המוסד לביטוח לאומי סירב להכיר בתאונה שארעה לתובעת כבתאונת עבודה. המוסד טען, שבהליכתה של התובעת לקחת את בנה מבית אחותה היתה הפסקה וסטיה של ממש, כיוון שבית אחותה איננו גן ילדים, או מעון, או מקום אחר, כמשמעותם בסעיף 37(ב) (1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח- 1968 קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה בתאונת דרכים בדרך מהעבודה לבית / סטייה של ממש בדרך מהעבודה לבית: .1התובעת עובדת במכון הביאולוגי בנס-ציונה, ושעות עבודתה הן מ- 07.30עד .16.00התובעת גרה בבת-ים ברחוב ירושלים 55, והיא נוסעת כל יום לעבודתה וחוזרת ממנה בהסעה המאורגנת על-ידי המעביד. לתובעת בן בגיל ארבע בערך, והוא נמצא כל יום במעון מ- 07.00עד .16.00כיוון שההסעה המאורגנת מגיעה לבת-ים בשעה 16.30עשתה התובעת כעשרה חודשים לפני התאונה הסדר עם אחותה, שרה פדלון, שתיקח את בנה מן המעון לביתה. בדרכה מהעבודה יורדת התובעת סמוך לבית אחותה כדי לקחת את בנה. ביום 30.5.1979, בשעה 16.30בערך, ירדה התובעת מהאוטובוס (ההסעה המאורגנת) על-יד בית אחותה כדי לקחת את בנה, כדרכה יום-יום. בעברה את הכביש אל בית אחותה נפגעה על-ידי מכונית ונחבלה. .2המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) סירב להכיר בתאונה שארעה לתובעת כבתאונת עבודה. המוסד טען, שבהליכתה של התובעת לקחת את בנה מבית אחותה היתה הפסקה וסטיה של ממש, כיוון שבית אחותה איננו גן ילדים, או מעון, או מקום אחר, כמשמעותם בסעיף 37(ב) (1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח- 1968(להלן - החוק). .3בדיון המוקדם נקבעו שתי פלוגתות חלופיות: (א) האם בית אחותה של התובעת, שם שהה בנה משעה 16.30, הוא "מקום אחר" כמשמעותו בסעיף 37(ב) (1) לחוק? ולחלופין, (ב) האם חלה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת? .4סעיף 37(ב) (1) לחוק נתן בידי השר את הסמכות לקבוע בתקנות מהו "מקום אחר" שיש לראותו "כמקום שבו נמצא ילד לפי הסדר קבע". השר קבע בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד- 1954(להלן-התקנות) בסעיף 43ב, כי "מקום אחר שבו נמצא הילד לפי הסדר קבע" הוא "מקום שבו נמצא הילד 4שעות או יותר ביממה, או לפחות עשרה ימים בחודש". .5טוענת באת-כוח המוסד, כי "ימים" לעניין התנות הוא יום עבודה של שמונה שעות לפחות, ואין לראות בשהיה של חצי שעה או שעה "יום". אילו התכוונו גם לשהיות קצרות כאלה - כך ממשיכה וטוענת באת-כוח המוסד - היה צריך לומר בתקנות: "עשר פעמים בחודש". כתנא דמסייע מביאה הפרקליטה מטעם המוסד את האמור בדב"ע לא/68-0), [1] - "מבחינת מטרת הסעיף ודאי שאין להבדיל בין עובדת המביאה בבוקר את ילדה. .. לגן ילדים או למעון ילדים, ובין חברתה שמביאה את ילדה לבית הסבתא או לבית חברה או שכנה, ושם נשאר הילד עד שהאם אוספת אותו חזרה עם גמר יום עבודתה" (שם, [1], בע' 290). ולומדת מן האמור, כי הכוונה לשהייה של ממש כל שעות עבודתה של האם, ולא לשהות קצרה בין שעות סגירת המעון והשעה שהאם באה מעבודתה לקחתו. .6אינני מקבל פירוש זה. ראשית, אין ללמוד מהאמור בדב"ע לא/68-0, [1], הנ"ל לעניין תקנה 43ב, שכן התקנה הותקנה ב-13.6.1974, ואילו פסק-הדין ניתן למעלה משנתיים לפני כן (ב-23.3.1972). שנית, עיון בנוסח התקנה מלמד, שבמלה "ימים" היתה הכוונה בדיוק הפוכה. הסעיף מדבר על שתי אפשרויות חלופיות "ארבע שעות או יותר ביממה" מבלי לקבוע מספר ימים בחודש, או "לפחות עשרה ימים בחודש". לאמור: אם הילד שוהה במקום "ארבע שעות או יותר" - די בכך אפילו שהה רק שלושה ימים בחודש, ובא מתקין התקנות ונתן חלופה נוספת ואמר: אם השהיה קצרה מארבע שעות-הרי צריך "לפחות עשרה ימים בחודש". ועוד: אם פירושה של באת-כוח המוסד הוא נכון, לא צריך היה להוסיף את החלופה השניה, שכן שמונה שעות הן בוודאי "ארבע שעות יותר", ודי היה במלים אלה. אלא שעל כורחך אתה אומר "ימים" - גם אם היתה שהיה קצרה מזה בכל יום. .7לפיכך מוצהר בזה, שהמקום ששהה בנה של התובעת אחרי סגירת המעון הוא "מקום אחר" כמשמעות מונח זה בסעיף 37(ב) (1) לחוק, והתאונה שארעה לתובעת ביום 30.5.1979היא תאונת עבודה כמשמעותה בחוק. .8לאור המסקנה אליה הגעתי, אין עוד צורך לדון בפלוגתה החלופית. .9המוסד ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסכום כולל של 500 שקלים בתוספת מע"מ. תאונה בדרך / חזרה מהעבודההשעיה