קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רמת ניידות עובדי מדינה: .1בבית-הדין האזורי התבררה עתירת המשיבה שמשמעותה - חיוב המערערת לשלם לה את ההפרש שבין החזר הוצאות רכב בגין נסיעה ברכב פרטי לפי רמת ניידות ב' (שהיא קיבלה בפועל) לבין החזר הוצאות רכב לפי רמת ניידות ג' (שלטענתה היא זכאית לקבל), וזאת החל מ- 21.3.1983או מתאריכים חלופיים אחרים. העתירה נתקבלה, והמערערת חויבה לשלם את ההפרש האמור החל מיום 1.11.1984על כך הערעור שלפנינו. .2שיטת החזר הוצאות רכב - השיטה והמציאות במשרד התחבורה על מנת להבין את השתלשלות בקשות המשיבה לקבל העלאה ברמת הניידות, עלינו להסביר את שיטת הענקת החזר הוצאות הרכב; שיטה שנקבעה על-ידי נציבות שירות המדינה (להלן - נ.ש.מ.) והיא מופעלת בשטח. השיטה - נציבות שירות המדינה קבעה, בנהלים מחודש אפריל 1980, שיטה לפיה מחזירה המדינה לעובד הוצאות שהוציא עקב השימוש ברכבו הפרטי, על מנת למלא תפקידים חיוניים, שלצורך ביצועם נדרש מהעובד קיומה של רמת ניידות מסויימת. גובה ההחזר לעובד מותנה ברמת הניידות שהוענקה לו. מטרת שיטת זו הינה לשמור "על אמות מידה מוסריות בכל הנוגע לקבלת תשלומים עבור נסיעות בתפקיד". לצורך הפעלת השיטה הוקצב לכל משרד תקציב החזר הוצאות רכב העומד לרשותו. על המשרד להמליץ מי מעובדיו יקבל החזר הוצאות רכב, ולפי איזו רמה, כאשר הרמה הנמוכה היא "רמה א" והגבוהה היא "רמה ד". משרד האוצר, באמצעות אף התקציבים, צריך לאשר את ההמלצה. הלכה למעשה, הקים משרד התחבורה "ועד איגום" על מנת להחליט מי מעובדיו יקבל החזר הוצאות רכב ולפי איזו רמה. כמחצית מבין 734עובדי המשרד מקבלים החזר הוצאות רכב. משרד התחבורה לא קבע קריטריונים כתובים שינחו את ועדת האיגום, אולם, לפי ה"תורה שבעל פה", אלה הקריטריונים המנחים את הוועדה: א) המלצת הממונה; ב) אופי התפקיד ומידת צרכי הניידות הקשורים בו; ג) הענקת תנאי עבודה מועדפים לבעלי מקצוע נדרש; ד) מעמד העובד בפירמידה הארגונית; ה) המלצת השר או המנכ"ל. מבין קריטריונים אלה, היחיד התואם את השיטה שנקבעה על-ידי נ.ש.מ. הוא קריטריון "ב". כמו כן, ייתכן כי קריטריון "ג" מתאים לשיטת נ.ש.מ., אם יוכח שקיים קשר בין מקצוע מועדף לבין הצורך שבעלי המקצוע המועדף ישתמשו ברכבם לצורך ביצוע עבודתם. דבר זה הלא הוכח. עוד קבע בית-הדין קמא כי למעשה משנת 1984, משתמשת הנהלת משרד התחבורה בהחזר הוצאות רכב, בין היתר, כדי לשפר את תנאי העבודה של עובד הנושא חן בעיניה (נראה כי קריטריון "ה" מיועד לעיגון שיקול זה). למסקנה זו הגיע גם בית-הדין האזורי בתל-אביב בתב"ע מג/5599-3, [1]. .3העובדות בעניין סירוב המערערת להעניק למשיבה רמת ניידות ג, בעיקרן כפי שנקבעו על ידי בית-הדין קמא, או כפי שהן עולות ממסמכים: א) מ- 20.11.1976עבדה המשיבה כאחראית על שירותי הרווחה במשרד התחבורה, עד שפרשה מעבודתה ביום .31.8.1988תפקיד המשיבה היה כרוך ב"ניידות רבה והימצאות ביחידות המשרד הפזורות ברחבי הארץ", ו"נוכחות מתמדת ביחידות לצורך איתור שינויים חברתיים בארגון, ועמידה על צרכי הפרט המשתנים"; ב) בשנת 79/80הוענקה למשיבה רמת ניידות א'. 1.4.1981נקבעה למשיבה רמת ניידות ב'; ג) משנת 1983דנה ועדת האיגום מספר פעמים בהעלאת זכאות המשיבה לרמת ניידות ג' והחליטה בשלילה. לענייננו חשובים האירועים הבאים, הנוגעים לטיפול בהעלאת רמת הניידות של המשיבה ג': ב- 31.1.1983נדחתה בקשת הממונה על המשיבה (הסמנכ"ל למנהל דאז, מר גרינברג) להעלות את רמת הניידות שלה ושל שתי עובדות נוספות בלשכתו:נ ב- 21.3.1983הביא הסמנכ"ל שוב את בקשתו לפני הוועדה, והוסיף כי אם לא יהיה תקציב לכך, יש להעלות את רמת ניידותן על חשבון הורדת רמת הניידות של עובדים אחרים, וביניהם עמרם בן-אבו (אחיו של מי שיועד להתמנות כסמנכ"ל למינהל). על בקשתו זו חזר הסמנכ"ל גם ב-15.8.1983; 3) ב- 11.9.1983החליטה ועדה האיגום להוריד את רמת הניידות של ארבעה עובדים במחלקת המינהל, אך לא העלתה את רמת הניידות של שלושת עובדי לשכת הסמנכ"ל, ובכלל זה המשיבה; 4) ב- 9.12.1983פנתה הגב' אתיה שמחה, ששימשה אותה עת יועצת השרה דורון בעניין מעמד האשה, אל שר התחבורה בעניין קיפוח (לטענתה) בזכויות ובתנאי עבודתה של המשיבה ושל שתי עובדות אחרות בלשכתו של הסמנכ"ל למינהל; 5) ב- 10.1.1984העלתה הוועדה את רמת הניידות של חמישה עובדים, אך לא העלתה את רמת הניידות של ארבעה, ביניהם המשיבה, וזאת מפאת "חוסר מקורות". הוועדה חזרה על סירובה ב- 8.4.1984בשל אותו נימוק; 6) ב- 2.5.1984התמנה מר דוד בן-אבו לתפקיד סמנכ"ל למינהל; באוקטובר 1984הוא התמנה גם ליושב ראש ועדת האיגום; 7) ב- 9.5.1984פנה עורך הדין טרלו, בא-כוח המשיבה, אל שר התחבורה בעניין המשיבה ושתי העובדות האחרות שעבדו בלשכת הסמנכ"ל למינהל; 8) ב- 12.10.1984בקיש בן-אבו מהמנכ"ל החדש, ברוך לוי, להעלות את רמת הניידות של חמישה עובדים, ובהם המשיבה (נ/1). במכתבו ציין בן-אבו כי: "העובדים הנ"ל ממלאים תפקידים בעלי היקף ארצי הדורשים נוכחות מתמדת ביחידות המשרד הפזורות ברחבי הארץ, ועל כן חייבם בניידות גבוהה". 9) ב- 11.11.1984החליטה ועדת האיגום, בראשותו של בן-אבו, להעלות את רמת הניידות של שתי העובדות האחרות שעבדו בלשכתו; בפרוטוקול אותה ישיה (ת/20)לא צויין אם עניינה של המבקשת הועלה לדיון לפני הוועדה; 10) ב-30.12.1984, כתב היועץ המשפטי של משרד התחבורה, על דעת מנכ"ל המשרד ומר בן-אבו לב-כוח המשיבה כי: "לא נמצאה כל הצדקה להמליץ לפני ועדת האיגום לגבי העלאת רמת הרכב הצמודה למשרתה"; 11) בשנת 1984החליט הממונה על המשיבה, מר בן-אבו, להקציב לה החזר הוצאות רכב של 500ק"מ, בנוסף על המגיע לה לפי רמת הניידות שלה, ובשנת 1985החליט בן-אבו להקציב למשיבה 1000ק"מ נוספים. הקצבות אלה לא העניקו למשיבה זכויות הנובעות מרמת ניידות ג'. ההקצבות נעשו מסעיף תקציב הוצאות רכב שנקרא "רזרבת המנכ"ל", המיועד (לטענת בן-אבו) להחזיר הוצאות רכב בגין "מבצעים מיוחדים ומטלות מיוחדות"; 12) עניינה של המשיבה הועלה על סדר יומה של ישיבת ועד האיגום מיום 6.11 .1985(ת/24) וביום 7.5.1985(ת/21), אך מפרוטוקול אותן ישיבות (ת/ 22ו-ת/25) לא ניתן ללמוד אם אכן התקיים דיון בעניינה; 13) אין חולק כי הלכה למעשה לא אושרה העלאה ברמת ניידותה של המשיבה; ד) לאחר הגשת התובענה דנן, ב-31.3.1986, העלה בן-אבו תלונות שעניינן התנהגות המשיבה. ועד העובדים פנה אל בן-אבו בכתב וביקש להפסיק את "מסע ההתעללות" שלו נגד המשיבה. בסופו של דבר פרשה המשיבה מעבודתה במשרד (31.8.1988). .4בית-הדין האזורי קבע כי על המערערת לשלם למשיבה הפרשי החזר הוצאות מ-1.11.1984, ואלה נימוקיו: א) תפקידה של המשיבה ועבודתה מחייבים רמת ניידות גבוהה, ומצדיקים הענקת רמת ניידות ג; ב) יחסי העבודה בין המשיבה לבין הסמנכ"ל הממונה עליה בן-אבו, היו עכורים. הסמנכ"ל בן-אבו נהג בעניין העלאת רמת הניידות של המשיבה שלא בתום לב ובשרירות. התנהגותו זו היתה מלווה בהתנכלות מכוונת שמטרתה "להתפטר, מן המשיבה; ג) שיקוליה של ועדת האיגום והקריטריונים על פיהם היא מקבלת את החלטותיה אינם ענייניים, והחלטותיה אינן עומדות בדרישות המינהל התקין. אין לנצל את נושא העלאת רמת הניידות למטרות שהן בגדר ענייני משמעת; ד) המשיבה הופלתה שלא כדין לעומת עובדים אחרים. על הרשות להחליט על-פי שיקולים ענייניים. מכיוון שקיים "שויון" בין המשיבה לבין שתי העובדות האחרות בלשכת הסמנכ"ל שקיבלו העלאה ברמת הניידות ביום 11.11.1984, לא היתה סיבה שלא לנהוג באופן דומה כלפי המשיבה. הראיה המעידה על הפליית המשיבה היא, כי עובדי רווחה במשרדים אחרים קיבלו רמת ניידות ג'; .5א) המערערת טענה כי המשיבה לא הוכיחה שיש לה עילה לקבל העלאה ברמת הניידות. כמו כן עשתה מאמצים להסביר את הסתירות בעדותו של הסמנכ"ל בן-אבו, ולתקוף את הקביעות העובדתיות של בית-הדין קמא. בנוסף, הגנה על ה"קריטריונים" של ועדת האיגום וטענה שהמשיבה לא הופלתה על-ידה. המשיבה תמכה בפסק-הדין שבערעור; ב) המערערת ביקשה להרשות לה, בערעור, להגיש תצהיר של מר בן-אבו ובו הסבר לסתירה בין דבריו בתצהירו לבין אלה שאמר בחקירתו הנגדית (ראה סעיף 6להלן). לא מצאנו לנכון להתיר הגשת "ראיה" זו בשלב הערעור, מאחר שלא היה בבקשה כל נימוק המצריך הגשת ראיה בערעור; בסוגיה זו, נוהג בית-הדין על-פי פסיקתו של בית-המשפט העליון, הקובעת כי אין זו דרכו של בית-משפט של ערעור להתיר ראיות נוספות, המתייחסות למה שקדם למתן פסק-הדין נשוא הערעור, אלא במקרים שבהם "המבקש לא ידע על הראיה ולא יכול היה לגלותה בשקידה ראויה" (ע"א 538/82[2], בע' 730; ע"א 139/88[3], בע' 112). .6ניתן היה לצפות שהפרוטוקולים של ישיבות ועדות האיגום ישקפו את אשר נאמר בהן, אך למרבה הצער לא ניתן לומר כי במשרד התחבורה מתמלאות הציפיות. בפרוטוקול הישיבה מיום 11.11.1984(ת/20) אושרו בקשות של מספר עובדים, וצוינו הבקשות שנדחו (למשל סעיף 4(א , 6, 7ועוד לפרוטוקול); עיון באותו פרוטוקול מביא למסקנה, כי לכאורה לא הועלה כלל עניינה של המשיבה באותה ישיבה. מאידך גיסא בפרוטוקול הישיבות מיום 6.11.1984ומיום 7.5.1985(ת/22, ת/25) הוזכרו רק ההחלטות של הבקשות שנענו בחיוב, בעוד אלה שנדחו (אם היו כאלה) לא צוינו. לאור האמור, אין בידינו נתונים לקבוע בוודאות אם עניינה של המשיבה הועלה בפני ועדת האיגום בישיבתה מיום 11.11.1984אם לאו; ומכאן שאין אנו יודעים אימתי דייק העד בן-אבו בדבריו: בתצהיר שבו אמר כי עניינה של המשיבה לא הובא לדיון באותה ישיבה, או בחקירתו הנגדית, כאשר אמר את ההיפך. .7השאלה המרכזית העומדת בפנינו בערעור זה היא, אימתי ייכנס בית-הדין בנעליה של ועדת האיגום, והאם יכול הוא לבוא במקומה, או שמא רשאי הוא רק לבחון את סבירות החלטותיה. הקושי העומד בפנינו במקרה זה, הוא העדר הנמקה בכל אחת מן ההחלטות, וביחוד באלה המאשרות העלאה בדרגת ניידות, בענייננו - מתן נימוקים להעלאת דרגת הניידות של חברותיה של המשיבה, שגם עניינן הובא לפני הוועדה, מול העדר כל התייחסות לעניינה של המשיבה. מובן שבנסיבות אלה, בית-הדין יכול לבחון את סבירותה של החלטת ועדת האיגום. .8ככלל לא יבוא בית-הדין במקום ועדה הפועלת כדין (בין מכוח חיקוק, ובין מכוח החלטה מינהלית), אלא יבחן את החלטותיה של אותה ועדה מבחינת עיקרי הצדק הטבעי ומבחינת סבירותה. .9אין מקום בהליך זה לסטות מהכלל, ולא נותר לנו אלא לשנות את החלטתו של בית-הדין האזורי, ולהחזיר את עניינה של המשיבה לוועדת האיגום, על מנת שזו תבחן את זכאותה להעלאה בדרגת הניידות (השווה דב"ע מז/82- 3[4]; עתירה לבג"צ נדחתה: בג"צ 6/88[5]. ערים אנו לעובדה, שחלפו שנים רבות מאז נדון עניינה של המשיבה בוועדה, ולקושי העומד בפני הוועדה להחליט כיום בנושא זה. עם זאת נראה לנו, שחרף האמור, מן הדין כי הוועדה תיתן דעתה למכלול העובדות שהיו נכונות לחודש נובמבר-1984, תשקול אותן עובדות, תרשום פרוטוקול, ואם תחליט שלא להעלות את דרגת הניידות - תיתן החלטה מנומקת במלא. בנסיבות העניין, לא ישב בראש הוועדה מר בן-אבו או מי מן הכפופים לו, אולם הוועדה רשאית, אם תמצא לנכון לעשות כן, לבקש את התייחסותו של מר בן-אבו לזכאותה של המשיבה להעלאת דרגת ניידותה; כמו כן תאפשר הוועדה למשיבה, או לבאי-כוחה, לטעון בפניה (אך על מנת הסר ספק, מדובר בטיעון ולא בעימות או בחקירת עדים). אם תמצא הוועדה, גם בדיון החוזר, כי אין לשנות את דרגת הניידות של המשיבה, תתייחס בנימוקי החלטתה לשוני בצרכי הניידות בינה לבין יתר עובדי לשכתו של מר בן-אבו, ששמם הועלה במכתבו למנכ"ל המשרד מיום 12.10.1984(נ/1), ואשר הוועדה מצאה לנכון להעלות את דרגת ניידותם בשעתה. תחליט הוועדה, כי היה זה מן הראוי להעלות את דרגת הניידות של המשיבה, ישולם לה ההפרש הכספי המגיע כתוצאה מאותו שינוי מאז חודש נובמבר 1984ועד למועד בו סיימה המשיבה את עבודתה במשרד התחבורה, שעה שכל סכום נושא הפרשי הצמדה וריבית, כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א-.1961 .10לפני סיום שתי הערות: האחת - טוב תעשה נציבות שירות המדינה אם תיתן דעתה ל,קריטריונים" המנחים את וועדת האיגום במשרד התחבורה, כפי שפורטו לעיל, ואם תמצא כי אין הם תואמים את אלה שנקבעו על-ידה, תדאג לכך שגם משרד התחבורה ינהג, לפחות מעתה ואילך, על-פי אמות המידה שנקבעו על-ידי הנציבות; אי-לכך יועבר עותק פסק-דין זה לנציב שירות המדינה. השניה - נציגי המדינה בתביעות המוגשות לבתי-הדין לעבודה בערעור על החלטות של הממונה על הגמלאות, הפועל מכוח חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970, טוענים בלהט רב כי הוצאות רכב המשולמת לעובדים הן , החזר הוצאות, ולא חלק מ,המשכורת הקובעת". ספר רב אם טיעון זה תואם את התשלומים בגין רכב המשולמים לחלק מעובדי משרד התחבורה, על-פי הקריטריונים שנקבעו לתשלומם באותו משרד. .11סוף דבר - הערעור מתקבל בחלקו, כך שבמקום התוצאה שבפסק-דינו של בית-הדין האזורי, יבוא האמור בסעיף 9שבפסק-דין זה. בשים לב לתוצאה - ישא כל צד בהוצאותיו בערעור; החיוב בהוצאות בבית-הדין האזורי עומד בעינו. ניידותעובדי מדינה