קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים (תאונת עבודה) 14.5% נכות: 1. התובע, יליד 8.10.65, נפצע בתאונת דרכים ביום .24.6.92 הוא אושפז בבית חולים למשך עשרה ימים. התאונה היתה תאונת עבודה. 2. התביעה היתה תחילה בפני חברי, השופט אריאל, שדחה את הדיון בהליך לבקשת באי כח הצדדים, כל עוד לא נסתיים ההליך במוסד לבטוח לאומי. 3. ועדה רפואית לערעורים של המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובע נכות בשעור משוקלל של % 14.5 לצמיתות, הכולל % 10 בגין פגיעה בעצבי הגפיים התחתונים ושיתוק חלקי בצורה קלה, ו-% 5 בגין קצרת הסימפונות. צריך לציין שהנכות בגין קצרת הסימפונות נקבעה בשיעור של %10, אולם רק מחצית השיעור הוכרה, בגין מצב קודם. 4. משנקבעה נכותו של התובע במל"ל, עתר בא כח התובע להתיר לו להביא ראיות לסתור את הקביעות, והשופט אריאל קיבל את הבקשה. בינתיים הגישו באי כח הצדדים תחשיבי נזק, השופט אריאל הציע סכום כפיצוי והצעתו לא התקבלה. גם הצעה להכרעה על דרך הפשרה לא התקבלה. משנדחו הצעות ההסדר, מינה השופט אריאל שני מומחים: פרופ' מנדס בתחום האורתופדי, וד"ר רובין, בתחום מחלות הריאה. 5. בחוות הדעת כתב פרופ' מנדס שהתובע נמעך בתוך תא של משאית, וציין את האבחנה ואת הטיפול שנעשו בתובע בבית חולים איכילוב: "... אובחן שבר פתוח של עצמות הטיביה של הפיבולה הימנית, שברים בצלעות 6, 7 בצד ימין, שבר ללא תזוזה של המטטרזוס השלישי. נותח באותו יום, בוצע קיבוע של השבר בטיביה עם מסמרת אינטרלוקינג והטריה של הפצעים." בפרק המסקנות בחוות הדעת, קובע פרופ' מנדס כי השבר הפתוח בשוק התאחה היטב אבל נותרו מספר מגבלות כסיבוכים של השבר. הוא מציין שאחד הגידים דבוק וגורם לקשיון. נמצא שבר תוך מפרקי בגליל המרוחק של הבוהן שלא אוזכר באיבחוני בית החולים, הגורם לעיוות הבוהן ועיוות אצבע שניה. אשר לממצא הנוירולוגי, יש שיפור חלקי בנזק המוטורי בעצב הפרונאלי, אבל הליקוי הסנסורי שמתבטא בדיאסטזיה (תחושה מכאיבה) בכף הרגל הוא חמור מאוד. תנועת הקרסול מוגבלת בכיפוף לאחור, דבר שמגביר את הליקוי בתפקוד הרגל כתוצאה מנוקשות הבוהן. 6. פרופ' מנדס העריך את נכותו של התובע ב-% 10 בגלל העיוות והנוקשות של הבוהן, ב-% 10 בגלל כאב ותחושת יתר בצד הפנימי של הרגל, באחוז אחד בגלל ליקוי תחושתי בצד החצוני של הרגל, ובאחוז אחד בגלל הגבלה משמעותית בתנועת הקרסול והסובטלארי. סך הכל סיכם פרופ' מנדס את הנכות בשיעור משוקלל של %19.6, אולם באי כח התובע צודקים כאשר הם קובעים שמדובר בטעות, והשיעור המשוקלל של הנכות הוא %20.6. 7. פרופ' רובין הגיש גם הוא חוות דעת, וסיכם: "לא נשארה נכות נשימתית עקב התאונה וההפוקסמיה לאחר הנתוח. אין הפרעה רסרקטיבית וצלום החזה הינו תקין. תגובתיות היתר של הסיפונות הינה על רקע קונסטיציונלי שלא נגרמה ולא הוחמרה עקב התאונה." 8. קודם שהוגשו חוות הדעת לתיק, התמנה השופט אריאל לכהונה זמנית לבית המשפט העליון והתיק הועבר אלי. בקדם משפט שקיימתי הוברר כי חוקרים מטעם הנתבעת הסריטו את התובע. באי כח הצדדים קיבלו את הצעתי שהסרט יוצג בפני באי כח התובע, ואז ישקלו הצדדים הסדר דיוני. לאחר מכן הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע. 9. בעקבות קבלת הצעות הצדדים הצעתי הצעה משלי, שלא התקבלה על ידי הצדדים, ולפיכך, סוכם שההליך יתמצה בכך שהתובע ייחקר על תצהירו, והצדדים יסתמכו על המסמכים שהוגשו לתיק. עוד הוסכם שבאי כח הצדדים יגישו סיכומים לאחר חקירת התובע. התובע נחקר והוגשו סיכומים. 10. על פי מסמכי המוסד לבטוח לאומי (להלן - מל"ל) היה התובע נטול כושר עבודה לחלוטין מיום התאונה ועד 31.12.92. מ- 1.1.93עד 30.4.93היה כושרו %40; מ- 1.5.93עד 31.8.93- %20; ומ- 1.9.93עד 30.11.93- %10. מל"ל הכיר בתובע כנכה נזקק על בסיס הפסד השתכרות מלא עד 31.8.93, כלומר, גם בתקופה שהנכות הרפואית הסתכמה ב-%20. אני קובע שהתובע לא היה מסוגל לעבוד בנהיגה עד 30.4.93, כלומר, גם בתקופה שנכותו הרפואית הגיעה ל-% 40 על פי המל"ל, וכי מיום 1.5.93 הוא יכול לעבוד, על בסיס נכותו הנוכחית בשיעור %20.6. 11. עיקר המחלוקת בין באי כח הצדדים היתה הערכת הפסד השתכרותו של התובע בעבר ובעתיד, הן בשאלה באיזו מידה משקפים אחוזי הנכות הרפואית נכות תפקודית, והן בשאלה איך לחשב את הנזק. תחילה לשאלת שיעור הנכות התפקודית. 12. באי כח התובע מציינים את מגבלותיו הגופניות של התובע, כפי שהן עולות מחוות הדעת, ומבקשים להסיק מכך שנכותו התפקודית של התובע עולה על הנכות הרפואית שנקבעה לו. באי כח הנתבע מפנים לסרט הוידיאו שצולם על ידי חוקרים מטעמם ובו נראה התובע עולה למשאית ויורד ממנה, מטפל בה ועושה פעולות אחרות, והם מבקשים להצביע על כך שהנכות התפקודית נמוכה מן הנכות הרפואית. 13. נראה לי שהנכות הרפואית של התובע משקפת את נכותו התפקודית. יתכן שבשלב זה של חייו, כאשר הוא בן 34, שיעור הנכות התפקודית נמוך משיעורה של הנכות הרפואית, שכן גילו הצעיר של התובע מאפשר לו להתגבר ביתר קלות על המגבלות ולבצע את מלאכתו. ברי שככל שיתבגר התובע, תגדל השפעתה של הנכות על תפקודו של התובע, ותעלה מעבר לנכות הרפואית. אני סבור, איפוא, שהשיעור שנקבע משקף נכות תפקודית ויכול לשמש בסיס נאות לקביעת מגבלותיו של התובע. מכאן לשאלה בדבר דרך חישוב ההפסדים. 14. התובע עצמאי, בעל משאית משנת .1985 משך השנים עד לתאונה נהג במשאית בעצמו. בתאונה נפגעה המשאית, והתובע רכש משאית חדשה רק במרץ 1993וקיבל אותה, לדבריו, בתחילת אפריל .1993 בספטמבר 1993רכש עגלה נגררת למשאית. 15. התובע העסיק נהגים שנהגו במקומו בתקופה שלא יכול היה לנהוג, וחזר לעבודת נהיגה חלקית בלבד, והשכירים משלימים את שעות העבודה. התובע הסביר בחקירתו שהנהגים מתחלפים, מכיון שהם אינם יכולים לעבוד בקצב שהוא תובע מהם, קצב שקיים כאשר נהג בעצמו. עוד העיד התובע שתקופה מסוימת לאחר התאונה החזיק משאית נוספת. 16. העקרון המנחה לענין פיצוי לעצמאי שנפגע בתאונה נוסח על ידי השופט ברנזון בע"א 38/74 זבדה נ' זמיר, פ"ד כט(1) 785כך: כי אם הפסד ההכנסה הנקיה, הממשית בעבר והמשוערת בעתיד, לאחר ניכוי כל ההוצאות שהיו ושיהיו לו בייצור ההכנסה". הגדרה זו מתייחסת גם לעצמאי שכל הכנסותיו נובעות מהפעלת עבודתו האישית, וגם לעצמאי שעיסוקו מחייב הפעלת ציוד שלו, והביטוי "הוצאות שהיו ושיהיו לו בייצור ההכנסה", מכוון לכלול גם את עלות ההון של הציוד שהפעיל. יישומה של ההגדרה הזו אינו פשוט בעניננו, וגם לא בענינים של עצמאים אחרים. 17. בא כח הנתבעת מפנה לנתוני ההכנסות של התובע, לפיהם גדלו ההכנסות בתקופה שלאחר התאונה. הוא טוען שהדבר מצביע על כך שלתובע לא נגרם נזק. אינני מקבל את הטיעון. הכנסותיו של התובע, כפי שהן משתקפות במחזור העסקי, אינן משקפות רק את עבודתו כנהג משאית. 18. כל עוד המשאיות פועלות במירב שעות הפעילות האפשרית, וכל עוד מצליח התובע, באמצעות כישוריו המסחריים וקשריו האישיים, לקבל עבודות מכניסות וטובות, כי אז ההכנסות רק תצמחנה. העובדה שההכנסות לא נפלו לאחר התאונה אינה מצביעה על כך שלא נגרמו הפסדים, שכן אי אפשר לשלול את האפשרות שהפגיעה של התובע בתאונה והמגבלות הקשות שהיו לו בתחילה והקלות יותר לאחר מכן, מנעו הכנסות גדולות יותר, מהן היה נהנה אלמלא פגיעתו בתאונה. 19. נראה לי שהדרך הנכונה לחשב את הפסד ההשתכרות של התובע היא לראות הפסד זה כמורכב מחלק יחסי מעלות העסקתו של נהג שכיר, בתוספת פיצוי מסויים על מגבלותיו של התובע בניידות, שיש להן השלכה להשגת עבודות ושמירה על קשר עם נותני עבודה. מניסוח זה ברור שאין ביכולתי לקבוע מדדים מדוייקים, ואלה פני הדברים בעניני נזיקין בכלל, אלא לנקוט בשיטת האומדנה. 20. בדיקת טפסי 106 של הנהגים השכירים אצל התובע מעלה שבשנת 1993, אף שקיבל את המשאית לדבריו באפריל, החל להעסיק נהג שכיר רק בחודש נובמבר 1993, כלומר, כשבעה חודשים לאחר רכישת המשאית, וכחודשיים לאחר שרכש גם את העגלה. לא ניתן הסבר מי נהג במשאית בתקופת הביניים. בשנת 1994 העסיק נהג אחד משך כל השנה. בשנת 1995, במחצית הראשונה, העסיק שני שכירים, בני משפחה, בחודשים יולי ואוגוסט לא העסיק שכירים, ובחודשים ספטמבר עד דצמבר שכיר אחד; בשנת 1996 העסיק שכיר אחד בחודשים ינואר עד פברואר, ולאחר מכן מספטמבר עד דצמבר. 21. התובע הגיש טפסי 106 ביחס לנהגים, המשקפים את הסכומים ששולמו להם, לרבות ניכויי חובה משכרם, כמו ביטוח לאומי. השוואת תלושי השכר של הנהגים בשנת 1996, מצביעה על כך שהשכר משתנה. הנהג שעבד בחודשים ינואר-פברואר השתכר משכורת חודשית של 000, 4 ש"ח; נהג אחר קיבל משכורת חודשית עבור החודשים ספטמבר-אוקטובר בסך 000, 5 ש"ח, ונהג שלישי קיבל משכורת חודשית עבור החדשים נובמבר-דצמבר בסך 606, 3 ש"ח. ההפרשים משמעותיים, ולא ניתן להם הסבר. איני זוקף את אי מתן ההסבר לחובת מי מן הצדדים, שכן הדיון נסב כולו על הפסד השתכרות של התובע מחושב על בסיס הכנסותיו המוצהרות, ולא על בסיס שכרם של הנהגים. עם זאת, אין מחלוקת על מהימנותם של הנתונים בדבר שכרם של הנהגים. 22. התובע לא הגיש ראיות על עלויות השכר של הנהגים, העולות על השכר המשולם להם. מחמת הנתונים האקראיים של שכר הנהגים כפי שהוצג, בצירוף העדר נתונים על ההפרש בין שכרם של הנהגים לבין עלות העסקתם, אין מנוס מאומדנה גם בענין זה. לצורך החישוב אני קובע עלות שכרו של נהג לתובע בסך 000, 6 ש"ח לחודש. 23. ביחס לתקופת אי הכושר המוחלט זכאי התובע לפיצוי בסך 000, 6 ש"ח כערכם היום, לתקופה של 10חודשים ושבוע. סכום זה מגיע ל-500, 61ש"ח, והוא נושא רבית כחוק ממועד ממוצע 30.11.92. 24. עוד זכאי התובע לפיצוי בשיעור נכותו לתקופה מיום 1.5.93 עד למועד פסק הדין. הבסיס הוא % 20.6 מ-000, 6 ש"ח, כלומר, 236, 1 ש"ח לחודש. מכפלת סכום של 236, 1 ש"ח לתקופה של 76 חודשים, מעמידה את עלות הנהג בסכום של 936, 93 ש"ח, והוא נושא רבית כחוק ממועד ממוצע 1.7.96. 25. הבסיס לפיצוי על הפסד הכנסות בעתיד גם הוא 236, 1 ש"ח. סכום זה, מהוון ל- 31 שנים, מגיע ל-593, 299 ש"ח. 26. הפיצוי על הפסד הכנסות בעבר ובעתיד חושב על בסיס עלות העסקת נהג שכיר. ראוי להוסיף לסכום זה תוספת בגין נזקים הנגרמים לתובע מעבודת נהגים שכירים במקומו, ואני מעריך את התוספת בשיעור של % 10 מן הפיצוי הכולל שנקבע. 27. נכותו של התובע היא % 20.6 בתחום האורתופדי. על בסיס זה בתוספת 10 ימי אישפוז זכאי התובע לפיצוי על נזק שאינו ממון, והסכום מגיע כדי 188, 40 ש"ח. 28. אני פוסק לתובע פיצוי בגין הוצאות בעבר, לרבות עזרת צד שלישי (בני משפחה) בתקופה שלאחר פציעתו, בסכום כולל של 000, 8 ש"ח. 29. מן הסכום הכולל שנפסק יש לנכות סכומים שקיבל התובע מן המל"ל בסכום של 268, 179 ש"ח, משוערך לתאריך פסק הדין. 30. אשר על כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הסכומים שנפסקו בסעיפים 23, 24 ו-25, בתוספת % 10 על סכומים אלה, וכן את הסכומים שנפסקו בסעיפים 27 ו- 28 מקום שלא נפסקו הפרשי הצמדה וריבית במפורש, נושאים הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך פסק הדין. עוד אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור % 13 מן הסכום הכולל שנפסק, בתוספת סכום השווה למע"מ. נכותתאונת דרכיםתאונת עבודה