קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אישור פסק בורר בית הדין לממונות: מונחת בפני בקשת המבקש לאשר פסק בורר של בית הדין לממונות של המועצה הדתית נתיבות, (להלן: "בית הדין לממונות"), בית דין היושב במותב תלתא. בית הדין לממונות הוציא תחת ידיו ארבעה פסקי דין מהמועדים הבאים: 15.2.10, כ"א אייר תש"ע, 7.6.10 ומיום 30.6.2010. (להלן: "פסק הבורר"). בקשת המבקש, המבקש לאשר את פסק הבורר, מתייחסת לשלושת פסקי הבורר האחרונים, את תכנם אפרט בהמשך. המשיב התנגד לאישור פסק הבורר האמור וטען כי יש להורות על ביטולו מכמה טעמים: - כי חתם על שטר הבוררין תחת אילוץ וכפייה. - כי הבוררים חרגו מסמכותם מקום שניהלו את הדיונים ללא פרוטוקולים ולחילופין פרוטוקול חלקי. - כי הבוררים חרגו מסמכותם עת הוציאו תחת ידם ארבעה פסקי דין שונים, אותם שינו, מעט לעט, ללא קיום דיון מחודש, מבלי לשמוע את טענות הצדדים ומבלי שניתנה להם סמכות לעשות כן. - כי פסק הבורר ניתן בחוסר סמכות מאחר והוא משית חיובים על אשתו של המשיב, אשר לא חתמה על שטר בוררין ובהתאם לא היתה צד להליך הבוררות וגם לא הסמיכה את הבוררים לדון בענייניה. - כי החלטת הבוררים נוגדת את החלטת ראש הוצאה לפועל, אשר נדרש להליכי מימוש פסק הדין בעניין החוב שבין הצדדים, וקבע הליכים למימוש החוב. המשיב לא הפנה להוראות חוק הבוררות התשכ"ח - 1968 (להלן:"חוק הבוררות"), המבססות את עילת בטלות פסק הבורר, אך ניתן לראות בטענותיו ככאלה המכוונות להוראות סעיפי משנה (1), (2), (3), (9), ו - (10) לסעיף 24 לחוק הבוררות. הרקע העובדתי: ביום 30.8.07, חתמו הצדדים על חוזה הלוואה, לפיו הלווה המבקש למשיב סכום של 710,000 ₪ למטרות השקעה. על המשיב היה להחזיר את סכום ההלוואה בתוך 30 יום בתוספת רווחים או בפיחות ההפסדים, הכל בהתאם לתוצאה שתניב ההשקעה וכפי שנקבע בחוזה. בחלוף המועד, שנקבע בחוזה להשבת סכום ההלוואה ומשזו לא הושבה, פנה המבקש אל בית הדין לממונות "עוז לציון - בית דין לממונות" (להלן: "בית הדין עוז לציון") על מנת שיכריע במחלוקת בין הצדדים. הצדדים חתמו על שטר בוררין המסמיך את בית הדין להכריע בעניינם. לאחר שמיעת טענות הצדדים, נתן בית הדין "עוז לציון" את פסקו, ביום 26.3.2009, (א' ניסן תשס"ט), וקבע כי על המשיב לשלם למבקש סך של 500,000 ₪, תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. פסק הבורר של בית הדין "עוז לציון", אושר על ידי בית המשפט המחוזי ביום 5.1.2010. ביום 4.11.09 הודיע בית הדין "עוז לציון" לצדדים כי החליט להסתלק מהמשך טיפול בתיק מטעמים שונים. לאחר מכן, ביום ד' אייר תש"ע, על פי פניית אחד הצדדים לבית הדין "עוז לציון", הוציא בית הדין "עוז לציון" הבהרה לפסק, בה נאמר כי על המשיב לסלק את חובו למבקש, סך של 500,000 ₪, על פי יכולתו, והכוונה כי המבקש רשאי לגבות את החוב מכספים ונכסים שנמצאים ברשות המשיב. לשם כך, אף קיבל המבקש "רשות" לפעול למימוש תשלום החוב בלשכת ההוצאה לפועל. עוד הבהיר בית הדין "עוז לציון" כי החלטה זו למימוש הפסק לא תחול על הדירות המחוברות, המשמשות את המשיב, אשתו וילדיו, כדירת מגורים. ביום 25.5.2010 (י"ב סיוון תש"ע), הוציא בית הדין "עוז לציון" הודעה תחת הכותרת "הבהרה" בה הודיע שוב על הסתלקותו מהמשך טיפול בהליך מימוש פסק הדין שניתן על ידו בדבר חובו של המשיב כלפי המבקש. בית הדין "עוז לציון" ציין בהחלטתו כי מאחר והגיע למסקנה כי לא יוכל לסייע למבקש לממש את פסק הדין באופן משביע רצון לנוכח מצבו הכלכלי של המשיב וריבוי הנושים שיש למשיב, אשר קדמו למבקש וכן לנוכח החלטותיו כי לא ניתן לממש את החוב מן הדירות בהן מתגורר המשיב יחד עם אשתו ובני משפחתו, המליץ בית הדין "עוז לציון" למבקש לפנות לבתי דין אחרים וכן ניתנה לו "הרשות", פעם נוספת, לפנות ללשכת ההוצאה לפועל, כדי לממש את תשלום החוב, כפי שכך גם עשה. בית הדין "עוז לציון" ציין מפורשות כי הסתלקותו הינה אך ורק לעניין מימוש הפסק. נמצא אפוא כי במחלוקת שבין הצדדים קיים פסק דין סופי, הקובע את גובה החוב שעל המשיב לשלם למבקש. עוד נמצא כי המבקש אף נקט בהליכי הוצאה לפועל כנגד המשיב. על אף זאת, ביקש המבקש לחזור ולהתדיין עם המשיב בנושא אופן מימוש החוב ופנה לבית דין צדק בבני ברק, על מנת שיידרש לעניין. המשיב סרב להתדיין שם ועמד על כך כי ליבון המשך ההליכים ביניהם יעשה בפני רשות רבנית בעיר נתיבות. לפיכך, פנה המבקש אל בית הדין לממונות בעיר נתיבות. ביום יז' שבט תש"ע, חתמו הצדדים על שטר בוררין המסמיך את בית הדין לממונות להכריע בנושא "מימוש פסק הדין". בדיון אשר התקיים בפני בית הדין לממונות הצהיר התובע בזו הלשון: "אני תובע את מימוש פסק הבוררות של בית הדין "עזר מציון"". אין חולק אפוא כי פסק הדין של בית הדין "עוז מציון", אשר אושר על ידי בית המשפט המחוזי, הפך לפסק דין סופי וכל שחלקו הצדדים הוא על אופן מימוש פסק הדין, כשנושא זה הועבר על ידי הצדדים להכרעת בית הדין לממונות, וזאת על אף שהמבקש החל לפעול לגביית החוב באמצעות הליכי הוצאה לפועל. לאחר ישיבה אחת בה נשמעו הצדדים הוציא בית הדין לממונות החלטה, מיום 14.2.10, המתירה למבקש להטיל עיקולים על נכסי המשיב. יום למחרת, ביום 15.2.10, ניתן פסק הדין של בית הדין לממונות בו חוייב המשיב לשלם למבקש סך של 500,000 ₪ תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. - פסק דין ראשון. חודשיים לאחר מכן, ביום כ"א אייר תש"ע, ניתן פסק דין שני של בית הדין לממונות, בו נקבע כי על המשיב למכור את הדירות שבבעלותו לצורך פירעון החוב. ביום 7.6.10 (כ"ה סיוון תש"ע), ניתן פסק דין שלישי בו נקבע, כי על המשיב למכור אחת משתי הדירות בהן הוא מתגורר כדי לסלק את חובו למבקש, וכי אם לא ניתן לעשות הפרדה בין הדירות, בשל העובדה כי שתיהן משמשות למגוריו ולמגורי בני משפחתו, יש למכור את שתי הדירות. עוד קבעו הבוררים כי סכום החוב שעל המשיב לשלם למבקש הינו, סך של 676,000 ₪. חודש ימים לאחר מכן, ביום 30.6.10 (י"ח תמוז תש"ע), ניתן פסק דין רביעי לפיו מעבר לחיובו של המשיב לסלק את החוב האמור, חויבה אשת המשיב לשאת בפירעון החוב במידה שווה וכן לבצע את פסק הדין בהתאם. בבקשתו, לאישור פסק הבורר של בית הדין לממונות, כיוון המבקש לפסק הדין השני, פסק הדין השלישי ופסק הדין הרביעי שהוציאו הבוררים תחת ידם, כמפורט לעיל. פסק הבורר השני, המחייב את המשיב למכור את שתי הדירות שבבעלותו ובבעלות אשתו ואשר משמשים להם ולילדיהם כדירת מגורים. פסק הדין השלישי, המעמיד את שיעור החוב על סך של 676,000 ₪ ופסק הבורר הרביעי, הקובע כי החיוב במכירת דירות המגורים, הרשומות גם על שם אשתו, יחול גם על אשת המשיב. סבורה אני כי דין בקשת המבקש לאישור פסק הדין של בית הדין לממונות להדחות. ספק רב בעיני אם נושא "מימוש פסק דין" יכול להוות נושא להסכם בוררות בין הצדדים, על פי הוראות חוק הבוררות ובפרט כאשר הליך המימוש נוגע גם לזכויות צדדים שלישיים, שאינם צד להליך הבוררות. דברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בנכס מקרקעין בבעלות משותפת עם צד שאינו צד לבוררות, וכאשר מדובר בנכס מקרקעין לגביו קיימות טענות זכות של צדדים שלישיים או של נושים אחרים, שאינם צד להליך הבוררות. סעיף 3 לחוק הבוררות קובע :"אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים". כאשר נקבע על פי חוק, גוף אדמיניסטרטיבי יחיד, והוא רשות ההוצאה לפועל, לשם הוצאה לפועל של פסקי דין של בית משפט, לא ניתן להכיר בעניין זה כנושא להסכם בוררות בין הצדדים, ובפרט כאשר ניתנת סמכות לבורר ליתן הוראות בדבר מימוש נכסי החייב, הוראות המשליכות על זכויות של צדדים שלישיים שאינם צד להליך הבוררות. רשות ההוצאה לפועל אשר אמונה על הליכי מימוש וביצוע פסקי דין לתשלום, משמשת כתובת אחת לפניות נושים ופניות חייבים ומקבלת החלטותיה תוך הבטחת האיזונים הנדרשים בין זכויות החייבים לזכויות הנושים, בפרט כאשר מדובר בהליכי מימוש נכסי החייבים. המדובר אפוא בסמכות בלעדית המוענקת לראש ההוצאה לפועל, סמכות קוגנטית הנועדה להגן על אינטרס של נושים לא פחות מאשר על אינטרס החייבים. סמכות זו לא ניתן להפקיע מידי ראש ההוצאה לפועל ולהעבירה לגורם אחר, שמא יפגעו זכויות הצדדים בהעדר זכות להשמע. אישור פסקי בוררים המורים על דרך מימוש נכס לצורך פירעון חוב, עלולים ליצור אי סדר במערך אכיפת החיובים, תוך פגיעה הן בזכויות הנושים והן בזכויות החייבים, שלא לדבר על נסיבות בהן יאושרו פסקי בורר באופן בו יעמדו פסקי דין סותרים למימוש החוב, תוך העדפת נושים. כאמור, מלאכת ההוצאה לפועל, המסורה לגוף אדמיניסטרטיבי אחד, המכנס תחת ידיו את עמדות החייבים ועמדות כל הנושים הוא הגוף הקוגנטי בר סמכא המכריע בין השאר בהליכי מימוש פסקי דין. העברת מנדט שכזה לבוררים עלולה לקדם מצבים של "קנוניה" בין חייב לנושה, בהם יפסקו בוררים בדבר אופן מימוש נכסי החייב לשם פרעון חוב, בדרך אשר עלולה להביא לתוצאה של העדפת נושים. לפיכך, סבורה אני כי משאין עניין זה, של מימוש נכסי החייב לצורך פרעון החוב, יכול לשמש נושא להסכם בוררות בין הצדדים, לא ניתן להחיל עליו את הוראות החוק ובהתאם לא יאושר פסק בורר שכזה. אמנם, אין כל מניעה כי הצדדים המבקשים בהסכמה להכפיף עצמם להליכי בירור חוץ משפטיים, כגון בית דין יהודי רבני, בית דין מוסלמי או אף שבטי - כמקובל בקרב הקהילה הבדואית, יפנו לעזרה מתאימה של אותם בוררים בכל הנוגע להליך של ביצוע פסק הדין שניתן. אך פסק בורר שכזה כוחו יפה כל עוד מבוצע הוא בהסכמה בין הצדדים והוא לא יהווה נושא לההסכם בוררות שניתן לאכפו על פי הוראות חוק הבוררות. גם לגופם של דברים סבורה אני כי הבוררים חרגו מסמכותם. סמכותם של הבוררים הוגבלה להכרעה בנושא מימוש חוב המשיב למבקש, אשר נקבע כבר על ידי בורר קודם ואושר על ידי בית משפט והפך לפסק דין חלוט, חוב בשיעור של 500,000 ₪. לפיכך, משקבעו הבוררים בפסק הדין הראשון, אותו הוציאו תחת ידם, ביום 15.2.10, כי על המשיב לשלם למשיב את החוב בסך 500,000 ₪ (חוב שלגביו כבר קיים כאמור פסק דין) תוך 30 יום, סיימו הם בכך את מלאכתם בכך שקבעו את דרך מימוש החוב, לתשלום תוך 30 יום, ואין להידרש לפסקי הדין הנוספים שהוציאו הבוררים תחת ידם. נמצא כי בפועל, פעלו הבוררים בדומה להליכים המתנהלים בפני ראש ההוצאה לפועל. שכן, משלא פרע המשיב את חובו למבקש, על פי הפסק הראשון, הוציאו הבוררים תחת ידם, פסקי בורר נוספים שמטרתם קידום ביצוע תשלום החוב. אלא, שהבוררים עשו כן כשהם חורגים מסמכותם במובן זה שלא ניתנה להם כל סמכות, על פי שטר הבוררין, להוציא תחת ידם מספר פסקי דין. מה גם שעשו כן מבלי לשמוע את הצדדים ובפרט את המשיב, עובר להוצאת פסק דין חדש תחת ידם. (עילת ביטול מכוח סעיף 24 (4) לחוק הבוררות). אם לא די בכך נמצא כי הבוררים אף חרגו מסמכותם עת הכריעו, בפסק הדין השלישי, בשאלת גובה חוב המשיב למבקש, עת העמידו אותו על סך של 676,000 ₪, בעוד שלא ניתנה להם כל סמכות להכריע בסוגיית גובה החוב, כי אם בנושא מימוש החוב בלבד. (עילת ביטול מכח סעיף 24 (3) לחוק הבוררות) גם בפסק הדין הרביעי, חרגו הבוררים מסמכותם עת הטילו על אשת המשיב חבות אישית לשאת בפירעון החוב למבקש, על דרך של חיובה במכירת דירות המגורים שלהם, וזאת על אף שלא היתה צד לבוררות. (עילת ביטול מכח סעיף 24 (1) לחוק הבוררות) מה גם שלא ניתנה לה ההזדמנות להשמיע טענותיה, כנלמד מפרוטוקול הדיון שהתקיים בפני הבוררים (עילת ביטול מכוח סעיף 24 (4) לחוק הבוררות). לאור כל האמור לעיל, יש לדחות את בקשת המבקש לאשר את פסקי הבורר השני השלישי והרביעי. אם יש מקום לבחון אישור פסק הבורר נשוא הבקשה הרי שמדובר בפסק הבורר הראשון מיום 15.2.2010. אולם, מאחר ומדובר בפסק בורר זהה בתוכנו לפסק הבורר של בית הדין לממונות, אשר אושר על ידי בית משפט, פסק הקובע את גובה החוב לתשלום וזמן פרעונו, הרי שקמה לגביו קיים השתק מכוח מעשה בית דין. בהינתן כל האמור לעיל, לא נותר לי אלא לדחות את התביעה - במסגרתה עתר המבקש לאישור פסק הבוררים, וזאת מבלי להידרש ליתר טענות הבטלות אותן העלה המשיב. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך של 3000 ₪. יישוב סכסוכיםבוררדיני ממונות