קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת מועד להגשת ערעור בגלל שביתה כללית במשק: 1. ביום 17.11.97 פסק בית הדין האזורי בתל-אביב בתביעתו של המשיב וחייב את המבקשת לשלם לו סכומים כלשהם. בין השאר נקבע כי אם פיצויי הפיטורים והשכר שנפסקו לא ישולמו למשיב תוך 15 יום, הם ישאו פיצויי הלנה מיום 23.1.94. פסק הדין נמסר לידי ב"כ המבקשת ביום 23.11.97 כך שכדי להמנע מתשלום פיצויי הלנה היה על המבקשת לשלם את שנפסק לא יאוחר מיום 8.12.97. אין חולק שהסכום לא שולם עד המועד הנזכר. המשיב נקט בהליכי הוצאה לפועל והמבקשת נדרשה לשלם לו גם את פיצויי ההלנה. בינתיים חלף המועד להגשת ערעור ומכאן עתירת המבקשת להארכת המועד להגשת ערעור על פסק הדין. 2. הנימוקים לבקשה כפי שהם מובאים בבקשה ובתצהיר של מנהל המבקשת, נחום בוטנרו, הם אלה: - א. שביתה כללית במשק מיום 3.12.97 עד 7.12.97; ב. מנהל המבקשת שהה בחו"ל; ג. מנהל המבקשת חלה. בבקשה ובתצהיר מוסבר כי "מנהלי" המבקשת יצאו לחו"ל ביום 30.11.97 והיו צפויים לשוב ביום 4.12.97. ביום 3.12.97 פרצה שביתה כללית בארץ והטיסות הנכנסות לישראל עוכבו עד 7.12.97. מנהל המבקשת חזר ארצה חולה. רופא המשפחה ציווה עליו לנוח במשך 9 ימים. עם החלמתו הורה לרואה החשבון של המבקשת לשלם למשיב. מנהל המבקשת סבר כי השביתה והמחלה מצדיקות את האיחור וימיהן לא ימנו ומכל מקום לא נגרם למשיב כל נזק, עקב האיחור. כיון שכך ראתה המבקשת צורך להגיש ערעור משום שסברה שעמדה בתנאי פסק הדין. כאשר קיבלה המבקשת אזהרה מלשכת ההוצאה לפועל ונדרשה לשלם "סכום אסטרונומי", כלשונה, פנתה בבקשה שלפני, להארכת המועד להגשת ערעור. 3. בדיון שהתקיים לפני ביום 1.3.98, הודיע ב"כ המבקשת שהוגשה בבית הדין האזורי בקשה להאריך את המועד לתשלום החוב שנפסק ולתקון טעות סופר. לבקשתו, נדחה הדיון עד להכרעה בבקשות הנ"ל. בית הדין האזורי דחה את שתי הבקשות. 4. ביום 8.7.98 עתרה המבקשת לבית הדין וביקשה לקבוע שהערעור הוגש במועד מן הטעם שלמעשה, בית הדין האזורי תיקן את פסק הדין. הכיצד? בעוד שבפסק הדין לא נקבע אם התשלום בו חוייבה המבקשת לשלם הנו ברוטו או נטו, הנה בהחלטת בית הדין בא תיקון אשר קבע כי השכר ישולם נטו ופיצויי הפיטורים ישולמו ברוטו. ומשתוקן פסק הדין, יש למנות את הימים להגשת ערעור מיום התיקון. משמעו של הדבר, לטעמה של המבקשת, הוא כי הערעור הוגש במועד. 5. בטיעון לפני הוסיף ב"כ המבקשת שעל אף דחית הבקשה לתיקון טעות סופר, תוקן פסק הדין בפועל ע"י כך שהוספה בהחלטת בית הדין ההשמטה המקרית בענין התשלום ברוטו ונטו. ובכן, בית הדין האזורי ציין בהחלטתו שהמבקשת "לא התייחסה כלל לשאלת הסכומים ושיעורם, ודאי לא לשאלה אם עסקינן בסכום נטו או ברוטו!", ולא חלקה על הסכומים שנתבעו. עוד קבע בית הדין לאמור: "בעניננו לא תוקן פסה"ד, ולא נדרש לתקון. ממילא, מועדיו הם הם המועדים לתשלום". הן, לא ניתן לצפות שרשם של בית הדין הארצי יקבע במסגרת החלטה להארכת מועד להגשת ערעור או בבקשה דומה, שאשר נחרץ בהחלטת בית דין אזורי באופן מפורש וברור, אינו נכון. אינני משמש ערכאת ערעור ואין בידי לעשות כן. מכאן, שהחלטת בית הדין האזורי שקבעה שפסק הדין לא תוקן - עומדת על כנה ומכיון שכך, אין מקום להעתר לבקשה ולקבוע שהערעור הוגש במועד. 6. כזכור, המועד האחרון לתשלום ללא פיצויי הלנה היה עד 8.12.97. הנימוק שענינו שביתה יכול להתקבל בנסיבות דנן, מה גם שמנהל בתי המשפט פרסם ביום 9.12.97 "הודעה על שביתה" המכסה את הימים 3.12.97 עד 7.12.97. הודעות מסוג זו הוכרו גם ע"י בתי הדין לעבודה. חמשת ימי השביתה לא ימנו ולכן, המועד האחרון להגשת ערעור היה 13.12.97. 7. אשר למחלה - מנהל המבקשת נחום בוטנרו הצהיר כי הוא שב לארץ ביום 7.12.97 חולה, ולמחרת 8.12.97 ביקר אצל רופא. מחלתו נמשכה תשעה ימים ולדבריו הוא לא עבד בימי מחלתו ולא יכול היה "לטפל בתשלום הכסף עפ"י פסק הדין". מיד לאחר החלמתו, התקשר נחום בוטנרו עם רואה החשבון של המבקשת והתשלום בוצע. הוא סבר שצרוף הנסיבות מצדיק, כלשונו, את האיחור ולא יגרום לחיובו בתשלום פיצויי הלנה. רק לאחר שהוחל בפעולות הוצאה לפועל, הוא נפנה לטפל בענין והגיש את הבקשה. 8. ב"כ המשיב מתנגד לבקשה מטעמים אחדים. ראשית לכל הוא טוען שבית הדין האזורי התייחס לנימוקי הבקשה במסגרת הבקשה לתיקון פסק הדין ולהארכת המועד שם והכריע בהן ואין לי סמכות לדון בענין שהרי אין מדובר בערעור על החלטת בית הדין האזורי. שנית, לא נתקבל הסבר מדוע התעכב השיק הנושא תאריך 1.12.1998. לדבריו יש כאן טענות שקריות וחוסר תום לב ומנהל המבקשת נטל על עצמו סיכון ועליו לשאת בתוצאות. 9. עיינתי וחזרתי ועיינתי בפסק הדין של בית הדין האזורי. בית הדין חייב את המבקשת לשלם למשיב פיצויי פיטורים ושכר עבודה בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 23.1.94 תוך 15 יום, והוסיף כי אם לא ישולמו כאמור, ישאו הסכומים פיצויי הלנה מיום 23.1.94. אין צורך בפרשנות משפטית או אחרת לאמור לעיל. הניסוח הוא ברור ושגרתי. מנהל המבקשת או החשב שלה ובודאי רואה החשבון שלה, לא היו זקוקים איפוא לעצה. כל שהיה עליהם לעשות הוא לעמוד במועד שנקבע בפסק הדין שהרי מלכתחילה לא היתה החלטה לערער על פסק הדין. עובדה היא שהוכן שיק לתשלום. 10. מנהל המבקשת יצא את הארץ ביום 30.11.97, כלומר, שבוע לאחר שפסק הדין נמסר והיה אמור לשוב ביום 4.12.97 אלמלא השביתה שנעלה את שערי הארץ. השיק נחזה להיות חתום ביום 1.12.97 אולם הוא נשלח אל ב"כ המשיב ביום 17.12.97 ונפרע ביום 22.12.97. מנהל המבקשת הסביר בתצהירו כי השיק הוכן לחתימתו ביום 1.12.97 ע"י רואה החשבון ומפאת השביתה והמחלה, הוא חתם עליו ביום 17.12.98. עם זאת, היה ברור לו בטרם צאתו את הארץ שיש לשלם את שנפסק בתוך זמן נתון ומה שהטריד אותו היה אם לשלם ברוטו או נטו "ועל כן לא יכולתי לבצע את התשלום בטרם יציאתי לחו"ל". ניחא, אך כאשר החליט כיצד לשלם, ידע, אל נכון, שהמועד לתשלום ללא פיצויי הלנה חלף עבר, הלא היה מקום למסור ביד את השיק לב"כ המשיב עם הסבר בדבר האיחור? בקטע זה, אין לי אלא להסכים עם ב"כ המשיב שהיה כאן גילוי של זלזול כלפי המשיב. 11. ועתה לענין המחלה - מנהל המבקשת הגיש תעודת מחלה הנושאת תאריך 15.12.97 ולפיה אין הוא מסוגל לעבודה מיום 8.12.97 עד 16.12.97. בתצהירו הסביר מנהל המבקשת כי למחרת שובו לארץ, כלומר ביום 8.12.97 הוא ביקר אצל הרופא. משום מה, תעודת המחלה נושאת תאריך ה15.12.97-. בתצהיר המשלים שהוגש לבית הדין האזורי בתל-אביב (נרשם שמו של חיים בוטנרו והוא נחתם ע"י נחום בוטנרו) המציא מנהל המבקשת אישור מטעם הרופא שנתן את תעודת המחלה ולפיו ביקר מנהל המבקשת במרפאתו פעמיים, ביום 8.12.97 וביום 15.12.97. הוסיף הרופא ואישר כי על התעודה מיום 15.12.97 הוא חתם בסוף חודש ינואר 1988 לפי בקשתו של מנהל המבקשת תוך שהוא מסביר כי התאריך ההוא צויין מכיון שזה היה היום בו ביקר מנהל המבקשת בפעם האחרונה במרפאה "ואני נתתי לו יום מנוחה נוסף". לא אעלה על הכתב את כל הגיגי בכל הכרוך בתעודת המחלה אך זאת אומר: מוזר. 12. חרף האמור לעיל לא אוכל להתעלם מן העובדה שהוגשה תעודת מחלה. בדרך כלל מכירים בתי המשפט במחלתו של אדם כטעם מיוחד המצדיק הארכת המועד, אם נבצר מן המבקש לעסוק בעניניו ובשל כך החמיץ את המועד (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמוד 895 וכן דב"ע נג/9-95 אליעזר גת - הבנק הבינלאומי הראשון ואח', פד"ע כ"ה 552, 556 והאיזכורים שם). בידי המבקש תעודת מחלה לפרק הזמן מיום 8.12.97 עד 16.12.97 ועלי להתחשב בה. 13. צרוף השביתה והמחלה מביא אותנו ליום 17.12.97 כיום האחרון לתשלום ללא פיצויי הלנה. ביום זה שלחה המבקשת את השיק אל ב"כ המשיב ועל דרך המשלוח הבעתי את דעתי. 14. ב"כ המבקשת העלה טיעונים משפטיים ובהם סיכויי המבקשת להצליח בערעור. אתייחס לטענה זו בלבד מכיון שלכאורה מצאתי בה טעם. המבקשת חשדה שהמשיב שלח ידו ברכושה והיא פיטרה אותו. מנימוק זה סברה שהיא זכאית לשלול את פיצויי הפיטורים מחד ולקזז "בהסכמת" המשיב את משכורתו האחרונה מאידך. בית הדין האזורי פסק שמעשי הגניבה לא הוכחו ואלה דבריו: - "... טענות הנתבעת... לא הוכחו בפנינו, ולא שוכנענו כי אכן גנב התובע ביום הספציפי הנטען, ואף לא שוכנענו בעמדת הנתבעת לגבי העבר. .................................................. בנסיבות הענין ומשהנתבעת סברה בכנות כי זכאית היא לשלול מהתובע פיצויי פיטורין, אין לחייבה בפיצויי הלנה..." ובענין השכר פסק: - "... ומשלא שוכנענו כי אכן סוכם בין הצדדים כי ע"ח 'גניבותיו' קיזזה הנתבעת את שכרו................. ................................................ גם בענין זה משסברה הנתבעת כי זכאית היא לקזוז האמור, לא ראינו לחייבה בפיצויי הלנת שכר". 15. עם זאת, קבע בית הדין כי אם המבקשת לא תשלם את הסכומים שנפסקו תוך 15 יום, הם ישאו פיצויי הלנה החל מיום 23.1.94. טוען ב"כ המבקשת כי לא ניתן להכיר בטעות של מעביד, להפחית פיצויי הלנה ולהטיל סנקציה רטרואקטיבית אם לא ישולם הסכום שנפסק. 16. הנסיבות לביטול פיצויי הלנה או להפחתתם צריכות להתקיים במועד שבו היה על המעביד לבצע את התשלום (דב"ע נג/3-137 עזבון המנוח יצחק ידידיה ז"ל ואח' - יוסף בלומנפלד, פד"ע כו' 557, 560). יש אשר הגנות המעביד לאי תשלום השכר ו/או הפיצויים במועד מסתיימות עם הגשת כתב הגנה ויש אשר במועדים אחרים (עיין במאמרו של השופט ס. אדלר בשנתון משפט העבודה, כרך ו', עמוד 7 בעמוד 40). בעניננו, הוכרעו חילוקי הדעות עם מתן פסק הדין וראוי לבחון אם היה מקום לפסוק פיצויי הלנה באופן שנפסקו. בשאלה זו, יש לכאורה למבקשת סיכויים להצליח בערעור ובנסיבות הענין ראוי לאפשר לה להגיש ערעור. 17. אשר על כן, אני רואה בנסיבות שתוארו, טעם מיוחד להארכת המועד. המבקשת רשאית להגיש ערעור תוך 15 יום מיום מסירת החלטה זו לידיה. המבקשת תשלם למשיב שכ"ט עו"ד והוצאות בסך 1,800 ש"ח בתוספת מע"מ כדין. הארכת מועד להגשת ערעורהארכת מועדהמועד להגשת ערעוריםשביתהערעור