קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על קבלת טענת פרעתי: 1. בפני ערעור, על החלטת ראש ההוצאה לפועל באשדוד (כב' הרשמת מיכל וולפסון), על פיה החליטה, שהמשיבה צודקת בטענתה, כי פרעה את החוב הנדרש ממנה, בתיק ההוצאה לפועל ועל כן, יש לסגור את התיק. ראש ההוצאה לפועל, חייבה את המערער, בהוצאות בסך 2,000.- ש"ח. 2. כדי להבין את השתלשלות הדברים, יש לפרט את כל ההליכים. המערער הגיש נגד המשיבה, בלשכת ההוצאה לפועל באשדוד, בקשה לביצוע שטרות, ע"ס 2,839.- ש"ח (קרן). המשיבה הגישה התנגדות. ההתנגדות נתקבלה והתיק הועבר לבית משפט השלום. כב' הרשמת כתבה בהחלטתה לקבל את ההתנגדות, "אני מעמידה את ההוצאות על פי התוצאות בתיק העיקרי ועל פי השווי הריאלי של ההליך, בסך של 1,500.- ש"ח בצירוף מע"מ כדין". המשיבה הגישה תובענה, בבית משפט לתביעות קטנות, כנגד המערער ותובענה זו, אוחדה עם תביעת המערער, כנגד המשיבה, בשל השיקים. המשיבה הוזמנה להתייצב לדיון ולא הופיעה. לפיכך, נתקבלה תביעת המערער במלואה, ונדחתה תביעתה של המשיבה והיא חוייבה בהוצאות. המשיבה הגישה בקשה לביטול פסק הדין הדוחה את תביעתה והמקבל את תביעת המערער, ובמהלך הדיון בבקשה זו, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, שקיבל ביטוי בפרטיכל בית המשפט (ת.א. 857/98), בזו הלשון: "הצדדים : בשלב זה, הננו מודיעים לביהמ"ש, כי הגענו לכלל הסדר פשרה, לפיו: ישאר פסק הדין נשוא הבקשה לביטול-על כנו, אולם באם ישולם של 5,100.- ש"ח ב- 3 תשלומים, חדשיים שווים ורצופים - החל מיום 10.11.98, ועד כל 10 לחודש שלאחר מכן - ייסגר תיק ההוצל"פ שמספרו 25-02600-97-3". בית המשפט אישר את הסכמת הצדדים ונתן לה תוקף של החלטת בית המשפט. אין מחלוקת, שהמשיבה שילמה את הסך 5,100.- ש"ח, שהתחייבה בפשרה, במועדים המוסכמים. אז פתח המערער, תיק הוצאה לפועל נוסף, כנגד המשיבה, על הסך 1,500.- ש"ח שנפסק כהוצאות, בהתנגדות, לפי התוצאות בתיק העיקרי. טענת המערער, היא, שהוא "זכה" בתיק העיקרי, שכן המשיבה שילמה לו חלק מהחוב שתבע, והפשרה איננה כוללת את ההוצאות שנפסקו. המשיבה הגיבה בטענת "פרעתי" ואמרה, כי הפשרה כללה את כל התיקים וההליכים, שהיו פתוחים, ומששילמה את הסכום שהתחייבה, אין היא חייבת עוד מאומה. ראש ההוצאה לפועל, קיבלה את טענת המשיבה ועל כך הוגש ערעור זה. 3. טענת המערער, בתמצית, היא, כי ראש ההוצאה לפועל, מוסמך לבצע פסקי דין, אולם אין הוא מוסמך לשנות או לתקן פסקי דין והחלטות, גם אם הוא סבור שהן מוטעות. טענת המשיבה, בתמצית, היא, כי משמעות הפשרה היתה, שאם היא משלמת סך 5,100.- ש"ח, אין היא חייבת יותר מאומה למערער. 4. למקרא הסכם הפשרה, נראה לי, שיש לפרשו כך, שאם המשיבה תשלם סך 5,100.- ש"ח, לא יהיה עליה לשלם כל סכום נוסף למערער, לא על חשבון החוב המקורי ולא על חשבון הוצאות. פירוש זה נובע מכמה טעמים: ראשית, אם היה על המשיבה לשלם סך 5,100.- ש"ח ועוד 1,500.- ש"ח, היה צריך לציין זאת במפורש. הסך 1,500.- ש"ח, הוא קצת פחות משליש, מהסכום שהמשיבה התחייבה לשלם, בהסכם הפשרה. אין זה ברור מאליו, שבנוסף לסך 5,100.- ש"ח, על המשיבה לשלם 1,500.- ש"ח. שנית, אין לומר, שתוצאות התיק העיקרי, היו שהמערער זכה בדין. הצדדים הגיעו להסכם פשרה, שעל פיו שילמה המשיבה למערער, סכום מסוים והמערער התחייב, מפי בא כוחו, לבקר בדירת המשיבה ולנסות לתקן את הטעון תיקון בוילונות שמכר לה (ראה פרטיכל בית משפט השלום מיום 3.11.98, בת.א. 857/98). שלישית, המשיבה לא היתה מיוצגת בבית משפט קמא ואדם שאיננו עורך דין, אינו מבין - בדרך כלל - שאם הגיע לפשרה שסוגרת את התיק, עדיין עליו לשלם סכום נכבד כהוצאות, שנקבע בעבר, לפי התוצאות. רביעית, אין להניח שהמשיבה, שהתחייבה בהסכם הפשרה בתשלומים חודשיים לגבי הסך 5,100.- ש"ח, היתה משאירה "פתוח", את סכום ההוצאות, בסך 1,500.- ש"ח, לו סברה, שעליה לשלם סכום זה. חמישית, גם לשון הסכם הפשרה, מראה, כי כוונת הצדדים היתה, שאם ישולם הסך 5,100.- ש"ח, לא תהיה כל טענה נוספת למערער כנגד המשיבה. כמצוטט לעיל, נאמר ע"י הצדדים (ונכתב בפרטיכל בית המשפט) כי "ישאר על כנו פסק הדין נשוא הבקשה לביטול, אולם באם ישולם סך 5,100.- ש"ח ... יסגר תיק ההוצל"פ שמספרו"... פסק הדין, שלגביו הוגשה הבקשה לביטול, הוא פסק הדין, שקיבל את תביעת המערער במלואה ודחה את תביעת המשיבה. הרי לשון אותו פסק דין (ת.א. 857/98 מיום 6.9.00): "תובענת התובע, מר רוני מרציאנו, בת.א. 857/98 מתקבלת בזאת והמשמעות היא, שעל הנתבעת, הגב' ענת נורני, לשלם לתובע את מלוא סכום החוב בתיק ההוצל"פ 5-02600-97-3". בהמשך אותו פסק דין, כי המשיבה ובעלה, ישלמו למערער, "הוצאות משפט בגין שתי התובענות, בסך כולל של 2,000.- ש"ח". אין מחלוקת, שהמשיבה לא חוייבה לשלם את ההוצאות שנפסקו לחובתה, באותו פסק דין, שכן סכום הפשרה בא במקום כל החיובים בפסק הדין. לא היתה כל סיבה, שההוצאות שנפסקו בהתנגדות - שגם היא חלק מההליכים באותו תיק - ייגבו בנפרד וכתוספת לסכום שנקבע בפשרה. 5. נותר לדון רק בטענת ב"כ המערער, שראש ההוצאה לפועל, לא היה מוסמך לפרש את ההחלטה המחייבת בהוצאות "לפי התוצאות" שניתנה בהתנגדות והיה עליו לפעול לפי ההחלטה, ללא הרהור וערעור. אינני מקבל טענה זו. סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז - 1967 (להלן: "החוק") קובע: "טענת פרעתי. 19 (א) חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין, או אינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה ורשאי ראש ההוצאה לפועל לקבוע, אם ובאיזו מידה, מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין... (ב) ... (ג) בדיון לפי סעיף זה, ינהג ראש ההוצאה לפועל, כאילו היה בית משפט הדן בבקשה בדרך המרצה, ולענין ערעור, דין החלטתו כדין פסק דין של בית משפט השלום"... פירוש האמור בסעיף הנ"ל, הוא שטענת פרעתי, יכולה להתבסס על שתי מערכות עובדות: האחת: שילמתי את הסכום שנפסק. השניה: אינני חייב עוד למלא אחר פסק הדין, כגון שהזוכה ויתר על זכותו לפי פסק הדין ("או שאינו חייב עוד למלא אחריו"). פשרה שנעשתה לאחר פסק הדין, שבגינו נפתח תיק ההוצאה לפועל, ובה ויתר הזוכה על הוצאות שנפסקו לזכותו, היא נסיבה חדשה, שבגינה רשאי החייב לומר: איני חייב עוד למלא אחר פסק הדין, במובן סעיף 19 הנ"ל. על כן, מוסמך ראש ההוצאה לפועל, לדון בטענת חייב, כי לאחר פסק הדין, שבו חוייב ועל פיו נפתח תיק ההוצאה לפועל, נעשתה פשרה, בתיק אחר, שבה ויתר הזוכה, על המגיע לו, לפי פסק הדין המקורי. בספרו "הוצאה לפועל, הליכים והלכות" (הוצאות פרלשטיין - גינוסר בע"מ, מהדורה רביעית, חלק ראשון), בעמ' 505, כותב בר-אופיר: "ראוי להדגיש כי טיעוניו של החייב אינם מוגבלים רק לטענת "פרעתי", במובנה המילולי והמצומצם (כלומר, לפרעון חוב כספי בלבד), אלא לכל טענה מסוג כלשהו אשר פוטרת את החייב מלמלא אחר פסק הדין. (בעמ' 507) בתחומיו של דיון לפי סעיף 19 של חוק ההוצאה לפועל, רשאי ראש ההוצאה לפועל לקבוע, "כי לאחר מתן פסק הדין, כרתו בעלי הדין הסכם שתנאיו שינו את הוראות פסק הדין". (ההדגשות אינן במקור). טוענת באת כח המערער, כי אם המשיבה רוצה לבטל את הסכם הפשרה - בטענת מרמה, או טעות, עליה לפנות לבית המשפט. התשובה היא, שהמשיבה איננה מבקשת לבטל את ההסכם, אלא לפרשו, באופן כזה, שהיא פטורה מתשלום ההוצאות בהתנגדות, ולזאת מוסמך ראש ההוצאה לפועל. 6. טוענת באת כח המערער, כי בקשה דומה, הוגשה ע"י המשיבה לכב' השופט חדש, שאישר את הסכם הפשרה והוא קבע שההוצאות בהתנגדות, אינן כלולות בהסכם הפשרה. החלטה זו, לא הומצאה לי (למרות שנכתב, כי היא סומנה כנספח ה' לכתב הערעור), אולם, אפילו כך היה, לא נראה לי, שנשללה סמכותו של ראש ההוצאה לפועל לדון בטענת "פרעתי", שטענה המשיבה. לאחר שהסכם הפשרה אושר בבית משפט השלום, וניתן לו תוקף של החלטת בית המשפט, סיים בית המשפט את מלאכתו, בנושא זה. אם היתה מחלוקת, בין הצדדים, לגבי פירושו הנכון של ההסכם, היה צריך אחד מהם, לפנות לבית המשפט המוסמך, בתובענה מתאימה. בית משפט השלום, אם החליט, בהחלטה מאוחרת יותר (באותו תיק), לפרש את ההסכם, עשה זאת, ללא שמיעת ראיות ובלא שהיתה בפניו תובענה מתאימה. מאידך, ראש ההוצאה לפועל, מוסמך, על פי סעיף 19 לחוק לדון בטענת "פרעתי" שמשמיע החייב, אם היא מתבססת על הסכם מאוחר יותר, שעל פיו הזוכה מוותר על ההוצאה שנפסקו לזכותו. 7. מכל הטעמים הנ"ל, מסקנתי היא, שיש לדחות את הערעור וכך אני מחליט. המערער ישלם למשיבה הוצאות ערעור זה וסך 3,000.- ש"ח שכ"ט עו"ד. טענת פרעתיערעורהוצאה לפועל