קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת מועד להגשת תביעה לדמי פגיעה: 1. התובעת - המבקשת (להלן:"התובעת") הגישה לנתבע -המשיב (להלן: "הנתבע") בקשה להכיר במצבה הבריאותי כ"תאונת עבודה". ביום 22/04/98 קיבלה התובעת את הודעת המשיב בדבר דחיית תביעתה לתשלום דמי פגיעה. ביום 15/07/99, הוגשה על ידי התובעת לבית הדין תביעה כנגד החלטת הנתבע יחד עם בקשה להארכת המועד והגשתה. הנתבע הודיע על התנגדותו להארכת המועד. לבקשת ב"כ התובעת, הוגשו סיכומים בכתב לעניין הארכת המועד. 2. להלן, בתמצית, עיקר טענות ב"כ התובעת בסיכומיו לעניין הארכת המועד המבוקשת: א) המבקשת סובלת ממחלת ריאות ומליקוי שמיעה, ובגין אלה הגישה תביעת נזיקין לבימ"ש אזרחי (להלן:"תביעת הנזיקין") לצורך הוכחת תביעת הנזיקין ביקשה לאפשר לה לערוך בדיקות סביבתיות במקום עבודתה, המפעל סרב, והדבר התאפשר רק לאחר התערבות בית המשפט. חוות הדעת שנערכה בסופו של דבר הושלמה רק בחודש 05/99 והבקשה הוגשה ב- 07/99. ב) לא היה מקום להגיש התביעה לביה"ד ללא חוות הדעת. ג) באמור לעיל יש כדי להוות "טעם מיוחד" להארכת המועד. ד) לגופו של עניין לתביעת התובעת סיכויים טובים להתקבל. להלן, בתמצית, עיקר טענות ב"כ הנתבע בסיכומיו: א) אין בטענה דלעיל של התובעת כדי להוות טעם מיוחד בו יתחשב הנתבע ויסכים להארכת המועד. הדו"ח מקצועי בדבר חומרים היה מצוי בתיקו של הנתבע, ואם התובעת לא רצתה להסתפק בדו"ח זה ולבקש דו"ח מטעמה, אין זו סיבה לעיכוב הגשת תביעה בבית הדין לעבודה. מכל מקום, התובעת הייתה יכולה לבקש מבית הדין לעבודה צו לעריכת דו"ח במפעל כפי שביקשה בבית משפט השלום. מעבר לנדרש יואר כי בדו"ח המיוחל אין ממצא של אסבסט ובסיכום נכתב כי "כל ריכוז המזהמים הכימיים, כפי שנמדדו ביום הבדיקה היו נמוכים מערכי התקן שקבע משרד העבודה". האמור כאן הוא מעבר לנדרש ואין לו כל נפקות לעניין הארכת המועד. הלכה פסוקה היא כי לבית הדין אין סמכות להאריך את המועדים להגשת תובענות ולהגשת ערעור וזאת מאחר ושעה והמדובר במועד לעשיית פעולה כדי להביא את העניין לבית הדין, אין חלה תק' 125 לתקנות סדר הדין בבית הדין לעבודה בדבר הארכת מועדיו מטעמים מיוחדים שיירשמו, להבדיל מעשיית פעולה במהלך המשפט עצמו. 4. חוששים אנו שהצדק עם הנתבע. אין לנו אלא להפנות להלכות הרבות שנפסקו בהקשר בו עסקינן. " נפנה תחילה להוראות החוק והתקנות הנוגעות לענייננו. סעיף 233 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי "שר המשפטים בהתייעצות עם השר, רשאי לקבוע תקנות בדבר מועדים להגשת תובענות וערעורים לעניין חוק זה לפני בית הדין לעבודה". על פי סמכות זו נקבע בתקנה 1(ב) לתקנות כדלקמן: 1.(ב)) החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך ששה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר". התקנה האמורה נדונה על ידי בית דין זה ב- דב"ע לו/ 0-11, חיים בר אילן - המוסד לביטוח לאומי (פד"ע, ז' 340). בהליך האמור נשאלה השאלה האם בכלל מוסמך בית הדין לעבודה להאריך את המועד להגשת תובענה שנקבעה בתקנה 1(ב) הנ"ל. בפסק הדין הבחין בית הדין בין מועד להגשת תובענה, דהיינו - מועד לעשיית פעולה כדי להביא את העניין לבית הדין, לבין מועד לעשיית פעולה במהלך המשפט, דהיינו בתובענה אשר כבר הוגשה. נקבע כי רק במקרה האחרון נתונה לבית הדין סמכות להארכת מועד על פי תקנה 105 לתקנות בית הדין לעבודה [סדרי דין], התשכ"ט 1969-, ואילו במקרה הראשון ניתן להאריך מועד רק אם נקבעה אפשרות כזו במפורש בתקנות אשר קבעו את המועד להגשת התובענה. מאחר ואפשרות כזו לא נקבעה דחה בית הדין את ערעורו של המערער באותו דיון. אף ב- דב"ע מא/ 9-98, אנדרי זיסרמן - המוסד לביטוח לאומי, (פד"ע, י"ב, 237), וכן - דב"ע מח/ 0-104, סבאג נסים - המוסד לביטוח לאומי (פד"ע, כ', 127), נדונה סוגיה זו ובית דין זה הגיע לאותה מסקנה. ונשאלת השאלה האם יש הבדל לעניין הסמכות להארכת מועדים בה עסקינן - בין זכות לערעור לבין זכות לתבוע. בעניינים שהם בתחום סמכותו של ביה"ד לעבודה, מבחין החוק בין זכות לערעור בפני בית הדין לבין זכות להגיש תובענה לבית הדין. הזכות לערעור או לערור לבית הדין לעבודה מתייחסת בדרך כלל להחלטה של רשות מינהלית המכריעה בסכסוך או במחלוקת שהובאו בפניה. הזכות להגיש תובענה אזרחית לבית הדין לעבודה מקורה בעילה הנשענת על חוק, חוזה או הסכם. לגבי זכות זו, יש והחוק קובע התיישנות של הזכות עצמה אם לא הוגשה התובענה בזמן שנקבע בחוק. הצד השווה בקביעת מועדים להגשת תובענות לבית הדין לעבודה, והא התחשבות בתכנה של התובענה, במיוחד שבה ובמטרה אותה רצה המחוקק להשיג, ודוק: משקבע המחוקק מועד התיישנות קצר, ורצה לאפשר את הארכתו, הוא הסמיך לכך במפרוש את בית הדין לעבודה (ר' סעיף 17 א' לחוק הגנת השכר, התשי"ח 1958- המסמיך את בית הדין להאריך את התקופה של שלושים ימים לעניין התיישנות הזכות לפיצויי הלנת שכר) ומשלא עשו כן במפורש המחוקק או מחוקק המשנה, עלינו לתת לכך את הנפקות הנדרשת. העולה מכל האמור לעיל הוא כי בכל הנוגע למועדים להגשת "תובענות" לבית הדין לעבודה שנקבעו בחוק או בתקנות, אין בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשתם, אלא אם הוסמך לכך במפורש בחוק (דוגמת סעיף 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח 1958) או בחקיקת משנה, ובתנאים שנקבעו בהם". (וראה דב"ע מט/ 170-0, אוריאל פרת נ' המל"ל פד"ע כ"א 132). 5. בנסיבות מקרה זה חלף זמן רב, תקופה בת 15 חודש, שהיא מעבר לכפל המועד שבדין, והתובעת הייתה מיוצגת מלכתחילה וקיבלה יעוץ משפטי, ובחרה להגיש תביעת נזיקין ובמסגרתה לנקוט בהליכים שונים. יש להצטער שלא הגישה התביעה לבי"ד זה, ומשלא עשתה כן- אין בידינו לסייע לה. 6. משכך - דין הבקשה להארכת מועד להידחות והתביעה עצמה נדחית על הסך מחמת התיישנות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. 7. התנצלותו של ביה"ד שלוחה לצדדים אשר לעיכוב במתן פסק דין זה, שנבע מתוך טעות שנפלה תחת ידיו. 8. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דינינו זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. הארכת מועדדמי פגיעה