קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טיפול רפואי רשלני לאחר תאונת דרכים: 1. התובע נפגע בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 18.2.95, כאשר נהג ברכבו. אין מחלוקת על חבות הנתבעת לפצות את התובע על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 (להלן - "החוק"). 2. התובע נולד ביום 17.6.76 וגילו כיום 22 שנה. עקב התאונה נגרם לתובע שבר באיצטבולום של פרק ירך שמאל. התובע נותח ע"י ד"ר הנדל ובניתוח בוצעה החזרת השבר וקיבועו בעזרת ברגים ופלטה. התובע אושפז מיום התאונה ועד ליום 1.3.95, בסה"כ 11 יום. על פי חוות דעתו של ד"ר ליבני, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט: "השבר התחבר בעמדה אנטומית וכיום פרט להגבלה קלה בסיבוב הפנימי לא נותרה מיגבלה בטווח התנועה". ד"ר ליבני קבע לתובע נכויות זמניות בשיעור % 100 מיום 18.2.95 ועד ליום 17.5.95 ובשיעור % 50 מיום 18.5.95 ועד ליום .17.8.95 בחוות הדעת מיום 18.10.96 קבע ד"ר ליבני את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור % 20 לפי סעיף 48(1)(ו) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956 ("הגבלה בהטיה, קירוב או סיבוב של הגף"). בתשובתו מיום 27.10.96 לשאלת הבהרה שנשלחה לד"ר ליבני ע"י ב"כ הנתבעת, הבהיר המומחה כי, כיום, מבחינה קלינית מצבו של התובע מתאים לנכות בשיעור % 10. הקביעה בדבר % 20 נכות נובעת מכך שבעתיד ייתכנו שינויים ארטרוטיים במפרק. בחוות הדעת נאמר כי הסיכוי להיווצרות שינויים ניווניים אלה הוא מועט. בתשובת ד"ר ליבני מיום 16.12.96 לשאלות הבהרה שנשאל ע"י ב"כ התובע, ציין כי: "לא ניתן לאמוד בוודאות מתי ואם יופיעו שינויים ניווניים. היות שהאיזור נושא המשקל של האצטבולום לא נפגע, הסיכויים לשינויים הם די נמוכים, אם כי קיימים". יתכן, עקב האמור לעיל, שהתובע ייזקק בעתיד לניתוח לטיפול בפרק הירך, אך דבר זה אינו צפוי לפני גיל 50-60. ענינים אלה הובהרו גם בחקירתו של ד"ר ליבני בבית המשפט. ד"ר ליבני הבהיר כי כיום לא אותרו שינויים ניווניים, והסיכויי שיווצרו שינויים כאלה בעתיד הוא "די נמוך" (עמ' 5 שורות 7- 12 לפרוטוקול). המומחה הסביר כי העלה את שיעור הנכות, לעומת הנכות הקיימת כיום (שהיא בשיעור %10), בשל האפשרות של הופעת השינויים הניווניים בגיל 50- 60 (עמ' 10 שורות 2- 3 לפרוטוקול). בעדותו שלל ד"ר ליבני קיומה של פגיעה תחושתית או מוטורית על אף שעקב התאונה נמצאה בעבר פגיעה בעצב. לדבריו, העצב שנפגע עקב מתיחה (מבלי שנחתך) התאושש (עמ' 7לפרוטוקול). 3. לאחר חקירתו של ד"ר ליבני ביקש התובע כי ימונה מומחה נוסף, בתחום הכירורגיה הפלסטית, הואיל והוברר כי לתובע צלקת עקב הניתוח שעבר. ד"ר טוכמן, אשר מונה על ידי כמפורט בהחלטתי מיום 12.2.97(עמ' 19- 21 לפרוטוקול), קבע, כי מדובר בצלקת באורך 19 ס"מ וברוחב 1 ס"מ באזור המפשעה השמאלית, צלקת שאינה גורמת להפרעה תפקודית. לדבריו, ניתן "לנסות" לשפר את מראה הצלקת, מבלי להעלימה לחלוטין, בניתוח משחזר שעלותו - 000, 10 ש"ח. בגין הצלקת קבע ד"ר טוכמן לתובע % 5 נכות לצמיתות. יצויין כי הצלקת נראית בתצלום שהוגש ע"י התובע (ת/1). 4. התובע הוא אדם צעיר. מעדותו עולה כי לא שרת בצה"ל (לדבריו, בשל העובדה שנפצע בתאונה סמוך לפני מועד גיוסו) והוא לומד משחק. לימודי המשחק החלו זמן קצר לפני חקירת התובע בבית המשפט (29.1.97) והם אמורים להמשך שלוש שנים. לפני תחילת הלימודים סייע התובע להוריו במסעדה שבבעלותם, בעיקר כקופאי, ולאחר שעבר להתגורר בתל-אביב (עקב לימודיו) הוא עובד כמלצר, פעמיים או שלוש בשבוע, במשמרות שבין 4ל- 6שעות כל פעם. הלימודים מתקיימים במשך ארבעה ימים בשבוע. במסגרת הלימודים מתקיימים, בין היתר, שיעורי תנועה ותרגול עם כדורים, "ג'אגלינג" (עמ' 15 לפרוטוקול). 5. על יסוד האמור לעיל ניתן לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע, כיום לפחות, נמוכה אף מ- % 10 (שהוא שיעור הנכות הקלינית להיום, בטרם הופעת השינויים הניווניים). התובע אינו נזקק כיום לטיפולים נוספים בגין פציעתו, הוא מסוגל, כפי שעולה מעדותו שלו, לבצע עבודה כמלצר ולהשתתף בפעילות גופנית. גם ד"ר ליבני ציין כי אין לתובע מגבלות בפעילות רגילה וכאבים עלולים להופיע רק לאחר מאמץ. מצבו של התובע אינו אמור להשתנות עד להגיעו לגיל 50- 60 שנה, וגם אז הסיכויים להופעת שינויים ניווניים הם בסבירות נמוכה. כאמור, לענין הצלקת קבע ד"ר טוכמן שאין היא מהווה מגבלה תפקודית. מאידך, אין להתעלם מכך שהתובע מצוי כיום במסלול הכשרה כשחקן, מקצוע המחייב פעילות גופנית מעל לממוצע, וגם עיסוקיו הזמניים כמלצר, קשורים במאמץ פיזי. לפיכך יש מקום להנחה כי לנכות הרפואית יהיו השלכות תפקודיות בעתיד, גם מעבר למה שניכר כיום, בעת שהתובע עדיין מצוי בשלבי לימוד והכשרה. לנוכח נתונים אלה מן הראוי יהיה לחשב את הפיצוי המגיע לתובע, בגין הפגיעה בכושר השתכרותו, על בסיס הקביעה של מיגבלה תיפקודית הנופלת כיום מ-% 10 נכות, עם סיכוי שהמגבלה תעלה בעתיד. מהנתונים שלפני לא ניתן לקבוע מימצאים מדוייקים לענין זה, אך יש להתחשב גם בסיכוי שיופיעו שינויים ניווניים, הגם שההערכה היא שהסיכוי לכך אינו גבוה והופעתם של השינויים אינה צפויה לפני גיל 50. מאחר וגם אין נתונים מוצקים לחישוב כושר ההשתכרות של התובע, תעשה פסיקת הפיצויים בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות בדרך של אומדן, אשר ייקח בחשבון את הממצאים הרפואיים הנ"ל, את אופי עבודתו המסתמן של התובע, ואת גילו הצעיר. בנוסף יש לקחת בחשבון את העובדה שבשל גילו הצעיר של התובע ובשל כך שנכותו נגרמה בטרם רכש מקצוע והשתלב בעבודה, יוכל להתאים עצמו, מבחינת אופי עבודתו והסתגלותו לחיי עבודה, למצבו הרפואי. אכן, במצבו של התובע, שטרם השתלב במעגל העבודה ואף טרם רכש מקצוע ברור, מן הראוי שהבסיס לחישוב הפיצוי יהיה השכר הממוצע במשק, העומד על סך של -.818, 4 ש"ח נטו, כמפורט בסיכומי התובע (שלא נסתרו לענין זה). על פי הפסד שכר התואם נכות של %10, עד הגיע התובע לגיל 65, מדובר בהפסד אקטוארי של כ- -.000, 140 ש"ח. מכיוון שמצד אחד נכותו התפקודית כיום נופלת מ- % 10 ומצד שני צפויה נכות זו לעלות (אם כי בסבירות נמוכה ורק החל מגיל 50), ובהתחשב ביתר השיקולים שפורטו לעיל, יהיה זה נכון וראוי לפסוק לתובע פיצוי בגין פגיעה בכושר השתכרותו, בדרך של אומדן, בסכום של -.000, 110 ש"ח להיום. 6. אין בפני כל נתון שיכול להצביע על הפסד שכר בעין ממועד התאונה ועד היום. התובע לא העיד כי אין הוא מסוגל לעבוד במלצרות ובהיקף השעות הרצוי לו, ושעות עבודתו מוכתבות במידה רבה מכך שהוא לומד מרבית ימי השבוע. אין בפני כל נתון שיצדיק פסיקת פיצוי בגין ראש נזק זה, שהוא נזק מיוחד המצריך הבאת ראיות קונקרטיות. ברור כי בתקופת הנכויות הזמניות של התובע הוא לא היה מסוגל לכל עבודה, אך אין ראיה לפיה התכוון לעבוד אותה עת והדבר נמנע ממנו עקב התאונה. יש לזכור כי סביר שהתובע היה מגויס לצה"ל אלמלא התאונה כך שבתקופת הנכות הזמנית ממילא לא היה צפוי להשתכר מעבודה. 7. לתובע נגרמו הוצאות רפואיות בסכום משמעותי וזאת עקב העובדה שבחר לקבל את הטיפול הרפואי לאחר התאונה, לרבות הניתוח שעבר ואשפוזו, באופן פרטי ולא באמצעות הרפואה הציבורית. יש להצטער על כך שב"כ התובע כלל לא טרח לערוך סיכום של ההוצאות בעין, והפנה את בית המשפט לקבלות שצורפו לתצהיר העדות הראשית של התובע. עיון בקבלות אלה מעלה, למשל, כי קבלה אחת נושאת תאריך 1.7.94 (מועד הקודם ליום התאונה) והיא על שם תמר רוזנצוויג ולא על שם התובע, וכי קבלה מיום 19.12.95, על סך -. 117 ש"ח, הובאה פעמיים. גם אם אין בכך הטעיה של ממש, הרי שלפחות חוסר תשומת לב וזלזול בבית המשפט יש כאן. ניתן גם לצפות שב"כ התובע יערוך, בסיכומיו או בתצהיר התובע, סיכום מסודר של ההוצאות ולא יותיר מלאכה זו לבית המשפט. 8. הטענה העיקרית שבידי הנתבעת לענין הוצאות העבר נוגעת לכך שהתובע בחר לקבל טיפול פרטי ולפיכך אין הוא זכאי להחזר הוצאות בגין טיפול זה. התובע בחר שלא להעיד כלל בסוגיה הנ"ל ולא נתן הסבר כלשהו לבחירתו לפנות לקבלת טיפול פרטי, וב"כ התובע, בסיכומיו, התעלם לחלוטין מסוגיה זו ולא טען מדוע יהיה זה נכון להטיל על הנתבעת לשאת בהוצאות הרפואיות האמורות. באשר להצדקה רפואית לקבלת טיפול פרטי דווקא, הראיות שבפני, כעולה מעדותו של הרופא המטפל, ד"ר הנדל, מוליכות למסקנה שלא היתה הצדקה מובהקת לכך. ד"ר הנדל העיד, כי ניתוחים מהסוג שנעשה לתובע מבצע הוא עצמו, כדבר שבשגרה, גם למי שאינו פונה לקבלת טיפול פרטי, והמעקב הרפואי אחרי הניתוח, כפי שהיה במקרה דנן, נעשה גם עבור חולים שאינם מטופלים דרך שר"פ (עמ' 27- 28לפרוטוקול). כשנשאל ד"ר הנדל מדוע פנה התובע לשר"פ השיב: "זה מקרה מסובך ובשביל להרגיש בטוח אנשים מבקשים מנתח פרטי" (עמ' 28 שורה 8 לפורוטוקול). ניתן לקבוע כי לא הוכחה סיבה רפואית ישירה לצורך בטיפול פרטי ע"י ד"ר הנדל, מעבר להרגשתו הטובה של התובע, אם כי ד"ר הנדל הגדיר את המקרה כ"מסובך". השאלה היא, האם במצב זה זכאי התובע להחזר עבור ההוצאות האמורות? 9. בע"א 357/80 נעים ואח' נ. ברדה ואח' פ"ד לו(3) 762, נקבעו אמות המידה הראויות לקביעת פיצוי בגין הוצאות רפואיות שהוצאו בפועל ע"י הניזוק. נפסק שם, לגבי הוצאות רפואיות (או אחרות) כי: "... הוצאות אלה צריכות להיות נחוצות, באופן סביר, לשם החזרת המצב לקדמותו, וגובהן של הוצאות אלה צריך להיות סביר" (שם, עמ' 777). כיצד תקבע סבירותה של ההוצאה? "בקביעת סבירותה של ההוצאה מתמזגת הערכת הנזק עם העקרון, כי על הניזוק מוטל הנטל להקטין את נזקו (...) כך, למשל, אם ניתן לקבל טיפול רפואי מתאים בישראל, אין זה סביר לקבל אותו טיפול עצמו או טיפול העולה עליו אך במקצת מחוץ לישראל ... . בדומה, אם ניתן להשיג טיפול רפואי מסויים בשתי דרכים, האחת הגורמת מעמסה כספית נוספת למזיק והאחרת העשויה להקל עליו, על הניזוק לבחור בדרך המקילה עם המזיק. על כן, אם הטיפול הרפואי, הניתן לניזוק על ידי רופאים פרטיים, זהה בטיבו לטיפול הרפואי, שהניזוק יקבל אם יטופל במוסדות ממשלתיים, על הניזוק לקבל אותו טיפול, שגורם הוצאה כספית קטנה יותר למזיק, דהיינו, טיפול רפואי במוסדות ציבוריים ... ... על פי עקרונות כלליים של הפחתת הנזק, אם עומדת לרשות הניזוק האפשרות לקבל טיפול רפואי ברמה נאותה בשירות הציבורי, עליו לבחור באפשרות זו, שהיא החסכונית ביותר למזיק, ואל לו לפנות לטיפול רפואי אחר, שאינו עדיף ברמתו, ובכך לגרום הוצאה מיותרת למזיק ... זכותו של הניזוק לבחור בחלופה, המשיבה את המצב לקדמותו בצורה הטובה ביותר, אך במסגרתה של חלופה שכזו עליו לבחור באותה אפשרות, המקטינה את נזקו של המזיק" (שם, עמ' 777-778). מאידך, כפי שצויין ע"י ד' קציר בספרו פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, תשנ"ח, בעמ' 482: "יחד עם זאת, בכל הנוגע לטיפול שהנפגע נזקק לו בזמן הסמוך לפגיעה, ניכרה גישה ליברלית מצד בתי המשפט, בהדרשם לאשר הוצאות שהוצאו על ידו. אפשר להסביר את הדבר בהבנה, שיש לגלות כלפי מעשיו של אדם, שנקלע למצוקה באשמו של אחר, ואפשר גם ששיעור ההוצאות הרפואיות בעבר, אינו גבוה במידה המצדיקה גישה קפדנית מידי" (ההדגשה שלי, צ.ז.). ומוסיף המחבר המלומד וקובע, בהמשך הדברים: "המבחן המסתמן, לענין ה'נזק המיוחד' בגין הוצאות רפואיות, הוא, ככל הנראה, סובייקטיבי, בניגוד, להוצאות עתידיות, שעליהן ישקיף בית המשפט בעין ביקורתית יותר, ומתוך גישה אובייקטיבית לצרכיו המוכחים של הנפגע" (שם, עמ' 483). וזכותו לפעול לשם הקלת סבלו, תגבר הגישה, שבוטאה על ידי בית המשפט העליון בענין אחד, שבו נדונה התנהגותו של מי שנקלע למצוקה: 'איננו סבורים כי הניזוק חייב לצאת מגידרו בנסותו למלא את החובה המוטלת עליו להקטין את נזקו. אמנם, צריך הוא לעשות את אשר סביר לעשות באותן הנסיבות (...) אך אין לדרוש ממנו כי נעשה הרבה מעבר לזה (...) אל לנו לדרוש מן הניזוק כי יעשה מאמצים בלתי סבירים בנסיון למנוע או להקטין את נזקו (...)'. נפגע, המקבל טיפול רפואי - אפילו יקר, ואפילו יוצא דופן - עושה כך, לכאורה כדי להקטין את הנזק. אם הוא מגדיל בכך את ההוצאות, שבסופו של דבר תיפולנה על שכם המזיק - אין לשכוח כי עשה כך בשל מעשה העוולה שהמזיק אחראי לו" (שם עמ' 485, ההדגשות במקור). בעניננו אין להתעלם מכך שבעיקרו של דבר (לענין הניתוח) מדובר בטיפול שניתן מיד לאחר התאונה, מבלי שיש לתובע שהות רבה לבדוק את מכלול האפשרויות העומדת בפניו. סמיכות זו של הטיפול למועד הפגיעה ורצונו המובן של התובע לקבל את הטיפול הטוב ביותר (ולא מדובר בטיפול יוצא דופן או בעלות חריגה במיוחד), כמו גם הגדרת המקרה כ"מסובך", מוליכים למסקנה כי אין זה בלתי אפשרי להכיר בהוצאות שהוציא התובע, כולן או חלקן, אף אם מדובר בטיפול פרטי מקום שניתן היה לקבל טיפול שכזה ע"י הרפואה הציבורית. 10. זאת ועוד. לענין הוצאות הניתוח והאשפוז, ברור כי על הנתבעת היה לשאת בהן בכל מקרה, ככל שאלה היו נדרשות ע"י בית החולים, גם מקום שהתובע לא זכה לטיפול פרטי. כזכור, נפסק, כי אי חיוב המזיק בהוצאות הניזוק בגין טיפול פרטי, מקורו בעיקרון של חובת הקטנת הנזק. הנטל על הטוען לאי-הקטנת נזק להוכיח מהי ההוצאה העודפת שהוצאה תוך פגיעה בעקרון האמור. מכיון שהנתבעת היתה, בכל מקרה, חייבת לשאת בחלק כלשהו מעלות הניתוח והאשפוז, מוטל היה עליה הנטל להוכיח מהו החלק העודף, שנגרם עקב קבלת הטיפול באופן פרטי. בנטל זה לא עמדה הנתבעת, והיא לא הוכיחה מהי אותה הוצאה עודפת. אין מדובר בהוצאה שכולה נעשתה בניגוד לחובה להקטין את הנזק. ברור מאליו שבחלק מהוצאות הניתוח והאשפוז (על פי תעריף משרד הבריאות, למשל) היה על הנתבעת לשאת בכל מקרה. בהעדר נתונים באשר לחלק זה של ההוצאה, נתונים שעל הנתבעת היה להוכיחם, לא נותר אלא לחייבה במלוא ההוצאה, כפי שהוכחה. שילוב האמור כאן עם האמור בסעיף 9דלעיל, לפיו אין מדקדקים עם התובע באשר להוצאות רפואיות שהוציא בעין, אפילו היה יכול להקטין את הנזק (ובמיוחד שההוצאות הוצאו סמוך לאחר הפגיעה בו), מוליך למסקנה כי יהיה זה נכון לפסוק לתובע את מלוא הוצאותיו הרפואיות. 11. סיכום הקבלות שצורפו לתצהיר התובע ושענינן הוצאות רפואיות (למעט פיזיוטרפיה ושחיה) מגיע לסך של - 058, 25 ש"ח. חלקן הארי של ההוצאות (457, 22 ש"ח, בגין הניתוח והאשפוז) הוצאו ביום 1.3.95 והיתרה הוצאה עד לסוף 1995. במצב זה ראוי להוסיף לסכום ההוצאות הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.95. אכן, התובע עתר בכתב תביעתו (שהוגש ביום 23.7.95) להוצאות רפואיות בעין בסכום של -000, 10 ש"ח בלבד, ואולם, יש לראות בתצהירו (על נספחיו) משום "שינוי חזית" ומשלא נטענה ע"י הנתבעת הטענה שכתב התביעה הוגבל לסכום הנ"ל, והואיל וביתר סעיפי הנזק המיוחד אין התובע זכאי למלוא הסכומים הנתבעים, אינני רואה לנכון להגביל את זכותו לפיצוי בגין הוצאות רפואיות בשל האמור בכתב התביעה. 12. התובע הציג קבלות בסכום כולל של - 380, 6 ש"ח בגין טיפולי פיזיוטרפיה, סכומים ששולמו על ידו החל מיום 26.6.95 ועד ליום .7.2.96 אין הנתבעת כופרת בחבותה לשאת בסכומים אלה. לפיכך זכאי התובע לפיצוי בגין הטיפולים הנ"ל בסך -. 380, 6 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה, 15.10.95. 13. ד"ר הנדל העיד כי המליץ לתובע לשחות בתקופת ההחלמה מהפציעה ומהניתוח (עמ' 26 שורות 24- 26 לפרוטוקול). התובע צירף קבלה עבור מנוי לבריכה שנעשה ביום 14.5.95 (עד ליום 14.7.95) על תשלום של -. 309 דולר על פי שער של 3.01 ש"ח לדולר, בסה"כ -. 930 ש"ח. אני פוסק לתובע סך של - 930 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 14.5.95. 14. התובע הצהיר כי בתקופת אי הכושר הזמני שלו העסיקו הוריו עזרה בשכר לנקיון, כאשר העוזרת גם טיפלה בו (סעיף 10לתצהיר התובע). על פי התצהיר השכר החודשי של העוזרת היה -.200, 1 ש"ח לחודש במשך 3 חודשים (מרץ-מאי 1995). אין לייחס מלוא ההוצאה הנ"ל לטיפול בתובע, שכן התובע עצמו מצהיר שהעוזרת עסקה גם בנקיון הבית. מאידך, לנוכח תקופות אי הכושר המלא ( 3 חודשים) ואי הכושר בשיעור % 50 (3 חודשים נוספים) ראוי לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין עזרת צד ג', גם עבור עזרת בני משפחה, בסכום של -.500, 2 ש"ח להיום. 15. על פי חומר הראיות אין כל הצדקה לפסוק לתובע פיצויי בגין הוצאות ניידות ועזרת צד ג' בעתיד. התובע אכן הצהיר על קשיים בנהיגה (לחיצה על דוושת המצמד), אך לנוכח עדותו של ד"ר ליבני אין ביסוס רפואי לקושי זה. 16. בגין הוצאות רפואיות עתידיות, מבקש התובע כי יפסק לו סך של - 000, 10 ש"ח, עלותו של ניתוח לשיפור מראה הצלקת, כאמור בחוות דעתו של ד"ר טוכמן. הנתבעת טוענת כי מחוות דעתו של ד"ר טוכמן, לפיה: "ניתן לנסות לשפר את מראה הצלקת, לא ניתן להעלימה לחלוטין", עולה שאין טעם לבצע את הניתוח. יש לדחות טענה זו. ד"ר טוכמן לא נשאל שאלות ולא נחקר ומחוות דעתו עולה באופן ברור כי הניתוח עשוי לשפר את מראה הצלקת וגם אם מדובר בצלקת המכוסה בד"כ בלבוש, יש לשיפור המראה משמעות לתובע. טענה נוספת שהעלתה הנתבעת, היא, כי: "אין כל סיבה שלא לעשות את הניתוח במסגרת הרפואה הציבורית". למרות ניסוחה הלקוני של הטענה, יש להניח כי כוונת הנתבעת היא שהתובע זכאי לבצע את הניתוח על יסוד הוראת חוק ביטוח בריאות ממלכתי תשנ"ד - 1994, ובהתבסס על פסק הדין בע"א 5557/95, 6881/95 סהר נ. אלחדד. ב"כ הנתבעת לא הפנה להוראת דין שעל יסודה ניתן לקבוע שהתובע זכאי יהיה לבצע את הניתוח הנ"ל במסגרת שירותי הבריאות הציבוריים. עיון בתוספת השניה לחוק הנ"ל, מעלה כי "טיפולים וניתוחים קוסמטיים" אינם כלולים ב"סל השירותים הבסיסי" (ראה סעיף 8(ג) לתוספת הנ"ל). על פני הדברים, לנוכח האמור בחוות דעתו של ד"ר טוכמן לפיה מדובר בצלקת שאינה גורמת להפרעה תפקודית ובניתוח לשיפור "מראה" הצלקת, ניתן לקבוע כי מדובר בניתוח קוסמטי שאינו כלול ב"סל השירותים". מכל מקום, בכל הנוגע לפן העובדתי של השאלה הנ"ל, הנטל להוכיחו מוטל על הנתבעת, כפי שנפסק בסעיף 27 לפסק הדין סהר נ. אלחדד הנ"ל. על יסוד האמור לעיל יש לקבוע כי התובע זכאי לפיצוי בסך - 000, 10 ש"ח בגין הניתוח לשיפור מראה הצלקת. 17. נותר לדון בשאלת הפיצוי בגין כאב וסבל. גם בשאלה זו התגלעה מחלוקת בין בעלי הדין. בעוד שלשיטת התובע יש לפסוק לו בראש נזק זה פיצוי על יסוד % 24 נכות משוקללת בתוספת פיצוי בגין ימי האשפוז, טוענת הנתבעת כי מכיוון שנכותו האורתופדית הנוכחית של התובע היא בשיעור % 10 בלבד, יש לפצות את התובע בראש הנזק האמור על בסיס % 14.5 נכות משוקללת, בצירוף פיצוי בגין ימי אשפוז. לחלופין טוענת הנתבעת שאם ינתן משקל לאפשרות של עליית שיעור הנכות האורתופדית בשל הסיכוי להופעת שינויים ניווניים, בעוד כ- 30 שנה, יש לבטא את הפיצוי הנ"ל על פי נכות רפואית בשיעור % 2 בלבד. על פי תקנה 2(א)(2) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו - 1976, יש לחשב את הפיצוי המתייחס לשיעור הנכות של הניזוק על פי "אחוזי הנכות לצמיתות שנגרמה לניזוק כתוצאה מן התאונה". לקביעת "אחוזי הנכות" הנ"ל מפנות התקנות לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגות נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956. מחוות דעתו של ד"ר ליבני ומחקירתו הוברר כי נכותו הקלינית האורתופדית הנוכחית של התובע היא בשיעור % 10 בלבד. אכן, קיים סיכוי, שאינו רב, כי נכות זו תעלה ותגיע לשיעור % 20 כאשר יגיע התובע לגיל 50 עד 60 שנה. בנסיבות אלה לא יהיה זה ראוי לפסוק לתובע פיצוי בגין נזק שאינו נזק של ממון על יסוד ההנחה כי נכותו האורתופדית דהיום עומדת על שיעור של % .20קביעת שיעור הנכות לצמיתות, כפי שנעשתה בחוות דעתו של ד"ר ליבני, בטרם השיב לשאלות הבהרה ובטרם נחקר, התבררה כנתון שאין לבסס עליו את הפיצוי בגין נזק לא ממוני, שכן הוא מבוסס על החמרה עתידית, שסיכוייה להתגשם הם נמוכים ושמועדה הצפוי הוא רק בעוד כשלושים שנה. לפיכך על בית המשפט לקבוע את שיעור הנכות הצימתה לצורך חישוב ראש הנזק הנ"ל. מהצד השני, אינני מקבל את עמדת הנתבעת לפיה יש לחשב הפיצוי על בסיס של % 10 נכות אורתופדית, שכן יש להתחשב בסיכויי ההחמרה. בספרו הנ"ל של ד' קציר צויין כי המחוקק ומתקין התקנות התעלמו מהאפשרות של החמרת מצב הניזוק, או שיפורו, לענין חישוב הפיצוי בראש הנזק הנדון (עמ' 704). בהערת שוליים 84 בעמ' 704 לספר הנ"ל נאמר כי: בדומה לכך, אין סיבה שלא להביא בחשבון את אפשרות ההחמרה. בנסיבות המקרה, אני קובע כי נכותו האורתופדית הצמיתה של התובע, לענין חישוב הפיצוי בראש הנזק הנדון, עומדת על %.12 הנכות המשוקללת (האורתופדית והפלסטית) היא, איפוא, בשיעור %16.4. 18. הפיצוי בגין הנזק שאינו נזק של ממון יהיה בסכומים הבאים: א. % 16.4 מהסכום המכסימלי המשוערך עבור נזק שאינו נזק ממון, כאמור בחוק. ב. 2פרומיל מהסכום המכסימלי המשוערך עבור כל אחד מ- 11ימי האשפוז. ג. לשני הסכומים הנ"ל יש להוסיף ריבית כחוק מיום התאונה. .19לסיכום, על הנתבעת לפצות את התובע כמפורט להלן: א. סך של -.000, 110 ש"ח להיום (סעיף 5 דלעליל). ב. סך של -.058, 25 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.4.95 (סעיף 11 דלעיל). ג. סך של -.380, 6 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 15.10.95 (סעיף 12דלעיל). ד. סך של -. 930 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 14.5.95 (סעיף 13 דלעיל). ה. סך של -.500, 2 ש"ח להיום (סעיף 14 דלעיל). ו. סך של -.000, 10 ש"ח להיום (סעיף 16 דלעיל). ז. הסכומים המפורטים בסעיף 18 דלעיל. 20. הנתבעת תישא בשכ"ט עו"ד של התובע בשיעור % 13 מסך כל הסכומים המפורטים בסעיף 19 דלעיל ובתוספת מע"מ כדין. 21. בנוסף לאמור לעיל תישא הנתבעת בהוצאות המשפט של התובע כמפורט להלן: א. תשלום אגרת המשפט ששילם התובע בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום תשלום האגרה. ב. סך של -. 500 ש"ח, החזר הוצאות התיעצות עם ד"ר הנדל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 14.11.96 (ראה קבלה מיום 14.11.96 שסומנה ת/ 1 ועדות ד"ר הנדל בעמ' 27 לפרוטוקול). ג. סך של -.000, 1 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 18.12.96 ובצירוף מע"מ (שכ"ט ד"ר ליבני עבור עדותו בבית המשפט, עמ' 10 לפרוטוקול). ד. סך של -.250, 2 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 13.5.97 (הוצאות חוות דעתו של ד"ר טוכמן). ה. סך של -. 300 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 7.10.97 (שכ"ט ד"ר הנדל עבור עדות בבית המשפט). נכותתאונת דרכים