ"ל משרד העבודה והרווחה (נ/ 3ו- נ/4) הכוללים, בין היתר, תעריפי אחזקה למשפחות אומנה. לשיטתם, מעצם היות הילדים בבית הסבא והסבתא, התעריף שצריך לחול בעניננו הוא התעריף הנוגע למשפחה אומנת של קרובי משפחה, דהיינו -. 620 ש"ח לחודש (וזה כולל כבר גם את דמי המחיה) או - "לחלופין בלבד" - השכר המפורט בתעריף למשפחה אומנת רגילה, כלומר, -.170, 1 ש"ח לחודש. כמו כן, מוסיפים הנתבעים וטוענים, כי: "...אין גם כל הגיון בסברה כי את התעריף בטפול בילד במשפחה אומנת יש להכפיל פי שלשה כאשר מדובר בהחזקת שלשה ילדים. אילו התעריף היה רק עבור הטיפול בילדים, יתכן והיה מקום לנקוט בדרך זו, אך מקום שרוב רובו של הסכום הנגבה עבור משפחת אומנה הנו עבור הוצאות מחיה, אין כל מקום לחשב הפיצויים לפי כפל עלות משפחת אומנה במספר הילדים ובמקביל לכך לפסוק לילדים פיצויים ..."(עמ' 11). בסופו של דבר, מציעים הנתבעים, כי "בתקופה הראשונה, כל זמן ששלשת הילדים זקוקים לסיוע זה במידתו הנוכחית, צריך שיהיו (הפיצויים עבור שלשתם - ש.ב.) מבוססים על עלות חודשית של -. 900ש"ח לחודש, וכי סכום זה ילך ויפחת עם התבגרות הילדים..." (עמ' 12). התובעים, מצידם, הגישו את חוות דעתו של העובד הסוציאלי אורי כרוך (ת/1) וגם הוא נחקר, בחקירה שכנגד, על מסקנותיו והמלצותיו. מר כרוך, המודע למגבלותיהם של הסב והסבתא (גיל, בריאות, עיסוקים אחרים ועוד) מציע להעמיד לרשותם עוזרים - מסייעים, בין בנושאי השרות (ניקוי, כביסה, גיהוץ, קניות, בישול וכיוצ"ב) ובין לצרכי ליווי והשגחה. סך כל עלות העזרה מסתכם, לפי חישוביו, בכ-500, 5ש"ח לחודש בתקופת 5- 10השנים הראשונות (ת/1, מ- 26 בספטמבר 1993, עמ' 3). על פי עדותו (עמ' 4) כל אם משקיעה בטפול בכל הנושאים הקשורים לילדיה (שרות, חינוך, לווי והשגחה) בין אחת עשרה לשתים עשרה שעות ביממה. ברם, לאחר שהחקירה בנושא זה העמיקה יותר, נמצא כי ההערכה הזו היא מוגזמת. וכל כך למה? בחקירתו של מר כרוך הציג לו ב"כ הנתבעים דו"ח שכותרתו "האם העובדת ומשפחתה" (נ/1). זוהי עבודת מחקר שנעשתה ע"י המכון למחקר של מודיעין אזרחי בעמ', הוגשה למשרד העבודה והרווחה במאי 1984, והיא כוללת, בעיקרה, סקירה דמוגרפית, ניתוח חברתי ושיקולים לקביעת מדיניות. לוח מס' 18 (עמ' 42שבנ/1) כותרתו: "הקצאת זמן (בשעות, בממוצע) בין חינוך ילדים, משק-בית ועבודה". בחינת הממצאים שבלוח הזה, מנקודת מוצא שבעניננו מדובר ב"אם מועסקת" הממלאת גם את תפקידיו של האב בטפול בילדים, מעלה כי סך כל השעות שעל המנוחה היה להשקיע (בממוצע) בטפול במשק הבית ובחנוך (בכל הקשור לילדיה בלבד) (במילוי תפקידי אם ואב כאחת) מגיע ל- 9.6 שעות בכל יום, 365 ימים בשנה. ועוד ראוי לזכור, כי המדובר הוא בטיפול מפוצל שראשיתו, עם ההשכמה, בבוקר, וסיומו - ברגיל - עם לכת הילדים לישון (ויתכנו גם מקרים, כאשר ילד חולה, של צורך גם בהשגחת לילה). הנתבעים מציעים לקבוע, על רקע הנתונים המיוחדים שהוכחו לגבי המנוחה (עבודתה במשרה מלאה, והעדר השגחה בתשלום על הילדים ב"שעות התפר" שבין גמר הגן והלמודים וחזרתה מעבודתה הביתה, כי "סך כל השעות אשר המנוחה הקדישה לביצוע עבודות משק הבית והטיפול וחינוך הילדים הינו לכל היותר חמש שעות ביום" (עמ' 13). ההערכה הזו נמוכה, לדעתי, מן הדרוש לשם השבת המצב לקדמותו, שכן, היא איננה מביאה בחשבון מספר גורמים: (א) המנוחה היתה אשה צעירה ובריאה, שאהבה לעבוד, וטיפלה בילדיה בעצמה (כבמשפחה חד הורית). (ב) הסב והסבתא מבוגרים, חולים וטרודים בעניניהם ואין בכוחם להעניק לילדים את מלוא השרותים שקיבלו מאימם באינטנסיביות, בקצב ובמשך הזמן שהיה נדרש למנוחה למלא אותן מטלות עצמן. (ג) ברגיל, עובד זר, איננו עובד בקצב, ביעילות ובמהירות המאפיינים את אופן טיפולה של אם בילדיה, וממילא שגם לו נדרש, בסיכומו של דבר, יותר זמן מאשר לה לביצוען של אותן הפעולות (וראה: דברי כב' השופט ח' כהן, בע.א. 489/79, 505, פ"ד ל"ה(2) 123, בעמ' 138). (ד) עבודה מפוצלת, כפי שנדרש בטפול בילדים, יקרה יותר. (ה) הטיפול בילדים מתחלק, בחלוקה גסה, לתפקידי שרות ולתפקידי חנוך, לווי והשגחה. במשפחה רגילה, ממלאים שני ההורים את כל התפקידים האלה. במשפחת המנוחה, היא מילאה את כולם בעצמה. כתחליף לכך, לא יהא מנוס (כפי שסובר גם מר כרוך בחוות דעתו) מלהעסיק שני עובדים שונים. העסקה כזו המחייבת לספק שעות מינימום לכל עובד (שכן, נדירים עובדי השרות המוכנים לבוא לחצי שעה או לשעת עבודה אחת) גם היא מגדילה, במידת מה, את הזמן (בתשלום) שיש לפצות עבורו. סבורני, איפוא, כי אם אקבע שעל הנתבעים לפצות את הילדים - התובעים בראש נזק זה בפיצוי שיכסה את מלוא ההוצאה הדרושה למימון שמונה שעות עבודה בכל יום, לא אקפח מי מן הצדדים. מחירה הכולל של כל שעה שכזו, בהתחשב בפיצול המבואר וכן בצורך לשלם גם הוצאות סוציאליות (ואולי גם דמי נסיעה) נאמד על ידי, נכון להיום, ב- 20ש"ח לשעה (וראה גם: בסיכומי הנתבעים בעמ' 22), וזאת, בימות החול, וב- 30 ש"ח לשעה בשבתות ובימים טובים (ואומדן זה מביא בחשבון כי המדובר הוא בהעסקה חודשית קבועה). ועוד ראוי לזכור, כי הטיפול בשלושה ילדים ההולכים ומתבגרים, שאביהם זנח אותם ואמם נספתה באסון, בוודאי שאיננו קל, וכדי למנוע חילופי מטפלים ולדאוג ליציבות - בשרות ובטיפול כאחת - מן ההכרח לשלם להם, לפחות, שכר הולם. עקרונית, מקובלת עלי שיטת הנתבעים המחלקת את הסיוע על פני כמה תקופות. ברם, אני אינני סובר כמותם כי מעבר לגיל 16הילדים: "הנם עצמאיים, אינם זקוקים להשגחה, טיפול או עזרה בחיי היום יום..." (עמ' 20, והשווה - ת.א. (י-ם) 583/66 קרדי נ' פלצגיין, פ"מ תשכ"ח 161 בעמ' 169). אשר על כן, ברוח השיטה המוצעת על ידי הנתבעים (בעמ' 20) ייערך חשבון הפיצוי של הילדים בראש נזק זה באופן שעבור התקופה הראשונה שמיום התאונה ועד הגיע הילדה הבכורה לגיל 18, ישולם להם פיצוי מלא (עבור 8 שעות ביום), עבור התקופה השניה, עד הגיע הבן לגיל 18, ישתלם לשני הילדים הקטינים (התובעים מס' 3 ו-4) פיצוי עבור 6 שעות ביום, ועבור התקופה האחרונה, עד הגיע הבת הצעירה לגיל 18, ישתלם לה פיצוי עבור 3שעות בכל יום. 7. "הוצאות אפוטרופוס" (סעיף .4 .3 .13 שבתביעה). הוצאות אלה נתבעו במסגרת "הנזק הכללי" (שם) שנגרם לתובעים, לטענתם. הדוד האפוטרופוס, רפאל אולו, הוא קצין משטרה. על פי עדותו, ותלושי שכר שהציג, הוא נהג לעבוד ברשות, מעבר לשעות עבודתו הקבועות, עבודה נוספת בתשלום. עבודה זו הוא נאלץ להפסיק לרגל הצורך לטפל ביתומי אחותו המנוחה וכתוצאה מכך נגרם לו הפסד של מאות שקלים בכל חודש. בסיכומים, מתבקש לפסוק לו פיצוי של 700 ש"ח לחודש, עבור העבר, ו- 1000 ש"ח לחודש, לעתיד. בנוסף, מבקשים התובעים לפסוק לאפוטרופוס שכר והוצאות עבור שכירת עובדים ופיקוח עליהם, הדאגה לתשלום לרשויות, טיפול בכספים, ניהול חשבונות, דין ודברים עם הרשויות (וככל הנראה, הכוונה היא לרישום הילדים למוסדות לימוד וקיום הקשר עם המורים ובתי הספר). הסכום המבוקש לפיצוי בראש נזק זה הוא 500, 2 ש"ח לחודש (שכ"ט והוצאות כאחת). הנתבעים טוענים כי יש לדחות את כל תביעות הדוד-האפוטרופוס הן מפני שלא נתבעו כדין, הן מחמת עקרון "ריחוק הנזק" והן מפאת ההגזמה שבהן. בכל הנוגע להפסד שעות עבודה בשכר של הדוד בעבר - בכפוף לכך שאינני רואה לקבל את מלוא תביעתו וטענותיו בנדון זה - סבורני כי האפוטרופוס זכאי לפיצוי כמי שהיטיב עם אחייניו, באין להם מושיע אחר, לפחות עד אשר התייצבו הדברים בבית הסב והסבתא ונגרם לו חסרון כיס מסויים עקב כך. תמורת זאת, רואה אני לחייב את הנתבעים לפצותו, באומדן, בסכום כולל של 000, 7 ש"ח, נכון להיום. ובאשר לעתיד, משנקבע לילדים סידור ופיצוי כמפורט בפסק דין זה, אין עוד כל מניעה שהדוד-האפוטרופוס יחזור לעסוק בעבודות נוספות בשכר, ואין איפוא מקום לפצותו בראש נזק זה (לעתיד) במאומה. לענין שכרו והוצאותיו כאפוטרופוס, מסכים אני, כי פיצוי כזה מגיע ויגיע לתובע מס' 5 מיום שהתמנה לתפקיד הזה ( 4 באפריל 94') ועד שאחרון הילדים יגיע לגיל 18 ואני דוחה את טענת הנתבעים הגורסת "ריחוק הנזק" לענין הזה. הצורך במינוי אפוטרופוס נמצא, לשיטתי, בגדר הנזק שמזיק ההורג את המופקד על החסוי, חייב לצפותו כתוצאה טבעית של מעשהו. הסכום המתבקש על ידי התובעים (500, 2 ש"ח בחודש) נראה לי מוגזם מאד - ולכן - אני מחייב את הנתבעים לשלם כשכ"ט והוצאות האפוטרופוס, בערכי היום, סך של 000, 1 ש"ח עבור התקופה הראשונה, 750ש"ח עבור התקופה השניה ו- 500 ש"ח עבור התקופה השלישית (בהתאם לחלוקת התקופות שבסעיף הקודם). 8. הוצאות קבורה ומצבה בענין זה, כותבים התובעים בסיכומיהם: "בהעדר ראיות מבוקש לפסוק סכום של 000, 6 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין" (עמ' 13). הנתבעים, שסיכומיהם קדמו לאלה של התובעים, לא טענו בנידון זה דבר וסביר להניח כי כך נהגו "בהעדר ראיות". "הוצאות קבורה ומצבה" נתבעו בתביעה כ"נזק מיוחד". נזק כזה יש להוכיח כדבעי (ראה ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהד' 3, חיפה- תשנ"ג, בעמ' 421, והאסמכתאות שם). והעדר כל ראיה (ולו גם בעל פה בלבד) משמע, שלא הוכח שהתובעים הוציאו סכום כלשהו למטרות הנטענות. התביעה בראש נזק זה נדחית. 9. הנתבעים טוענים, בפרק הדן ב"הקטנת הנזק", כי על התובעים המתגוררים בירושלים להשכיר את דירת המשפחה ולהקטין בתמורת דמי השכירות את נזקיהם. ואולם, הדוד-האפוטרופוס העיד והסביר, להנחת דעתי המלאה, כיצד שכר השכרת הדירה שבבית שמש יוצא בהפסד הנזקים הנגרמים על ידי השוכרים (הבאים בכלל בחשבון לדירה כזו) ולכן עדיף שלא להשכירה כלל (עמ' 66). קבלת הסבריו אלה, שומטת את הבסיס מתחת לטענת "הקטנת הנזק" ומכאן - שהיא נדחית. 10. ניכויים מכל סכום אשר נפסק לילדים התובעים יש לנכות את כל הניכויים המפורטים בפרק השביעי של סיכומי הנתבעים (עמ' 29). 11. ולסיכום: (א) תביעת העזבון נדחית מאחר והיא "נבלעת" בתביעת הילדים שהם גם היורשים וגם התלויים היחידים של המנוחה. (ב) תביעת שלושת הילדים מתקבלת - כפי שבואר לעיל - ולענין חישוב סכומי הפיצוי המגיעים יתמנה חשב או אקטואר מוסכם שבהוצאותיו ישאו שני הצדדים חלק בחלק. היה ולא יגיעו הצדדים לידי הסכמה בדבר אישיותו של האקטואר, ימנה אותו בית המשפט, לבקשת מי מהם. (ג) תביעת האפוטרופוס מתקבלת - כמבואר לעיל - וגם חישוב מלוא הפיצויים המגיעים לו יתבצע על ידי החשב או האקטואר הנ"ל. (ד) תביעת התובעים מס' 6, 7 ו- 8 נדחית - מחוסר הוכחות מספיקות - בכפוף לכך שהאפוטרופוס יהא רשאי לבקש, בבקשה למתן הוראות שתוגש בנפרד, לפצותם או לשפותם עבור הוצאותיהם בעבר מתוך סכומי הפיצויים שנפסקו לילדים עבור התקופה הזו. ובאשר לעתיד, אחזקת הילדים וכל השרותים שהם זכאים להם (כשהם בבית הסבים) ימומנו מן הפיצוי המצטבר שנפסק להם עבור הפסדם כתלויים (הכולל, כזכור, גם את ידת המשפחה) ועבור שירותי אמם (ראה גם ת.א. (י-ם) 888/89, פס"מ תשנ"ג 133, בעמ' 145 בין האותיות ג'-ד'). 12. כל כספי הפיצויים המגיעים לילדים ישולמו לידי האפוטרופוס וינוהלו על ידו, בהתייעצות עם האפוטרופוס הכללי, עד הגיע הצעיר מביניהם לגיל 18. 13. הנתבעים ישלמו לתובעים את הוצאותיהם במשפט ובתוכן שכ"ט עו"ד בגובה % 13מן הסכום הפסוק (לאחר הניכויים) בצירוף מ.ע.מ. וכן הצמדה וריבית מהיום. פיצוייםמוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוותהלכת השנים האבודות (הלכת אטינגר)